עבד אל-אילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עבד אל-אילה
עוצר עיראק
Prince Abdul Ilah of Iraq at Mount Vernon.jpg
שם מלא עבד אל-אילה בן חוסיין אלהאשמי
תקופת שלטון 1939 - 1953
שושלת השושלת ההאשמית
אב עלי בן חוסיין מחיג'אז
תאריך לידה 14 בנובמבר 1913
תאריך פטירה 14 ביולי 1958 (בגיל 44)
בגדאד
מקום קבורה לא נקבר - גופתו הושחתה בידי המון זועם.

עבד אל-אילה בן עלי אלהאשמי (عبد الإله بن علي الهاشمي; 14 בנובמבר 1913 - 14 ביולי 1958) היה נסיך מן השושלת ההאשמית. עבד על-אילה היה בן דודו וגיסו של ראזי, מלך עיראק, ולאחר מותו של ראזי, בשנת 1939, שימש כעוצר לבנו, פייסל השני, מלך עיראק שהיה אך פעוט כאשר מת אביו, וב-1943 הוכרז ליורש העצר. בתקופת מלחמת העולם השנייה ניהל מדיניות פרו-בריטית, שאף הביאה להדחתו על ידי רשיד עלי אל-כילאני ב-1941, ולשובו לתפקידו לאחר כיבוש עיראק על ידי בריטניה במסגרת המלחמה האנגלו-עיראקית. ב-1953 הגיע פייסל לבגרות, ועבד אל-אילה פרש מתפקידו, אך המשיך להיות בעל השפעה בענייני הממלכה. ב-1958, כאשר התחוללה ההפיכה שהעלתה לשלטון בעיראק את עבד אל-כרים קאסם, נרצח, ביחד עם המלך פייסל, וגופתו הושחתה בידי ההמון.

מוצאו ומינויו לעוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבד אל-אילה נולד לעלי בן חוסיין מחיג'אז, בן השושלת ההאשמית בשנת 1913. עלי היה אחיו הבכור של פייסל הראשון, מלך עיראק. אחותו של עבד אל-אילה, המלכה עליה בינת עלי התחתנה עם בן דודה, ראזי, מלך עיראק. לשניים נולד בן בשם פייסל. ענף זה של השושלת ההאשמית הגיע לעיראק, לאחר שפייסל גורש מסוריה על ידי הצרפתים, והומלך בשנת 1921 על עיראק, שהייתה אז תחת שלטון בריטי, במסגרת מנדט של חבר הלאומים.

בשנת 1939 מת המלך ראזי בתאונת דרכים. מכיוון שהמלך פייסל היה אז בן ארבע שנים בלבד, מונה עבד אל-אילה לעוצר. ב-6 באפריל 1939 אושר מינויו של עבד-אילה על ידי הפרלמנט העיראקי, בברכתו של ראש הממשלה הפרו-בריטי נורי סעיד.‏[1]

מרד רשיד עלי אל-כילאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה פסחה עיראק על שני הסעיפים. מחד, הייתה מחויבת כלפי בריטניה לברית צבאית על פי ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. מאידך, רבים מהעיראקים אהדו את מדינות הציר וחשו טינה כלפי בריטניה שנתפסה ככוח קולוניאלי. נורי סעיד ובני משפחת המלוכה ההאשמית הפגינו יחס פרו-בריטי ברור, אך לא הצליחו להביא להכרעה ברורה על לחימה לצד בריטניה, ועיראק לא הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית או על איטליה הפשיסטית.

באפריל 1941 עלה לשלטון בהפיכה צבאית רשיד עלי אל-כילאני שהיה מדינאי עיראקי פרו-נאצי. אל-כילאני הדיח את עבד אל-אילה, שנמלט לעמאן אל קרובו המלך עבדאללה הראשון, ולאחר מכן שהה בירושלים, במלון המלך דוד בלויית פוליטיקאים בכירים -נורי סעיד, ג'מיל אל-מדפעי, עלי ג'וודאת אל-איובי ודאוד אל-חיידרי. בתקופה זו ניהלו עבד אל-אילה ומקורביו מגעים עם אנשי הסוכנות היהודית ובראשם משה שרת על מנת להביא לשיתוף פעולה בין היישוב ובין העיראקים המתנגדים לכילאני. על אף מגעים אלו, היה עבד אל-אילה, בין השנים 1941 - 1948 מהמתנגדים התקיפים ביותר בעולם הערבי להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. עיראק הצביעה נגד החלטת החלוקה, ושלחה חיל משלוח להילחם במלחמת העצמאות.‏[2]

אל-כילאני שמר על מראית עין של חוקיות, ומשל, כקודמיו, בשמו של המלך פייסל השני, בן השש לו מינה עוצר חדש, קרוב משפחה רחוק מן השושלת ההאשמית בשם שריף שראף בין פואז. אל-כילאני דרש את עזיבת כל החיילים הבריטים מעיראק, ופעולותיו הביאו לפריצת המלחמה האנגלו-עיראקית במאי 1941. במהלך המלחמה תמך עבד אל-אילה בבריטים, ויצא בקריאה לעיראקים לשתף עמם פעולה. לאחר כיבוש עיראק על ידי הבריטים ובעלי בריתם, בתחילת יוני 1941, שב עבד אל-אילה לבגדאד וקיבל שוב את סמכויות העוצר.‏[3]

מייד עם שובו לבגדאד ביצעו חיילים עיראקים, והמון עיראקי מוסת, פוגרום ביהודי בגדאד המכונה "הפרהוד" בו נרצחו 179 יהודים. עבד אל-אילה לא שיתף פעולה עם המתפרעים, ניסה לעצרם, ואף הורה לפתוח עליהם באש, אך זאת באיחור, כ-30 שעות לאחר תחילת האירועים.‏[4]

מדיניותו לאחר דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה ניהל עבד אל-אילה מדיניות פרו-בריטית, ופעל לקיום מחויבויות עיראק בנוגע לסיוע לבריטניה בשעת מלחמה.‏[5] הוא ביקר בלונדון ובארצות הברית ונחשב למדינאי פרו-מערבי. עבד אל-אילה זכה לעיטורים בריטים רמים, ובין היתר היה חבר במסדר האמבט, מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש והמסדר הוויקטוריאני המלכותי. כן נשא דרגת "מרשל אוויר" של כבוד ב-RAF.

עיראק הובילה את התנגדות מדינות הליגה הערבית לתוכנית החלוקה, ולאחריה היה עבד אל-אילה בין הכוחות המניעים לייזום פלישת מדינות ערב לישראל לאחר הכרזת העצמאות. באפריל 1948 נועד עבד אל-אילה עם המלך עבדאללה ועם פארוק מלך מצרים, על מנת להביאם להסכים לתוכנית הפלישה. עבד אל-אילה הפך להיות הכוח הדוחף לפלישה מזוינת של הכוח הצבאי של מדינות ערב למדינה היהודית, כשזו תוקם.‏[6] חיל המשלוח העיראקי שכלל כוחות בסדר גודל של דיוויזיה ולמעלה מטייסת של מטוסי קרב והפצצה, לחם במלחמת העצמאות לצד מדינות ערב, והשתתף בקרב בקיבוץ גשר ובקרב ג'נין.

בשנת 1952 אישרה ממשלת עיראק את יציאת יהודי עיראק לארץ ישראל במסגרת עליית עזרא ונחמיה.

המשטר אותו הנהיג עבד אל-אילה בעיראק היה למעשה דיקטטורה של השושלת ההאשמית, שדיכאה את האופוזיציה, ובשעת הצורך אסרה על קיומן של מפלגות, או כפי שאירע בנובמבר 1952 מסרה את השלטון לידי הצבא.‏[7] ב-1953 בגר המלך פייסל השני, וקיבל לידיו את סמכויות המלוכה המלאות. עבד אל-אילה התפטר מתפקיד העוצר, אך נותר בעל השפעה רבה בחצר המלוכה.

מותו בהפיכת ה-14 ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלייתו של גמאל עבד אל-נאצר לשלטון במצרים, לאחר מהפכת הקצינים החופשיים הביאה לגל של רגשות אנטי-מערביים בעולם הערבי, ולתחושה כי הנעשה במצרים, הדחתו של המלך והחלפתו בקבוצת קצינים לאומנים ופאן-ערבים, היא אות לנעשה בעולם הערבי כולו. לאחר ההודעה על יצירת הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה בפברואר 1958 יזמה אף עיראק איחוד דומה עם ממלכת ירדן שכמותה, נשלטה על ידי מלך צעיר מן השושלת ההאשמית, חוסיין מלך ירדן. במאי הושלם האיחוד, בראשו אמור היה לעמוד פייסל השני.

ב-14 ביולי 1958 תקפה קבוצת קצינים נאצריסטים בראשות עבד אל-כרים קאסם את ארמון המלוכה, ותפסה את השלטון. המלך פייסל, נורי סעיד, ועבד אל-אילה נרצחו, וההמון התעלל בגופותיהם ולבסוף שרף אותן.‏[8]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סביב מותו של גאזי, דבר, 7 באפריל 1939
  2. ^ אליהו ששוןמאמצים להציל את עיראק מידי הנאצים, דבר, 14 בספטמבר 1966
  3. ^ המרד בעיראק חוסל לחלוטין, העוצר החוקי בא לבגדאד, דבר, 2 ביוני 1941
  4. ^ נסים קזז, ‏דו"ח ועדת-החקירה מטעם ממשלת עיראק על מאורעות 2-1 ביוני 1941, פעמים 8, 1981, עמ' 59-46
  5. ^ Iraq renews pledge to Great Britain, פלסטיין פוסט, 3 בנובמבר 1941
  6. ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 56
  7. ^ י. שמעוני, "אסיה והמזרח הקרוב 1945-1963", ד"ר ש.י. בלוך (עורך), תולדות המאה ה-20, הוצאת יזרעאל, 1963
  8. ^ רדיו בגדאד - הפיכה בעיראק, מעריב, 14 ביולי 1958