הפרהוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפרהודערבית: الفرهود) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במסגרת הפרעות נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ- 50,000 בני אדם[1]. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.

האירועים שימשו כגורם מאיץ לצמיחתה של המחתרת הציונית בעיראק ולתהליך שבסופו של דבר הביא לעליית יהודי עיראק לארץ ישראל במבצע עזרא ונחמיה.

קבר האחים של הנרצחים, בגדאד

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים ישבו בבבל מאז חורבן בית המקדש הראשון, וקהילה זו היא הקהילה היהודית העתיקה ביותר מחוץ לארץ ישראל.

בשנת 1932 הסתיים המנדט הבריטי על עיראק, והמדינה זכתה לעצמאות. בשנת 1933 מת פייסל הראשון מלך עיראק, והומלך בנו גאזי תחתיו. מאז ועד שנת 1942 שררה תקופה שהתאפיינה בחוסר יציבות שלטונית בעיראק, שמקורו במאבקים בין לאומנים פשיסטים שתמכו במדינות הציר לבין אישים שנטו לעמדה פרו-בריטית.

ב-1 באפריל 1941 פרץ בעיראק מרד רשיד עלי אל-כילאני במהלכו נתפס השלטון על ידי קבוצת קציני צבא פרו-נאצים בראשות רשיד עלי. במהלך חודש המלחמה התגברו ההתנכלויות כלפי יהודים, בעיקר מחוץ לבגדאד. ב- 31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים, אך כוחות הצבא הבריטים נשארו לחנות במבואות בגדאד. הטבח התרחשו ביומיים שבין החתימה על הסכם הפסקת האש לבין כניסת הצבא הבריטי לעיר ב- 2 ביוני.

התעמולה שקדמה לפרהוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1932 ו-1941 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדאד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה על מנת לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פאשיסטית ואנטישמית. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לביקור בגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית. נסיונות ההשפעה של גרמניה הנאצית התבטאו, מלבד השפעה על אישי ממשל שונים, בחדירת חומרי תעמולה אנטישמיים לעיתונות. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון "אל-עאלם אל-ערבי" (ערבית: العالم العربي, תרגום: העולם הערבי) וחוץ מחומרי תעמולה פורסם בו בהמשכים הספר "מיין קמפף" בתרגום לערבית, החל מאוקטובר 1933.

התעמולה האנטישמית הובלה על ידי תנועות פשיסטיות בראשות בכירים עיראקים[2]. בשנת 1939 הגיע לבגדאד המופתי חאג' אמין אל חוסייני, ונעשה שותף פעיל בהסתה כנגד היהודים בעיראק, גולים סורים היו אף הם פעילים בתנועות אלו. בהפגנות, בכרוזים ובעיתונות פורסמה הסתה גלויה כנגד היהודים.

בנוסף לתנועות הפשיסטיות שהוקמו, נוסדה בעיראק תנועת נוער בשם "אל פתווה" (ערבית: الفُتُوَّة, במקור שם למסדר אבירים מוסלמים[3], תרגום מילולי: בחרות או גבורה) במתכונת של הנוער ההיטלראי. בשנת 1938 השתתף נציג תנועת הנוער בכנס המפלגה הנאצית בנירנברג, ומנהיג הנוער ההיטלראי, באלדור פון שיראך, הגיע לביקור בבגדאד. החל משנת 1939 חויבו כל תלמידי בתי הספר העל-יסודיים ומוריהם להצטרף לתנועת אל-פתווה, והארגון כלל כ-63,000 חברים.

עם פרוץ מרד רשיד עלי החמירה התעמולה וההסתה כנגד היהודים. הסופר סמי מיכאל, שהיה עד לפּרעות, סיפר כי תעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. על האווירה ששררה ברחוב אמר[4]:

Cquote2.svg

ראיתי את הססמאות המשורטטות על הקירות בדרך לבית הספר, שהיטלר מחסל את החיידקים. על חנויות של המוסלמים מצוין השם مسلم (בערבית: מוסלמי) ... שבמקרה של פּרעות לא יפגעו בחנות.

Cquote3.svg

גזרות שקדמו לפּרעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המנדט הבריטי ננקטו בעיראק צעדים להצרת צעדיהם של יהודי עיראק שהיו בעלי השפעה פוליטית ונהנו משגשוג כלכלי:

  • בשנת 1934 פוטרו עשרות פקידי ממשל יהודיים ממשרדי הכלכלה והתחבורה.
  • החל משנת 1935 החלו להגביל באופן לא רשמי את מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים.
  • בשנת 1936 פוטרו 300 פקידי ממשל יהודים ביניהם בכירים רבים.
  • בשנת 1938 נסגר עיתון "אל-חצאד" שהיה בבעלות יהודית.
  • החל משנת 1939 הוטלו הגבלות על החינוך היהודי בעיראק, בפרט, צמצום הלימודים היהודיים.

רדיפות שקדמו לשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המרד הערבי (1936–1939) בארץ ישראל חלה הסלמה בחומרת האירועים נגד היהודים בעיראק. בערב ראש השנה תרצ"ז, 16 בספטמבר 1936, נרצחו שלושה יהודים. ביום הכיפורים באותה שנה הושלכה פצצה לעבר בית כנסת בבגדד, אך לא היו נפגעים.

במהלך המלחמה האנגלו-עיראקית (1941) נערכו הפגנות בערים הגדולות שלא פעם הסתיימו בפגיעה ביהודים. חברי תנועת אל פתווה אורגנו בכנופיות חמושות שנקראו כתאאב אל-שבאב (בערבית: كتائب الشباب, תרגום: גדודי הנוער) וקיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים. נאסרו ועונו יהודים שהואשמו בריגול ואיתות למטוסים הבריטים. כסף רב נסחט מהקהילה לצורכי המלחמה בבריטים. רכוש רב, בין השאר שני בתי ספר בבגדאד, הופקע.

ב-16 במאי 1941 כבשו הבריטים את בצרה, אך העדיפו להתמקם מחוץ לעיר. ב-19 במאי נבזזו והושחתו בתי מסחר וחנויות של יהודים בעיר.

הפרהוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל התפילה ברמת גן לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 עולי הגרדום בעיראק ב-1969
הקדשה בפסל התפילה ברמת גן

שלום דרויש, שהיה מזכיר העדה, העיד כי מספר ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת כף יד (חמסה) בצבע אדום, על ידי חניכי תנועת "אל פתווה".

יומיים לפני הפרעות זומן הרב ששון ח'דורי (ערבית: الحاخام ساسون خضوري), ראש הקהילה, לפגישה עם יונס א-סבעווי (ערבית: يونس السبعاوي), שר בממשלת רשיד עלי, שהכריז על עצמו כעל מושל בגדאד. א-סבעווי הציע לרב להורות לבני הקהילה לאגור מזון ולהסתגר בבתים במשך שלושה ימים, שכן ברחובות יש סכנה שיותקפו. מאוחר יותר קבעה ועדת החקירה הממשלתית, כי הייתה לסבעווי כוונה להשמיד את היהודים. עם זאת, שלטונו ארך רק שעות בודדות, ואת מקומו תפסה "ועדה לביטחון הציבור".

אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני כאשר באל-כרח' (ערבית: الكرخ, אזור מערב בגדאד דאז), בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים[5] (ערבית: قصر الزهور, מאוחר יותר נבנה עליו ארמון "אל-סלאם" של סדאם חוסיין).

ד"ר יהודה צבי הביא במאמרו את עדותו של יעקב פרץ (מתוך הארכיון הציוני המרכזי):

Cquote2.svg

ביום ראשון, 1 ביוני 1941, כאשר ההמון עזב את מסגד ג'אמי אל-גילאני, בערך בשעה 10.30 בבוקר, הייתה הסתה נגד היהודים בקרב העוזבים. בשעה 5.30 בצהריים המון התכנס שוב באותו מסגד. נשאו נאומים נגד היהודים. ובשעה 6 אחר הצהריים ההמון עזב את המסגד והחלה השתוללות.

Cquote3.svg

מהומות פרצו אחר הצהריים ברחוב ע'אזי, (ערבית: شارع غازي, נקרא היום רחוב כפאח شارع الكفاح ) שבשכונה המוסלמית באב א- שייח' (ערבית: باب السيخ) והתפשטו במהרה לרובע היהודי העתיק ולשכונות היהודיות הסמוכות בא-רסאפה (ערבית: الرصافة) (כמו אבו סיפין, ابو سيفين - לא קיימת עוד בשם זה). הפורעים התחלקו לקבוצות והתבצעה חלוקת תפקידים ביניהן. נסיונות של היהודים לשחד שוטרים על מנת שיגנו עליהם כשלו, והמהומות החמירו ביום השני.

במשך המהומות נבזזו ונשרפו חנויות, בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטוש אברים של תינוקות, נשים וזקנים. עֵד לפּרעות בשם יוסף נמרודי סיפר:[6]

Cquote2.svg

מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, חלקם סחב חפצים ורהיטים שבזז מבתי היהודים, ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק עם החג'ל (צמיד לרגל עשוי זהב)...

Cquote3.svg

כל אותה העת חנו כוחות הבריטים מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סר קינאהאן קורנווליס, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל[7]. הכוחות הבריטיים נכנסו לעיר רק לאחר הפסקת ההתפרעויות על ידי כוחות עיראקיים הנאמנים ליורש העצר. בשעות אחר הצהריים של 2 ביוני 1941 הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.

היו גם מקרים שבני עדות דתיות אחרות סיכנו את חייהם כדי להציל את שכניהם היהודים.

צעדים שננקטו לאחר המהומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדת חקירה ממשלתית הוקמה ב-8 ביוני 1941. מסקנותיה שנויות במחלוקת כיוון שקבעה שהפרעות התרחשו על רקע דתי‏[8]. שמונה פורעים, ביניהם קציני משטרה וצבא, הוצאו להורג.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיראק הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים, במרכז מורשת יהדות בבל שבאור יהודה הוקם קיר זיכרון להנצחת הנרצחים.

ב 24 בפברואר 2010 הוצב במתחם הבורסה ברמת גן, הפסל "התפילה" לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 היהודים שנתלו בבגדאד בשנת 1969. הפסל הוא יצירתו של הפסל יאשה שפירא, עשוי מברונזה וגבהו כ-5 מטרים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות יפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל מורה, צבי יהודה (עורכים), שנאת יהודים ופרעות בעיראק: קובץ מחקרים ותעודות, הוצאת המכון לחקר יהדות בבל, אור יהודה, 1992[9].
  • Edwin Black, The Farhud: The Arab-Nazi Alliance in the Holocaust. Washington, DC: Dialog Press, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]