תוכנית החלוקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מפת תוכנית החלוקה

תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". התוכנית לא יושמה בסופו של דבר, אולם קבלתה הייתה אחד השלבים לקראת סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.

התוכנית הציעה לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את שטחו למדינה יהודית, למדינה ערבית ולשטח בינלאומי שיכלול את ירושלים ובית לחם. החלטת החלוקה היא האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות שונות שבחנו את שאלת ארץ ישראל. התוכנית הראשונה מסוג זה הייתה תוכניתה של ועדת פיל משנת 1937. קבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות. אמנם קדמה לה הצהרת בלפור שאושרה על ידי חבר הלאומים, אולם תוכנית החלוקה לא הייתה הצהרה בלבד, כי אם תוכנית אופרטיבית שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים באירופה לארץ ישראל. החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם מוזכרת במגילת העצמאות כאחד הצידוקים להכרזה על הקמת מדינת ישראל.

[עריכה] מקור התוכנית

ערך מורחב – ועדת אונסקופ

הרעיון לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדת פיל שהתפרסמו ב-1937, וכן בהמלצות ועדת וודהד בסוף 1938.

מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee of Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לבריטניה מחבר הלאומים אל האו"ם. האו"ם ראה עצמו כיורשו של חבר הלאומים שהתפרק לפני מלחמת העולם השנייה, ולפיכך דרש לבחון מחדש את כתבי המנדט. בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית הפלסטינית. באירופה החלו להתברר ממדי השואה, וכמיליון פליטים יהודים המתינו במחנות לפתרון, כיוון שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה, דבר שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.

בזירה הבינלאומית, בריטניה נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.

הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קוֹרְפּוּס סַפַּרַנְדוּם"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דוח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947.

[עריכה] החלטת עצרת האו"ם

ערך מורחב – כ"ט בנובמבר

המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל בצורה "כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מהארץ עד לתאריך 1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין ה-14 ל-15 במאי, ולהתפנות מהארץ עד לשעה זו. החלטה 181 גם קבעה את סדרי הממשל הזמני עד כינון המדינות החדשות, וכן שהמדינות החדשות יוכרזו בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות.

התפלגות ההצבעה באו"ם

	→ תומכות
	→ נמנעות
	→ מתנגדות
	→ נעדרות
	→ חסרות זכות הצבעה

תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה:

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: ארצות הברית, אוסטרליה, אורוגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקראינה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כוסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה.
13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, טורקיה, תימן.
נמנעו 10 מדינות: ארגנטינה, אתיופיה, בריטניה, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, הרפובליקה הסינית (סין הלאומית), צ'ילה, סן סלבדור, קולומביה.
מדינה אחת נעדרה: תאילנד.

האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה פאשיסטי. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.

[עריכה] חלוקת השטח בין שתי המדינות

תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר^[1] למדינה יהודית שתשתרע על פני כ-15,000 קמ"ר שהם 55% בקירוב משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שתשתרע על פני כ-12,000 קמ"ר שהם 44% בקירוב משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, את מישור החוף הדרומי עד אשדוד, רצועה בנגב לאורך הגבול עם מצרים, את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט) היה אמור להיות שטח נייטרלי בחסות האו"ם. בשטחה של המדינה היהודית נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, במובלעת יפו ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של כ-400,000 ערבים במדינה היהודית. מנגד, נותרה אוכלוסייה יהודית קטנה במדינה הערבית על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית, בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה.

השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9600 קמ"ר של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה. על אף ההסתייגויות והבעיות הרבות בתוכנית, החליטו הנהגות התנועה הציונית והיישוב העברי בארץ לקבל את הצעת החלוקה, ואף יזמו פעילות דיפלומטית לקידום ההחלטה. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). ההנהגה הערבית בארץ, לעומת זאת, דחתה את התוכנית מכול וכול (התנועה הקומוניסטית הערבית הייתה יוצאת הדופן היחידה).

למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. החלה מלחמת העצמאות.

[עריכה] גורל התוכנית

עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במועצת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מועצת העם בחיוניות ההכרזה, ויוזמתו התקבלה על חודו של קול. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כצידוק משפטי בינלאומי להקמת המדינה, אך מבחינה מעשית סתמה ההכרזה את הגולל על החלטת האו"ם. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד, ובכך הפכו את תוכנית החלוקה לאות מתה. לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלק העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו.