תוכנית החלוקה
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת שטח המנדט הבריטי על ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר". התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל.
בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית, מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות יהיו עברית וערבית, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בינלאומי (קורפוס ספרנדום) לתקופת ביניים של עשר שנים ובסיומה יערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר. בנוסף כל מדינה תקיים בחירות לאסיפה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים , האסיפה המכוננת של כל מדינה תעבד קונסיטוציה ( חוקה ) דמוקרטית למדינתה ותבחר ממשלה זמנית במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הועדה ,הקונסטיטוציות (חוקות ) של כל מדינה יכללו הוראות כמו ליישב את כל הסכסוכים הבינלאומיים שבהם עלולה המדינה להיות מסובכת, לשמור על חופש המעבר והביקור לגבי כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ושל העיר ירושלים , פרט לנימוקים של ביטחון לאומי, בתנאי שכל מדינה תפקח על המגורים בתוך גבולותיה. החלטת החלוקה היא האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות שונות שבחנו את שאלת ארץ ישראל. התוכנית הראשונה מסוג זה הייתה תוכניתה של ועדת פיל משנת 1937. קבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות. קדמה לה הצהרת בלפור שאושרה על ידי כתב מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל כפי שנוסח בועידת סן רמו. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית אופרטיבית (מעין "השלב הבא") שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל. החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם מוזכרת במגילת העצמאות כהכרה בינלאומית בזכות ההיסטורית, המוסרית והמשפטית של העם היהודי לחידוש עצמאותו בארץ ישראל. הכרזת העצמאות נעשתה בתוקף זכותו "הטבעית וההיסטורית" של עם ישראל "ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות".
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור התוכנית
 |
ערך מורחב – ועדת אונסקו"פ |
הרעיון לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדת פיל שהתפרסמו ב-1937, וכן בהמלצות ועדת וודהד בסוף 1938. עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים[1].
מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP - United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם. האו"ם ראה עצמו כיורשו של חבר הלאומים שהתפרק לפני מלחמת העולם השנייה, ולפיכך דרש לבחון מחדש את כתבי המנדט. בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית הפלסטינית. באירופה כבר נודעו ממדי השואה, ומאות אלפי פליטים יהודים המתינו במחנות מעבר באירופה לפתרון, כיוון שלא יכלו לחזור לבתיהם הישנים. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה, דבר שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.
בזירה הבינלאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.
הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קוֹרְפּוּס סַפַּרַנְדוּם"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דוח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947.
[עריכה] החלטת עצרת האו"ם
|
|
ערך מורחב – כ"ט בנובמבר |
המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל בצורה "כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות מהארץ עד לשעה זו. בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהן. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות- חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך,הדיבור, העיתונות, האסיפה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא ע"י הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האסיפה הכללית של האו"ם.
| התפלגות ההצבעה באו"ם | |
 |
|
| → תומכות | |
| → נמנעות | |
| → מתנגדות | |
| → נעדרות | |
| → חסרות זכות הצבעה | |
ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התכנית.
בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו.
תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה:
- ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות: ארצות הברית, אוסטרליה, אורוגוואי, אקוודור, איסלנד, אוקראינה, ברית המועצות, בלגיה, בוליביה, ברזיל, בלארוס, גואטמלה, דרום אפריקה, דנמרק, הרפובליקה הדומיניקנית, האיטי, הולנד, ונצואלה, ליבריה, לוקסמבורג, ניו זילנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרגוואי, פרו, הפיליפינים, פולין, צרפת, צ'כוסלובקיה, קוסטה ריקה, קנדה, שבדיה.
- 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה: איראן, אפגניסטן, הודו, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, טורקיה, תימן.
- 10 מדינות נמנעו: ארגנטינה, אתיופיה, הממלכה המאוחדת (בריטניה), הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, הרפובליקה הסינית (סין הלאומית), צ'ילה, אל סלוודור, קולומביה.
- מדינה אחת נעדרה: תאילנד.
האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה פאשיסטי. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.
[עריכה] חלוקת השטח בין שתי המדינות
תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר[2] למדינה יהודית שתשתרע על פני כ-15,000 קמ"ר שהם 55% בקירוב משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שתשתרע על פני כ-12,000 קמ"ר שהם 45% בקירוב משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית.
אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. יחד עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי.
בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית[3], בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהיפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם[4], ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "להנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות"[5] במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה.
השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9600 קמ"ר של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה.
[עריכה] התגובות לתוכנית החלוקה
רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל (למעט נהריה שתושביה התאכזבו מאי-הכללתם במדינה היהודית). עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי. חלק מן הציבור היהודי, כמו הארגון הצבאי הלאומי שבראשות מנחם בגין דחה את תוכנית החלוקה. אך דעה זו הייתה במיעוט. בתגובת הלח"י נאמר כי הארגון "מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל שהינה פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגראפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו"[6].
בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתכנית זו, עיקר ההתנגדות היתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה. [7] אחד ממנהיגי אגודת ישראל בתקופה זו, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול[8], וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.
[דרוש מקור] ההנהגה הערבית בארץ, לעומת זאת, דחתה את התוכנית מכול וכול (אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי.). המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל - באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שבמידה והתוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. המנהיגים הערבים באותה העת התנגדו באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית. [דרוש מקור]
בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה, שהיא תפנה את כוחותיה עד ה14 במאי, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים[9].
למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות.
[עריכה] יישום התוכנית
תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בינלאומית נרחבת. הסיבות לאי יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, העדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה, ונחרצות היישוב היהודי וישראל אחר כך שלא להצמד לקוים שהתוותה בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') ולאחר מכן לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעונינות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית.
כחלק מיישום התוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקמת מיליציה יהודית חמושה בין 1948-1947 שגם היא לא מומשה בשטח.
עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור בינלאומי לזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד.
לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלק העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו.
מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים.[5] בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ- 78% משטחי המנדט.
בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, באתר הכנסת
- נוסח החלטה 181, באתר האו"ם
- מפת החלוקה המקורית, באתר האו"ם
- מפת החלוקה המקורית - אזור ירושלים, באתר האו"ם
- רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 - החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה
- כ"ט בנובמבר, באתר הכנסת
- דב גביש, החלטת 29 (כ"ט) בנובמבר 1947, באתר מט"ח
- מקורות והתפתחות הבעיה הפלסטינית 1917 - 1977 באנגלית מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה.
- רקע, המאבק באו"ם וההחלטה עצמה, אתר הכיתה האינטראקטיבית
- שמואל דותן, מהצעת הקאנטונים אל תוכנית החלוקה, קתדרה 15, אפריל 1980
- אליעזר טאובר, תרומתה המשמעותית של קנדה להחלטת החלוקה בעצרת האו"ם, נובמבר 1947, קתדרה 86, ינואר 1998
- החלטת החלוקה, באנציקלופדיה ynet
[עריכה] הערות שוליים
- ^ מאיר חזן, מתינות, עם עובד 2009, עמוד 208
- ^ השטח כולל את הכנרת והחולה, ללא הכנרת והחולה השטח היה 26,305 קמ"ר האנציקלופדיה העברית, כרך שישי ארץ-ישראל, עמ' 34
- ^ מקורות והתפתחות הבעיה הפלסטינית 1917 - 1977 מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה
- ^ פרק שלוש סעיף 1 החלטה [1]
- ^ 5.0 5.1 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל', עמוד 19, 31 פרופסור יפה זילברשץ וד"ר נמרה גורן-אמיתי, בעריכת פרופסור רות גביזון
- ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 99
- ^ ראו אלחנן וסרמן#פועלו הציבורי כדוגמה.
- ^ ראו ציטוט מדבריו במאמר שלמות העם, התורה והארץ מאת הרב ברוך זלמן מלמד
- ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 100
| ועדות חקירה לארץ ישראל | ||
|---|---|---|
|
