המלחמה האנגלו-עיראקית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המלחמה האנגלו-עיראקית (1941)
Destroyed iraqi artillery.jpg
קצין בריטי בוחן תותח עיראקי מושמד, סמוך לבסיס ה-RAF בחבניה, מאי 1941.
תאריך:

2 במאי - 31 במאי 1941

מקום:

עיראק

תוצאה:

ניצחון לבריטניה.
החזרת שלטונו החוקי של העוצר עבד אל-אילה.
הסרת איום השתלטות מדינות הציר על מקורות הנפט בעיראק.
כיבוש בריטי בעיראק עד שנת 1946.

שינויים בטריטוריות: אין
הצדדים הלוחמים
Flag of the United Kingdom.svg הממלכה המאוחדת
Flag of the United Kingdom.svg המגויסים האשורים
Flag of Iraq (1921–1959).svg נאמנים עיראקים של העוצר עבד אל-אילה
British Raj Red Ensign.svg הראג' הבריטי
Irgun logo.jpg האצ"ל
Flag of Australia.svg אוסטרליה[1]
Flag of New Zealand.svg ניו זילנד[2]
Flag of Jordan.svg האמירות ההאשמית של עבר הירדן
Flag of Iraq (1921–1959).svg עיראק
Flag of Italy (1861-1946).svg איטליה הפאשיסטית
Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית מתנדבים ערבים.
מפקדים

Flag of the United Kingdom.svg גנרל ארצ'יבלד ויוול
Flag of the United Kingdom.svg גנרל קלוד אוקינלק
Flag of the United Kingdom.svg מרשל אוויר ראשי ארתור לונגמור
Flag of the United Kingdom.svg ליטננט גנרל אדוארד קינאן
Flag of the United Kingdom.svg מייג'ר גנרל ויליאם ארצ'יבלד קנת' פרייזר
Flag of the United Kingdom.svg סגן מרשל האוויר הארי ג'ורג' סמארט
Flag of the United Kingdom.svg מייג'ר גנרל ג'ון ג'ורג' וולטרס קלארק
Flag of Jordan.svg לייטננט ג'נרל ג'ון באגוט גלאב
Irgun logo.jpgדוד רזיאל

Flag of Iraq (1921–1959).svg עקיד סלאח א-דין א-סבאע'
Flag of Palestine.svg פאוזי אל קאוקג'י
Flag of German Reich (1935–1945).svg גנרל לויטננט הנס ישונק
Flag of German Reich (1935–1945).svg אוברסט ורנר יונק
Flag of German Reich (1935–1945).svg גנרל הלמוט פלמי

כוחות

דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10
בצירוף כוחות המונים בסך הכל כשתי חטיבות מוגברות
250 מטוסים, מהם כ-80 מטוסי בסיס חיל האוויר בחבניה, מטוסי ה-RAF בעבר הירדן ובארץ ישראל, מטוסים מנושאת מטוסים במפרץ הפרסי[3]

ארבע דיוויזיות, כ-60 מטוסים שמישים של חיל האוויר העיראקי, 11 מטוסים איטלקים, 18 מטוסים גרמנים.‏[4]

אבידות

אבידות קלות, כמה עשרות הרוגים, ביניהם כ-60 בקרבות חבניה.‏[5][6]

1,750 נפגעים, ביניהם כ-500 הרוגים.‏[5]

המלחמה האנגלו-עיראקית התנהלה בין 2 במאי ל-31 במאי 1941, בין בריטניה ובעלות בריתה לבין עיראק ובעלות בריתה ממדינות הציר, במהלך מלחמת העולם השנייה.

המלחמה החלה לאחר הפיכה צבאית בעיראק שהעלתה לשלטון את המנהיג הפרו נאצי רשיד עלי אל-כילאני. אל-כילאני העלה דרישות לסילוק הצבא הבריטי מאדמת עיראק, על אף שעיראק הייתה מחויבת לנוכחות צבאית בריטית על אדמתה על פי ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930. הדרישות הסלימו לכלל עימות צבאי, שבסופו פלשו צבאות בריטניה לעיראק, והביאו לנפילת משטרו של אל-כילאני, ולהשבת השלטון לידי השושלת ההאשמית ששלטה בעיראק קודם להפיכה.

במלחמה קיבלה עיראק סיוע צבאי ואווירי מגרמניה הנאצית ומאיטליה הפאשיסטית, והיא נתפסה כחלק מניסיון השתלטות של מדינות הציר על המזרח התיכון ומקורות הנפט שבו. לאחר המלחמה נמשכו עימותים אלו והביאו לפלישות בריטיות נוספות, בתחילה לסוריה וללבנון, ולאחר מכן, בשיתוף פעולה עם ברית המועצות, לפלישה לאיראן.

במלחמה השתתפה חוליה של האצ"ל, שנשלחה לשליחות חבלה וריגול מעבר לקווי האויב. במסגרת חוליה זו לחם ונהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל. העיראקים זכו לתמיכת מנהיגים פלסטינים, ואישים כחאג' אמין אל חוסייני ופאוזי אל קאוקג'י שהו בעיראק בעת המלחמה וסייעו בידי אל-כילאני ואנשיו.

תוכן עניינים

רקע היסטורי וצבאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיראק בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי צבא עיראק מפעילים תותח הוביצר 3.7 אינץ' לדיכוי מורדים כורדים, 1932. בכלים בריטיים מסוג זה נעשה שימוש במהלך המלחמה ב-1941 כנגד הכוחות הבריטיים בחבניה

עיראק הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית מזה מאות שנים, אך בעקבות תבוסתה של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה קיבלה האימפריה הבריטית מנדט של חבר הלאומים לשלוט בעיראק. ב-1921 הביאו הבריטים לעיראק את המלך פייסל מהשושלת ההאשמית ולאחר משאל עם, שאורגן על ידי וינסטון צ'רצ'יל ותוצאותיו היו ידועות מראש, המליכו אותו על עיראק. שני הסכמים ההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1922 וההסכם האנגלו-עיראקי משנת 1930 ביססו את מעמדה של עיראק כממלכה עצמאית, אך קבעו שבריטניה תחזיק בה בסיסי צבא, ושעיראק מחויבת להיוועץ עם בריטניה בשאלות כלכלה, חוץ וביטחון. ב-3 באוקטובר 1932 הוכרז על ביטול המנדט, וקבלת עיראק כחברה בחבר הלאומים. התפתחות חשובה אירעה באמצע שנות ה-20 כאשר התגלה נפט בשפע באדמות עיראק. הזיכיון לחיפוש הנפט ולהפקתו ניתן לתאגיד רב-לאומי שכרבע ממניותיו בשליטת בריטניה, שכונה חברת הנפט העיראקית, שהחזיקה במונופול על הפקת הנפט בעיראק.

עצמאותה של עיראק הייתה לכאורה מלאה, אך הוראות ההסכם האנגלו-עיראקי נתפסו כמגבילות מאוד את עצמאותה. ההסכם כלל ברית צבאית בין עיראק ובין בריטניה, לפיה במקרה של מלחמה תסייענה זו לזו, והעניק לבריטניה את הזכות להחזיק צבא בבסיס חיל האוויר בחבניה ובבסיס בשם אל שועייבה באזור בצרה, וכן להחזיק כוחות צבא במקומות נוספים למשך חמש שנים, ובתמורה תאמן את הצבא העיראקי. כן תעמיד עיראק לרשות הבריטים במקרה של מלחמה את השימוש במסילות הברזל, בנמלים, ובשדות התעופה.‏[7][8]

המלך שלט על-פי חוקה שהתקבלה ביולי 1924, שקבעה בעיראק משטר של מונרכיה פרלמנטרית ובו פרלמנט דו-בתי ובחירות לפרלמנט. משטר זה לא השיג יציבות, היה נתון לזעזועים קשים, ובמיוחד לשרירות לבו של המלך, שפיזר את הפרלמנט ומינה על פי רצונו שרים וראשי ממשלה. במדינה התפתח ימין קיצוני אנטי-האשמי ואנטי בריטי, ובהמשך גם פרו-נאצי, והתפתח מאבק בין סיעות שבטיות ואתניות, קציני צבא, ופעילים אידאולוגיים מימין ומשמאל. ימין קיצוני זה נראה כמייצג את דעות העם העיראקי והקצונה בצבא העיראקי, יותר משמייצג אותם הממסד הפרלמנטרי. אנשיו קיימו קשרים עם פוליטיקאים ממסדיים מן הימין, כרשיד עלי אל-כילאני, שכיהן כשר משפטים וכראש ממשלה מספר פעמים במהלך שנות ה-30.‏[9]

בשנת 1933 מת פייסל הראשון במפתיע, ואת מקומו ירש בנו ראזי. ראזי לא נהנה מהכריזמה של אביו, ומאבקי השליטה בעיראק הפכו גלויים ואלימים יותר. בשנת 1936 הזדעזעה עיראק מהפיכה צבאית שהנהיג הגנרל בכר סדקי. בשנת 1937 נרצח סדקי, וקבוצת הקצינים, שהתגבשה לקבוצת כוח בת מספר חברים מצומצם שכונתה "המרובע המוזהב" (על שם כותפות הזהב של דרגותיהם), בראשותו של סלאח א-דין א-סבאע', החזירה לשלטון את אנשי הממסד הישן.

גם לאחר שובו של המשטר הפרלמנטרי במתכונתו הקודמת, היה כוחו של הימין הפרו-פאשיסטי הצבאי רב, ואנשיו העלו והדיחו ראשי ממשלות כרצונם. שלושה גורמים הביאו לעליית הימין הלאומני בעיראק בתקופה זו - ראשית, הידיעה כי אם תרצה הקצונה, בכוחה יהיה לתפוס את השלטון כשם שתפס באכר סדקי. שנית, עליית השפעתן של איטליה הפאשיסטית וגרמניה הנאצית בעולם כולו ובמזרח התיכון. ושלישית, הסתה לאומנית שנבעה מהסכסוך היהודי-ערבי, והתגברה מאוד כאשר הגיע לעיראק, בשנת 1939, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני.‏[10] פעילותו של השגריר הגרמני פריץ גרובה, שמאז שנכנס לתפקידו ב-1932 הפיץ תעמולה אנטי-בריטית ואנטישמית, ואף תרגם את הספר "מיין קאמפף" לערבית והפיצו בעיתון יומי נפוץ, אף היא תרמה להלוך הרוחות הפרו-נאצי בעיראק בתקופה זו.

באפריל 1939 מת ראזי בתאונת דרכים. את כסאו ירש בנו הפעוט פייסל, שלו מונה עוצר, דודו, עבד אל-אילה, שהיה אף הוא מבכירי השושלת ההאשמית. עבד אל-אילה היה פרו-בריטי במובהק. ערב מלחמת העולם השנייה היה הקרע בין ההנהגה ההאשמית החלשה, הפרו-בריטית, ובין הקצונה והפוליטיקאים הימניים, כמעט גלוי.

תחילת מלחמת העולם השנייה - המהלכים שהובילו למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשיד עלי אל-כילאני

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עמד בראשות ממשל עיראק הפוליטיקאי הוותיק, שהיה פרו-בריטי ופרו-האשמי, נורי סעיד. על פי הוראות ההסכם האנגלו-עיראקי מ-1930 הייתה עיראק מחויבת לסייע לבריטניה במלחמתה, להכריז מלחמה על אויביה, ולהעמיד לרשותה את מתקניה האסטרטגיים. אך גורמים חזקים בצבא ובממשלה נטו לטובת מדינות הציר וסברו כי המלחמה מעניקה הזדמנות בלתי חוזרת להיפטר מן העול הבריטי. כיוון שכך, ניתקה עיראק את יחסיה הדיפלומטיים עם גרמניה, גירשה את השגריר הפעלתן גרובה, אך לא הכריזה עליה מלחמה. כאשר הצטרפה איטליה למלחמה שמרה עמה עיראק על יחסים דיפלומטיים.‏[11]

באוקטובר 1939 הגיע לעיראק המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל חוסייני. הגעתו חיזקה מאוד את תומכי הימין הקיצוני. אלו הפעילו על נורי סעיד לחץ בלתי פוסק, שבסופו של דבר הביא להתפטרותו מראשות הממשלה, ולהצבת רשיד עלי אל-כילאני במקומו, במרץ 1940. סעיד סבר שאם יתפטר מראשות הממשלה וישמור על תפקיד שר החוץ, יביא להפחתת הלחץ, שכן כילאני ייאלץ לנהל מדיניות אחראית ופרו-בריטית בהכרח. סברה זו הופרכה. התפטרותו של סעיד יצרה מצב שבו בעלי הכוח האמיתיים במדינה היו אל-כילאני, קציני "המרובע המוזהב", והמופתי.‏[12]

מצבה של בריטניה באזור קיבל תפנית שלילית במאי 1940. המערכה על צרפת, שהסתיימה בתבוסה צרפתית, הציבה בסוריה ובלבנון, שהיו תחת מנדט צרפתי, את משטר צרפת של וישי משתף הפעולה. משטר זה עמד בפיקוח של "ועדת שביתת נשק" איטלקית, שהייתה למעשה כלי של מדינות הציר לכפות שיתוף פעולה צבאי על המשטר בסוריה. אירועים אלו חיזקו מאוד את תומכי הנאצים בעיראק. הפלישה האיטלקית למצרים בספטמבר 1940 אמנם נהדפה, אך הביאה לצפון אפריקה את קורפוס אפריקה של רומל, ובכך סימנה נוכחות נאצית צבאית בולטת במזרח התיכון. עיראק הפכה לבעלת חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה עבור הבריטים, כמקור נפט זמין וקרוב ללוחמי המערכה במדבר המערבי, וכבסיס בריטי חשוב המקשר בין הכוחות הלוחמים במזרח התיכון ובין אלו המצויים בראג' הבריטי.

ביוני 1940 נשלח שר בממשלה, נאג'י שוכת, על ידי אל-כילאני והמופתי לשאת ולתת עם השגריר הגרמני באנקרה, פרנץ פון פאפן. הוא הוסמך להסכים עמו על חידוש היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, ושיתוף פעולה צבאי עם גרמניה, הכולל המרדת ערביי ארץ ישראל ולחימה בבריטים בשטחי ארץ ישראל. כן נשא עמו שוכת מכתב אישי מהמופתי להיטלר, בו הביע המופתי את הערכתו והערצתו אליו. השיחות והמכתב הועברו לידיעת משרד החוץ הגרמני, שהחל להדק את קשריה של גרמניה הנאצית עם תומכי הנאצים בעיראק.‏[13][14]

לאחר אירועים אלו הפך הקרע בין ראשי המשטר ההאשמי הפרו-בריטי לבין ממשלתו של אל-כילאני לבלתי נסבל. העוצר, עבד אל-אילה דרש מממשלתו שיתוף פעולה מוגבר עם בריטניה, אך הממשלה משכה בכל כוחה לכיוון מדינות הציר. לבסוף התפטר אל-כילאני, ב-3 בפברואר 1941, ובמקומו הוצב טה אל-האשמי.

בסוף מרץ 1941 נראה היה כי אל-האשמי אינו עומד בלחצים. הוא שלח את שר החוץ שלו, תאופיק א-סוודי לקהיר, להיפגש שם עם שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן. אידן דרש מעיראק שתכריז מלחמה על גרמניה, ושתנטרל את הגורמים הפרו-נאצים בהנהגתה. בתגובה דרש סוודי כי בריטניה, שהחזיקה במנדט על ארץ ישראל, תיענה לדרישות הלאומיות של הפלסטינים, וזאת על מנת שיוכל להציג ויתורים אלו כהישגים במאבק הפאן-ערבי. בתגובה שלח צ'רצ'יל את קינאהאן קורנווליס כשגריר לבגדד, כשהוא מצויד במכתב הנוקט עמדה תקיפה בשאלת ארץ ישראל.‏[15]

הפיכת רשיד עלי אל-כילאני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 באפריל 1941 החליטו קציני "המרובע המוזהב" לפעול. הם הכריחו באיומי נשק את ראש הממשלה החוקי אל-האשמי להתפטר, ותפסו את השלטון. העוצר עבד אל-אילה, שחזה את ההפיכה, הצליח להימלט מבעוד מועד אל ממלכת ירדן. לאחר ההפיכה עמדה בראש המדינה העיראקית חבורה של קציני צבא ופוליטקאים קיצוניים. אל קציני המרובע המוזהב הצטרפו רשיד עלי אל-כילאני, נאג'י שוכת ויונס א-סבעאווי שייצגו את הקו הימני הפרו-נאצי, ולכל אלו חבר המופתי.‏[16] לימים טען המופתי כי בעת שהתכנסה החבורה, קודם להפיכה, הכירה בו כמנהיגם הבלתי מעורער.‏[17]

ב-10 באפריל כינס אל-כילאני את הפרלמנט באופן בלתי חוקי, שכן על פי החוקה העיראקית רק המלך יכול לכנס אותו, והעוצר החוקי, עבד אל-אילה, לא הורה על כינוס הפרלמנט. הפרלמנט החליט על הדחתו של עבד אל-אילה מתפקיד העוצר, ועל החלפתו בקרוב רחוק בן השושלת ההאשמית, שריף שרף בין פואז. העוצר החדש הטיל על כילאני להקים ממשלה.‏[18] בממשלה החדשה שימש אל-כילאני ראש הממשלה ושר הפנים, שוכת שימש שר ההגנה, ומוסא שהבנדר שר החוץ.‏[19]

המצב האסטרטגי העולמי, והשפעתו על עיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 1941 היה הוורמאכט בתנופה אסטרטגית באזור הים התיכון. מסע המלחמה בבלקנים וכיבוש יוון ויוגוסלביה התרחשו תוך כדי האירועים בעיראק, ובחודשיים שקדמו להפיכה נחת רומל בקירנאיקה, ובמסע לחימה מזהיר הצליח להפוך את כל הישגי הבריטים במלחמתם עם האיטלקים בחודשים שקדמו לכך. התבססות מדינות הציר בעורף הבריטי במזרח התיכון, נראתה כסכנה אסטרטגית ראשונה במעלה. משטר פרו-נאצי בעיראק איים על נתיבי התחבורה החיוניים בין הראג' הבריטי ובין המזרח התיכון, ומעבר לכך, על מקורות הנפט. על אף שספקית הנפט העולמית הגדולה ב-1941 הייתה ארצות הברית והנפט מן המזרח התיכון היה רק 5% מהתפוקה העולמית, עדיין היה הנפט העיראקי מקור זמין שלא היה צריך לשנע דרך האוקיינוס האטלנטי שהיה אז אזור מלחמה, ולא היה צורך לשלם עבורו במזומן.‏[20]

לכאורה היו המורדים העיראקים מבודדים, אך למעשה הם קיוו לחבור לגורמים נוספים באזור, ולהצית מלחמה במזרח התיכון כולו. איראן נשלטה על ידי השאח, רזא ח'אן, שהיה ידוע באהדתו לנאצים. סוריה ולבנון נמצאו תחת שלטון צרפת של וישי, שהיה למעשה בשליטת "ועדת שביתת נשק" איטלקית, שקידמה את האינטרסים של מדינות הציר. טורקיה, שהייתה בשליטת איסמט אינני, פסחה על שני הסעיפים, והאפשרות שתצטרף לצד גרמניה למלחמה נראתה כריאלית, כך שמצבה האסטרטגי של בריטניה באזור הלך והידרדר. השתלטות גרמניה על אזור יוון והבלקנים יכולה הייתה לקצר את נתיבי האספקה והסיוע של הצבא הגרמני ללחימה במזרח התיכון. הגרמנים טרם פתחו במבצע ברברוסה, המתקפה על ברית המועצות, ובשלב זה של הלחימה, כיוון הפעולה שבעלות הברית חששו ממנו היה חדירה גרמנית דרך המזרח התיכון אל אזור הודו, לשם חבירה אל כוחות האימפריה היפנית.‏[21]

מצבם של הבריטים היה נראה טוב בהרבה ממצב המורדים. בעורפם עמדו נכסיה האסטרטגיים של האימפריה במזרח, ובראשם הראג' הבריטי שנראה כמקור בלתי נדלה לאספקת חיילים וציוד. למעשה הייתה עיראק אך חלק קטן במערכה עולמית, שהמזרח התיכון נראה בה כחזית משנית. המערכה במזרח אפריקה, המערכה במדבר המערבי ומעורבותם הרת האסון במלחמת איטליה-יוון מתחו את כוחות פיקוד המזרח התיכון של הגנרל ארצ'יבלד ויוול עד תומם. הקצאת כוחות למערכה נוספת נראתה לוויוול, ולמפקד חיל האוויר שלו, מרשל אוויר ראשי ארתור לונגמור כמשימה בלתי אפשרית. ויוול ולונגמור עמדו בפני האפשרות לפלישה גרמנית לכרתים, ובפני הצורך להדוף את מתקפותיו של רומל במדבר המערבי ולהסיר את המצור על טוברוק, וכן פיקדו על הלחימה שהגיעה לשיאה באזור אתיופיה ואריתריאה. בה בעת ניתן היה לחזות בבירור, כי בקרוב יהפכו הנכסים הבריטיים במזרח הרחוק, הודו, בורמה וסינגפור, לזירת לחימה.‏[22]

מאזן הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוח העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס הגלוסטר גלדיאטור הבריטי הדו-כנפי, שעל אף שהיה מטוס מיושן בעת הלחימה, היה מטוס הקרב העיקרי בשימושם של שני הצדדים
מפקד ה"מתנדבים" הפלסטינים, פאוזי אל קאוקג'י, במדים בנוסח הוורמאכט הכוללים את עיטור צלב הברזל

הצבא העיראקי הסדיר הוקם, צויד ומומן על ידי הצבא הבריטי. תמיכה זו סופקה על ידי משלחת צבאית קטנה ששהתה בבגדאד, שהחל מ-1939 עמדה תחת פיקודו של מייג'ר ג'נרל ג'ורג' גאי ווטרהאוס, ששימש גם כ"מפקח הכללי" על צבא עיראק.‏[23] בצבא זה שירתו ב-1941 כ-60,000 איש. הכוח הלוחם בצבא מנה ארבע דיוויזיות חי"ר וחטיבה ממוכנת אחת, שכללה בעיקר חיל רגלים ממוכן שנע באמצעות משאיות, אך גם פלוגת טנקים איטלקיים קלים מסוג L3/35, ופלוגת שריוניות בריטיות מסוג קרוסלי. חטיבה זו והדיוויזיות הראשונה והשלישית הוצבו סמוך לבגדאד, הדיוויזיה השנייה הוצבה סמוך לכירכוכ והרביעית הוצבה בא-דיוואנייה, על מסילת הרכבת שבין בגדאד לבצרה.‏[24] בנוסף לכך לחמו לצד העיראקים כ-500 "מתנדבים" פלסטינים בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י.‏[25]

הצי העיראקי כלל ארבע ספינות תותחים מיושנות בנות 100 טון, ספינת ניתוב אחת, ושולת מוקשים אחת.‏[26] סדר כוחות ימי זה היה נחות בהרבה מכמות הכוחות הימיים שהייתה יכולה להעמיד בריטניה, ששלטה למעשה בכל המרחב הימי מהים התיכון ועד האוקיינוס ההודי.

חיל האוויר העיראקי כלל 116 מטוסים ב-7 טייסות ובית ספר לטיס. בין 50 ל-60 מטוסים היו במצב כשיר לשימוש.‏[4] רוב המפציצים ומטוסי הקרב הכשירים היו בשדה התעופה הינאידי סמוך לבגדאד, ששמו הוחלף לאחר ההפיכה ל"שדה התעופה ראשיד". מטוסים נוספים הוצבו במוסול. חיל האוויר הורכב ממטוסים שנרכשו בתקופות שונות מיצרנים שונים, לרבות מטוסי קרב דו-כנפיים בריטיים מסוג גלוסטר גלדיאטור, מפציצי ויקרס וינסנט דו-כנפיים בריטים, מפציצי ברדה Ba.65 ומפציצי סבויה מרקטי SM.79 איטלקיים, מפציצי נורת'רופ A-17 אמריקאיים, מטוסי הוקר הארט בריטים ששימשו לשיתוף עם כוחות קרקע, ומטוסי אימון ותובלה מתוצרת חברת דה הבילנד הבריטית מסוג דראגון, דראגונפליי וטייגר מות'.‏[27] רובם של מטוסים אלו היו מטוסים דו-כנפיים מיושנים, אם כי הסאבויה-מרקטי נחשב למפציץ האיטלקי המתקדם ביותר באותה התקופה. כאשר התרחשה ההפיכה יכולים היו הבריטים להעמיד כנגד כוח זה רק כוח דומה של כ-78 מטוסים מיושנים ששימשו את בית הספר לטיסה בחבניה, אך במהלך הלחימה הגיע תגבור של מפציצי ויקרס ולינגטון, ומטוסי גלוסטר גלדיאטור שהכריעו את הכף, ואכן, חיל האוויר העיראקי הושמד בעיקרו בתחילת הקרבות, בטרם הספיק הסיוע האווירי הגרמני להגיע.‏[4]

הערכתו של א-צבאע' הייתה שחילות הקרקע העיראקים הם בעלי עדיפות מספרית של כ-10 לאחד אל מול חיל המצב המצומצם שהחזיקו הבריטים בחבניה. א-צבאע' תכנן מערכה שתמשך כשלושה חודשים, ותאפשר קבלת תגבורת מגרמניה ומאיטליה, ובסופו של דבר ניצחון.‏[28] הערכה זו הייתה בלתי ריאלית מכמה סיבות - ראשית, על אף הצלחות הגרמנים בים התיכון באפריל 1941, עדיין שלטו הבריטים במזרח הים התיכון באופן שהיה יכול למנוע העברת גייסות מאסיבית לעיראק. העברה כזו חייבה גם שינוי אסטרטגי בעמדתה של טורקיה, או את נפילת ארץ ישראל ועבר הירדן לידי מדינות הציר. שנית, וחשוב יותר, שליטתו של א-צבאע' בעיראק ובצבא הייתה חלקית בלבד. העימות עם בריטניה נחשב כעניין פנימי של האליטה הסונית, והשיעים, הכורדים ואנשי השבטים נמנעו מלהתערב בו. בהגיע יום פקודה, נותר כחצי מצבאו של א-צבאע' בקסרקטיניו, והמתין לתוצאות העימות.‏[29]

הכוח הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שריונית רולס רויס מתקופת מלחמת העולם הראשונה. פלוגה של שריוניות כאלו הייתה הכוח היבשתי הכבד ביותר שעמד לרשות המפקד הבריטי בשטח, סגן מרשל אוויר הארי ג'ורג' סמארט כאשר אירעה ההפיכה בבגדאד

עם ההפיכה, בתחילת אפריל 1941, הכוח הבריטי ששהה על אדמת עיראק היה מצומצם בהיקפו, וכלל בעיקר את אנשי ה-RAF בפיקודו של סגן מרשל האוויר (דרגת RAF המקבילה לגנרל בן שני כוכבים) הארי ג'ורג' סמארט.

על פי ההסכם האנגלו-עיראקי החזיקו הבריטים בשני בסיסי קרקע ששימשו את חיל האוויר, בחבניה ובשועביה. בבסיסים אלו שהו טייסים, אנשי צוות טכני, ובני משפחותיהם. בנוסף לכך פיקד סמארט על פלוגה של שיריוניות רולס רויס מיושנות שיוצרו בתקופת מלחמת העולם הראשונה ועל כ-2,000 חיילים מקומיים שהיו בפיקודם של כ-20 קצינים בריטים.

בבסיס חיל האוויר בחבניה, ששימש גם כבית ספר לטיס, שירת מגוון גדול של כלי טיס מיושנים מסוגים שונים, אך רובם לא היה כשיר ללחימה. בבסיס שירתו כ-1,000 אנשי צוות, אך רק 39 מתוכם היו טייסים.‏[5] המטוסים הכשירים בתחילת המערכה כללו 3 מטוסי גלוסטר גלדיאטור דו-כנפיים מיושנים, ששימשו בעיקר לסיבובי ראווה של הקצינים, 30 מטוסי סיוע לקרקע מסוג הוקר אודאקס, 7 מפציצים קלים דו-כנפיים מסוג פיירי גורדון, 27 מטוסי אימון מסוג איירספיד אוקספורד, 25 מפציצים קלים דו-כנפיים מסוג הוקר הארט ו-24 מגרסת האימון של אותו מפציץ, 3 מטוסי תובלה מסוג ויקרס ולנטיה, ומפציץ אחד מסוג בריסטול בלנהיים. המטוסים היו ברובם מיושנים מאוד, ומטוסי גרסת האימון של ההוקר הארט לא יכלו לשאת חימוש כלשהו. בבסיס שועיבה שירתה טייסת המפציצים מס' 244 ובה כמה מטוסי ויקרס וינסנט דו-כנפיים.‏[30]

הכוחות הימיים שניתן היה להסתייע בהם היו, לעומת זאת, כוחות הצי הבריטי, שפעל בזירת הים האדום והאוקיינוס ההודי, ועמו גם כוחות זמינים של הצי האוסטרלי, הצי ההודי והצי הניו זילנדי.

בניגוד לעיראקים, לא היו הבריטים בעיראק מבודדים. חילות בריטים רבים שהו באזור ממלכת ירדן וארץ ישראל, וכן באזור הודו. אלו היו המקורות הזמינים לתגבור מיידי של הכוחות שנדרש אם רצו הבריטים לעמוד כנגד כוחות הקרקע העיראקים בעלי העדיפות המספרית הגדולה. מפקד פיקוד המזרח התיכון הבריטי, גנרל ארצ'יבלד ויוול סבר כי לאור המצב במערכה במדבר המערבי, לאור לקחי המרד הערבי הגדול וסכנת ההתלקחות מחדש עקב התעמולה הגרמנית, לא יהיה בידו להקצות אלא כוח מזערי שייצא למערכה באיחור רב. התחבורה של גייסות מהודו, הייתה אף היא עניין ארוך, מסובך ומסוכן, שדרש הקצאה של כוחות ימיים משמעותיים. עם זאת, מפקד פיקוד הודו, הגנרל קלוד אוקינלק הביע דעתו באופן מיידי כי יוכל להקצות למשימה את הגייסות הדרושים.‏[31]

ההסלמה לקראת לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העברת ניהול המשבר לצבא הודו הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת עיראק באפריל 1941. הבריטים טענו בתחילה כי עניינם הוא לשמור על בסיסיהם בחבניה ובשועביה הסמוכה לבצרה. במפה ניתן לראות גם את נתיב צינור הנפט מכירכוכ מערבה, העובר במרחק רב צפונה לבסיסים הבריטיים.

מיד עם הישמע הידיעה על ההפיכה בבגדאד, נשלח לעיראק שגריר בריטי חדש, קינאהאן קורנווליס. קורנווליס היה אחד מוותיקי הממשל הבריטי בעיראק, ושימש כשגריר וכיועץ למלך פייסל הראשון מתחילת שנות ה-20 ועד 1939.

צ'רצ'יל לא הנחה את קורנווליס לטעון לגבי אי הלגיטימיות של הממשל החדש, אלא לנסות ולשמור על האינטרסים הבריטיים בבצרה, כי לטענתו האמריקאים הביעו עניין בהקמתו של בסיס אווירי גדול בבצרה אליו ניתן יהיה לכוון משלוחים בצורה ישירה. קורנווליס נשלח כשעמו הוראה להבהיר לממשלת אל-כילאני כי האינטרס הבריטי הוא בשמירת בסיסם הימי בבצרה והבסיס האווירי בחבניה, וכל המתרחש מחוצה להם אינו מעניינה הישיר של בריטניה. עם זאת, לכל הצדדים המעורבים היה ברור שעליהם להכין עצמם לעימות צבאי, וכי לאחר ההפיכה, חלפה שעתה של הדיפלומטיה.

בשלב זה נועד צ'רצ'יל עם השר לענייני הודו, לאופולד אמרי ועם המשנה למלך הודו המרקיז מלינלית'גו בדבר האפשרות להעביר גייסות מהודו בדרך הים להגנת בצרה.‏[32] הודו כבר תרמה את חלקה במערכה במזרח התיכון, ושתי דיוויזיות מצבא הודו הבריטית, דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-4 ודיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-5 לחמו במערכה במדבר המערבי ובמערכה במזרח אפריקה.

בה בעת חשו אנשי ה-RAF בעיראק עצמה כי הם מבודדים וזקוקים לסיוע. ב-6 באפריל דרש מפקד הכוחות הבריטים בעיראק, סגן מרשל האוויר הארי ג'ורג' סמארט כי יועבר אליו סיוע מיידי.‏[33] אנשי פיקוד המזרח התיכון בהנהגתם של הגנרל ארצ'יבלד ויוול ומרשל אוויר ראשי ארתור לונגמור, סירבו להעביר את הסיוע שאותו דרש סמארט. בשלב זה נדרש ויוול על ידי צ'רצ'יל להתערב, אך הבהיר כי לא יוכל לשלוח כוח כלשהו מארץ ישראל, אלא רק ליצור את הרושם שהוא מכין כוח כזה, שכן כוחותיו במזרח התיכון מאומצים עד קצה הגבול בכל מקום.‏[34] בשלב זה החליטו צ'רצ'יל וראשי המטות להעביר את האחריות על עיראק מפיקוד המזרח התיכון של ויוול ולונגמור, אל צבא הודו הבריטית עליו פיקד הגנרל קלוד אוקינלק, שהביע נכונות להקצות כוחות לשמירה על האינטרסים הבריטיים בעיראק.

ההחלטה על תגבור הכוחות בעיראק בכוחות מהודו הבריטית הביאה להסטת כוח בסדר גודל של חטיבה מוגברת (שלאחר שיתוגבר בכוחות נוספים יתגבש לכלל דיוויזיית חיל הרגלים ההודית ה-10), שעליו פיקד הגנרל ויליאם ארצ'יבלד קנת' פרייזר שאמור היה לצאת בשיירה ימית מקראצ'י למלאיה ומשם לעיראק. למבצע תגבור הכוחות ניתן השם "מבצע סבין" (Sabine).

תגבור הכוחות הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגבור האווירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס נוסעים אזרחי מסוג ארמסטרונג ויתוורת' אטאלאנטה, מהסוג שהושאל ל-RAF מחברת BOAC על מנת לתגבר את הכוחות הבריטים בחבניה.

עקב קריאות המצוקה של סמארט מחבניה, הוחלט לתגבר באופן מיידי את בסיס חבניה בכוחות קרקע. כוח בן ארבע מאות לוחמים, בפיקודו של מייג'ר אוברי רוברטס, יצא למסע אווירי מקראצ'י שבפקיסטן אל חבניה. המסע נמשך ארבעה ימים במטוסי תובלה אזרחיים מסוג ארמסטרונג ויתוורת' אטאלאנטה שהושאלו ל-RAF מחברת התעופה BOAC, ובמטוסי ויקרס ולנטיה מיושנים, וכלל חניית ביניים בשארג'ה שבמפרץ עומאן. בשלב מאוחר יותר הועמדו לרשות כוח זה מטוסי DC-2 שקיצרו את המסע מקראצ'י ל-13 שעות.‏[35]

הגעתו של הכוח לבצרה תוזמנה להיות לאחר נחיתת הכוח הימי, שעם יציאת הכוחות לדרכם לא היה ברור אם ייתקל בהתנגדות לנחיתתו.‏[36] ב-17 באפריל הגיע הכוח לבצרה. משהתברר כי לא ניתן להגיע בדרך היבשה לחבניה, בשל השיטפונות, הוטס הכוח לחבניה בדרך האוויר.‏[4] הייתה זו הרכבת האווירית האסטרטגית הראשונה שהפעילו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.‏[37] במקביל הועברו לחבניה 6 מטוסי גלדיאטור, ולשועיבה מספר מפציצי ולינגטון.‏[4]

התגבור הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת תגבור הכוחות הימי והאווירי מקראצ'י לבצרה ולחבניה

הכוח הימי שיצא מקראצ'י בתחילת אפריל, בפיקודו של פרייזר, כלל את חטיבת הרגלים ה-20 ההודית, גדוד ארטילריה וכוחות עזר נוספים. המדובר היה בכוח בסדר גודל של חטיבה מתוגברת. ההוראות שניתנו לכוח היו:

  • לכבוש את אזור בצרה-שועייבה על מנת להבטיח את נחיתתם הבטוחה של כוחות נוספים.
  • לתכנן, בשיתוף פעולה עם הצי, נחיתה אל מול כוחות היכולים להיות עוינים, מכיוון שעמדתו של הצבא העיראקי אינה ברורה.
  • במקרה של התנגדות, לגבור על כל התנגדות ולהקים באזור עמדות מגננה מהר ככל האפשר.
  • בשום מקרה לא לפגוע בנייטרליות של איראן.

בפועל התבצעו הנחיתות בתוך 24 שעות, בין 18 באפריל ו-19 באפריל, וללא התנגדות כלשהי.‏[36]

בשלב זה החליטה הממשלה הבריטית לחזק את הכוחות בבצרה לסדר גודל של דיוויזיה, ולשלוח כוחות נוספים לדרכם. כוחות עזר נוספים השייכים לחטיבת הרגלים ה-20 הגיעו ונחתו ללא התנגדות ב-29 באפריל.‏[38]

המערכה הדיפלומטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחילת ניהול המשבר הלכו העיראקים על חבל דק. מחד, היו מעוניינים בסילוק הנוכחות הבריטית מאדמתם, ומאידך, הבינו שאין להם את הכוח לעשות כן ללא סיוע ממדינות הציר. ב-8 באפריל קיבל אל-כילאני הבטחה בכתב מברלין, לפיה "והיה ויתפתח מאבק לחירות נגד בריטניה, תגיש גרמניה - אם רק תמצא את הדרך לספקו - סיוע צבאי וכלכלי ללא השהיות."‏[4] הדבר אותת להנהגה העיראקית כי ביכולתם להמשיך בצעדים כנגד הבריטים.

הנחיתות בבצרה ב-18 באפריל תפסו את העיראקים בלתי מוכנים, והיוו הפתעה אסטרטגית. מסיבה זו לא התבצעה התנגדות בכוח. עם זאת הודיע אל-כילאני לקורנווליס כי בעוד שעצם הגעת הכוחות תואמת את ההסכם שבין המדינות, שהייתם של הכוחות עצמם על אדמת עיראק מנוגדת להסכמות, ולכן על הכוחות שהגיעו מבצרה לצאת מיד לדרכם מבצרה לארץ ישראל, ולעזוב את עיראק בהקדם האפשרי.‏[39]

ב-20 באפריל הנחה צ'רצ'יל את קורנווליס שלא להתחייב לכך שהכוחות יעזבו לארץ ישראל, וכי ממשלת בריטניה אינה מכירה בזכותה של ממשלת עיראק, שהיא עצמה תפסה את השלטון בכוח, לדרוש דרישות כלשהן מסוג זה.‏[40]

בכל אותה עת עמד אל-כילאני במשא ומתן עם מדינות הציר, באמצעות השגריר האיטלקי בבגדאד. הוא הבטיח להיטלר כי יעמיד את שדות התעופה בעיראק לרשות מדינות הציר, ויספק להן דלק, בתמורה לסיוע אווירי.‏[4]

הבריטים ניסו אף הם להימנע מלחימה. אל מול עמדתם של צ'רצ'יל ואוקינלק עמד הגנרל ויוול, שסבר כי לחימה בעיראק לא רק שתסכן את הכוחות הלוחמים, מכיוון שלא יהיה באפשרות פיקוד המזרח התיכון להעמיד להם תגבורות בתוך זמן סביר, אלא שהיא עלולה להביא למרידות בארץ ישראל ובמצרים, ולאובדן השליטה הבריטית במדינות אלו.‏[41] עם זאת, ב-22 באפריל דיווח המודיעין הבריטי על ריכוזים של מטוסים גרמנים בבלקנים. כפי הנראה הייתה זו היערכות לקראת מבצע ברברוסה - תקיפת ברית המועצות שהתרחשה כעבור חודשיים בדיוק, אך המודיעין הבריטי סבר שהמדובר בניסיון להצנחת כוחות בקפריסין או בעיראק.‏[4] המצב הלך והסלים לקראת אובדן שליטה של שני הצדדים.

כלפי חוץ הציגו הצדדים מצג כאילו מבוצעות הנחיתות בהסכמה ובשיתוף פעולה. בסמוך לאחר הנחיתות כתב ה"סאנדיי טיימס" כי "התושבים קיבלו את הצבא הבריטי בלבביות, גם הממשלה החדשה מיהרה לשתף פעולה בסידורים הדרושים. עמדתה זו של הממשלה העיראקית עשתה רושם טוב על השלטונות הבריטים. יש לקוות להקמת יחסים תקינים יותר בין אנגליה ובין עיראק."‏[42] ואילו הממשלה העיראקית פרסמה הודעה ובה ציינה: "ממשלת בריטניה ביקשה רשות לחלק מכוחותיה לעבור דרך עיראק בהתאם לחוזה האנגלי-עיראקי... על סמך זה עלה על היבשה בבצרה, ב-17 - 18 באפריל 1941 צבא בריטי כדי לעבור בעיראק, בהתאם לסידורים. בהזדמנות זו מודיעים כי אין אמת בפירושים שניתנו לדבר באלו תחנות רדיו זרות. הממשלה שומרת על זכויות המדינה ועל ריבונותה."‏[43]

ב-28 באפריל ביקר קורנווליס בפעם האחרונה את אל-כילאני, והודיע לו כי בתוך יומיים ינחתו בבצרה כוחות נוספים. אל-כילאני הודיע כי הוא אוסר על כך, כל עוד לא עזבו הכוחות שהונחתו ב-18 באפריל את שטחה של עיראק. למרות עמדה זו הורה צ'רצ'יל לאוקינלק להמשיך בנחיתות בבצרה.‏[44]

אל-כילאני החליט לפתוח במלחמה אם ינחתו בבצרה כוחות נוספים. הוא דרש ממדינות הציר סכום בן שלושה מיליוני דינרים עיראקים (שווה ערך לשלושה מיליון לירות שטרלינג), ככיסוי הוצאות והפסדים ממכירת נפט בעת הלחימה, ופקד על תפיסת שדות הנפט בכירכוכ והטלת מצור על בסיס חבניה. הייתה זו הפעולה שהביאה לתחילת הקרבות.‏[4]

אירועי חבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית הכוח של שני הצדדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום קבוצתי של פלוגה מ"המגויסים האשורים" כוח הקרקע העיקרי שעמד לרשות מגיני חבניה.

ב-30 באפריל התרכזו האירועים בזירה העיראקית בנעשה בבסיס חבניה, שהפך לריכוז העיקרי של כוחות בריטים בעיראק, מחוץ לבצרה. אל הבסיס רוכזו אזרחים בריטים, ובהם 230 נשים וילדים שפונו מבגדאד, ובסך הכול שהו בו 9,000 אזרחים. לאחר הצלחת התגבור האווירי והגעת 400 לוחמיו של רוברטס, שהו במקום 2,200 חיילים.‏[45] בנוסף ללוחמיו של רוברטס, היה עיקר הכוח הקרקעי הבריטי מורכב מיחידה שנקראה "מגויסי עיראק" (Iraq Levies) או "המגויסים האשורים" (Assyrian Levies). לוחמים אלו היו בני העדה האשורית, שהייתה קורבן לטבח על ידי הצבא העיראקי בשנת 1933. העדה השליכה יהבה על הקשר עם הבריטים, וייסדה יחידות לוחמות ששימשו לאבטחת בסיסי ה-RAF בחבניה ובשועיבה. יחידות אלו היו יחידות עילית בעלות מוטיבציה גבוהה להילחם נגד העיראקים.‏[46]

כוח המגויסים האשורים כלל 20 קצינים בריטים, וכ-1,000 לוחמים שהיו בעיקרים אשורים וכורדים. פלוגת השריוניות הייתה כפופה למגויסים האשורים. הכוח הורכב מפלוגת מפקדה בת 350 איש, ארבע פלוגות אשוריות ופלוגה כורדית, שכל אחת מהן מנתה 125 חיילים והייתה מצוידת במקלעים, במרגמות שמונה אינץ', וברובה אנטי טנקי, וכן פלוגת הובלה שכללה בעיקר כמה עשרות סוסים ופרדות ומספר מועט של משאיות קלות.‏[47]

המטוסים המיושנים של בית הספר לטיסה הוכשרו לשאת פצצות, ונוספו אליהם שישה מטוסי גלוסטר גלדיאטור שהוטסו ממצרים. לבסיס שועייבה הגיעו מפציצי ויקרס ולינגטון מתקדמים יחסית, שיכלו להעניק סיוע לחבניה מבחינת טווח הפעולה שלהם.‏[4]

חבניה נמצאת במישור, הנשלט מדרום על ידי רמה הקרויה רמת סינ-א-דיבאן, המצויה בגובה של 200 מ' מעל לבסיס. העיראקים הכירו היטב את השטח, ומעבר לכך, בתקופה שלפני המלחמה שותף הצבא העיראקי בתוכניות להגנת הבסיס, מתוך מחשבה להיעזר בו במקרה של תקיפה גרמנית, ואנשיו הכירו היטב את נקודות התורפה של ההגנה הבריטית.‏[4]

ב-30 באפריל, בעקבות שיחתו של קורנווליס עם אל-כילאני, הופיעו על הרמה חיילים עיראקים בסדר גודל של שתי חטיבות רגלים.‏[36]

בבוקר 1 במאי דיווחו מטוסי הסיור מסוג הוקר אודקס שנשלחו מהבסיס כי הכוחות העיראקים המצויים ברמה השולטת על חבניה כוללים 9,000 לוחמים, ולהם 50 תותחים וכלי רכב משוריינים.‏[48] חימושו של הכוח העיראקי כלל תותחי הוביצר 3.7 אינץ', תותחי 18 ליטראות, 12 שריוניות מסוג קרוסלי, ומספר טנקים מסוג L3/35. כוח זה היה עדיף בהרבה הן מבחינה מספרית והן מבחינת החימוש על מגיני חבניה, שנעזרו במספר שריוניות רולס-רויס מיושנות. אל הכוח העיראקי הצטרפו גם אלפי לוחמים לא סדירים בני שבטים מקומיים, שאף הם נעזרו בארטילריה.‏[49]

ההחלטה לפעול[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת המצור עמד מפקד בסיס חבניה, סגן מרשל אוויר סמארט, במצב קשה. המצב הדיפלומטי היה עמום, שכן איש מהצדדים לא הכריז על מלחמה. סמארט חשש לפתוח במתקפה בעצמו, שכן ידע שפיקוד המזרח התיכון, והממונה עליו ישירות, מרשל אוויר ראשי לונגמור, רואים בשלילה לחימה בעיראק. מאידך, ידע כי עקב יחסי הכוחות הבלתי שווים על הקרקע, בסיס חבניה פגיע ביותר למתקפה קרקעית.

כאשר התחיל ריכוז הכוחות העיראקים, היה ביד סמארט להתקיפו מן האוויר ולשפר את מצבו בהרבה, אך הוא נמנע מכך. החמירה את המצב הודעתו של המפקד העיראקי לסמארט כי המדובר באימונים וכי אין לכוחותיו כוונה התקפית.‏[47] סמארט עמד בקשר טלפוני עם השגריר קורנווליס בבגדאד, אך לא קיבל הוראה חד משמעית כיצד לנהוג.‏[50]

ביום השני של המצור, ב-1 במאי, לאחר שהעיראקים הצליחו להקיף את המחנה ולתפוס עמדות שולטות לצורך הצבת ארטילריה, הודיע המפקד העיראקי לסמארט כי הוא אוסר על טיסות כלשהן מחבניה, וכי אם יראה מטוס ממריא מחבניה יפגיז את הבסיס. בשלב זה החזיקו העיראקים בכוחות גדולים גם בפלוג'ה ורמאדי הסמוכות.‏[47] במהלך אותו היום הביע אוקינלק את דעתו כי על סמארט לפעול באופן מיידי, אך פרייזר, בבצרה, הודיע כי לא יוכל לתגבר את כוחותיו של סמארט וכי יהיה עליו לפעול לבדו. סמארט ביקש מקורנווליס כי יינתן לעיראקים אולטימטום בן 24 שעות, אך קורנווליס מסר לו כי הזמן לאולטימטומים חלף.‏[51] ב-2 במאי הגיעה פקודתו של צ'רצ'יל - "להכות בחוזקה".‏[4] סמארט הורה למטוסיו להמריא בלילה שבין 2 במאי ל-3 במאי.

הקרב על חבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צוות בריטי יורה בתותח 18 ליטראות במהלך המערכה במסופוטמיה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1917. תותחים מסוג זה, ששימשו כקישוט לחדר האוכל של הקצינים בחבניה הופעלו על ידי אוברי רוברטס לתקיפת הכוח העיראקי הנסוג.

ביום הראשון של הלחימה יצאו מטוסיו של סמארט לתקיפת הארטילריה והרגלים העיראקים שעל רמת חבניה. העיראקים הגיבו באש ארטילרית על הבסיס, שהתגלתה כבלתי מדויקת. עד מהרה הסתבר שהארטילריה העיראקית אינה פועלת כאשר מטוסי הבריטים נמצאים באוויר, וכן אין חיל הרגלים העיראקי עושה כל מאמץ להתקדם לעבר הבסיס, אלא הוא מתחפר ומסתתר כאשר מטוסי הבריטים תוקפים.‏[47] עיקר העימות היה בין מטוסי ה-RAF למטוסי חיל האוויר העיראקי. בנוסף להפצצת הכוחות העיראקים שצרו על חבניה, ביצע ה-RAF שני מבצעים נוספים. בסיס חיל האוויר העיקרי של המורדים, שנקרא "שדה תעופה ראשיד" על שמו של כילאני, הופצץ מן האוויר, ורבים מהמטוסים שהיו בו הושמדו על הקרקע. במקביל, פונו הנשים והילדים הרבים ששהו בחבניה לבצרה.‏[36] באותו היום נהרגו כארבעים בריטים, ו-22 מטוסים בריטים הושמדו.‏[52] המערכה האווירית נמשכה כיומיים. ב-5 במאי נפצע סמארט קשה בתאונת דרכים, ונאלץ להתפנות לבצרה. הוא הוחלף על ידי קולונל אוברי רוברטס.

בשלב זה החלו העיראקים לסגת מהרמה המשקיפה על בסיס חבניה, ולצאת לכיוון פלוג'ה באופן בלתי מסודר ומבולבל. רוברטס הורה לכוחותיו לצאת להתקפת נגד על הכוחות הנסוגים. התקפות אלו עלו יפה, וכללו אף הפתעה טקטית - רוברטס איתר במחנה חבניה שני תותחי 18 ליטראות ישנים ששימשו לקישוט חדר האוכל של הקצינים, והשתמש בהם להפתיע את העיראקים, שידעו כי בסיס חבניה אינו מצויד בארטילריה.‏[47]

ב-6 במאי יצא טור עיראקי מפלוג'ה על מנת להתקיף את חבניה. מטוסי ה-RAF זיהו את הטור מהאוויר, כאשר היה בכביש צר, המוקף מים מכל עבר. המטוסים השמידו את הכלי הראשון והאחרון בשיירה, על מנת למנוע התקדמות או נסיגה, ולאחר מכן השמידו את כל השיירה.‏[47] עד 7 במאי הוסר המצור על חבניה, והעיראקים נסוגו מהרמה המשקיפה על חבניה, והתרכזו באזור פלוג'ה. בפעולות אלו נלקחו בשבי 26 קצינים עיראקים ו-408 חיילים, וכן כמויות משמעותיות של ציוד, כמעט ללא אבדות לכוחות הקרקע.‏[53] בנוסף לכך ספגו העיראקים כ-500 הרוגים ו-75 כלי רכב שהושמדו.‏[3] חיל האוויר העיראקי לא היה קיים, למעשה, לאחר ארבעת הימים הראשונים של הקרבות.

המצב בזירה העיראקית במהלך קרב חבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלאב פאשה בעמאן במדי שרד של הלגיון הערבי, בספטמבר 1940

ב-7 במאי סיכם צ'רצ'יל את הקרב במברק ששלח לסמארט (בטרם נודע לו כי סמארט נפצע ופונה לבצרה) - "פעולתך הנמרצת והמזהירה השיבה במידה רבה את המצב לקדמותו. כולנו עוקבים אחר עמידתך הנהדרה במערכה. כל העזרה האפשרית תישלח. המשך."‏[54]

כוונתו של צ'רצ'יל במברק הייתה לכך שהוא החזיר את הפיקוד לפיקוד המזרח התיכון, והורה לויוול לארגן כוח חזק שיצא מארץ ישראל ומעבר הירדן לסייע ללוחמים בחבניה. הכוח, שכונה "כוח חב" (Hab Force) כלל חלקי יחידות שלדעת ויוול ניתן היה לוותר עליהן בארץ ישראל, בסדר גודל של כחטיבה. הכוח כלל גם פלוגות של חיל הספר העבר ירדני. אנשי חיל הספר העבר ירדני סירבו לחצות את הגבול לעיראק, וכתוצאה מכך הפלוגות שהיו מעורבות בכך פורקו.‏[55] במקביל, עמדו לרשות ויוול גם לוחמי הלגיון הערבי בפיקודו של ג'ון באגוט גלאב. אלו עמדו לפקודת האמיר עבדאללה, שכבן דודו של העוצר המודח היה לו חשבון אישי לסגור עם רשיד עלי אל-כילאני.

במקביל החלו כוחותיו של פרייזר להשתלט על בצרה. ההשתלטות לא הייתה קלה, שכן על אף הבטחתו של רשיד עלי אל-כילאני שכוחותיו ייסגו מבצרה, הם לא עשו כן עד ה-2 במאי, והיה צורך להוציאם משם באש תותחים.‏[53] התפתחות נוספת הייתה השתלטו של העיראקים על מוצב בריטי בשם א-רותבה בסמוך לגבול עם ירדן.‏[56] לאחר הסרת האיום מעל חבניה, היה בדעת צ'רצ'יל להמשיך בלחץ על ממשלתו של אל-כילאני, לשוב ולכבוש את א-רותבה, ואף לפרוץ אל בגדאד, וזאת בהקדם האפשרי, שכן ההערכה בשלב זה הייתה שסיוע גרמני לא יאחר לבוא.‏[57]

הקרב על א-רותבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזת גיוס לרגימנט ה-RAF משנות ה-50

בעיירה א-רותבה שליד הגבול הירדני שהה כוח אזרחי בריטי שעסק בכריית בארות. עוד ב-2 במאי, בטרם החלו פעולות האיבה בחבניה, פתח כוח של משטרת המדבר העיראקית באש על הבריטים, הניסם, והתבצר במבצר עות'מאני ישן שהיה מצוי בעיירה.‏[58] היו אלו יריות הפתיחה של המלחמה. אל כוח זה הצטרפו לאחר מכן חמושיו הפלסטינים של פאוזי אל-קאוקג'י. אלו הגיעו אל המקום בשיירה בת ארבעים מכוניות, בתקווה להמשיך משם לארץ ישראל או לסוריה ולנסות להמריד ולהתסיס את התושבים לטובת מדינות הציר. מזרחית לא-רותבה הותקפה השיירה על ידי מטוסי ה-RAF, וספגה אבידות כבדות.‏[59]

בתחילה קיבלו אנשי חיל הספר העבר ירדני הוראה לכבוש את המקום, אך הם סירבו. לאחר מכן הוטל כיבושה מחדש של א-רותבה על הלגיון העבר ירדני. הכוח העצמאי שעמד תחת פיקודו של גלאב פאשה כלל כ-350 לוחמים, שהיה מצויד בתותחים מיושנים מסוג "הוצ'קיס", מקלעי לואיס ונע באמצעות משאיות פורד מיושנות שחלקן הוסבו לשריוניות מתוצרת עצמית.‏[60] הכוח היה קטן אך נייד, ומנוסה מאוד בלוחמת מדבר.‏[61]

ב-9 במאי החלה המתקפה האווירית על א-רותבה, באמצעות מטוסי בריסטול בלנהיים שיצאו משדה התעופה H-4 בעבר הירדן. למרות המתקפה האווירית, כשל הלגיון הערבי, שהיה חמוש בנשק מיושן, ולא הצליח בניסיונו לכבוש את המצודה. אנשיו של גלאב נאלצו לסגת, ורדיו בגדאד אף הודיע הודעה שקרית כי גלאב נהרג במתקפה.‏[62]

בינתיים התארגן כוח המשימה להצלת חבניה, המכונה "כוח חב". כוח החלוץ של "כוח חב", שהיווה, כשלעצמו, חלק מכוח פשיטה מהירה שכונה "קינגקול", היה אסקדרון של שריוניות, שהיווה אסקדרון מרגימנט ה-RAF, הכוח היבשתי של ה-RAF.‏[63][64] שתיים משיריוניות אלו, בפיקודו של Sqn Ldr‏ (Squadron Leader - דרגת RAF המקבילה לדרגת מייג'ר בצבא היבשה) קסאנו, הגיעו לא-רותבה ב-10 במאי ומצאוה נטושה. בלילה שבין 9 במאי ו-10 במאי נטשו אנשי משטרת המדבר ואנשיו של קאוקג'י את המצודה.‏[65]

מעורבות מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה הנאצית לפעול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד ממטוסי המסרשמיט Bf 110 שלחמו בעיראק. מטוס זה, שכונה על ידי הבריטים "יפהפית ברלין" (The belle of Berlin) נתפס על ידי הבריטים לאחר שנחת נחיתת אונס במוסול סמוך לסיום המלחמה. הוא הוסב לשירות אחת הטייסות של ה-RAF. בתמונה נראה המטוס כשהוא חונה במדבר המערבי, ונושא עליו את תגי ה-RAF.

עם פרוץ המשבר, חיפש אל-כילאני בני ברית שיסייעו לו במאבק. המאמץ הדיפלומטי אף הניב כינון יחסים דיפלומטיים עם ברית המועצות[66] (שבשלב זה עדיין הייתה נייטרלית במלחמה) ואף הביא לחתימה במוסקבה על הסכמי סחר עם ממשלת כילאני, באמצע מאי.‏[67] כמו כן, נעשתה פניה לתיווך טורקי במשבר עם תחילת פעולות האיבה. בעוד שהבריטים לא דחו את הצעת התיווך על הסף, אך דרשו כי זו תלווה בנסיגת הכוחות הצרים על חבניה‏[68] לא היה בכוונת צ'רצ'יל לנהל משא ומתן רציני, שכן קיווה להכניע את המרד בכוח. העיראקים, בהשפעת המופתי, דחו את ניסיון התיווך.‏[4] מאוחר יותר הגיעו שר ההגנה העיראקי נאג'י שוכת ועמו שר החוץ מוסא שהבנדר לאנקרה, אך בשלב זה הבינו הטורקים כי המלחמה נוטה כנגד העיראקים, וסירבו להמשיך בתיווך במשבר.‏[69]

בעל הברית הטבעי, אליו יכול היה כילאני לפנות, היה גרמניה הנאצית, שהבטיחה באופן פומבי מספר פעמים בעבר כי תסייע. עם זאת, היטלר, ואנשי המטה הכללי של הוורמאכט והלופטוואפה היו שקועים במערכות מקבילות - המערכה בבלקנים, והקרב על כרתים, המערכה במדבר המערבי, והתכנונים שהגיעו לשלבי ביצוע מתקדמים של מבצע ברברוסה. התערבות משמעותית בלוחמה בעיראק נראתה כבלתי ריאלית.‏[4] ב-3 במאי נפלה ההחלטה לסייע, בלחצו של שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ. ראשית, נשלח לאזור השגריר הוותיק, ד"ר פריץ גרובה, מזרחן שישב שנים רבות בבגדאד כשגריר הגרמני, עד שגורש בעקבות ניתוק היחסים שלאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. שנית, הוחלט על הגשת סיוע אווירי בשלב ראשון. על אף התנגדות הלופטוופה הוחלט לשלוח לאזור שתי טייסות, האחת של מטוסי קרב מתקדמים מסוג מסרשמיט Bf 110 והשנייה של מפציצי היינקל He 111. על כוח התקיפה האווירי מונה קולונל בלופטוופה בשם ורנר יונק. יונק הוצב תחת פיקוד גנרל הלופטוואפה הנס ישונק. כן נשלח לאזור, כאיש קשר למשטרו של כילאני, מיור בשם אקסל פון בלומברג, שהיה בנו של שר ההגנה המודח ורנר פון בלומברג. בתוך ימים ספורים מרגע קבלת ההחלטה למדו עליה הבריטים מהאזנה לתשדורות הנציגים הדיפלומטים האיטלקים במזרח התיכון.‏[70]

הסיוע האווירי הנאצי לעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד 15 במאי הועברו למוסול, במבצע מסובך מבחינה לוגיסטית, שתי טייסות, שמנו בסך הכל חמישה היינקלים, תשעה מסרשמיטים, שלושה מטוסי תובלה מסוג יונקרס Ju 52 וסוללת תותחי נ"מ 20 מילימטר. אלו הועסקו בפעולות הפצצה, הן על הבסיס הבריטי בחבניה, אך גם בנסיונות לעצור את התקדמותו של כוח חב מארץ ישראל לחבניה. עד 20 במאי ביצע הכוח 20 גיחות הפצצה במסגרתן הטיל 172 פצצות, ו-41 גיחות קרב. הכוח היה קטן, ולא יכול היה לעצור את התקדמות הבריטים. ב-29 במאי נסוג הכוח לחאלב שבסוריה והמשיך משם את פעילותו, כאשר נוספו לו גם בסוף מאי שלושה היינקלים ו-5 מסרשמיטים נוספים. בשלב זה הייתה המלחמה אבודה, ואל-כילאני נמלט מבגדאד. ב-31 במאי הורה היטלר על הפסקת הפעילות. בכל תקופת פעילותו אבדו לכוח יונק 21 מטוסים, אך הוא השמיד 28 מטוסים בריטיים. השפעתו הכוללת על הלחימה הייתה שולית.‏[4]

הניסיון לסיוע יבשתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גנרל הלופטוואפה הלמוט פלמי, בעת שעמד לדין במשפט בני הערובה בנירנברג, ב-1948 על חלקו במעשי זוועה ופשעי מלחמה בבלקנים. פלמי החל את הקריירה שלו כטייס בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, והמשיך בקשר עם המופתי ועם אל-כילאני זמן רב לאחר התבוסה בעיראק.

בצד המשלחת האווירית תכננו הנאצים גם סיוע יבשתי, אם כי לא היה ברור בשלב הראשון במה יתבטא בפועל סיוע זה. המיור אקסל פון בלומברג הגיע ביחד עם מטוסיו של יונק לעיראק, על מנת להיות לאיש הקשר של הוורמאכט אצל המורדים העיראקים. ב-12 במאי נהרג בלומברג כאשר ביצע טיסה נמוכה מעל עמדות העיראקים בבגדאד בכוונה לעודדם. העיראקים לא זיהו את סימני הלופטוואפה שעל מטוסו, והפילו את המטוס באש נ"מ. ב-21 במאי מינה היטלר את גנרל הלופטוואפה הלמוט פלמי להקמת כוח משימה מיוחד לעיראק. הכוח, שנקרא על שמו של פלמי "מטה מיוחד F" (בגרמנית - " Sonderstab F") אמור היה ליצור גוף פיקוד גרמני בעיראק.

ב-23 במאי גיבש היטלר את "הנחיה מס' 30" שאמורה הייתה להדריך את פלמי בפעולתו:‏[71]

Cquote2.svg

תנועת החירות הערבית היא, במזרח התיכון, בעלת בריתנו נגד אנגליה. בקשר לכך יש חשיבות מיוחדת להפחת מרד בעיראק. מרידה כזאת תתפשט מעבר לגבולות עיראק ותחזק את הכוחות העויינים לאנגליה במזרח התיכון. תשבש את קווי התחבורה הבריטים, ותרתק חילות אנגליים ונפח אוניות אנגלי על חשבון זירות מלחמה אחרות. מן הסיבות האלו החלטתי להמריץ את פיתוח הפעולות במזרח התיכון באמצעות מתן התמיכה לעיראק. אם, ובאיזו צורה, אפשר יהיה אחרי כן להרוס סופית את העמדה האנגלית בין הים התיכון למפרץ הפרסי, במחובר עם התקפה נגד תעלת סואץ, דבר זה עודנו בחיק האלים...

Cquote3.svg
– אדולף היטלר, מפקדת השדה; 23 במאי 1941

בפועל לא השיג פלמי דבר בפעילותו. היטלר לא גילה התעניינות במצב בעיראק כאשר ניתן היה לשנות את פני הדברים, וכאשר ניתנה "הנחיה מס' 30", היה חיל האוויר העיראקי מושמד, מרבית מטוסיו של יונק הופלו, דיוויזיה הודית שהתה בבצרה, וכוח חב כבר התרכז מעבר לחבניה, בפלוג'ה, כאשר הכוחות ערוכים לעלות על בגדאד. "מטה מיוחד F" לא הוקם מעולם. לאחר התבוסה במערכה העיראקית נשלח פלמי לדרום יוון, שם סייע למופתי להקים יחידת מתנדבים ערבית, שהתגבשה לבסוף לכלל הלגיון הערבי החופשי. ההתערבות היחידה של הנאצים בעיראק במהלך המלחמה לאחר כישלון המרד הייתה הצנחת סוכנים בתל עפר שבצפון עיראק באוקטובר 1944 במסגרת מבצע אטלס, בו הוצנחו סוכנים גם ליד יריחו. אלו נתפסו על ידי הבריטים ולא השיגו כל תוצאה מעשית.‏[4]

האספקה מסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוריה נמצאה תחת שלטון צרפת של וישי, בהנהגתו של הגנרל אנרי פרנאן דנץ, והייתה נתונה להשפעה של "ועדת שביתת נשק" איטלקית-גרמנית שניסתה לכפות על הצרפתים את תנאי הסכם הכניעה מיולי 1940, ולמעשה להפוך את הלבאנט הצרפתי לגרורה של מדינות הציר. במאי 1941 נועדו ראש הממשלה הצרפתי, סגנו של המרשל אנרי פיליפ פטן, האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, והשגריר הצרפתי בפריז אוטו אבץ, והגיעו להבנה לגבי שיתוף פעולה בין הצדדים. במסגרת זו העניקה צרפת לגרמניה גישה למתקנים צבאיים בלבאנט ובאזורים נוספים, תמורת הקלות מסוימות במשטר הכיבוש ושחרור שבויים. במסגרת הבנה זו הוסכם על העברת נשק וציוד צבאי צרפתי שנמצאו במחסנים בסוריה לידיו של אל-כילאני, וכן מתן גישה למדינות הציר לשדות תעופה בסוריה.‏[72]

ב-15 במאי הועברו 15,000 רובים, 200 מקלעים, ארבעה תותחים ותחמושת רבה באמצעות מסילת הברזל למוסול.‏[4] חלק ממטוסיו של יונק שנפגעו בדרך לעיראק חנו בתדמור שבסוריה. אצל בעלות הברית נתפסה פעילות זו כמסוכנת ביותר, עד שב-15 במאי 1941 ערך ה-RAF פשיטה אווירית בה השמיד מטוסים שחנו בשדות תעופה בסוריה ובלבנון.‏[73] הפעילות הסורית נתפסה אצל הבריטים כחציית קו אדום, והביאה להסלמה שגרמה בתוך שבועות ספורים לפלישה בריטית לסוריה וללבנון ולכיבושן והעברתן לשליטת צרפת החופשית.

הסיוע האיטלקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לעמדתו המהססת של היטלר, היה מוסוליני נחרץ בדעתו כי יש לסייע לאל-כילאני. באמצעות הנספח הצבאי הגרמני ברומא, הגנרל אנו פון רינטלן (Enno von Rintelen) ניסה לברר האם יש בדעתו של היטלר להעניק לאל-כילאני סיוע של ממש, והיה בדעתו להעניק סיוע כזה אם זה יתקבל מגרמניה. ב-19 במאי העביר שלושה מטוסי אספקה ועליהם תחמושת ומקלעים לידי אל-כילאני. ב-28 במאי נחתה בכירכוכ טייסת של מטוסי פיאט CR 42 ובה 11 מטוסים.‏[4] אלו ניסו להתערב בלחימה שבשלב זה התרכזה באזור בגדאד, אך לא הועילו בדבר‏[74]

המסע מארץ ישראל לחבניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסלולו של "כוח חב" מבית ליד לחבניה
אוטובוס מק של קואופרטיב משמר המפרץ נהוג על ידי הנהג יוסף מגידוב בדרכו מארץ ישראל לבגדד.

עם תחילת המצור העיראקי על חבניה, היו הידיעות שהגיעו אל הפיקוד העליון הבריטי מועטות ומקוטעות, והתמונה העובדתית לא הייתה שלמה. על אף שכבר בתחילת מאי היה המצור על חבניה נחלת העבר, המשיך צ'רצ'יל לדרוש כי יישלח כוח להסרתו. צ'רצ'יל לטש עיניו אל חיל המצב שהוצב בארץ ישראל, שויוול סירב לערבו בקרבות, בטענה שכשלעצמו אין בו די להתעמת עם הצבא העיראקי. ב-6 במאי כתב צ'רצ'יל לגנרל הייסטינגס איזמי, נציגו בוועדת ראשי המטות, כי אינו מבין מדוע אין די בכוח, ומדוע לא נעשה דבר לארגנו לתנועה מבחינה מבצעית, ודרש דיווח עוד באותו היום.‏[75] ההכרעה נפלה על ידי הקבינט עוד באותו היום, וויוול נאלץ לציית לה.

הכוח שהוקם נקרא "כוח חב" (Habforce), והושם תחת פיקוד מייג'ר ג'נרל ג'ורג' קלרק, שהיה מפקד דיוויזיית הפרשים הראשונה, ששימשה כחיל מצב בארץ ישראל. דיוויזיה זו הייתה ללא ארטילריה, הנדסה קרבית, ויחידות קשר ותובלה, שנשלחו על מנת לתגבר יחידות לוחמות במקומות אחרים. תרומתה יכולה הייתה להתבטא בבריגדה ממוכנת שתתבסס על שלד התעבורה האוגדתי, ולתגברה ביחידות דומות ופזורות ששימשו למשימות של אבטחה ושמירה על שבויים.‏[76]

לאחר סירובם של אנשי כוח הספר העבר ירדני להיכנס לעיראק, החליט קלרק לפצל את הכוח שעמד לרשותו לשני טורים. האחד היה כוח מהיר שכונה "קינגקול", הלחם של המילה "Column" באנגלית שמשמעותה טור, ושל שם הקצין המפקד על הכוח, בריגדיר ג'יימס קינגסטון. לטור זה השתייכה בריגדת הפרשים ה-4, שתי פלוגות מרגימנט אסקס, פלוגת השיריוניות ה-2 של ה-RAF וסוללה של תותחי 25 ליטראות. הטור השני, בפיקודו של לייטננט קולונל ג'. ס. ניקולס הורכב מיתרת רגימנט אסקס, כמה סוללות ארטילריה, סוללה אנטי טנקית וכוחות עזר. בסך הכל מנו שני הטורים כ-6,000 לוחמים.‏[77]

יחידות החלוץ של קינגקול, שכללו את שריוניות ה-RAF, היו מעורבות בקרב רותבה, ב-10 במאי, לצדו של הלגיון הערבי. אך עיקרו של קינגקול יצא מבית ליד ב-11 במאי כשהפקודה פוקדת עליו להגיע לחבניה מוקדם ככל האפשר. הטור נאסף בחופזה, והתנייע בעיקר באמצעות משאיות ואוטובוסים אזרחיים, שלרוב היו נהוגים בידי נהגיהם האזרחיים, רבים מהם אנשי היישוב. היה על הטור להגיע למפרק שבירדן, משם דרך התחנות H-4 ו-H-3, לרותבה, ומשם לרמאדי ולחבניה.‏[78] טור החלוץ של קינגסטון היה באורך של שנים עשר קילומטרים, וכלל כ-2,000 חיילים ו-500 כלי רכב.‏[79]

ב-15 במאי נוצר קשר ראשון עם האויב, כאשר מפציץ עיראקי מסוג בלנהיים הפציץ את הטור, אך לא גרם כל נזק. ב-16 במאי הפציצו אנשי הלופטוואפה של יונק את הטור, וגרמו למספר אבידות, אך הטור המשיך בדרכו. בבוקר 18 במאי הגיעו אנשי הטור לחבניה, ונפגשו עם אנשי ה-RAF שהגנו על המקום, כשבועיים לאחר הסרת המצור. המשימה שעמדה עתה בפניהם לא הייתה הגנתית, אלא התקפית - השמדת הכוח העיראקי שהתבצר בפלוג'ה.

קרב פלוג'ה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התקופה שבין הסרת המצור על חבניה, ובין הגעת כוח קינגקול לחבניה, התבצרו העיראקים בפלוג'ה ורמאדי. בכל אחת משתי הערים שהה כוח עיראקי בסדר גודל של חטיבה מתוגברת. מטרתו של הכוח הבריטי הייתה השמדת הכוחות בפלוג'ה, שעמדה על הדרך לבגדאד. המעבר לפלוג'ה מחבניה בדרך היבשה היה בלתי אפשרי, שכן העיראקים הציפו את נהר הפרת והפכו את חבניה לאי. הצפות אלו ניתקו גם את רמאדי מהכוח העיראקי העיקרי, כך שניתן היה לוותר על תקיפתה ולהתרכז בפלוג'ה.‏[80]

לאחר הגעת האלמנטים הראשונים של קינגקול לבסיס חבניה, יצר קולונל רוברטס, המפקד בפועל של הכוחות הבריטיים בחבניה, כוח שכונה "בריגדת חבניה", שנוצר מיחידות המגויסים האשורים מחיל המצב בחבניה, תגבורת נוספת של אנשי הדיוויזיה ה-10 ההודית, בני גורקה שהוטסו מאזור בצרה, בצירוף יחידות ארטילריה.‏[81] במהלך השבוע שקדם לתקיפה אומנו לוחמים אלו בלוחמה אמפיבית, כשהם משתמשים בסירות ששימשו את מועדון השיט של ה-RAF.‏[47]

תוכניתו של רוברטס הייתה התקפה על העיר מכמה כיוונים, וזאת באמצעות כוחות שיעברו דרך השטח המוצף ממערב לחבניה, כוחות נוספים שיחצו את הפרת, ינועו לאורך מסלולו ויגיעו לעיר מצפון מערב, וכוחות נוספים שיונחתו מן האוויר מצפון מזרח לעיר.‏[47] תנועת הכוחות החלה כבר בלילה שבין 17 ל-18 במאי עוד בטרם הגיעו כל כוחות קינגקול לחבניה. הכוחות חצו את השטח המוצף ואת נהר הפרת תוך שימוש בפרדות, סירות וגשרי כבלים מאולתרים. משימת כיבוש העיר עצמה הוטלה על כוח קטן של המגויסים האשורים שהגיע אל מערב העיר לאחר שחצה את השטח המוצף. כוח זה כלל שישה עשר כלי רכב משוריינים, עשר פרדות ומעט ארטילריה שנלקחה שלל בעת הסרת המצור על חבניה. לאחר הפגזת ריכוך ארטילרית, והפצצה כבדה של ה-RAF, הסתער הכוח וכבש את העיר ואת הגשר החיוני על הפרת, וזאת מבלי שספג ולו אבידה אחת.‏[47][82]

במהלך הימים הבאים הגיעו לפלוג'ה גם יתר האלמנטים של "בריגדת חבניה" והתבצרו בה. הכוחות ציפו להתקפת נגד עיראקית. בלילה שבין 21 ל-22 במאי תקפו העיראקים את פלוג'ה בכוח גדול. הכוח מנה את חטיבת הרגלים ה-6 של הצבא העיראקי, שתוגברה בפלוגת טנקים מסוג L3/35.‏[83] ההתקפה נהדפה על ידי הבריטים, שספגו 52 הרוגים, ונאלצו לסגת למרכז העיר. טנקים עיראקיים שנכנסו לעיר הושמדו באמצעות רובים אנטי-טנקיים. לאחר לחימה עזה שנמשכה רוב שעות הבוקר נסוגו העיראקים כשהם משאירים אחריהם כמות גדולה של ציוד, הרוגים רבים, וכ-100 שבויים.‏[47]

ג'זירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת הקרבות בפלוג'ה הגיעו אנשי הלגיון הירדני של גלאב פאשה לאזור ג'זירה, המצוי בין הפרת והחידקל צפונית לפלוג'ה. גלאב פאשה, שהיה בקיא בתרבות הערבית, קיבל על עצמו להפוך את אנשי השבטים ששלטו במקום לבעלי ברית. פאשה הצליח בכך בשילוב של שיטות תעמולה, ומתקפה על עמדות עיקריות של הצבא העיראקי. במקביל המשיך ה-RAF להפציץ את שדות התעופה העיראקים באזור, בהם שהו מטוסי הלופטוואפה של כוחו של יונק.‏[84] הצלחתו של גלאב הייתה כזו, שהתעמולה הגרמנית המשיכה להפיץ את השמועה על מותו, והיה צורך להכחישה שוב ושוב.‏[85]

זירת בצרה וההתקדמות צפונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויוול וקינאן בשנת 1941

בעת שעיקר הלחימה התרכז בגיזרת חבניה ופלוג'ה, התבצעו פעולות נוספות באזור בצרה, שבו נחתה הדיוויזיה ההודית העשירית, ובאזורים נוספים. עם נחיתתה השתלטה הדיוויזיה על אזור הנמל ואזור שדה התעופה ותחנת הכוח בבצרה. ההתעצמות של הכוח הבריטי בבצרה התרחשה כמעט ללא התנגדות, כאשר כוחות הדיוויזיה העשירית זורמים אל העיר בדרך הים. עם זאת, העיראקים המשיכו להפגין נוכחות חמושה בבצרה ובאזורים הסמוכים לה. במהלך הימים שלאחר מכן השתלטו הבריטים באופן שיטתי על בצרה ועל הערים הסמוכות, כאשר הכוח העיראקי המתגונן, ובמיוחד המשטרה העיראקית, גילה התנגדות מועטה, אך המשיך בלחימה. עם זאת, לא היה ביכולת הכוח לנוע צפונה, לכיוון בגדאד או זירת הלחימה באזור פלוג'ה, שכן הייתה זו עונת השטפונות, מקומות רבים היו מוצפים, והעיראקים החזיקו בעמדות מפתח על נהר החידקל שהיה בהם כדי למנוע את תנועת הכוח בצורה חופשית. בשלב זה החליף לייטננט ג'נרל אדוארד קינאן את פרייזר כמפקד הדיוויזיה, והפיקוד הכללי על המבצע חזר לפיקוד המזרח התיכון של ויוול.‏[5] ב-23 במאי נפגשו ויוול, אוקינלק וקינאן בבצרה. לאור ההתפתחויות שחלו באזור חבניה ופלוג'ה נראה היה כי על אף הקשיים הטכניים, מתבקשת עתה תנועה של הכוח העיקרי של הדיוויזייה העשירית לכיוון בגדאד, כאשר הצבא ההודי ימשיך להזרים כוחות לבצרה ויתגבר את הנוכחות לרמה של שתי דיוויזיות.‏[86]

ב-27 במאי החלו כוחות הדיוויזיה העשירית, בסדר גודל של שתי חטיבות, לנוע צפונה לכיוון בגדאד. ההתקדמות צפונה הייתה איטית, כמצופה, בשל ההצפות המרובות, והרס גשרים אסטרטגיים על ידי העיראקים.‏[87]

ההתמוטטות העיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים בריטים צופים על בגדאד

במקביל לעלייתם של כוחות הדיוויזיה העשירית צפונה, החליט הגנרל קלארק להתקדם מפלוג'ה מערבה לבגדאד. לפקודתו עמדו כ-1,200 איש, ו-250 אנשיו של גלאב, וזאת אל מול כוח משוער של כ-20,000 עיראקים בבגדאד, אך הוא החליט לנצל את ההצלחה בקרב פאלוג'ה, ולהמר על כך שהעיראקים אינם יודעים עד כמה קטן וחלש כוחו.‏[88]

ב-28 במאי, בעוד חיילי הדיוויזיה העשירית עדיין רחוקים מאוד מבגדאד, הגיעו חייליו הראשונים של קלארק למבואות בגדאד. במרחק של 18 קילומטרים מבגדאד ערכו העיראקים ניסיון לבלום את הטור, אך כשלו.‏[56] הופעת הטנקים הבריטים בפרבריה הצפוניים של בגדאד, ב-29 במאי הביאה להתמוטטות כללית של המוראל של המורדים. ב-29 במאי נמלטו אל-כילאני, המופתי, ואנשיהם. אל-כילאני הגיע לאיראן. הציר הגרמני, פריץ גרובה, נמלט אף הוא למוסול. ניסיון אחרון לבלום את הבריטים בתעלת אל-ושאש, בפרבר אל-ושאש (الوشاش) של בגדאד, התבצע ב-30 במאי ונכשל אף הוא.‏[56]

בתחילה נפוצו שמועות על כוונתם של הגרמנים ושל אנשי אל-כילאני להמשיך בלחימה גם בצפון עיראק, אך אלו התבררו כשמועות שווא.‏[4] גרובה עצמו נחשב למטרה חשובה, והבריטים הקימו כוח מיוחד בשם "גוקול" שנקרא על שם מפקדו, מייג'ר גוץ', שמטרתו הייתה לתפוס את גרובה. כוח זה, בסדר גודל של אסקדרון של מכוניות משוריינות ושני תותחים, יצא מבגדאד ב-2 ביוני ורדף אחר גרובה עד העיירה קמישלי שבסוריה, שהייתה אז תחת שלטון צרפת של וישי הנייטרלי להלכה.‏[89] המרדף היה מרדף שווא. גרובה, אל-כילאני, המופתי וקאוקג'י, הצליחו כולם להימלט, ושבו ונפגשו בברלין משם המשיכו בפעולותיהם.

כיבוש בגדאד והפרהוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפרהוד
פסל התפילה ברמת גן לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 עולי הגרדום בעיראק ב-1969

לאחר המלטותו של אל כילאני, שלט בבגדאד יונס א-סבעאווי שהיה שר בממשלתו של אל-כילאני, ומגדולי האנטישמים בעיראק. הוא מינה עצמו למושל צבאי, ותכנן טבח ביהודים. [90] עם זאת שלטונו ארך רק שעות ספורות, ואת מקומו החליפה "ועדה לביטחון הציבור" בראשות ראש עיריית בגדאד ארשאד אל עומרי מוחאפז. מוחאפז פנה אל השגריר הבריטי קורנווליס בבקשה להיכנע. ב-31 במאי חתמו העיראקים והבריטים על הסכם שביתת נשק שעיקרו הפסקת פעולות האיבה והעמדת הצבא העיראקי המורד תחת שליטה בריטית.‏[91] העוצר עבד אל-אילה חזר אל העיר כמנצח ב-1 ביוני 1941.

ההמון העיראקי המוסת, והמאוכזב מתוצאות הלחימה בבריטים, מצא קורבן לזעמו ביהודים, וחולל טבח המכונה בשם הפרהוד. אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני כאשר באל-כרח' (ערבית: الكرخ, אזור מערב בגדאד דאז), בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר, עבד אל-אילה בארמון הפרחים[92] (ערבית: قصر الزهور, מאוחר יותר נבנה עליו ארמון "אל-סלאם" של סדאם חוסיין).

הפרעות נמשכו כיומיים, בשעה שכוחות הבריטים חנו מחוץ לעיר על גדת החידקל. השגריר הבריטי בעיראק, סר קינאהאן קורנווליס, סירב להפצרות קציני הצבא הבריטי לאשר להם להיכנס לעיר ולהפסיק את הטבח המתחולל[93] הכוחות הבריטיים נכנסו לעיר רק לאחר הפסקת ההתפרעויות על ידי כוחות עיראקיים הנאמנים ליורש העצר. בשעות אחר הצהריים של 2 ביוני 1941 הטילו הבריטים עוצר על העיר וירו על הפורעים שנותרו.

במשך הפרעות נבזזו ונשרפו חנויות, בתי כנסת ניזוקו וחוללו ספרי תורה. הפורעים ביצעו מעשי אונס וריטוש אברים של תינוקות, נשים וזקנים. בפוגרום נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000.[94]

שליחותו של דוד רזיאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פעולת האצ"ל בעיראק

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נקט האצ"ל בעמדה מתונה כלפי הבריטים. נערכו שיחות בין אישים מן האצ"ל, ערי ז'בוטינסקי ובנימין לובוצקי לבין ברל כצנלסון ואליהו גולומב בדבר שיתוף פעולה בין האצ"ל ובין הנהגת היישוב המאורגן ממנו פרש האצ"ל. במקביל שוחח גולומב עם דוד רזיאל על צירופו של האצ"ל להגנה.‏[95] הסכמים אלו לא יצאו לפועל, והאצ"ל המשיך לנקוט עמדה עצמאית. גם במסגרת עצמאית זו התגייסו אלפים מאנשיו לצבא הבריטי, וחלה התקרבות ניכרת בין הנהגתו ובין הבריטים. על רקע זה פרשה קבוצת אנשי אצ"ל בראשות יאיר שטרן והקימה את הלח"י, בשנת 1940.‏[96]

אנשי האצ"ל רצו להטביע את חותמם העצמאי, ואנשי מחלקת שירות הידיעות של האצ"ל, ארגון ביון עצמאי שנודע לימים בשם דלק חיפשו דרכים לפעולה מלחמתית עצמאית. לאחר משא ומתן עם הבריטים, סוכם שלוחמי האצ"ל ישותפו בפעולה בעיראק, ויבצעו מעשי חבלה בעורף האויב. משלחת ובה ארבעה אנשים, מפקד האצ"ל דוד רזיאל שהתעקש לצאת בעצמו לפעולה,‏[97] מפקד סניף פתח תקווה של האצ"ל, יעקב מרידור, ושני צעירים ממוצא מזרחי, יעקב סיקא אהרוני ויעקב טרזין, שבשל מראם והערבית שדיברו נראו כמתאימים לפעולת ביון בעיראק, נשלחו לפעולה. הובטח להם כי יותר להם להגיע לבגדאד ולהתנקש שם בחיי המופתי. מטרתה הרשמית של הפעולה הייתה פיצוץ מאגרי דלק בסביבות בגדאד.

ב-18 במאי הגיעו הארבעה במטוס לחבניה, ומשם המשיכו בדרכם לפלוג'ה, שנכבשה על ידי הבריטים, והקרבות בה היו עדיין בעיצומם. לאחר שראו כי לא יוכלו להגיע מפלוג'ה לבגדאד ניסו לשוב לחבניה, ובדרכם חזרה הותקפו על ידי מטוס גרמני, ורזיאל נהרג. מרידור נשאר בחבניה עם גופתו של רזיאל, וטרזי ואהרוני יצאו לבגדאד. הם לא ביצעו את מעשה החבלה המתוכנן, אך שבו לאחר חמישה ימים ובידם מודיעין על ההערכות העיראקית, שסייע לשלבים האחרונים של הלחימה בבגדאד.‏[98] לאחר פעולה זו שבו אנשי האצ"ל לארץ, וגופתו של רזיאל נשארה טמונה בחבניה.

מותו של רזיאל היווה מכה קשה לאצ"ל. מרידור, שתפס את מקומו, התקשה למלא את מקומו, ובסופו של דבר הוחלף במנחם בגין בשנת 1943.‏[99] שיתוף הפעולה עם הבריטים אף הוא הגיע לסיומו כאשר דחו הבריטים בסוף 1942 את הצעת מרידור להקים כוח של צנחנים וטייסים שיפעל לביצוע מעשי חבלה בעורף הצבא הגרמני באירופה. בתחילת 1943 עבר הארגון משיתוף פעולה עם הבריטים להחלטה עקרונית על פעולה כנגד הבריטים.‏[100]

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היערכות הכוחות הבריטים לאחר הלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הלחימה שהה על אדמת עיראק מספר רב של כוחות מצבאות בעלות הברית. ב-18 ביוני קיבל קינאן את הפיקוד על הכוח המאוחד, שכלל את אנשי "כוח חב" שהגיעו מארץ ישראל, ואת מכלול הכוחות שנחתו דרך בצרה בסדר גודל של דיוויזיה ושתי חטיבות.

ביוני אילץ המצב הבינלאומי את בריטניה לצאת למבצע נוסף, המערכה בסוריה ובלבנון. זו החלה בפלישה מתוכננת של אנשי הצבא האוסטרלי ואנשי צבא צרפת החופשית משטח ארץ ישראל ועבר הירדן ליעדים בסוריה ובלבנון. אך לאחר שנראה כי אנשי צבא צרפת של וישי המחזיקים בשטחים אלו מצליחים לעצור את הפלישה, נשלח כוח משמעותי מאנשי כוח חב לשטחי סוריה וסייע להשלים את המבצע בהצלחה. הכוח לחם גם לאחר מכן במסגרת הפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן בחודש אוגוסט 1941. כאשר התקדמו הדיוויזיות הנאציות לדרום רוסיה במתקפת הקיץ בשנת 1942 הוגדל כוחו של כוח עיראק לסדר גודל של 10 חטיבות, אך לאחר קרב סטלינגרד קטנה חשיבותו, והוא צומצם בהדרגה עד לסוף המלחמה.

הכוחות הבריטים נותרו בעיראק עד לאחר המלחמה, ועיראק הוגבלה מאוד בפעילותה הצבאית ובמדיניות החוץ שלה. על אף שעיראק הכריזה מלחמה על גרמניה ב-1943 צימצמו מאוד הבריטים את היקף הצבא העיראקי, ופגעו ביכולותיו. ניסיון של ממשלתו של נורי סעיד לארגן משלחת עיראקית ללחימה כנגד הגרמנים כשל, בשל כך שלא נמצאו מתנדבים לכוח זה.‏[101] ב-15 בינואר 1948 הוסדרו יחסי בריטניה-עיראק בהסכם חדש, שכונה הסכם פורטסמות', בו החזירה לעצמה עיראק חלק מעצמאותה, אך נוכחותם של הבריטים בבסיסיהם בשועיבה ובחבניה הובטחה לתקופה נוספת, והבריטים קיבלו את הזכות להניע את כוחותיהם במעלה המפרץ הפרסי ללא כל אישור מראש של ממשלת עיראק.‏[102]

האבדות בלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הקברות הצבאי הבריטי בחבניה, בו טמונים חללי הצבא הבריטי מהמלחמה האנגלו-עיראקית

הבריטים ספגו בלחימה אבידות קלות. הכוחות הבריטים איבדו כמה עשרות הרוגים, בהם כ-60 בקרבות חבניה.‏[5][103] וכ-52 איש בפלוג'ה.‏[47] בקרבות אלו היו עיקר האבדות הבריטיות. חלק מן ההרוגים, וביניהם דוד רזיאל, נטמן בבית הקברות הבריטי בחבניה. לאחר קום מדינת ישראל עמדה ישראל במגעים עם השלטונות העיראקים על מנת להעלות את ארונו לארץ.‏[104] ב-1956 הסכימו שלטונות עיראק להעברת הארון לקפריסין, וב-1961 הועלה הארון לארץ ונטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.‏[105]

העיראקים סבלו מ-1,750 נפגעים, בהם כ-500 הרוגים.‏[5]

גורלם של האישים המעורבים בלחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי המרד העיראקים והפלסטינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המופתי אל-חוסייני ורשיד עלי אל-כילאני בברלין מציינים את יום השנה למרידה בנוכחות בכירים נאצים.

קציני המרובע המוזהב נמלטו למדינות שונות, ובמיוחד לטורקיה ואיראן. הבריטים השתדלו לשים עליהם את ידם, ואלו שנתפסו הוצאו להורג. במאי 1942 דן בית דין צבאי עיראקי למוות שלושה בכירים במשטר אל-כילאני, יונס אל סבעאווי והקולונלים (עקיד) פהמי סעיד ומחמוד סלמאן, והוציאם להורג.‏[106] מפקד נוסף, כמאל שביב, נתפס ונתלה באוגוסט 1944.‏[107] האחרון מבין בכירי "המרובע המוזהב" שנתפס היה א-סבאע' שנמלט לטורקיה. בשנת 1942 נדון א-סבאע למוות שלא בפניו על ידי בית דין בעיראק.‏[108] טורקיה הייתה נייטרלית במשך רוב שנות המלחמה, אך לקראת סיום המלחמה החליטה להכריז מלחמה על גרמניה. מפנה זה במדיניותה הביא להסגרתו של א-סבאע' לידי העיראקים, ולהוצאתו להורג בתלייה, בשנת 1945.

אל-כילאני, המופתי וקאוקג'י מצאו עצמם בברלין לאחר שעברו תחנות שונות. שם עבדו תחת הדרכתם של פלמי וגרובה בניסיון להמריד את הערבים כנגד הבריטים, ולהקים כוח ערבי שיילחם לצד הוורמאכט. בין האישים התחוללה מריבה, כאשר כל אחד מהם ראה בעצמו מנהיג הכוחות הערבים התומכים בנאצים, וכל אחד מהם מצא פטרון במערכת הנאצית. אל-כילאני נתמך על ידי גרובה, בעוד שהמופתי נתמך על ידי האחראי על המזרח התיכון מטעם המפלגה הנאצית, גרופנפהירר SS ארווין אטל. אטל ראה במופתי, שתמך באידאולוגיה הנאצית באופן פנאטי, נכס לגרמניה, בעוד שאל-כילאני נתפס אצלו כנטל. גרובה תמך באל-כילאני, וניסה לשכנע כי המופתי הוא אך "סמכות רוחנית".כאשר הכירה גרמניה הנאצית באל-כילאני כ"שליטה האמיתי של עיראק" דרש המופתי כי יכירו בו כשליט המזרח התיכון כולו. במוקד הוויכוח עמדה טענתו של המופתי כי בימים שלפני המרד, התכנסה הקבוצה הסודית והכירה בו כמנהיג הבלתי מעורער. אל-כילאני הכחיש זאת.‏[17] בסופו של דבר הכריע ריבנטרופ לטובת אטל והמופתי, לאחר שהמופתי איים כי יעזוב את ברלין ויעבור לספרד או לאיטליה.‏[109] ריבנטרופ הורה על העברת גרובה מתפקידו בדצמבר 1942. יחסיו של המופתי עם קאוקג'י אף הם עלו על שרטון, והוא אף טען בפני הנאצים כי קאוקג'י הוא מרגל בריטי.‏[110]

המופתי וקאוקג'י המשיכו להילחם לצד הנאצים במסגרת הלגיון הערבי החופשי עד לתבוסה הנאצית במלחמה. לאחר המלחמה, בה הכתים עצמו המופתי בפשעי מלחמה, מצאו עצמם השניים בתפקידי פיקוד במסגרת הכוחות הערביים במלחמת העצמאות. לאחר התבוסה במלחמת העצמאות המשיכו לפעול במסגרות שונות לקידום העניין הפלסטיני. שניהם מתו בגלות.

גם אל-כילאני הצליח להימלט מלתת את הדין על מעשיו. ב-1942 נדון למוות שלא בפניו על ידי בית דין צבאי בעיראק.‏[111] לאחר תבוסת גרמניה במלחמה נמלט ומצא מקלט אצל המלך אבן סעוד בערב הסעודית.‏[112]

לאחר נפילת השושלת ההאשמית בעיראק, בעקבות הפיכת עבד אל-כרים קאסם ביולי 1958, שב אל-כילאני לבגדאד, ושב וניסה את כוחו בזירה הפוליטית. בתחילה התקבל בברכה על ידי המשטר החדש, אך לאחר שבועות ספורים סר חינו, הוא הואשם בקשר כנגד המשטר, ונדון למוות.‏[113] קאסם חס על חייו של אל-כילאני, והוא הורשה לצאת לגלות בביירות. בשנת 1963 כאשר החליף עבד א-סלאם עארף את קאסם, והוציא אותו להורג, התאפשר לאל-כילאני לשוב לעיראק, אך הוא העדיף להישאר בגלות. הוא מת בביירות בשנת 1965.‏[114]

אנשי הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל פלמי ופריץ גרובה המשיכו לנסות ולטפח מרידה ערבית. פלמי נשלח ליוון, שם פיקד במשך שנה על "כוח F", אך לא הצליח לסחוף מתנדבים רבים למסגרת זו. לאחר מכן מונה לתפקידי פיקוד שונים במסגרת הכוחות הגרמנים בבלקנים. לאחר סיום המלחמה נדון למאסר ממושך במשפט בני הערובה בנירנברג, על פשעי מלחמה שביצע במסגרת פיקודו בבלקנים.‏[115]

גרובה התקבל בברלין כגיבור, ומונה בפברואר 1942 לאחראי על כל ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הגרמני. לאחר זמן מה נקלע לסכסוך בין אל-כילאני והמופתי, ששהו שניהם בברלין, וכל אחד מהם ניסה לגייס תמיכתם של גורמים בצמרת הנאצית לשם קידומו האישי. גרובה נקט עמדה לטובת אל-כילאני ונגד המופתי, ובשל כך סילק אותו יואכים פון ריבנטרופ מתפקידו, בדצמבר 1942. לאחר המלחמה נשבה בידי הרוסים, והוחזק במאסר כ-15 שנים.

המפקדים הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה חשפה את המחלוקת הקשה, האישית והאסטרטגית שבין צ'רצ'יל וויוול. בסופו של דבר היה המבצע כולו מנוגד לדעתו ולפקודותיו הישירות של ויוול, ומעורבות כוחות פיקוד המזרח התיכון במלחמה הייתה מאולצת ונכפתה על ויוול בעל כורחו. בסופו של דבר הורה צ'רצ'יל, בחודש יולי 1941, על החלפתו של ויוול בגנרל אוקינלק, שהוכיח יזמה ותעוזה כאשר הורה על העברת הדיוויזיה ההודית העשירית לבצרה. עוד במהלך הלחימה בוצע מהלך דומה בחזית האווירית כאשר ארתור לונגמור הוחלף בארתור טדר.

גלאב פאשה המשיך לפעול במסגרת הלגיון הערבי, והשתתף לצד בעלות הברית גם בפעולות נוספות, כגון המערכה בסוריה ובלבנון. יש היסטוריונים הסבורים כי פעולותיו של גלאב במערכות אלו הן שהכריעו את הכף לטובת בעלות הברית.‏[61] במלחמת העצמאות עמד בראש הלגיון כאשר זה לחם כנגד צה"ל בחזית ירושלים ובגוש עציון. לאחר מותו של מיטיבו, עבדאללה הראשון, ועלייתו לשלטון של חוסיין מלך ירדן, בשנת 1953, סולק גלאב, ונשלח בחזרה לבריטניה.

בית המלוכה העיראקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדליה שחילק סדאם חוסיין ב-1973 לוותיקי המרד שנותרו בחיים.

לאחר המלחמה שבה השושלת ההאשמית לשלוט במדינה שלטון מלא. עבד אל-אילה מינה את ג'מיל אל-מדפעי הוותיק לראש ממשלתו, ולאחר כמה חודשים שב נורי סעיד ומונה לראש ממשלה. המשטר המשיך בקו פרו בריטי שנמשך בשנות החמישים עם כינונה של ברית בגדאד.

שלטונו של עבד אל-אילה נמשך עד שנת 1953 בה הגיע המלך פייסל לבגרות, ועבד אל-אילה פרש מרצונו מתפקיד העוצר. פייסל השני שלט זמן קצר בלבד. ב-14 ביוני 1958 ביצעו קצינים נאצריסטים בראשותו של הקולונל עבד אל-כרים קאסם הפיכה צבאית. במסגרת ההפיכה נרצחו פייסל ועבד אל-אילה, וההמון התעלל בגופותיהם. כן נרצח נורי סעיד, שהיה הפוליטיקאי הבולט שזוהה עם המשטר ההאשמי.

המשטרים העיראקים שלאחר השושלת ההאשמית, ראו במרד רשיד עלי אל-כילאני משום הפגנת לאומיות ערבית ראויה, ולא מעשה שלילי. משטרו של קאסם אף איפשר בתחילה את שובו של אל-כילאני לבגדאד עד שסר חינו, והוא נאסר ונדון למוות, ולאחר מכן גורש. ב-1973 חילק סדאם חוסיין מדליה מוזהבת לוותיקי המרד שנותרו בחיים.

השפעת המערכה על מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפציצים אמריקאים עומדים הכן באבאדאן שבאיראן למסירה לברית המועצות לשם השתתפות בלחימה בחזית המזרחית, בשנת 1942. הבטחת נתיב האספקה הדרומי של ציוד צבאי לברית המועצות הייתה אחד מההשגים החשובים שהושגו במערכה במזרח התיכון, בה הייתה המלחמה האנגלו-עיראקית נקודת פתיחה לשלוש מערכות שהסתיימו בניצחון בעלות הברית.

המלחמה האנגלו-עיראקית הייתה בעלת השפעה מזערית כשלעצמה. מאורעות אחרים באותה התקופה מעמידים אותה בצל - הלחימה העיקשת של רומל במדבר המערבי, שהביאה להחלפתו של ויוול באוקינלק בראשית יולי, הלחימה בכרתים, וכחודש לאחר סיום הלחימה, מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ב-22 ביוני 1941, שהיוותה התפתחות חשובה לאין ערוך.

בראייה זו יש לראות את המלחמה האנגלו-עיראקית כראשונה מבין שלוש מערכות שהתחוללו במזרח התיכון - המערכה בסוריה ובלבנון, והפלישה הבריטית-סובייטית לאיראן שבאה לאחריה. במערכות אלו פעלו הכוחות שכונו כוח עיראק שהתגבשו מהכוחות הבריטים וההודים שהגיעו לעיראק במהלך הלחימה. הלחימה בעיראק היוותה את הבסיס להקמת הכוח שבסיומו של התהליך שלט במרחב שבין סוריה לאיראן. שלוש מערכות אלו, בהן פעלו הבריטים באופן דומה למניעת השתלטות מדינות הציר על מדינות עצמאיות או עצמאיות למחצה, השיגו מספר מטרות חשובות.

האיום המיידי שהביא ללחימה מלכתחילה היה האיום על נתיבי התחבורה והנפט במזרח התיכון, ובסופו של דבר, עקב הסיכון שנפילת עיראק תיצור אפקט שיביא גם לנפילת סוריה, לבנון או אף טורקיה לידי מדינות הציר, התרחב האיום אל כלל הבסיסים הבריטיים בארץ ישראל, בקפריסין ובשאר מדינות האזור. צ'רצ'יל חזה כי אם ישלוט היטלר בעיראק "עשוי היה לשלוח ידו הרחק מאוד בכיוון הודו, ולתת אות ליפן".‏[116] המלחמה האנגלו-עיראקית, כמו גם המערכה הסורית והאיראנית שבאו בעקבותיה לא הביאו להסרת האיום, שכן במקביל להם התרחשה הלחימה במדבר המערבי, שם היה בידו של רומל לאיים על התעלה ועל אזור ארץ ישראל, לו היה מצליח להכריע את הארמייה השמינית. איום זה הוסר רק בעקבות קרב אל עלמיין בסוף שנת 1942.

האיום האסטרטגי הנוסף נגע ללחימה בברית המועצות. האפשרות לחבירה ויצירת רצף בין כוחות הציר הלוחמים בברית המועצות ואלו הלוחמים במזרח התיכון הייתה מסוכנת ביותר. יש לזכור, שכאשר פרצה הלחימה, בראשית מאי, החליט כבר היטלר על הפלישה לברית המועצות. המלחמה האנגלו-עיראקית שהתחוללה כחודש לפני פרוץ המלחמה בברית המועצות יצרה טריז בין שתי זירות הלחימה, שמצד אחד מנע את יצירת הרצף, ומצד שני הבטיח את נתיבי האספקה שהפכו לחשובים ביותר, דרך תעלת סואץ, עיראק, איראן ומשם לדרום ברית המועצות. דרך נתיבים אלו הועברה אספקה חיונית ביותר לברית המועצות, והאיום עליהם היווה איום אסטרטגי משמעותי.‏[61]

הצלחת המערכה העיראקית, והצלחת המערכה בסוריה שלאחריה, מנעה את סכנת הצטרפות טורקיה למדינות הציר. טורקיה הנייטרלית, השוכנת במיקום אסטרטגי בעל ערך רב לשני הצדדים הלוחמים, עמדה בלחץ מתמיד להצטרף למדינות הציר. החזקת בעלות הברית בעיראק ולאחר מכן בסוריה יצרה איזון שהיה בין הגורמים שמנעו, בסופו של דבר, את הצטרפות טורקיה לצד מדינות הציר, עד להכרזת המלחמה שלה על גרמניה, בפברואר 1945.‏[117]

אך החשיבות העיקרית של שלוש המערכות הייתה חשיבות כלכלית. אמנם בתקופה זו לא הגיעה תפוקת הנפט במזרח התיכון לממדים שלאחר המלחמה, וארצות הברית הייתה יצרנית וספקית הנפט העיקרית של בעלות הברית (תפוקת הנפט מן המזרח התיכון עמדה רק על 5% מכלל התפוקה העולמית ב-1941), אך הנפט מן המזרח התיכון היה זול יותר לבריטים, ונמצא כבר במקום בו ניתן להשתמש בו, בעוד על הנפט האמריקני היה צורך לשלם בתנאי אשראי לא נוחים, והיה צורך להובילו בתקופה בה סער הקרב על האטלנטי.‏[20]

ההיסטוריון רוברט ליימן סיכם את המערכות במילים אלו: "המערכות לא היו גדולות, הן התנהלו בלי קולות תרועה רמים ובמשאבים זעומים במידה מגוחכת בכל אחת מהן... אבל הן היו חיוניות להמשך קיומה של בריטניה."‏[118]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994
  • וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה" הוצאת עם הספר, 1961
  • מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005
  • חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספינה אוסטרלית השתתפה בהובלת הגייסות ההודים למערכה
  2. ^ ספינה ניו-זילנדית השתתפה בהובלת הגייסות ההודים למערכה
  3. ^ 3.0 3.1 פסח מלובני, מלחמות בבל החדשה - עלייתו ונפילתו של הצבא העיראקי, הוצאת מערכות, 2009, עמ' 41, הערה 5
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 4.15 4.16 4.17 4.18 גד פאוקר, ‏מחווה הירואית בשמי חבניה, מערכות 311, מרץ 1988
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 ארצ'יבלד ויוול דו"ח על מבצעים באזור הים התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 נספח ללונדון גאזט, 37638 3 ביולי 1946, עמ' 3438
  6. ^ בית הקברות הצבאי בחבניה אתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
  7. ^ י. שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 190
  8. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך שלישי, "הברית הגדולה" הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 220
  9. ^ שמעוני, מדינות ערב, עמ' 196
  10. ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין שתי המלחמות", תולדות המאה ה-20, בעריכת ד"ר ש.י. בלוך, הוצאת יזרעאל, תל אביב, 1963, עמ' 412
  11. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 220
  12. ^ מיכאל אפל, המזרח התיכון בימינו; עיראק - מלוכה, מהפכה, רודנות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 56
  13. ^ ערב המרד בעיראק הגענו להסכם עם היטלר, מעריב, 6 בינואר 1958
  14. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 98
  15. ^ אפל, עמ' 57
  16. ^ ארליך, עמ' 88
  17. ^ 17.0 17.1 Antony R. De Luca, "Der Grossmufti" in Berlin: The politics of collaboration. International Journal of Middle East Studies", vol. 10 (Feb 1979) pp 133.
  18. ^ עוצר חדש בלתי חוקי בעיראק, דבר, 13 באפריל 1941
  19. ^ New Iraqi Cabinet Formed, פלסטיין פוסט, 15 באפריל 1941
  20. ^ 20.0 20.1 אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 155
  21. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 250
  22. ^ בריגדיר פיטר יאנג, מלחמת העולם השנייה, 1939 - 1945, הוצאת מערכות, 1969, עמ' 114
  23. ^ ג'ורג' גאי ווטרהאוס אתר Generals.dk
  24. ^ Robert Lyman, Iraq 1941 Osprey Publishing, 2006, pp.21
  25. ^ ליימן, עמ' 21
  26. ^ ליימן, עמ' 27
  27. ^ ליימן, עמ' 25 -26
  28. ^ ארליך, עמ' 103
  29. ^ אפל, עמ' 58
  30. ^ ליימן, עמ' 22
  31. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 223
  32. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 221
  33. ^ ליימן, עמ' 16
  34. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 222
  35. ^ ליימן, עמ' 29
  36. ^ 36.0 36.1 36.2 36.3 ארצ'יבלד ויוול, דו"ח על הפעולות בעיראק, מזרח סוריה ואיראן, אפריל 1941 עד ינואר 1942 מוסף הלונדון גאזט, 14 באוגוסט 1946, עמ' 4094
  37. ^ ליימן, עמ' 29
  38. ^ ליימן, עמ' 31
  39. ^ ליימן, עמ' 31
  40. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 221
  41. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 223
  42. ^ צבא הודי בעיראק, דבר, 21 באפריל 1941
  43. ^ הודעת ממשלת עיראק על כניסת הצבא הבריטי, דבר, 25 באפריל 1941
  44. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 222
  45. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, 221
  46. ^ יבין כץ, "החייל האשורי האחרון בארץ ישראל", עת-מול, 209, עמ' 9
  47. ^ 47.00 47.01 47.02 47.03 47.04 47.05 47.06 47.07 47.08 47.09 47.10 קפטן א. גרהם, ‏אנשי האיסטרטיה העיראקים בקרבות חבניה, מערכות 16-17, יולי 1943
  48. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמד 222
  49. ^ ליימן, עמ' 39
  50. ^ ליימן, עמ' 41
  51. ^ ליימן, עמ' 42
  52. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 225
  53. ^ 53.0 53.1 ארצ'יבלד ויוול, דו"ח על הפעולות בעיראק, מזרח סוריה ואיראן, אפריל 1941 עד ינואר 1942 מוסף הלונדון גאזט, 14 באוגוסט 1946, עמ' 4095
  54. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 225
  55. ^ חיל הספר העבר ירדני באתר British & Commonwealth Orders of Battle
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 מלובני, עמ' 42
  57. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 226
  58. ^ Habbaniyah artillery inactive, פלסטיין פוסט, 6 במאי 1941
  59. ^ How Fawzi Qawgaji sheered off, פלסטיין פוסט, 16 במאי 1941
  60. ^ ליימן, עמ' 55
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 יאנג, עמ' 113
  62. ^ ליימן, עמ' 61
  63. ^ בעת המתקפה על א-רותבה טרם הוקם רגימנט ה-RAF באופן רשמי, והכוח אליו השתייכו הלוחמים שכבשו את א-רותבה נקרא "פלוגת המכוניות המשוריינות מס' 1 של ה-RAF". רק בפברואר 1942 הוצא הצו הרשמי שהקים את רגימנט ה-RAF
  64. ^ היסטוריה של האסקדרון השני אתר רגימנט ה-RAF
  65. ^ How armoured cars took Rutbah, פלסטיין פוסט, 15 במאי 1941
  66. ^ Russia establishes relations with Iraq, פלסטיין פוסט, 13 במאי 1941
  67. ^ Soviet Iraq accord, פלסטיין פוסט, 20 במאי 1941
  68. ^ Reply to Turkish mediation offer, פלסטיין פוסט, 7 במאי 1941
  69. ^ Axis radio drops Iraqi Quisling, פלסטיין פוסט, 13 במאי 1941
  70. ^ ליימן, עמ' 63
  71. ^ מובא, כלשונו, אצל צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 229
  72. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 271
  73. ^ לגנרל ויוול ניתנה יד חופשית לטפל במצב בסוריה, דבר, 16 במאי 1941
  74. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 228
  75. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 223
  76. ^ ארצ'יבלד ויוול דו"ח על מבצעים באזור הים התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 נספח ללונדון גאזט, 37638 3 ביולי 1946, עמ' 3433
  77. ^ ליימן, עמ' 53
  78. ^ ליימן, עמ' 56
  79. ^ ליימן, עמ' 57
  80. ^ ליימן, עמ' 69
  81. ^ ליימן, עמ' 69
  82. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 228
  83. ^ ליימן, עמ' 75
  84. ^ ליימן, עמ' 71
  85. ^ קיצור ידיעות אתמול, דבר, 22 במאי 1941
  86. ^ ארצ'יבלד ויוול דו"ח על מבצעים באזור הים התיכון בין פברואר 1941 ליולי 1941 נספח ללונדון גאזט, 37638 3 ביולי 1946, עמ' 3439
  87. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 229
  88. ^ ליימן, עמ' 77
  89. ^ ליימן, עמ' 86
  90. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה
  91. ^ המרד העיראקי חוסל לחלוטין - העוצר החוקי בא לבגדאד, דבר, 2 ביוני 1941
  92. ^ Dr. Yehuda zvi, THE OUTBREAK OF THE POGROM (FARHUD) OF JUNE 1941 IN BAGHDAD, nehardea, 15, winter 2005/2006
  93. ^ Farhud, Memories of Eden website
  94. ^ מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה
  95. ^ יהודה סלוצקי (עורך), תולדות ההגנה, כרך שלישי, חלק ראשון, עמ' 478
  96. ^ יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח, זמורה, ביתן, מודן, 1979, עמ' 142
  97. ^ תולדות ההגנה, עמ' 481
  98. ^ יצאנו לבגדאד לחטוף את המופתי, מעריב, 17 במרץ 1961
  99. ^ תולדות ההגנה, עמ' 492
  100. ^ תולדות ההגנה, עמ' 486
  101. ^ מלובני, עמ' 43
  102. ^ אפל, עמ' 86
  103. ^ בית הקברות הצבאי בחבניה אתר ועדת חבר העמים לקברי מלחמה
  104. ^ עצמותיו של דוד רזיאל, המפקד הראשי של אצ"ל תועלינה לארץ, חרות, 13 באפריל 1956
  105. ^ עצמות דוד רזיאל הועלו לישראל, מעריב, 15 במרץ 1961
  106. ^ אפל, עמ' 62
  107. ^ ארליך, עמ' 149
  108. ^ Iraqi traitor escapes, פלסטיין פוסט, 10 באוקטובר 1945
  109. ^ אהוד יעריהר מופתי! מה עשית בזמן המלחמה!, דבר, 1 בדצמבר 1972
  110. ^ חיים לבנברג, יחסי הגומלין בין הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, לבין המלך עבדאללה 1945-1948, עיונים בתקומת ישראל כרך 5, (1995) עמ' 32.
  111. ^ Death sentence for Iraqi Quisling, פלסטיין פוסט, 9 בינואר 1942
  112. ^ אבן סעוד מבקש חנינה לרשיד עלי, מעריב, 4 במאי 1948
  113. ^ יצא זכאי ונדון למיתה, דבר, 6 במרץ 1959
  114. ^ רשיד עלי מת בגלות, דבר, 3 בספטמבר 1965
  115. ^ משפט בני הערובה מוזיאון השואה בארצות הברית
  116. ^ צ'רצ'יל, כרך שלישי, עמ' 230
  117. ^ שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך ראשון - "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958, עמ' 191
  118. ^ מובא אצל רוברטס, עמ' 155
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg