פיל מלחמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
במלחמת העולם הראשונה השתמשו בפילים כדי לגרור ציוד כבד

פיל מלחמה היה נשק חשוב שהיה נפוץ בעולם העתיק ובימי הביניים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק. בפילים נעשה שימוש בעיקר לצורך הסתערות על האויב, מחיצתו ושבירת שורותיו, ולעתים מוקמו על הפיל קשתים. נעשה שימוש בפילים זכרים בלבד משום שהללו היו יותר מהירים ואגרסיביים ומשום שהנקבות נטו לברוח למראה נקבות אחרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילוף הפילים החל לפני כ-4000 שנה באזור עמק האינדוס והוא ייחודי בכך שבניגוד לחיות אחרות ככבשים וכלבים נעשה במרבית המקרים ללא ביות הפילים וזאת כנראה בשל מזגם הרע, המזון היקר וההתבגרות האיטית (כ-15 שנה עד להגעה לבגרות). הפילים נשבו בטבע ושימשו למגוון מטרות. סוג הפילים הראשון שאולף היה הפיל האסייתי והוא שימש למטרות חקלאות, השימוש המתועד הראשון בפילים בתור אמצעי צבאי הוא בשנת 1100 לפנה"ס ומוזכר במספר מזמורי סנסקריט.

מהמזרח השימוש בפילי מלחמה התרחב מערבה אל הפרסים אשר עשו בו שימוש במספר קרבות. המקרה הראשון הידוע בו התעמת צבא אירופאי עם פילי מלחמה הוא קרב גאוגמלה בו נלחמו הפרסים כנגד אלכסנדר הגדול. 5 שנים מאוחר יותר בקרב הידספס, ללא פילים משלו, ידע כבר אלכסנדר כיצד להתמודד מול פילי האויב. המקורות חלוקים בדבר השימוש בפילי מלחמה בקרב גאוגמלה. גם אם השתמשו הפרסים בפילים, נראה כי מספרם היה זניח ולא עלה על 10 עד 15 פרטים.

השימוש בפילים התפשט ברחבי העולם העתיק. יורשיו של אלכסנדר הגדול, הדיאדוכים, השתמשו במאות פילים הודים במלחמותיהם. המצרים והקרתגים החלו לאלף פילים אפריקאים לצורך דומה כמו גם הנומידים והכושים. החיה בה השתמשו הייתה פיל צפון אפריקני קדום שהיה נפוץ בצפון אפריקה והיה קטן יותר ממקבילו האסייתי, חיה שנכחדה לבסוף בשל ניצולה על ידי בני אדם. פיל סוואנה אפריקני שהוא הגדול מכל סוגי הפילים התגלה כקשה לאילוף למטרות לחימה ומעולם לא נעשה בו שימוש נרחב. בקרב רפיח בשנת 217 לפנה"ס, בו נלחמו המצרים נגד הממלכה הסלאוקית, השתתפו פילים משני הסוגים; הסלאוקים השתמשו ב-103 פילים אסייתים ואילו המצרים עשו שימוש ב-73 פילים קדומים, אולם הדבר לא הבטיח ניצחון לצבא הסלאוקי והוא ניגף בפני המצרים.

על פי ספר חשמונאים א' גם במהלך מרד החשמונאים עשו הסלווקים שימוש בפילי מלחמה. על פי התיאור בפרק ו', במהלך קרב בית זכריה הסתער אלעזר המכבי (אחיו של יהודה המכבי) על פיל מלחמה של הצבא הסלווקי שהיה בעל שריון מיוחד. אלעזר שיער שהמלך אנטיוכוס החמישי נמצא על פיל זה, והחליט לסכן את חייו על מנת להציל את עמו ולהנציח את שמו בישראל. הוא רץ, שיסף את הפיל בחרבו, התמקם תחת בטנו ודקרו עם חניתו. הפיל מת אך בקריסתו אל הארץ מחץ את אלעזר. יוסף בן מתתיהו מסכם את הפרשה בכך שלמרות שאלעזר הצליח להרוג חיילים רבים, לא הופקה תועלת ממעשהו חוץ משם העולם שעשה לעצמו.

במאות הבאות, עיקר השימוש בפילי מלחמה באירופה היה כנגד האימפריה הרומית, מקרב הרקלה (מלחמת פירוס, 280 לפנה"ס) ועד צעדתו של חניבעל דרך האלפים במלחמה הפונית השנייה, בה הפילים הפחידו את הלגיונות הרומים. כך, למשל מתאר פלוטארכוס את תפקידם המכריע של הפילים במלחמת פירוס

Cquote2.svg

בעיקר עשו בהם (ברומאים) שמות כוחם ועצמתם של הפילים, כי אומץ לבם של הרומאים היה כאין וכאפס במלחמה נגדם, וסבורים היו שמן ההכרח הוא לפנות להם מקום כמו לנחשול מסתער או לרעש אדמה הרסני ולא לעמוד על עמדם ולמות חינם, או לסבול את הקשות שברעות ללא תועלת

Cquote3.svg
פלוטארכוס, חיי אישים, פירוס, תרגום א. הלוי

אך כמו אלכסנדר הגדול גם הרומאים מצאו דרכים להתמודד מול הפילים. בקרב זאמה, הקרב האחרון של חניבעל, הכוחות הרומים הפכו את הסתערות הפילים לבלתי יעילה על ידי אימוצו של מערך קרב שסיפק לפילים מעברים דרכם יכלו עבור. בקרב תפסוס (46 לפנה"ס), צייד יוליוס קיסר את הלגיון החמישי, לגיון שהורכב על טהרת הגאלים, בגרזנים והורה ללגיונרים שלו לכוון את מכותיהם לרגלי הפילים. הלגיון עמד בהסתערות והפילים נעשו לסימלו. קרב זה היה הקרב האחרון בו נעשה שימוש משמעותי בפילים במערב.

Bayon Angkor Relief1.jpg

נשק יעיל נגד פילים היה על פי היסטוריונים החזיר. פליניוס הזקן כתב כי "פילים מפחדים מהצווחה הקטנה ביותר של חזיר" (VIII, 1.27). מצור על העיר היוונית מגרה נפרץ על פי הדיווחים כשהמגרים שפכו שמן על עדר חזירים, הציתו אותם ושלחו אותם לעבר פילי המלחמה של האויב. הפילים ברחו בפניקה תוך גרימת מהומה.

בימי הביניים, נעשה שימוש בפילים לעתים נדירות. קרל הגדול לקח את פילו, אבול-אבעס, כשיצא למלחמה בדנים בשנת 804 לספירה. הצלבנים איפשרו לפרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לשבות פיל בארץ ישראל. בפיל נעשה שימוש מאוחר יותר בקרב על קרמונה ב-1214.

השימוש בפילים על ידי הסולטאנים ההודים כמעט והביא לסיום כיבושיו של טימור. ב־1398, צבאו של טימור התעמת מול צבא בו היו מעל 100 פילים הודים וכמעט הפסיד בשל הפחד שפשה בצבאו. הטורקים ניצחו בשל טקטיקה ייחודית, אשר על פיה הועמס קש אשר הוצת על גבם של גמלים וכתוצאה מהאש והעשן הגמלים רצו קדימה אל עבר הפילים וגרמו להם למנוסה אשר במהלכה הם מחצו את הכוחות ההודים. דיווח שונה על הקרב מפי אחמד אבן אראבשא מספר כי טימור השתמש במסמרי נינג'ה ענקיים על מנת לעצור את מתקפת הפילים. הפילים שנשבו שימשו מאוחר יותר את הטורקים במלחמתם באימפריה העות'מאנית.

עם תחילת השימוש באבק שריפה, פילי מלחמה נהיו מיושנים ככלי מסתער משום שניתן היה להפילם בקלות באמצעות ירי תותח.

השימוש הטקטי בפיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפילים מספר יתרונות חשובים. ראשית, עצם הגודל העצום של הפיל, חיית היבשה הגדולה ביותר מטילה פחד בלב היריב. הפחד גדול במיוחד אצל יריב שלא נתקל בעבר בחיה זו. שנית, ריחם הטריף את הסוסים. לכן, הפילים היו יעילים מאוד כנגד הפרשים. כמובן שליתרונות אלה התווסף פוטנציאל הקטל העצום של הפיל. פילים היו יכולים לשמש פלטפורמה ניידת להצבת עמדת ירי לקשתים או פשוט לדרוס את חיילי האויב ברגליו.

יחד עם זאת, לפיל היו גם חסרונות לא מעטים. השימוש האופטימלי בפילים היה בקרקע שטוחה. כמו כן, בגלל גודלם הפילים היו פגיעים במיוחד לנשק קל - כידוני הטלה, חצים וכו'. לכן, היה צורך להגן עליהם בכוחות קליהם משלהם. הדבר יצר בעיה כי בקרב, הפילים נטו לדרוס כל מה שהיה לידם וכך סיכנו גם את כוחותיהם שלהם. גם תעלה הייתה יכולה לבלום את הפילים, כמו שעשו הספרטנים במלחמת נגד פירוס. בנוסף לכל אלה, גם הבעיה הלוגיסטית של העברת הפילים לשדה הקרב. הפילים האיטו מאוד את התקדמות הצבא והיוו נטל כבד על כלכלתו.

שימוש טקטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילים שימשו למטרות צבאיות רבות. כחיות גדולות הם יכלו לסחוב מטען רב ולהוות כלי תחבורה יעיל. בקרב הפילים הוצבו לרוב במרכז השורה והיו יעילים בעצירת הסתערויות אויב או בפתיחת הסתערות משלהם.

הסתערות של פילים יכלה להגיע למהירות של 30 קילומטר לשעה, ובניגוד לפרשים, חיל רגלים החמוש בכידונים לא יכל לעצרם. עוצמתם הייתה כוחם הגולמי אשר בעזרתה התנגשו בשורות האויב, דרכו ומחצו כל שעמד בדרכם תוך נדנוד חטיהם. אלו שלא נמחצו הועפו לצדדים או אולצו לנוע אחורנית. מעבר לכך, האימה שהפילים השרו בליבותיהם של אלו שלא היו רגילים להילחם בהם (כמו הרומאים), גרמה לאויב לעתים להישבר ולברוח רק למראה ההסתערות, פרשים היו לא בטוחים גם הם משום שסוסים אשר לא הורגלו לריח הפילים נבהלו בקלות. עורם העבה של הפילים הקשה מאוד על חיסולם או ניטרולם, וגובהם ומסתם הקנו הגנה לרוכבם. אולם, הם נטו להיכנס לפניקה בקלות: לאחר ספיגת פציעות קלות, או לאחר מות רוכבם הם פתחו בריצת אמוק תוך פגיעה ללא הבחנה בניסיונם לברוח משדה הקרב. הנסיגה המבוהלת יכלה ליצור אבדות כבדות לשני הצדדים הלוחמים. כך, למשל, מנעה בהלת הפילים נסיגה מסודרת של פירוס וצבאו מהעיר ארגוס

יש מהם שלא שמעו כשצעק אליהם שייסוגו, אך גם אלו שבקשו לעשות כדבריו מנעום מזאת אותם הזורמים מאחוריהם דרך השער. כי הגדול שבפילים נפל לרוחב השער, והיה מוטל שם כשהוא נוהם ומעכב את המבקשים לסגת. ופיל אחר, ניקון שמו, אחד מאלה שנכנסו תחילה לעיר, חיפש את רוכבו שנפל מעליו מחמת פצעיו כדי להחזירו למקומו, והוא הסתער על אלה שבקשו לצאת וערבב בדחיפותיו אוהבים ואויבים כאחד, והם נפלו זה על גבי זה. משמצא את גופת אדוניו תפסו בחדקו והניחו לרוחב שתי שיניו וחזר לאחוריו כמשוגע ורמס את כל הנתקלים בו. ובעוד הם מעוכים ולחוצים זה לזה לא יכול אף אחד מהם לעשות כלום למען עצמו, אלא ההמון כולו התנועע והתנודד כגוף מרותק אחד לכאן ולכאן

– פלוטארכוס, שם

.

החיילים הרומאים ניסו לעתים קרובות לפגוע בחדק הפיל, דבר אשר גורם לו פניקה, ואם התמזל מזלם של הרומאים לבריחתו בחזרה לשורות האויב.

במלחמות הפוניות, פילי המלחמה היו חמושים היטב והרכיבו על גבם מגדל, הקרוי הוודא, וצוות של שלושה אנשים: קשתים או מטילי כידונים. הפילים קדומים היו קטנים ממקביליהם האפריקנים או האסייתים לא היו מסוגלים לשאת מגדל ונשאו שניים או שלושה אנשים בלבד. צוות זה כלל, בנוסף לאלו, גם "נהג" אשר תפקידו קרוי מאהוט. מוצאו של המאהוט היה בדרך כלל נומידי (אלג'יריה של היום) ותפקידו היה לשלוט על החיה. המאהוט היה מצויד גם בפטיש ואזמל אשר נועדו לחדור לעמוד השדרה של החיה ולחסלה במקרה והיא נתפסת בשיגעון. יש המשווים את הפילים לטנקים אולם תפקודם הטקטי שונה במידה ניכרת ואין בסיס להשוואה זאת.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • R. F. Glover, The Tactical Handling of the Elephant, Greece & Rome, Vol. 17, No. 49 (Jan., 1948), pp. 1-11