מרד החשמונאים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מרד החשמונאים | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||
| הממלכה הסלאוקית מתייוונים |
יהודים | ||||||||||
| מפקדים | |||||||||||
| אנטיוכוס הרביעי אנטיוכוס החמישי דמטריוס הראשון |
מתתיהו הכהן יהודה המכבי יונתן הוופסי |
||||||||||
| כוחות | |||||||||||
| עד 20,000 רגלים ו-2,000 פרשים | עד 20-40 אלף רגלים, מעט פרשים | ||||||||||
| לפירוט אודות מספרי החיילים בשני הצדדים ראו בפרק הצדדים הלוחמים | |||||||||||
מרד החשמונאים (167 לפנה"ס - 160 לפנה"ס) הוא מרד יהודי בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל ונגד תומכיהם המתייוונים. את המרד הנהיגה משפחת החשמונאים שברבות הימים הצמחיה מתוכה שושלת מלוכה ששלטה על א"י. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
[עריכה] המצב הגאו-פוליטי
 |
ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל |
לאחר שיבת ציון (המחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס) לא הוקמה מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל, אלא היא הייתה פחווה באימפריה הפרסית. אף שלא כונן בארץ משטר עצמאי, נהנו היהודים ויתר תושבי הארץ מאוטונומיה פנימית והשלטון נמנע מלהתערב בעניינהם הפנימיים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי, כאשר מרכזים חשובים נוספים היו בבבל ובאלכסנדריה.
בשנת 334 לפנה"ס פרצה מלחמה בין ממלכת מוקדון לממלכת פרס. המלחמה התחילה בפלישתו של אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לשטחי האימפריה הפרסית באסיה הקטנה ולאחר כמה קרבות התגלגלה לארץ ישראל בשנת 332 לפנה"ס. אלכסנדר הגדול הדביר את ההתנגדות הפרסית וארץ ישראל שולבה באימפריה הגדולה שהוא הקים.
ללאחר מותו של אלכסנדר הגדול, עברה ארץ ישראל ידיים ובסופו של דבר הייתה לנחלתו של בית תלמי, מלכי מצרים. הן אלכסנדר והן התלמיים המשיכו את המסורת הפרסית של מתן אוטונומיה פנימית ליהודים ולא נרשמו אירועים חריגים בהקשר זה בתולדות הארץ. המלכים הסלאוקים טענו שהארץ הובטחה להם מכוח הסכמים שנכרתו בינם לתלמיים, אך למרות זאת תלמיים סירבו לוותר על הארץ. כתוצאה מכך פרצו 6 מלחמות בין הסלאוקים לתלמיים הידועות בשם המלחמות הקואלה-סוריות. במלחמה הקואלה-סורית החמישית הצליח אנטיוכוס השלישי לכבוש את הארץ מידי התלמיים.
אנטיוכוס השלישי המשיך את מסורת קודמיו ולא ביטל את הזכויות שמהם נהנו היהודים. ברם, הפסדו במלחמה נגד הרומאים והתנאים הקשים שנכפו על הממלכה הסלאוקית בהסכם אפמאה רוששו את אוצר הממלכה. יורשו של אנטכיוס השלישי, אנטיוכוס הרביעי לא המשיך בדרכי אביו והטיל גזרות קשות נגד היהודים. גזרות אלה היו בין הסיבות העיקריות למרידה מזוינת של היהודים בשלטון.
[עריכה] המצב של היישוב היהודי בארץ
ההתערבות הסלאוקית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מידי ובמקומו מונה מנלאוס שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים.
[עריכה] ריבוד מעמדי
עד תקופת שלטון היוונים, חיו היהודים או כישות עצמאית (עד אמצע תקופת בית ראשון) או כאוטונומיה תרבותית-דתית תחת שלטון אימפריות שונות (החל מאמצע ימי בית המקדש הראשון). במרכז האוטונומיה היהודית עמד בית המקדש, אשר היווה בעיקר מרכז רוחני, סביבו התרחשו באופן בלתי-מעוצב פעילויות חברתיות שונות.
החברה היהודית אופיינה בסממנים אנארכיים, והבדלי המעמדות נבעו בעיקר מהבדלי עושר כלכלי, ולא מזכויות שלטוניות. המרכז השלטוני הפנימי היה בית המקדש, שכאמור, עיקר פעילותו הייתה דתית. שלטון האימפריה נותר חיצוני, ומעורבותו בתהליכים האנארכיים הפנימיים הייתה דלה.
לעומת מצב זה, האימפריה היוונית הייתה שונה במהותה, בשל נטייתה הייחודית להלניזם, כלומר- לאיחוי תרבותי של העמים הכבושים בתרבות היוונית. מתוקף השיטה ההלניסטית, נתהווה תהליך ההתייוונות, שמשמעותו עירוב סממנים יווניים בתרבות היהודית.
צורת התרבות היוונית הייתה אוליגרכית בטבעה, כלומר מבנה השלטון היווני התבסס על קיומה של שכבת אזרחים שלטת, שהיוו את עילית העם. היוונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית, בה נהוגה אזרחות. האזרחות העניקה לשכבות העליונות של העם היהודי זכויות ומנהגים מיוחדים, אשר הפרידו אותן משאר שכבות העם, ולמעשה קבעו אותן כשכבה שלטונית, וזאת בניגוד לשיטה האנרכית אשר נהגה לפני כן.
עלייה זו במנהגים יווניים, הביאה לחיזוקם מרכזי תרבות יווניים, בעוד מעמדו של בית המקדש כמרכז תרבותי דועך. למעשה, עברה הנהגת העם מהנהגה דתית-רוחנית-אנארכית, לשליטה אזרחית-ריכוזית בעלת נטייה לאריסטוקרטיה (זכויות יתר אציליות).
זכויות היתר פגעו במעמדות הנמוכים, שנהנו לפני כן מזכויות שוות בפני הרשות הדתית (שלא הבחינה בין יהודים עניים לעשירים), וההבדלים הכלכליים הפכו להבדלי שליטה. פער מעמיק זה היווה מרכיב מרכזי בתהליך התהוות מרד החשמונאים, שהתבסס על השכבות העניות הפגועות.
[עריכה] שינוי שיטת המיסוי
עד לתקופת השלטון ההלניסטי, נקבע המיסוי באופן פשוט, על ידי קביעת מכסות-מס ועמידה בהן. המיסוי היה הביטוי העיקרי לשלטונה של האימפריה השלטת, ונאסף באופן קבוע.
מלבד המיסוי החיצוני, הונהג מיסוי פנימי לבית המקדש, כמעשרות. מעשרות אלו נקבעו באופן שווה לכל משפחה, ונגבו מכל המשפחות היהודיות בלי הבדלי מעמד. מיסוי זה, אשר נוצל לצורכי תחזוקה של בית המקדש ולא הצריך מערכת גבייה רחבה, ביטא את ההתנהלות האנארכית של היישוב היהודי, שכן לא היה מס לצורכי שלטון אלא לצורכי דת.
שיטת המיסוי של האימפריות ההלניסטיות הייתה שונה, ובה נקבעו נציבים מתוך העם הכבוש. לנציבים אלו הוענקו זכויות מיסוי חופשיות, והם נאלצו לעמוד במכסה קבועה. חריגה מהמכסה כלפי מטה, חייבה את הנציב לשלם מכספו הפרטי, בעוד שחריגה כלפי מעלה השאירה את הנציב עם העודף. שיטה זו יצרה מעמד עשיר של נציבים, אשר גבה מס לצורכי רווח ולא על-מנת לספק את האימפריה. תהליך זה הציב את המעמדות השונים בעימות סביב גובה המס, אשר ליבה את מרד החשמונאים.
[עריכה] גזירות השמד
|
|
ערך מורחב – גזרות אנטיוכוס |
בשנת 167 לפנה"ס הנהיג אנטיוכוס הרביעי גזירות קשות על העם היהודי. קיום המצוות נאסר ובמיוחד נאסרה ברית המילה, שמירת השבת ונכפתה אכילת בשר חזיר. בוטלה זכותם לחיות לפי דיני אבותיהם. עבודת אלוהים בבית המקדש בוטלה ותחתיה הונהג פולחן אלילי פגאני. אלה שהתנגדו לגזירות אלה נענשו באכזריות על ידי החיילים הסלאוקים. גזירות קשות אלה היו רקע לסיפורים דוגמת חנה ושבעת בניה ולכתיבת ספר דניאל. גזירת שמד אלה היו בין הסיבות המידיות לפרוץ המרד ולדלק שהניע את המורדים.
[עריכה] הצדדים הלוחמים
[עריכה] טקטיקה ואסטרטגיה
|
|
ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטית |
הטקטיקה, לפחות של הצד הסלואקי, שאפיינה את המהלכים הקרביים העיקרים תאמה את המקובל בתקופה ההלניסטית. עיקרה היה הסתמכות על חיל רגלים כבד הערוך במערך פלנקס ופרשים באגפיו. למרות שהפלנקס היה החיל הדומיננטי בצבא הסלאוקי, היו לו גם אלפי חיילים קלים ובינוניים שמותאמים ללחימה בהרים ובשטח משובש אחר שאפיין את זירת הקרבות הראשונים נגד המורדים.
הצד היהודי, לפחות בהתחלה, היה נעדר כלי נשק איכותיים שהיו מאפשריים לו לנקוט בטקטיקה מתוחכמת בשדה הפתוח והסתפק בתחילת המרד בהתקפות פגע וברח ובמארבים. עם התקדמות המרד, הושגו כלי נשק רבים וגם הצד היהודי התחיל לנקוט בטקטיקה ההלניסטית. בדומה לצבא הסלאוקי, גם המורדים נהנו מפיקוד עליון שהיה בכוחו להטיל מרותו על הכוחות השונים. הצבא היהודי היה צייתן ודייק בביצוע הפקודות. כבר בראשית המרד מתוארים תמרונים צבאים מורכבים דוגמת זה שננקט בקרב אמאוס שבו יהודה המכבי הצליח להפתיע את הצבא הסלאוקי עם כוח עלית מצבאו.
עם רכישת כלי נשק מתוחכמים יותר אחרי טיהור בית המקדש העיזו המורדים להתמודד עם הצבא המלכותי גם בקרבות סדורים במישור ובשטח רמתי מתון שבו הפלנקס הסלאוקי היטיב לפעול.
[עריכה] היהודים, פיקודם וצבאם
מתתיהו הרים את נס המרד והיה מנהיגו הראשון, אך הוא היה אדם מבוגר ונפטר שנה לאחר שפרץ המרד. בנו, יהודה, קיבל עליו את הפיקוד. בניגוד לממלכה הסלאוקית, לא היה ליהודים שלטון מרכזי אחד ומכאן שלא היו גם מוסדות רשמיים שהיה בכוחם להחזיק צבא קבע ולגייס מילואים שבלאו הכי לא היו קיימים. אופיו של צבא המורדים, בדומה לצבאות מורדים אחרים, היה עונתי והגיוס היה על בסיס התנדבותי.
בראשית ההתקוממות מספר הלוחמים היה קטן יחסית. ספר מכבים ב מספר על 6,000 מורדים שהיו זמינים ליהודה בראשית המרידה ואילו ספר מכבים א מזכיר את המספר 3,000. חוקרים מודרניים, בהם בצלאל בר כוכבא מקבלים את האמדן הזה בהיעדר נתונים אחרים על תחילת המרד[1]. בשלב השני של המרד, אחרי טיהור בית המקדש (164 לפנה"ס) הצרטפו יהודים רבים לצבא המורדים וספר מכבים א מדבר כעת על צבא שתפח לכדי 10,000 חיילים. בתיאורי הקרבות נוקטים המקורות העתיקים בגישה המאפיינת את ההיסטוריוגרפיה העתיקה: הם הפריזו בכוחו של האויב והקטינו את כוחם הם. כך למשל לפי ספרי המכבים השתתפו רק 800 לוחמים בקרב אלעשה. היסטוריונים מודרניים דוחים את המספרים האלה. פרופ מיכאל אבי-יונה טוען שהיו בשלב זה למורדים 22,000 לוחמים [דרוש מקור] בצלאל בר כוכבא [2] מרחיב את ההערכה וטוען שהיה ליהודים כושר גיוס של 20 עד 40 אלף לוחמים.
בתחילת המרד המורדים לא היו מאורגנים כראוי וחסרו להם כלי נשק איכותיים, אך מצב זה השתפר אחרי טיהור בית המקדש. המקורות העתיקים לא מציינים את סוגי חיל הרגלים שהיו בצבא היהודי, אך סביר להניח[3] שאחרי שתפסו כלי נשק רבים ואיכותיים היו ליהודים רגלים בינונים או אפילו כבדים. ברם, אין כל ספק שבימיו של יהונתן היו בצבא היהודי פלנגיטים רבים והוא נקט בטקטיקה הלניסטית אופיינית. אחרי טיהור בית המקדש מוזכרים אפילו פרשים בתגרות אחדות ועל קיומם בקרבות אחדים ניתן להסיק מהכתוב במקורות. מקור הפרשים האלה לא חד משמעי. בהרי יהודה ושומרון, בהם התחיל המרד ושם התפתח לא הייתה מסורת של לוחמת פרשים ואף לא תנאים לגידול סוסים. מכאן, סביר שלפחות חלק מהפרשים היהודים מקורם בשכירי חרב יהודים ששירתו בצבא תלמי והיו מוצבים במושבות הצבאיות בארץ ישראל בימי שלטון בית תלמי בארץ ישראל או אצל המלכים השונים באסיה הקטנה[4].
[עריכה] הסלאוקים, פיקודם וצבאם
|
|
ערך מורחב – הצבא הסלאוקי |
|
|
ערך מורחב – הממלכה הסלאוקית |
הפיקוד העליון על הצבא הסלאוקי, בדומה לצבאות הלניסטיים אחרים, היה נתון בידיו של המלך אם הוא נמצא בשדה הקרב. אם לא, אז אחד הגנרלים שלו היה מקבל את הפיקוד. במקרה של מרד החשמונאים הפיקוד המידי היה נתון בידיו של הנציב הסלאוקי, אפולוניוס. אחרי כשלונו, יצא ליסיאס[5], מושל קואלה-סוריה (ולימים העוצר של המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי) להדביר את המרד. עם מותו של המלך בשנת 163 היה מאבק פוליטי במדינה הסלאוקית[6] במהלכו נקטלו המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי וליסיאס, העוצר) בסתיו 162 לפנה"ס ודמטריוס הראשון על כס המלוכה. דמטריוס, בניגוד לליסיאס לא יצא בעצמו לדיכוי המרד, אלא הסתפק בשליחת מצביאו הבכיר, באקכידס.
המקורות העתיקים חלוקים[7] לגבי המספר הכלול של הכוחות הסלאוקיים שהשתתפו בדיכוי המרד. ספר מכבים א מוסר על מספרים שנעים בין 20 ל-100 אלף לוחמים, אך פוליביוס בתיאורו של המסדר הצבאי בדרפנה מספר על 41,000 חיילים בלבד שהיו זמינים בצבא השדה (מלבד החיילים במחוזות המזרחיים שלא לקחו חלק במצעד).
יתרה מכך, המרד ביהודה לא היה האירוע הצבאי החשוב ביותר בממלכה הסלאוקית. התסיסה במחוזות המזרחיים הייתה חשובה פי כמה ואיימה על לב האימפריה הסלאוקית ועל עצם קיומה. מכאן, שלא סביר להניח שהרבה פחות מחצי מהצבא היה זמין לדיכוי המרד. גם ספר מכבים מזכיר את מסעו של אנטיוכוס הרביעי למזרח עם חצי מהצבא בסמוך לקרב אמאוס (165 לפנה"ס). חלק ניכר מהכוחות שיצאו עם אנטיוכוס חזרו לאנטיוכיה בשנת 163 והיו זמינים לליסיאס במסעו השני לארץ ישראל והשתתפו בקרב בית זכריה.
המספרים פחתו שנית אחרי מרידה נוספת במזרח, הפעם בראשותו של טימארכוס והכוחות שעמדו לרשותו של ניקנור היו צנועים בהרבה. המספרים גדלו שנית במסעו השני של באכיכידס בשנת 160. המרד של טימארארכוס דוכא לפני כמה חודשים וכוחות רבים היו זמינים לבאכידס והשתתפו בקרב אלעשה. כמו כן, חששו הסלאוקים מהתערבות רומית שכבר נתנה את אותותיה בבחישה הרומית במרד טימארכוס ובברית שכרתה רומא עם יהודה המכבי.
סך הכל השתנה מניין הכח הסלאוקי מאלפים אחדים עד עשרים ומשהו אלף חיילים שאליהם ניתן הוסיף מיליציה של מתייוונים, אך אלה לא היו רבים.
[עריכה] מהלך המרד
[עריכה] השלב הראשון
מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה כהן שחי בעיר מודיעין במאה השנייה לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפנס. משפחתו הייתה משפחה יהודית כהנית משבט לוי. למתתיהו היו חמישה בנים - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי.
מתתיהו הכהן וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייוונים אשר ביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו "מי לה' אלי!" הייתה פתיחה לתקופה סוערת בתולדות עם ישראל, תקופה של מרד, של עצמאות, ולבסוף של סכסוך אחים ואובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים.
המרד היה בעיקרו מרד של שכבת האיכרים הענייה שהתגוררה בפריפריה, אל מול שכבת המתייוונים שמוקדה בירושלים, אותה ניסו להפוך לפוליס(עיר מדינה) יוונית. המרד נשא אופי של לוחמת גרילה, שכן המתייוונים נעזרו בחילות יווניים סדירים בעוד המורדים היו בעלי אופי מחתרתי, והתבססו על מסתור בהרי יהודה (יש אנשים שסוברים שהיו אלו הרי גפנא). בנוסף הצטרפו שכירי חרב יהודים רבים למרד בצד המכבים, בעיקר שכירי חרב ממצרים.
המרד כנגד השלטון ההלניסטי החיצוני, וכנגד המתייוונים מבית, התפשט עד מהרה ברחבי הארץ. לאחר מותו של מתתיהו בשנת 166 לפנה"ס לקח את מקומו כמנהיג המרד יהודה המכבי.
[עריכה] הקרבות הראשונים
| קרבות מרד החשמונאים | ||||||||
| שנה לפנה"ס | 167 | 167 | 165 | 164 | 162 | 162 | 161 | 161 |
| אתר הקרב | מעלה לבונה | בית חורון | אמאוס | בית צור | בית זכריה | כפר שלמא | חדשה | אלעשה |
יהודה המכבי התייצב בהנהגת המרד, ולא נרתע מלהתייצב מול הצבא הסלאוקי במלחמה גלויה.
חיל המצב הסלאוקי בירושלים היה קטן ולא יכול היה לדכא את ההתנגדות לבדו, ולכן שלחו השלטונות הסלאוקים עזרה מבחוץ. פעם אחת מצפון (מעלה לבונה), פעם שנייה מצפון מערב (בית חורון), פעם שלישית מדרום מערב (אמאוס) ופעם רביעית מדרום (בית צור). יהודה המכבי סיכל את כל הניסיונות הללו, תוך כדי גרימת אבדות כבדות לצבא הסלאוקי.
הקרבות הראשונים נגד הצבא הסלאוקי נערכו על הצירים המובילים לירושלים. הדרך לירושלים מן השפלה עברה אז (ולמעשה עד אמצע המאה ה-19) בעמק איילון, בנתיב הקרוב לכביש 443 של ימינו. המורדים ניתקו את חיל המצב הסלאוקי, ששכן במצודת החקרא שבירושלים ואת המתייוונים מבסיסיו החשובים של השלטון הסלאוקי בשפלה (בייחוד העיר גזר) ובמישור החוף (בייחוד בערי החוף עכו ויפו).
[עריכה] ניצחונות ראשונים
ניצחונו הראשון של יהודה המכבי היה בקרב ואדי חרמיה ליד שומרון. צבאו של אפולוניוס מושל שומרון, שניסה להגיע לירושלים מצפון הותקף מן המארב, הובס ואפולוניוס נפל חלל בשדה הקרב. מיד לאחר מכן יצא כנגדו מצביא סלאוקי נוסף בשם סירון, שהיה מושל קואלה-סוריה. סירון ניסה לעלות עם צבאו לירושלים מכיוון השפלה, אך הותקף על ידי כוחותיו של יהודה המכבי במעבר הקשה של הדרך במעלה בית חורון. בקרב, אשר מאז ידוע כקרב בית חורון הוכה המושל בידי יהודה המכבי. תבוסתו של סיירון הייתה הגורם, שהעיר את העם מדיכאונו, ומכל רחבי הארץ נהרו צעירי ישראל להצטרף אל לוחמיו של יהודה המכבי.
השמועות על ניצחונותיו של יהודה המכבי הגיעו אל אנטיוכוס והרגיזו אותו מאוד. אולם, הוא היה אז בהכנות למלחמה בפרתים, אויביהם המסורתיים של הסלאוקים. לפיכך במקום לבוא ליהודה בעצמו שלח את אחד משרי צבאו ליסיאס, שהיה מושל חלקה המערבי של הממלכה בעת היעדרו. ליסיאס שלח ליהודה כוח צבאי גדול למדי בראשות שלושה מבכירי מצביאיו, ובראשם גורגיאס. כמובן שהמלחמה בפרתים משכה את עיקר הצבא הסלאוקי ולכן החיל שנשלח היה לא גדול יחסית.
[עריכה] קרב אמאוס ותוצאותיו
|
|
ערך מורחב – קרב אמאוס |
ליסיאס שלח מיד גייס ליהודה בראשות המצביא גורגיאס, שחנה באמאוס על גבולה המערבי של יהודה. חילו של יהודה המכבי התרכז במצפָּה צפונית לירושלים. כשנודע ליהודה המכבי, שגורגיאס יצא עם כחמשת אלפים איש למצפה כדי להכות את היהודים בהתקפת פתע בלילה, הוא מיהר עם צבאו לאמאוס והיכה את שאר המחנה היווני, שישב שם. גורגיאס, שלא מצא את אויביו במצפה, שב למחנהו באמאוס וראה את מחנהו ההרוס וחילות יהודה ערוכים מולו לקרב. צבאו של יהודה הדף את צבאו של גורגיאס למישור החוף והבריח אותו מיהודה. ניצחונו של יהודה בקרב אמאוס נחשב לאחד מניצחונותיו המזהירים. בקרב זה מוטט יהודה את האחיזה הסלאוקית ביהודה, ואיים ישירות על הצבא הסלאוקי בירושלים. ניצחון זה חיזק את יהודה המכבי, וחוגים רחבים, שהיססו להצטרף אליו, עשו זאת.
רק אחרי ניצחון יהודה באמאוס הבינו הסלאוקים לגמרי את תוצאותיו החמורות של המרד אשר לא דוכא. אנטיוכוס הבין שגזירות הדת היו משגה פוליטי חמור. אנטיוכוס בהסתמך על מידע שנתן לו הכהן הגדול, המתייוון מנלאוס, לפיו היהודים מעוניינים לחזור לבתיהם ולעסקיהם בשקט, שלח איגרת אל הגירוסיה (מועצת הזקנים) היהודית. באיגרת זו ניתנה פקודת חנינה, אשר אפשרה למורדים לחזור לבתיהם ללא עונש ולחזור לחוקי היהדות כמו לפני הגזירות. אולם, לא נאמר בה על טיהור בית המקדש, הסרת עבודת האלילים שבו, ביטול השינויים, שנעשו בבעלות הקרקע לטובת המתייוונים או על החקרא. כמו כן על פי האיגרת נותרה הגירוסיה בהנהגת מנלאוס הגוף המייצג של האומה היהודית, ולא נאמר בה דבר על יהודה המכבי כמנהיג.
יהודה ומחנהו לא היו מוכנים לקבל הסדר בו לא הושב ליהודים חופש פולחן בבית המקדש, ואשר השאיר את מנלאוס המתיוון, בראש הנהגת העם.
[עריכה] קרב בית צור ותוצאותיו
|
|
ערך מורחב – קרב בית צור |
ליסיאס, שרגז מהמפלה הקודמת החליט לנקום, והביא אתו חיל גדול יותר מהקודם. ליסיאס רצה להפתיע ולפלוש ליהודה דרך מדבר אדום מכיוון דרום מאזורים לא מיושבים ביהודים, אך יהודה גילה את תכסיסו וחסם בפניו את הדרך לירושלים. נערך קרב בין שני הצבאות סמוך לבית צור שמדרום לירושלים ובו ליסיאס הוכה תבוסה ניצחת.
אחרי התבוסה הבין ליסיאס שאין די בהחזרת החירות הדתית, כשמנלאוס משמש בתור הכהן וכי עליו לדבר עם מחנה המורדים. ספר מכבים ב' יא' מספר על משא ומתן בין הצדדים. כמו כן מצוינת שם תעודה המכוונת אל "המון היהודים" ולא אל הגירוסיה, ומתייחסת למסמך, שקיבל ליסיאס על ידי שליחי היהודים.
ליסיאס הלך לקראת יהודה והיה מוכן לויתורים, אך השאיר לאנטיוכוס אפיפנס את המילה האחרונה. צירים רומאיים, ששהו באנטיוכיה באותה העת שלחו איגרת אל היהודים, ובה הם הביעו הסכמה לדברים שאישר ליסיאס, והציעו ליהודים לשלוח אדם, שיבהיר את השקפות היהודים, כדי שיוכלו לייצג את עניין היהודים בפני אנטיוכוס. ראוי לציין, שזאת הפעם הראשונה, שידוע שהרומאים מתערבים בענייני יהודה ישירות. הממלכה הסלאוקית הייתה האויבת המשותפת של יהודה ורומא מכאן שיתוף הפעולה. המקורות לא מוסרים דבר אודות המשך המשא ומתן, אולם באותו הזמן מת אנטיוכוס ממחלה בפרס. יהודה ניצל את שעת הכושר הזו והשתלט על ירושלים.
[עריכה] השלב השני - שחרור ירושלים וטיהור בית המקדש
יהודה הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים. המקדש טוהר, והחשמונאים המנצחים חגגו את חג החנוכה בפעם הראשונה בשנת 164 לפנה"ס. כמו כן ערך יהודה תיקונים פנימיים בחיי העם. "חוקי האבות" חזרו למעמדם כיסוד המשפטי המחייב בחיי החברה והמדינה בישראל, ונאספו ספרי תורה, שניצלו משרפה בגזרות אנטיוכוס.
ליסיאס לא שב ליהודה במשך שנתיים. באותו הזמן מת המלך והיו סכסוכים קשים על ירושת הכתר הממלכה הסלאוקית בעקבות מות המלך, וליסיאס לא יכול לעזוב את סוריה. בסופו של דבר לשלטון עלה בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי (המכונה אוופטור), שהיה ילד בן 9 בלבד, וליסיאס היה השליט בפועל. את ההפוגה הזאת ניצל יהודה לביצור והרחבת ירושלים וגבולות הארץ. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. יהודה קשר קשרים עם יהודים בחלקים הרחוקים של הארץ כששמע על מצבם הקשה, לפיכך שלח את אחיו שמעון התרסי לגליל ויצא לסייע ביחד עם אחיו יונתן הוופסי ליהודים בגלעד. כמו כן נקם באדומים שבדרום ובפלשתים אשר על חוף הים. לבסוף פנה אל מצודת החקרא כדי לטהר את ירושלים ממעוזו האחרון של שלטון הנכר.
[עריכה] קרב בית זכריה ותוצאותיו
|
|
ערך מורחב – קרב בית זכריה |
ליסיאס לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים לנוכח הנעשה ביהודה והחליט לשים סוף לשלטון החשמונאים בארץ. הוא הבין שהשתלטות יהודה על החקרא תגרור בעקבותיה ניתוק של יהודה מהממלכה הסלאוקית. הוא אסף חיל גדול, שייתכן וכלל אף 20-30 פילי מלחמה וצעד עם צבאו לירושלים מכיוון דרום. ליסיאס כבש את בית צור, שהייתה גבולה הדרומי של יהודה. יהודה המכבי נאלץ להסיר את המצור ממצודת החקרא ולצאת לקראת ליסיאס. יהודה התייצב מול כוחות ליסיאס, אולם כוחו לא עמד לו לנוכח עליונותו הצבאית של ליסיאס. בקרב שפרץ ליד בית זכריה הובס צבאו של יהודה, והוא נאלץ לסגת לירושלים ולהתבצר בהר הבית.
בקרב זה נפל גם אלעזר המכבי, אחיו של יהודה. הוא ראה בין הפילים של האויב פיל אחד ובו אפריון מלכותי. אלעזר חשב, שהמלך יושב עליו (המלך הצעיר אנטיוכוס החמישי נכח בקרב), והוא סבר שאם יהרוג את המלך הדבר יגרום לבלבול מחנה האויב ונסיגתו. בגבורה פרץ לשורות האויב, זחל מתחת לפיל ודקר אותו בחניתו בבטנו. הפיל הענק התמוטט עליו ומעכו למוות.
[עריכה] המצור על הר הבית והברית עם ליסיאס
ליסיאס הטיל מצור על הר הבית ומצב הנצורים בפיקודו של יהודה המכבי הלך והורע. בשעה שהם היו קרובים לתבוסה מוחלטת, נודע לליסיאס על הפיכה באנטיוכיה, בירת הממלכה הסלאוקית. פיליפוס, שהתחרה עם ליסיאס על השלטון בממלכה (כי אנטיוכוס החמישי היה רק ילד קטן) שב מפרס עם צבא גדול וניסה לתפוס את השלטון. ליסיאס נחפז לשוב לאנטיוכיה בירת סוריה. מחוסר ברירה הוא כרת ברית עם יהודה המכבי לפיה, אמנם התחייבו היהודים להכיר בשלטונה העליון של סוריה, אך תמורת זאת זכו לחירות מלאה בענייני דתם. הושג הסדר בין הצדדים, ואנטיוכוס החמישי הודיע על ביטול גזירות אביו והשבת בית המקדש לידי המורדים. הכהן הגדול מנלאוס הוצא להורג, ובמקומו מונה אלקימוס שהיה מתון ממנו.
היהודים הנאמנים לדת האבות שמחו נוכח הברית וראו בה את הניצחון ולכן חזרו לבתיהם והניחו את נשקם. זאת מאחר שמלחמת החשמונאים הייתה עבורם מלחמה לחרות דתית ולא מדינית. יהודה המכבי התנגד ל'חרות דתית' בלבד ושאף גם לחירות מדינית. אולם ליסיאס הפר במהרה את ההסכם והרס בניגוד להבטחתו את החומות מסביב להר הבית. אנטיוכוס נלחם בפיליפוס וניצח אותו, וכך היה שוב למנהל בפועל של הממלכה.
באותו ההסכם לא הוגדר מי מנהיג יהודה, האם אלקימוס הכהן הגדול שנתמך על ידי יוונים או בית חשמונאי בראשות יהודה המכבי שהביא לביטול הגזירות.
שלטונם הרופף של ליסיאס ואנטיוכוס החמישי בסוריה לא ארך זמן רב. אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס, דמיטריוס הראשון ברח מהכלא הרומי וטען לשלטון על הממלכה הסלאוקית.
ליסיאס והמלך אנטיוכוס החמישי (אוופטור) הוצאו להורג, אחרי שהצבא הסלאוקי עבר לצדו של דמיטריוס הראשון, שהוכתר למלך. דמיטריוס לא ראה בעין יפה את שלטון החשמונאים ביהודה.
[עריכה] העימות עם אלקימוס
דמיטריוס תמך בכהן הגדול, המתייוון אלקימוס כדי שישלוט למענו ביהודה, ואף צייד אותו בצבא. בכחידס ואלקימוס התקבלו בירושלים ללא התנגדות. קיבלו את פניהם "קהל סופרים" ואנשים אחרים, שהיו בעבר מראשי המתנגדים ליוונים. ייתכן שהם קיבלו את אלקימוס, בגלל שייכותו לבית הכהונה הליגיטימי, בניגוד למנלאוס. ייתכן, שראו ביהודה מנהיג צבאי בלבד, והעדיפו לראות בראש האומה אדם השייך לכהונה הגדולה.
אולם עד מהרה התבדו התקוות מאלקימוס. הוא רדף את החשמונאים והעם, והוציא להורג שישים איש מבין החסידים הקנאים. בתגובה הרג יהודה אנשים מנאמני אלקימוס. בעקבות האירועים, יהודה המכבי הכריז בשנית על מרד, שהופנה הפעם ביתר שאת נגד המתייוונים. כשהתלונן אלקימוס על תוקפנותו של יהודה המכבי דמיטריוס שלח את מצביאיו, שאחד מהם מונה למושלה של יהודה.
לעזרתו של אלקימוס שלח דמיטריוס את שר הצבא ניקנור. מצביא זה ניסה לפתות את יהודה המכבי במשא ומתן מדומה כדי לתפוס אותו בהפתעה. אולם יהודה הבין את תחבולתו ותקף את מחנהו. ניקנור איים מול זקני ירושלים, שישרוף את בית המקדש אם לא יסגירו לידיו את יהודה המכבי, אולם איום זה לא יצא לפועל, כי יהודה היכה מכה ניצחת את צבא ניקנור בקרב חדשה שהתרחש ליד בית חורון במרס 161 לפנה"ס, וניקנור נפל חלל במערכה. ירושלים נכבשה שנית בידי יהודה, ויום מפלת ניקנור (י"ג באדר) הוכרז כחג לדורות לציון חזרתו של יהודה המכבי לירושלים, לאחר שהעיר הייתה נתונה תחת שלטון האויב, ובית המקדש היה בסכנה חמורה בגלל איומי ניקנור.
[עריכה] הברית עם רומא
בהתאם לשאיפתו לצאת ממעגל המלחמות עם הסלאוקים ולהשיג עצמאות מדינית, שלח יהודה המכבי משלחת לרומא, וזו חזרה עם כתב ברית שמובא בספר מכבים א', פרק ח', העוסק בראשית הישגי הרומאים ומשטרם ולאחר מכן לתיאור השליחות ולציטוט נוסח כתב הברית עצמו. ברית זו היא מסוג הבריתות, שכרתה הרפובליקה הרומית עם גופים מדיניים מחוץ לרומא, והיא נעשתה בדר"כ בתנאים של שוויון גמור בין שני הצדדים. קשירת הקשרים עם רומא (אויבתם של הסלאוקים) נראתה לו כאחד האמצעים להשגת עצמאות מדינית. הייתה זו ברית כללית ויהודה לא קיבלה מעמד של "בעלת ברית" בדומה לבעלי הברית האיטלקיים.
רומא נהגה לכרות בריתות עם ערים ואזורים ("ארצות") שונים, והיה חשוב לה ששתי הממלכות, המצרית מזה והסורית מזה, ישמרו ביניהן, פחות-או-יותר, על איזון צבאי-אימפריאלי, והעיקר - שתהיינה מספיק חלשות כדי שלא תסכנה את הצלחתה הצבאית הצפויה של רומא. יהודה המכבי ידע כנראה על כוונותיה אלה ועל כי רומא לא הכירה בחוקיות מלכותו של דמטריוס הראשון, השליט הסלאוקי-סורי.
[עריכה] מותו של יהודה המכבי
|
|
ערך מורחב – קרב אלעשה |
לברית עם רומא לא היו תוצאות מיידיות ודמיטריוס הראשון המשיך להטריד את יהודה. הניצחון על ניקנור היה האחרון בניצחונותיו של יהודה המכבי. כשנודע לדמיטריוס על תבוסתו של ניקנור, שלח ליהודה מחנה של עשרים אלף איש ובראש המחנה שם את אחד מטובי מצביאיו, בכחידס. יהודה המכבי לא הספיק להחליף כוח אחרי מלחמתו ולא הספיק לאסוף חיל מתאים. ליהודה היו באותה העת שלושת אלפים חיילים בלבד ורובם נסו למראה צבאו של בכחידס. ליהודה נותרו שמונה מאות לוחמים בלבד, שהתחננו לפניו שלא יצא לקראת בכחידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. יהודה ענה להם: "חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה". יהודה המכבי והגדוד הקטן הוכו על ידי הצבא הסלאוקי, ויהודה נפל חלל (161 לפנה"ס), כפי שהיה צפוי אחרי משגה טקטי זה.
אחיו מצאו את גופתו בשדה הקרב, ובלילה הביאו אותו למודיעין עיר הולדתו, שם נקבר עם אבותיו. יונתן הוופסי קיבל על עצמו את הנהגת המרידה, ועמו אחיו הבוגר שמעון התרסי.
[עריכה] המרד ומיתוס המרד
שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
המרד החשמונאי היה למיתוס חשוב בתולדות ישראל. חג החנוכה וחשיבותו הם סממן אחד לכך. הפופולריות לה זכה הספר אחי גיבורי התהילה, ספר עלילתי המבוסס על המרד הוא סממן נוסף לכך. הציונות ראתה עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכם של החשמונאים, וגם כיום המדינה מתהדרת בעבר זה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980
- דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
[עריכה] קישורים חיצוניים
- זאב סולטנוביץ', שורשי מרד החשמונאים, באתר ישיבת בית אל
- משה דוד הר, יום ניקנור והברית עם רומא, מט"ח
- מדבר שומרון כמקלט למורדים החשמונאים
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, ע"מ 60
- ^ בצלאל בר כוכבא עמ 62 - 70
- ^ בצלאל בר כוכבא ע"מ 78-80
- ^ בצלאל בר כוכבא ע"מ 94
- ^ לפעמים במקורות מופיע גם בשם ליסיאס ראו להשוואה את גולן מול בצלאל בר כוכבא
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי ע"מ 718-719
- ^ לדיון אודות מהימנות המספרים ועל המקורות השונים אפשר למצוא בספר של בצלאל בר כוכבא מלחמות החשמונאים ע"מ 51 - 57
