ועידת חרטום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועידת חרטום נערכה בסוף אוגוסט 1967 בעיר חרטום, בירת סודאן. הוועידה התכנסה בעקבות מלחמת ששת הימים והשתתפו בה מנהיגי שמונה מדינות ערביות. ההצהרה שנוסחה בסופה (1 בספטמבר) הנחתה את המדיניות הערבית כלפי מדינת ישראל עד מלחמת יום כיפור.

הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת ששת הימים פעלה מצרים לקיום ועידת פסגה כלל ערבית כדי להשיג תמיכה במדיניות של מאמץ צבאי ופוליטי משולב כנגד ישראל ולקבל סיוע כספי ממפיקות הנפט‏[1].

הוועידה התקיימה מאוגוסט 29 עד 1 בספטמבר 1967 והשתתפו בה ראשים של שמונה מדינות, בהם: פייסל, מלך ערב הסעודית, נאצר נשיא מצרים, חוסיין, מלך ירדן, נשיא לבנון, נשיא עיראק עבד אל-רחמאן אערף, מלך כווית ואיסמעיל אל-אזהרי נשיא סודאן[2]. מנהיג אלג'יריה, חורי בומדיין, לא הגיע לוועידה בגלל התנגדותו למהלך של נאצר ושלח במקום זאת את שר החוץ שלו‏[3]. סוריה החרימה את הוועידה, הגם ששר החוץ שלה נכח ברוב הוועידה‏[4]. הפלסטינים כלל לא הוזמנו, אך אחמד שוקיירי השתתף כנציג אש"ף ופרש לקראת סוף הדיונים בגלל התנגדותו להחלטות. הוועידה פעלה לחיזוק האחדות הערבית אל מול ישראל אך גם בתוכה, בין השאר בכך שגמאל עבד אל נאצר התחייב לחדול מלהפיל את המונרכים של מדינות המפרץ והוחלט על סיום המלחמה בתימן והעברת סיוע ממפיקות הנפט למצרים וירדן. סעודיה התחייבה לסיוע שנתי של 50 מליון ליש"ט, כווית - 55 מליון ליש"ט ולוב - 30 מליון ליש"ט. 90 מליון ליש"ט יועדו למצרים ו-45 מליון לירדן. סוריה שהחרימה את הוועידה לא קיבלה סיוע‏[5].

עם זאת, עלו בוועידה עימותים בין ערביים. שוקיירי הביע התנגדות לטענות המלך חוסיין לשליטה בגדה המערבית ויצר בכך עימות עם חוסיין‏[6].

מצרים הובילה את הוועידה להחלטה שתקדם פעילות דיפלומטית להביא את ישראל לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על עצם הבחירה לקדם מהלכים פוליטיים ודיפלומטיים, לא הייתה מחלוקת. אולם, גמאל עבד אל נאצר הכיר בכך שקידום פעילות כזאת מחייבת הצגת עמדה פחות נוקשה בעיני העולם ועל כן הוביל להחלטה שאינה כוללת דרישות להמשך המאבק המזוין ולפתרון הבעיה הפלסטינית. הוא טען שהמשך הצגת דרישות מעין אלו תביא בפועל לסיפוח ישראלי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והעריך שאם מדינות ערב יביעו הסכמה להחלטה המתקרבת של מועצת הביטחון של האו"ם, המעצמות ילחצו על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו וכך יהיה ניתן להביא להשבת השטחים ללא הכרה בישראל וללא הענות לדרישת ישראל להסכם שלום. קו זה נועד בין השאר לסנדל את המלך חוסיין ולמנוע ממנו מלהגיע לשלום נפרד עם ישראל. לקו זה התנגדו אחמד שוקיירי וסוריה שהחרימה בשל כך את הוועידה, כמו גם עיראק ואלג'יריה. הם דרשו להמשיך את המשך המאבק לפתרון הבעיה הפלסטינית‏[7].

נאצר הוביל את הוועידה להחלטה שתדגיש את הנכונות של הערבים לפתרון דיפלומטי ותתעלם מהדרישות של אחמד שוקיירי. אולם לאור העמדה של שוקיירי שזכתה לתמיכה של נציגי עיראק ואלג'יריה, הושגה פשרה על פיה הוכללו בהחלטה הקביעות: לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל, שנודעו כשלושת הלאווים, ואיזכור הזכויות של הפלסטינים (מבלי לקבוע דרכים מעשיות להשגת זכויות אלו). נאצר הסכים לפשרה זאת על מנת להשיג החלטה מוסכמת שתאפשר התקדמות בערוץ הדיפלומטי‏[8].

תוכן החלטת הוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1) הוועידה מאשררת את האחדות הערבית, אחדות הפעולה והצורך בתיאום והסרת המחלוקות. המלכים, נשיאים ונציגים של ראשים אחרים של מדינות ערב אישרו את עמידת מדינותיהם לצד ויישום הכרזת הסולידריות הערבית בפסגה הערבית השלישית בקזבלנקה.

2) הוועידה הסכימה על הצורך לרכז את המאמצים להעלמת התוצאות של התוקפנות על הבסיס שהאדמות הכבושות הן אדמות ערביות והעול של השגת האדמות מחדש מוטלת על כל מדינות ערב.

3) ראשי המדינות הערביות הסכימו לאחד את מאמציהם הפוליטיים בזירה הבינלאומית והדיפלומטית להעלמת התוצאות של התוקפנות ולהבטיח את נסיגת הכוחות התוקפניים הישראלים מהאדמות הערביות שנכבשו מאז ההתקפה של ה-5 ביוני. דבר זה יעשה בתוך המסגרת של העקרונות הראשיים להן מדינות ערב מחויבות, כלומר:

  • לא לשלום עם ישראל
  • לא להכרה בישראל
  • לא לעריכת משא ומתן עם ישראל

והתעקשות על זכויותיהם של הפלסטינים בארצם.

4) הוועידה של שרי אוצר, כלכלה ונפט ממליצה שהשעיה של שאיבת נפט תשמש כנשק בקרב. אולם לאחר בדיקה מעמיקה, הוועידה הגיעה למסקנה ששאיבת נפט יכולה לשמש בעצמה כנשק חיובי מכיוון שהנפט יכול לשמש לחיזוק הכלכלות של מדינות ערב שנפגעו ישירות מהתוקפנות, כך שמדינות אלה תוכלנה לעמוד איתן במערכה. הוועידה החליטה על כן לחדש את שאיבת הנפט, מכיוון שהנפט הוא משאב חיובי היכול לשמש להשגות המטרות הערביות. הוא יכול לתרום למאמצים לאפשר למדינות ערב שנחשפו לתוצאות התוקפנות ועקב כך סבלו מהפסד משאבים כלכליים לעמוד איתן ולהעלים את תוצאות התוקפנות. יצרניות הנפט השתתפו במאמצים לאפשר למדינות הנפגעות לעמוד איתן אל מול הלחצים הכלכליים.

5) משתתפות הוועידה אישרו את התוכנית שהוצעה על ידי כווית להקים קרן כלכלית וסוציאלית לפיתוח על בסיס המלצות ועידת בגדד של שרי אוצר, כלכלה ונפט ערביים.

6) המשתתפים הסכימו על הצורך לנקוט באמצעים הנדרשים לחזק את ההכנות הצבאיות להתכונן לכל התפתחות.

7) הוועידה החליטה להאיץ את חיסול הבסיסים הזרים במדינות ערב.

תגובות לוועידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ראו בהחלטות ועידת חרטום אישוש לטענה שפני הערבים להמשך המאבק נגד ישראל וכי אין פרטנר למשא ומתן לשלום‏[2]. גולדה מאיר הגדירה את החלטות ועידת חרטום כקריאה להשמדת ישראל והוכחה לכך שהעמדה הערבית לא השתנתה‏[7]. ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, הגיב להחלטות הוועידה בעת שביקר בתעלת סואץ ואמר: "כשאין הידברות, אין דרך אלא לחפש ולמצוא גבולות טבעיים, ואין גבול טבעי מתעלה זו - תעלת סואץ".‏[9]. תגובה דומה נשמעה מהנרי קיסינג'ר שראה בהחלטות ועידת חרטום סימן לקיצוניות שהשתלטה על העולם הערבי לאחר מלחמת ששת הימים. פרופסור ויליאם קוונדט אמר שהעמדה הערבית הוקשחה בוועידה. היו גם אישים בעולם הערבי, כמו עבד אל עזיז רמאדאן, שהציגו את הוועידה כסתימת הגולל על כל פתרון פוליטי.

מנגד, אחמד שוקיירי הגיב להחלטות הוועידה כתבוסה שנייה של הערבים לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים. לטענתו, הוועידה היא התחלה של ויתורים פוליטיים גדולים וויתור על המאבק לשחרור פלסטין‏[7]. בהתבטאויות של אישים ערביים נאמר שהחלטות ועידת חרטום שוללות הסכם שלום עם ישראל, אולם אינן שוללות הגעה למצב של אי לוחמה‏[10].

התקשורת בארצות הברית ציינה את השינוי בעמדה הערבית וראתה בכך התפתחות חיובית‏[11]. עמדה דומה הופיעה בדו"ח שהוגש לנשיא לינדון ג'ונסון.

התפתחויות מאוחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ותחילת שליחותו של גונאר יארינג, ביקש המלך חוסיין לכנס ועידה ערבית נוספת, בטענה שהחלטות ועידת חרטום כבר אינן רלוונטיות למצב החדש שנוצר. ככל הנראה, חוסיין הרגיש שהחלטות ועידת חרטום אינן מאפשרות לו מספיק גמישות במשא ומתן עם יארינג‏[12]. תגובת פייסל, מלך ערב הסעודית, הייתה שלילית. דבריו הביעו את העמדה שהחלטות ועידת חרטום היוו את קצה גבול הוויתורים של הערבים וועידה נוספת צריכה להתכנס רק כדי להחליט על כישלון הנסיונות להגיע לפתרון פוליטי וחזרה למאבק מזוין‏[13].

המגבלות שנכללו בשלושת הלאווים הביאו להבנה בינלאומית רבה לעמדה הישראלית שעמדות הערבים אינן ריאליסטיות ובכך תרמו ככל הנראה למניעת השגת הסדר‏[7].

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוועידת חרטום החליטו מנהיגי המדינות הערביות - לראשונה - לנקוט דרכים מדיניות ודיפלומטיות להשבת אדמותיהם הכבושות. עד אז דובר תמיד בדרכים צבאיות. הדעות חלוקות לגבי המשמעות המעשית של שינוי זה בטון הערבי. בני מוריס הציג את החלטות הוועדה כמסמור עמדה סרבנית שטרפדה כל מהלך לשלום באזור למשך עשור. יהושפט הרכבי טען שהחלטות ועידת חרטום מבטאות מחויבות להשמדת מדינת ישראל. לדבריו, הערבים דחו את האפשרות של משא ומתן עם ישראל "לא בגלל שהם העדיפו דרך אחרת לשלום"‏[14]. לפי עמדה זאת, הטון הערבי המתון יחסית של ועידת חרטום לא היווה יותר מנסיון לקדם לחץ בינלאומי לנסיגה ישראלית כמו שאירע לאחר מלחמת סיני.

לעומת זאת, היו שראו בהחלטות הוועידה יותר מפתח להשגת הסדר בין ישראל למדינות ערב. אבי שליים הציג את הוועידה כנקודת מפנה בעמדה הערבית. לטענתו, הערבים פירשו את שלושת הלאווים כ-"לא לשלום רשמי עם ישראל, אך לא דחייה של השלום, לא למשא ומתן ישיר, בלא לסרב למשא ומתן עקיף, לא להכרה דה יורה בישראל אך קבלת התקיימותה כמדינה‏[14]. שלמה גזית מעלה את השאלה האם ישראל החמיצה הזדמנות לפתוח בדיאלוג עם מדינות ערב בפרשנותה המחמירה של המשמעות של החלטות ועידת חרטום‏[11]. אלן הארט, הידוע כמבקר חריף של ישראל, טען שהחלטת ועידת חרטום נתנה לחוסיין ונאצר אור ירוק להתקדם בזהירות לקראת הסדר עם ישראל ואילו המנהיגים הישראלים רצו בשלום תמורת שטחים ולא היו מתעלמים מהשינוי בעמדה הערבית שהשתקפה בהחלטת חרטום, ההיסטוריה הייתה אחרת‏[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]