קרב גרניקוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב גרניקוס
מערכה: כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול
מלחמה: מלחמותיו של אלכסנדר הגדול
Charles Le Brun, Le Passage du Granique, 1665.png

אלכסנדר הגדול בקרב גרניקוס; ציורו של שארל לה ברון משנת 1665
תאריך התחלה: מאי 334 לפנה"ס
משך הקרב: שגיאת תאריך: יחידה:תאריך:24: Unexpected format
קרב לפני: אין
קרב אחרי: מצור מילטוס
מקום: נהר גרניקוס (כיום ביגה צ'אי שבטורקיה)
תוצאה: ניצחון מוקדוני
הצדדים הלוחמים
ממלכת מוקדון  האימפריה הפרסית 
מפקדים
אלכסנדר הגדול  ייתכן שארסיטס היה "ראשון בין שווים" וייתכן שהפיקוד היה משותף. 
כוחות
30,000 עד 37,500 רגלים (מהם רק 13,000 לקחו חלק בקרב) ו-4,000 עד 5,500 פרשים  10,000 עד 15,000–16,000 פרשים, 5,000–6,000 הופליטים שכירי חרב וייתכן שכ-10,000 עד 15,000 רגלים קלים 
אבידות
34 עד 129 הרוגים  1,000 - 2,500 פרשים הרוגים כ-3,000 עד 4,000 שכירי חרב הרוגים ועוד כ-2,000 שכירי חרב שבויים 
MacedonEmpire1-he.png

קרב גרניקוס היה הקרב הראשון שנערך על אדמת האימפריה הפרסית, בין הצבא היווני-מוקדוני, שפלש לשטחיה בהנהגתו של אלכסנדר הגדול, לבין הצבא הפרסי. המצביאים הפרסים ניסו לבלום את התקדמותו של הצבא הפולש על גדות הנהר גרניקוס, אך כשלו בכך. היה זה הניצחון המשמעותי הראשון של אלכסנדר על צבאות האימפריה הפרסית.

קרב גרניקוס היה הקטן מבין שלושת הקרבות הסדורים שנערכו בין אלכסנדר לכוחותיה של האימפריה הפרסית (השניים האחרים היו קרב איסוס וקרב גאוגמלה). המקורות העתיקים מאפשרים רק שחזור חלקי של הקרב ופעולותיהן של יחידות רבות אינן ידועות. הקרב מפורסם בעיקר בזכות הצלת חייו של אלכסנדר בידי קלייטוס השחור.‏[1]

הניצחון בקרב שימש לתעמולה ביוון ובמוקדון למען אלכסנדר ומסעו הפרסי. לאחר תבוסת הצבא הפרסי, כבש אלכסנדר הגדול את מרבית שטחה של אסיה הקטנה ללא מאמץ רב, למעט הליקרנסוס, שכיבושה דרש מצור של ממש. הפרסים ניסו להחזיר לעצמם את השליטה על אסיה הקטנה בהתקפת נגד בחורף 333 - 332, אך ללא הועיל.‏[2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלחימה באסיה הקטנה החלה עוד לפני פלישת אלכסנדר אליה, ואף לפני עלייתו למלוכה. אביו פיליפוס שלח את פרמניון בראש צבא בן 10,000 חיילים לבסס ראש גשר באזור. הצלחתו של פרמניון הייתה חלקית, וממנון, גנרל יווני בשירות הפרסים, הצליח להביסו בקרב מגנסיה על המאינאדרוס ולבלום את התקדמותו לפנים היבשת‏[3]. למרות כישלונות אלה הצליח פרמניון במשימתו העיקרית לבסס ראש גשר קטן שהבטיח את הנחיתה העתידה לבוא. סביר שצבאו של פרמניון חזר למוקדון בעקבות רציחת פיליפוס‏[4].

אלכסנדר הגדול, שירש את אביו בשנת 336 לפנה"ס, עסק בשנתיים הראשונות לשלטונו בדיכוי התקוממויות בבלקן וביוון. בשנת 334 לפנה"ס חש בטוח דיו לממש את חזון אביו ולפלוש לאימפריה הפרסית. כשנודע לארסיטס, הסטרפ של פריגיה הלספונטינית, על דבר הפלישה, ביקש עזרה מהסטרפים הנוספים של אסיה הקטנה. הגייסות הפרסיים התכנסו בזליה והמפקדים הפרסים הבכירים קיימו מועצת מלחמה במקום.

ממנון יעץ לנקוט באסטרטגיה של אדמה חרוכה: להשמיד יבולים, לשרוף כפרים ולהימנע מקרב סדור. עצתו התבססה על ידיעות מודיעיניות‏[5] שמצבו הכלכלי של אלכסנדר בכי רע והוא סובל מהיעדר אספקה, כך שיתקשה להמשיך בפלישה אם לא יצליח לכפות קרב מהיר על הפרסים. לפי עצת ממנון, בעוד אלכסנדר מסתבך בלחימה חסרת תועלת על אדמת אסיה הקטנה, יגייסו הפרסים את ציים החזק ויפלשו ליוון גופא. ואולם הסטרפים וארסיטס בראשם, שאת הטריטוריה שלהם הציע ממנון להשמיד, סירבו לעצתו בטענה שמדובר בפחדנות, ודחו את הסבריו‏[6]. במקום זאת הם העדיפו לצאת לקראת אלכסנדר בקרב סדור.

כדי ליישם את החלטתם, החליטו הפרסים לבחור בשדה קרב שיתאים באופן הטוב ביותר לצבאם. הם ידעו שאלכסנדר נהנה מיתרון בחיל רגלים כבד, ולכן העדיפו להילחם באזור קשה למעבר, שבו יתקשה הפלנקס המוקדוני המסורבל לתמרן. כך נפלה בחירתם להילחם על גדות הנהר גרניקוס.

צבאות ופיקוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא היווני-מוקדוני ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא המוקדוני

לאלכסנדר הגדול היה צבא של 30,000 עד 43,000 רגלים ו-4,000 עד 5,500 פרשים[20], אם כי סביר להניח שמספר הרגלים לא עלה בהרבה על 30,000 כי כאמור, סביר להניח שצבאו של פרמניון חזר ליוון לסייע לאלכסנדר לבסס את שלטונו לאחר רציחתו של אביו וחיילים אלה כלולים כבר במניין 30,000 הרגלים. הצבא שהשתתף בקרב גרניקוס היה במידה רבה יצירתו של פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר, ולא של אלכסנדר עצמו‏[21]. כתוצאה מכך הוא היה אופייני לצבאות מוקדוניים מהתקופה המאוחרת של שלטון אביו. מלבד הדרג המתמרן, שהורכב מפרשים ומרגלים, כלל הצבא חלקים נוספים, דוגמת חיל הנדסה שתפקידו היה הטלת מצור והרכבת כלי מצור, לוגיסטיקה, רפואה וכדומה. חלקים אלה לא לקחו, בדרך כלל, חלק בקרבות בשדה הפתוח.

הצבא כלל שלושה מרכיבים עיקריים: בני מוקדון, בעלי ברית יוונים ושכירי חרב. המוקדונים שירתו בעיקר בתור פזטיירוי, כרגלים כבדים בפלנקס. הפזטיירוי היו חמושים ברומח הסריסה שאורכו הגיע עד 5.5 מטרים. חרב קצרה שימשה נשק משני, אם הסריסה נשברה בקרב. למיגונו השתמש במגן פלטה קטן. קסדה ולעתים שריון קל ומוקיים השלימו את מיגונו של החייל. כמו כן, חיילים מוקדונים הרכיבו את חיל ההיפספסטים, חיילי עלית שחימושם אינו ודאי והוא היה ככל הנראה קל יותר מחימוש החיילים ששירתו בפלנקס, אך כבד יותר מזה שהוקצה לפלטסטים. ייתכן שהיו חמושים בדומה להופליטים יוונים בני התקופה במגן גדול ובחנית קצרה‏[22]. חלק קטן מבני מוקדון שירת בחיל הרגלים הקלים, בעיקר בתור קשתים.

הפרשים המוקדונים שירתו בחיל הפרשים הכבדים האליטיסטי, ההטיירוי, והיו נושאי רומח רכובים. הם היו חמושים ברומח קסיסטון ובחרב מעוקלת מעט בשם קופיס, ששימשה כנשק משני. למיגונם עטו שריון גוף וקסדה טובה, אך לא השתמשו במגן. חלק מההטיירוי שירתו באילה (פלוגה) המלכותי המכונה גם האגמה הרכובה ושימשו שומרי ראשו של המלך בקרב. כמו כן שירתו חלק מהמוקדונים בחיל הפרשים הקלים מסוג פרודומוי (סיירים רכובים) שהיו חמושים ברומח, אך מיגונם היה דל.

בעלי הברית היוונים תרמו בעיקר הופליטים שנלחמו, בדומה לפזטיירוי, במערך הפלנקס הצפוף ופרשים. ההופליטים היוונים נהנו ממיגון טוב יותר מהפזטיירוי, היה להם מגן גדול הרבה יותר ושריון חזק יותר, אך החנית שלהם מסוג דורי הייתה קצרה בהרבה (כשני מטרים בלבד). הפרשים התסלים היו איכותיים לפחות כמו ההטיירוי ומספרם היה דומה (1,800). כמו כן, שירתו בצבאו כמה מאות פרשים יוונים נוספים שאיכותם הייתה פחותה יותר.

שכירי החרב השלימו את מצבת כוח האדם של הצבא. שכירי החרב הגיעו מכל רחבי העולם ההלניסטי, אך בעיקר מתרקיה. בני תרקיה שירתו בעיקר בתור פלטסטים וחיל הפרשים הקלים. האגריאנים מוזכרים פעמים רבות במקורות כפלטסטים מעולים.

הצבא התבסס על תיאום בין חיל רגלים כבד ופרשים כבדים‏[23]. הרגלים הכבדים היו מסודרים במערך פלנקס צפוף ושימשו בדרך כלל ככוח רתק, שנועד לרתק את האויב לחזיתו, בעוד הפרשים הכבדים שימשו ככוח הלם נייד, שנועד להכריע את הקרב באמצעות הבקעת מערך האויב ומיטוטו. לעתים, כפי שאירע בקרב גרניקוס, תקפו הפרשים, לאחר הבקעת מערך האויב, את כוחותיו מעורפם, ודחקו אותם לכיוון הפלנקס, ששימש כסדן עליו נחת הפטיש בדמותם של הפרשים הכבדים. תפקיד חיל הרגלים הקל והפרשים הקלים היה להגן על אגפי הכוחות הכבדים ולנצל את מהירותם להטרדת האויב. אף על פי שהצבא כלל יסודות כבדים רבים, הוא היה נייד מאוד ובעל יכולת תמרון גבוהה בשדה הקרב הודות לרבגוניות בין סוגי החיילים השונים שאיפשרה גמישות רבה בהפעלת הצבא.

הפיקוד העליון היה נתון בידיו של אלכסנדר הגדול, שפיקד גם על האגף הימני היוקרתי‏[24]. בעת הקרב הציב עצמו אלכסנדר בין פרשי ההטיירוי, כך שהפיקוד עליהם היה למעשה בידיו. פרמניון, בדומה לקרב איסוס וקרב גאוגמלה, פיקד על האגף השמאלי.

בקרב עצמו לקחו חלק רק הפרשים (כ-5,000), הפלנקס המוקדוני (9,000) מסודרים בשש חטיבות, היפספסטים (3,000), קשתים (500) ואגריאנים (500). חיל רגלים שכיר וחיל רגלים של בעלות הברית היווניות לא לקחו חלק בקרב.‏[25]

הצבא הפרסי ופיקודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ממלכת פרס האחמנית

המקורות המתארים ששרדו עד היום הם יווניים ורומיים. לכן המידע אודות הצבא הפרסי הוא כללי ולא ידוע בוודאות אילו יחידות לקחו חלק בקרב. יודעים רק את המוצא של חלק מהיחידות הפרסיות שהשתתפו בקרב זה.

בקרב גרניקוס כלל הצבא הפרסי שלושה חלקים עיקריים. החלק החשוב ביותר היו הפרשים, הזרוע החזקה של הצבא הפרסי. 10,000‏[39] עד 15,000 - 16,000‏[40] פרשים פרסיים לקחו חלק בקרב. חימושם כלל שתי חניתות: אחת להטלה והשנייה לדקירה, חרב קצרה וכלי נשק אחרים. מיגונם היה בדרך כלל קל מזה של ההיטיירוי. קשתים רכובים שמקורם בחלקים המזרחיים של האימפריה הפרסית לא לקחו חלק בקרב.

המרכיב השני היה חיל הרגלים הכבד שהורכב מהופליטים יוונים שכירים. תופעת שכירי החרב הייתה נפוצה מאוד בתקופה זו ושכירי חרב רבים שירתו בצבא פרסי עוד מאמצע המאה החמישית לפנה"ס וביתר שאת מקרב קונקסה (401 לפנה"ס). הם היו חיל הרגלים הטוב ביותר של הצבא הפרסי. המקורות העתיקים מזכירים מספרים גדולים של שכירי חרב, אך ככל הנראה בקרב זה לקחו חלק כ-5,000‏‏[41] עד 6,000 שכירי חרב.‏[42]

המרכיב השלישי של הצבא הפרסי היו הרגלים הקלים. מספרם בשדה הקרב אינו ידוע, אך בהתחשב בכך שהצבא הפרסי מנה כ-30,000‏‏[40] לוחמים, מספרם עמד כנראה על כ-10,000 עד 15,000. המקורות העתיקים לא מוסרים לנו איזה תפקיד, אם בכלל, הם מילאו במהלך הקרב ומה עלה בגורלם אחריו. יש אפשרות שהם כלל לא לקחו חלק בקרב.‏[43]

קיימת מחלוקת במחקר לגבי זהות המפקד הפרסי. המקורות לא נוקבים בשמו של מפקד עליון כלשהו, אך ניתן להעריך, שארסיטס היה המפקד העליון משום שהקרב התנהל בשטח הסטרפיה שלו, והוא לקח על עצמו את האחריות לתבוסת הצבא הפרסי, והתאבד לאחר הקרב. כך או כך מדובר בספקולציה וייתכן שהפיקוד היה משותף בין הסטרפים וממנון.‏[44]

שדה הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביגה צ'אי
תמונה מודרנית של ביגה צ'אי, הוא גרניקוס, שעל גדותיו נערך הקרב

גרניקוס (כיום ביגה צ'אי) הוא נהר באורך של כ-80 ק"מ שמתחיל בהר אידה במזרח טורקיה של היום ונשפך לים השיש. זיהוי הנהר התאפשר הודות לסטרבון שתיאר בפירוט את הגאוגרפיה של האזור. הטופוגרפיה של האזור היא שטוחה, עם גבעות קטנות שגובהם עד 50 מטר. בקרבת הנהר היה אגם קטן (שיובש בזמנים מודרניים והפך למרעה לבקר). הנהר עצמו אינו עמוק ואפשר לחצות אותו בקלות. ייתכן שנתיב הנהר היה שונה מעט בעת העתיקה וגם ייתכן שהקרב נערך על גדותיו של נהר אחר.‏[45]

הקרב נערך בחודש מאי, שמתאפיין בטמפרטורה נוחה וזרימה חלשה בנהר, אך המקורות מתארים זרם חזק וגדות תלולות במקומות אחדים בעת הקרב‏[46][47][48]. יחד עם זאת, ככל הנראה מדובר בתוספות שבאות לפאר את גודל הניצחון ואין להן אחיזה במציאות.‏[49]

מהלך הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

פריסת הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב I - הסתערות הפרשים

אלכסנדר פרס את צבאו בהתאם למקובל: פרשים וכוחות קלים באגפים, ופלנקס במרכז. אלכסנדר עצמו הוצב יחד עם ההטיירוי באגף הימני היוקרתי ואילו פרמניון והפרשים התסלים באגף השמאלי. הפרסים פרסו את צבאם באופן שונה. הם הציבו את פרשיהם סמוך לגדת הנהר ואת חיל הרגלים הכבד (שכירי החרב היוונים) מיקמו מאחרי הפרשים. המיקום של הרגלים הפרסים הקלים אינו ידוע. בדיעבד נמתחה ביקורת על דרך הפריסה של הצבא הפרסי, משום שהיא הגבילה את יכולת התמרון של הפרשים, וגרמה לכך שכוחות החי"ר, הניידים פחות, לא מילאו תפקיד פעיל במהלך הקרב. יחד עם זאת, הפריסה הפרסית לא הייתה שגויה בהכרח, בהתחשב ביתרון המספרי הגדול של הפרשים הפרסים על יריביהם בצד המוקדוני.‏[50]

המקורות חלוקים בעדויותיהם לגבי המהלך הבא של אלכסנדר. לפי אריאנוס, פרמניון הציע לדחות את הקרב בגלל תנאי השטח הנחותים. משלא עזרו טיעוניו הלוגיים גייס לטובתו אף את הפן הדתי בציינו שהמוקדונים לא נוהגים להילחם בחודש דאיסוס (מאי). אלכסנדר קבע חוק אד הוק שחודש דאיסוס חל במועד אחר ובחר להסתער מיד.‏[51] דיודורוס לעומתו טוען כי אלכסנדר שמע לעצתו של פרמניון, הקים מחנה למשך הלילה ותקף רק למחרת‏[52]. הגרסה של אריאנוס, שנתמכת גם על ידי פלוטרכוס‏[53] נחשבת באופן כללי לאמינה‏[54] יותר ואילו לדיודורוס לא יצא מוניטין טוב‏[55]. לכן, העמדה המקובלת יותר במחקר היא של אריאנוס.‏[56]

קיימת טענה שההבדלים בתיאור הקרב במקורות העתיקים נובעים לא רק מבלבול של דיודורוס, אלא ייתכן שקרב גרניקוס ארך למעשה יומיים, ובמסגרתו התנהלו שני קרבות שונים: ביום הראשון נכשל הנסיון של צבאו של אלכסנדר לחצות את הנהר, ורק למחרת עם שחר הצליח אלכסנדר לצלוח את הנהר בנקודה אחרת ולהפתיע את הפרסים. לפי תאוריה זו הפיקוד הפרסי נאלץ לשלוח בחופזה את הפרשים שלו קדימה, כדי לבלום את צליחת הנהר השנייה על ידי כוחותיו של אלכסנדר, וזה מסביר מדוע דווקא הפרשים הוצבו בחזית ואילו חיל הרגלים (כולל שכירי החרב היווניים) הושאר בעורף, ולא מילא תפקיד משמעותי במהלך הקרב. היה הרבה יותר הגיוני מצד הפרסים להציב את הרגלים הכבדים שלהם בחזית, כדי למנוע את צליחת הנהר על ידי הצבא המוקדוני. טענה זו, שפיטר גרין הוא המצדד העיקרי בה, איננה מקובלת על מרבית החוקרים.‏[57]

הסתערות הפרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרש של ההטיירוי (ככל הנראה אלכסנדר) תוקף פרסי. צילום מהסרקופג של אלכסנדר
פרש פרסי

הקרב החל בהמתנה על גדות הנהר, כשאף צד לא רצה לקחת את היוזמה, לחצות את הנהר ולתקוף את הגדה הנגדית התלולה. בסופו של דבר, הורה אלכסנדר לאמינטס בנו של ארהבאוס, שפיקד על הכוחות הקלים בצירוף יחידת פרשים כבדים באגפו הימני (הדרומי) לתקוף את הפרסים. הפרסים נכנסו לנהר לקבל את פניהם והתפתח קרב קשה. בקרב זה ספגו פרשיו הקלים של אמינטס אבדות משמעותיות מהפרסים שהיו חמושים טוב יותר וגם קיבלו תגבורות מיחידות שכנות. גם קרקעית הנהר החלקה הפריעה לכוחות המוקדונים בהתקפתם. ההתקפה נבלמה לחלוטין והיחידות המוקדוניות היו במצב קשה. יחד עם זאת, קורבנם לא היה לשווא. יחידות הפרשים הפרסיות באגף השמאלי של צבאם נשאבו לקרב, ובכך פינו מקום להתקפה העיקרית, שהונחתה על ידי הפרשים הכבדים המקדוניים בפיקודו של אלכסנדר.

בשלב זה, כשהפרשים הפרסיים היו עסוקים בהדיפת התקפתו של אמינטס ושורותיהם התבלבלו, הוביל אלכסנדר את עיקר כוח ההטיירוי להתקפה על הפרסים. הפרשים הפרסים הגיבו בהתקפת נגד וספיתרידטס יחד עם כ-40 אצילים פרסיים בכירים ופרשים נוספים התנגשו בעוצמה רבה בכוחו של אלכסנדר. התפתח קרב קשה שבמהלכו הפרסים ניסו להרוג את אלכסנדר, שבלט בגלל קסדתו המעוטרת בנוצות לבנות גדולות. המקורות מוסרים שתי גרסאות שונות לגבי תקרית זו. לפי דיודורוס‏[58] ספיתרידטס, מפקד הפרשים מהירקניה, הטיל על אלכסנדר כידון שלא חדר את שריונו, ואלכסנדר הרג אותו עם רומחו, אך אחיו, רוסאקס, הצליח להנחית מכה חזקה על קסדתו. הקסדה נשברה ואלכסנדר נפצע קל, אך המכה הממה אותו והוא נפל מהסוס. רוסאקס הרים את ידו כמו להנחית עליו את מכת המוות, אך קלייטוס השחור הצליח לגדוע אותה בטרם הספיק לפגוע באלכסנדר. לפי אריאנוס‏[59] מיתרידטס, סטראפ איוניה, הוא שהטיל את הכידון באלכסנדר ואילו ספיתרידטס הוא שביקע את קסדתו. לפי פלוטרכוס, ספיתרידטס הוא זה שהלם בקסדתו של אלכסנדר ואילו רוסאקס ניסה להרוג אותו, לפני שקלייטוס הרג אותו. בכל מקרה, התוצאה הייתה זהה: אלכסנדר נפצע קל בלבד וניצל מהנסיונות להורגו.

חרף מותו של מיתרידטס, יחידתו נערכה בצורת טריז וניסתה להדוף את הפרשים המוקדונים. גם יחידות הפרשים האחרות המשיכו במאבק עיקש, אך החימוש הטוב יותר של הפרשים המוקדונים, שריונם הכבד ובעיקר רמחיהם הארוכים הכריעו את הכף לטובתם, והפרשים באגף השמאלי (הדרומי) של הצבא הפרסי החלו לסגת. מותם של רבים מהמפקדים הבכירים של הפרשים, חלקם בהתקפה על אלכסנדר, וחלקם בלחימה נגד יחידות הפרשים האחרות של צבאו, פגע אף הוא בלכידות הכוחות הפרסיים ובמוראל לוחמיהם. בסופו של דבר החל האגף הפרסי השמאלי להתמוטט.

בינתיים נכנס הפלנקס המוקדוני לנהר והחל לחצות אותו. הפרשים הפרסיים במרכז ניסו לעכב אותו עם מטר כידונים וחצים, אך לא הצליחו לבלום את התקדמותו. כשהפלנקס הגיע לגדה השנייה, לא נותרה לפרשים ברירה והם נאלצו לסגת מפניו. תיאורי הלחימה בחלק הצפוני של שדה הקרב לוקים בחסר. ידוע שהייתה לחימה באגף זה, אך אין פרטים מדויקים אודותיה.

ההתמוטטות האגף הפרסי השמאלי ונסיגת הפרשים במרכז השפיעה גם על הפרשים באגף הימני (הצפוני) וכל הפרשים הפרסיים שנותרו בחיים החלו לסגת, כשהם מותירים את שכירי החרב היוונים חשופים להתקפה משולבת של חיל רגלים ופרשים מוקדונים.

השמדת שכירי החרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב II כיתור הפלנקס הפרסי השכיר והשמדתו

שכירי החרב היוונים מצאו עצמם במצב חסר תקווה, ולכן ביקשו להיכנע והציעו לעבור לשירותו של אלכסנדר במקום לשרת את המלך הפרסי, מנהג שהיה מקובל למדי בעת העתיקה, אך אלכסנדר סירב לקבל את הצעת שכירי החרב והורה להסתער עליהם. יש לזכור, שהפלישה לאימפריה הפרסית הוצגה כמלחמת קודש פאן הלנית נגד פרס, שנועדה לנקום בפרסים על פלישתם ליוון 150 שנה קודם לכן ועל החרבת אתונה ודלפי. אלכסנדר ביקש להעביר מסר ברור, שהוא רואה בכל היוונים הנלחמים לצד הפרסים בוגדים, ובכוונתו להתייחס אליהם בהתאם.‏[60]

שכירי החרב נסוגו לקרקע גבוהה‏[61], כדי להיטיב להתגונן, אך גורלם נחרץ. פלנקס מוקדוני תקף אותם מחזיתם, והפרשים תקפו אותם מהאגפים ומהעורף. למרות זאת, המשיכו שכירי החרב להילחם בעוז, והסבו אבידות ניכרות לצבאו של אלכסנדר לפני שהתנגדותם נשברה. רק כ-2,000 מתוך 5,000 או 6,000 שכירי החרב נותרו בחיים בתום הקרב, והם נשלחו לשרת כעבדים במכרות הכסף של מוקדון בתראקיה.

אבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האבדות הפרסיות כפי שמתוארות במקורות יווניים כוללות בין 1,000‏‏[62] ל-2,500‏‏[63]פרשים הרוגים. סך כל שיעור האבדות הפרסיות מתוך סך הפרשים שהיו להם מהווה כ-10 עד 20%, מה שסביר לקרבות התקופה, אם כי בהתחשב בכך שהם נסוגו משדה הקרב ייתכן שאבדותיהם היו קלות יותר‏[64]. יחד עם זאת, האבדות שסבלה הקצונה הבכירה הן כבדות מאוד. תשעה מתוך 14 הקצינים הבכירים נהרגו וככל הנראה היה זה אחד הגורמים לתבוסת הפרסים.‏[65].

מתוך 5,000 - 6,000 שכירי חרב יוונים כ-2,000 נפלו בשבי וכ-3,000 - 4,000 נהרגו או נפצעו פצעים קשים‏[64]. בהתחשב בעובדה שהם כותרו ולא יכלו להימלט משדה הקרב, המספר הזה נראה סביר. אין מידע לגבי אבדות חיל הרגלים הפרסי הקל.

האבדות המוקדוניות קלות בהרבה. אריאנוס שהסתמך על תלמי[66] מדבר על 25 היטיירוי, 60 פרשים נוספים ו-30 רגלים הרוגים. פלוטרכוס שהסתמך על אריסטובולוס מזכיר‏[67] רק 25 פרשים (ככל הנראה הזכיר רק את ההטיירוי) ו-9 רגלים ויוסטינוס מעגל את המספר ל-120 פרשים הרוגים. יוסינוס חוזר על הערכתו של פלוטרכוס לגבי אבדות חיל הרגלים ומציין 9 הרוגים בלבד.

קשה להעריך במדויק את האבדות הפרסיות, אם כי ככל הנראה כל שכירי החרב היווניים שהשתתפו בקרב נהרגו או נפלו בשבי. לגבי האבדות המוקדוניות יש לחוקרים הערכה יותר מדויקת. ניקולס האמונד, אחד ההיסטוריונים החשובים לתקופה זו, תמך במאמרו משנת 1989‏‏[68] במספרים שצוינו אצל אריאנוס, שנחשב בדרך כלל למקור אמין, ביחס לאבידות צבאו של אלכסנדר. האמונד טען שתלמי (אחד המקורות של אריאנוס) הסתמך על יומן המלך ועל כן המספרים בהם הוא נוקב מדויקים. יתרה מכך, האמונד טוען שכלי הנשק הטובים יותר של המוקדונים הקנו להם יתרון ברור על פני היריבים הפרסיים שהיו מוגנים בשריון קל יותר וכלי הנשק שלהם היו פחות טובים. לכן, הוא מסיק שהפער הגדול בין אבדות הצדדים היריבים הוא סביר. כמו כן, יצירת פסלים להטיירוי שנהרגו בקרב מחזקת את הטענה שמספר האבדות המצוין במקורות לא הוקטן בכוונה. יחד עם זאת, ייתכן שבכל זאת יחס האבדות היה נמוך יותר ממה שמופיע במקורות העתיקים.‏[69]

תעמולה וחלוקת השלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק רומי של פסל ארד של אלכסנדר על סוסו, בוקפלוס. נהוג לשייך פסל זה לקרב גרניקוס; ייתכן שהפסל שייך לקבוצת פסלים שהוזמנו בתום הקרב‏[70]

אף על פי שמדובר באחד הקרבות הקטנים שבהם נלחם אלכסנדר על אדמת האימפריה הפרסית, נעשה מאמץ תעמולתי גדול לפאר את גודל הניצחון‏[71]. לצורך כך, נקט אלכסנדר לאחר הקרב מספר יוזמות ייחודיות שנועדו לפאר את הניצחון הראשון על אדמת האימפריה הפרסית.

נאספו 300 מערכות נשק פרסיות שכללו שריונות, מגנים, חרבות, חניתות וכיוצא באלה ונשלחו לפרתנון באתונה עם הקדש "Ἀλέξανδρος Φιλίππου καὶ οἱ Ἕλληνες, πλὴν Λακεδαιμονίων, ἀπὸ τῶν βαρβάρων τῶν τὴν Ἀσίαν κατοικούντων" (מאלכסנדר, בנו של פיליפוס, והיוונים, למעט הלאקדמונים [ספרטנים] מברברים דרי אסיה). כמו כן הורה אלכסנדר להקים 25 פסלי ארד בדיון, מוקדון (כיום ביוון) לכבודם של 25 פרשי ההטיירוי שנהרגו בקרב. כמו כן, הוסיף פסל בדמותו כדי לציין את תפקידו בקרב. אלכסנדר לא חזר על מעשה זה אחרי ניצחונות אחרים.‏[64]

הפצועים זכו לטיפול נאה ומשפחות ההרוגים קיבלו פטור ממסים ופטור משירות צבאי. גם הפרסים ההרוגים זכו להלוויה מכובדת. בדים יקרי ערך, גביעי שתייה יקרים וכיוצא באלה נשלחו לאולימפיאס, אמו של אלכסנדר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות לאלכסנדר הגדול

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות הראשוניים שמתארים את הקרב אבדו, אך השתמרו ספרים של היסטוריונים עתיקים שמבוססים על המקורות האלה.

מחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג, מהדורה שנייה תשמ"ז
  • כתריאל בן אריה, קרבות מופת, לביא, 1994
  • ביל יני, אלכסנדר הגדול - לקחים מפועלו של המצביא הבלתי-מנוצח בהיסטוריה, 2012, הוצאת מודן - (מהדורה ראשונה בשנת 2010)
  • Michael Thompson, Graniсus 334 BC: Alexander's First Persian Victory, Osprey, 2007
  • Nick Sekunda, Alexander The Great: His Armies and Campaigns, Osprey, 1998
  • Waldemar Heckel, Marshals of Alexander's Empire, Routledge, 1992
  • Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography, University of California Press, 1992
  • Robin Lane Fox, Alexander the Great, 1973
  • N. G. L. Hammond, The Genius of Alexander the Great, 1997
  • N. G. L. Hammond, "The Battle of the Granicus River," The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73 - 88
  • A. M. Devine, "Demythologizing the Battle of Granicus," Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 265 - 278

סרטים דוקומנטריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סרט דוקומנטרי שיצא גם בדפוס: מייקל ווד, בעקבות אלכסנדר הגדול - מסע מיוון לאסיה (תורגם לעברית בהוצאת הד ארצי, 2000)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ [1]
  2. ^ A. R. Burn, Notes on Alexander's Campaigns, 332-330, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 72 (1952), pp. 81-91
  3. ^ Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 15
  4. ^ ראו להשוואה את הקל: Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 15
  5. ^ פיטר גרין העריך שהמקור שלו היה הגנרל המורד אמינטס, בנו של אנטיוכוס. ראו: Peter Green, Alexander of Macedon, p170
  6. ^ פיטר גרין העריך שהייתה זו עצה מצוינת שהיה לה סיכוי כלשהו לבלום את הפלישה. ראו: Peter Green, Alexander of Macedon, p170
  7. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great Prosopography of Alexanders' Empire, Blackwell publishing, 2006, p 190 - 192
  8. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 74 -75
  9. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 7
  10. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 159 - 161
  11. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 211 - 212
  12. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 212
  13. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 24 - 25
  14. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 95 - 25
  15. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 91 - 99
  16. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 197 - 202
  17. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 176
  18. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 216 - 219
  19. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 24
  20. ^ Alexander the Great at war, Ruth Sheppard (editor), osprey, 2008 p 99 ההבדל הגדול במספר הרגלים נובע מאופן חישוב הצבא: המספר הגדול כולל את 10,000 החיילים שנשלחו לאסיה הקטנה על ידי פיליפוס
  21. ^ Waldemar Heckel, marshals of alexander's empire, 1992 p 3
  22. ^ Nich Secunda, Alexander The Great his armies and camaigns, osprey, 1998, p 41 - 42
  23. ^ N. G. L. Hammond,The Battle of the Granicus River, The Journal of Hellenic Studies, Vol. 100, Centennary Issue (1980) p 73
  24. ^ בעת העתיקה האגף הימני נחשב ליוקרתי בגלל הנטייה של החיילים להיכנס אל מתחת למגנו של חברם שניצב מימין להם ולהגן על גופם בעזרת מגנו. באגף ימין הציבו את היחידות הטובות ביותר כדי למנוע תנועה זו. אמנם בתקופתו של אלכסנדר הנטייה הזאת נעלמה, אך האגף הימני שמר על יוקרתו.
  25. ^ A. M. Devine, demythologizing the battle of granicus, Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 270
  26. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 54
  27. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 54 - 55
  28. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 61
  29. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great p 162
  30. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 168
  31. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 168 - 169
  32. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 180
  33. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 183
  34. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 203
  35. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 205 - 206
  36. ^ 36.0 36.1 Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 241
  37. ^ https://www.academia.edu/1264451/The_Armies_of_Bactria_700_B.C._-_450_A.D The_Armies_of_Bactria_700_B.C._-_450_A.D p 18
  38. ^ Waldemar Heckel, Who is Who in the Age of Alexander the Great, p 254 - 255
  39. ^ Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 29
  40. ^ 40.0 40.1 Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 173
  41. ^ Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 31
  42. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 172
  43. ^ A. M. Devine, p. 270
  44. ^ ראו דיון והשוואת מקורות ב-Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 29 - 30
  45. ^ ראו סקר שביצע האמונד בנהר: N. G. L. Hammond, p 75 - 80
  46. ^ אריאנוס, אנאבסיס של אלכסנדר, ספר 1 פרק 13 פסקה 4
  47. ^ אריאנוס, אנאבסיס של אלכסנדר, ספר 1 פרק 16 פסקה 3
  48. ^ פלוטארכוס, חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, פרק 16 פסקה 1
  49. ^ Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 54 - 55
  50. ^ Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 57
  51. ^ אראינוס, ספר 1 פרק 13 פסקאות 3 - 7
  52. ^ דיודורוס ספר 17 פרק פסקה 3
  53. ^ פרק 16 פסקה 2
  54. ^ הערכה לאמינותו נמצאת במקורות רבים. אפשר לראות למשל פה: [2]
  55. ^ על בעיית האמינות של דיודורוס ראו: N. G. L. Hammond, p 73
  56. ^ ראו דיון וסקירת המקורות שתומכים בצדדים השונים ב-Michael Thompson, Graniсus 334 BC Alexander's first persian victory, p 57 - 58
  57. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 175 - 176 כמו כן, גרין מקדיש פרק שלם להוכחת טענתו בספר זה, אך מודה שמדובר לכל היותר בספקולציה. כך או כך, טענה זו לא מקובלת על מרבית החוקרים, שבדרך כלל מעדיפים להיסתמך על אריאנוס בגלל אמינותו.
  58. ^ דיודורוס, ספר 17, פרק 20, פסקאות 3 - 7
  59. ^ אריאנוס, פרק 15 פסקאות 7-8
  60. ^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, עמוד 50
  61. ^ Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 179
  62. ^ אריאנוס, ספר ראשון פרק 16 פסקה 4
  63. ^ פלוטרכוס, חיי אישים, פרק 16, פסקה 7
  64. ^ 64.0 64.1 64.2 Peter Green, Alexander of Macedon, 356-323 B.C.: A Historical Biography p 180
  65. ^ N. G. L. Hammond, p 88
  66. ^ אריאנוס, ספר ראשון, פרק 16, פסקה 4
  67. ^ פלוטרכוס, פרק 16 פסקה 7
  68. ^ N.G.L. Hamond, p 56 - 68
  69. ^ ביל יני, אלכסנדר הגדול, ע"מ 50
  70. ^ Ruth Sheppard p 88
  71. ^ A. M. Devine, demythologizing the battle of granicus, Phoenix, Vol. 40, No. 3 (Autumn, 1986), p. 278


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg