רודולף ג'וליאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רודולף ג'וליאני
Rudy Giuliani.jpg

ג'וליאני, 2006
תאריך לידה 28 במאי 1944 (בן 70)
עיסוק קודם בכיר במשרד התובע הפדרלי ובמשרד התובע של מדינת ניו יורק
תפקיד בכיר ראש עיר
מקום וסוג רשות מקומית עיריית ניו יורק
תאריך תחילת התפקיד 1 בינואר 1994
תאריך סיום התפקיד 31 בדצמבר 2001
לפניו בתפקיד דייוויד דינקינס
אחריו בתפקיד מייקל בלומברג
מפלגות המפלגה הרפובליקנית
רקע מקצועי או הכשרה משפטן

רודולף (רודי) ויליאם לואיס ג'וליאני השלישי (אנגלית: Rudolph William Louis Giuliani III; נולד ב-28 במאי 1944), ראש עיריית ניו יורק מ-1 בינואר 1994 עד 31 בדצמבר 2001. הגיע לעמדה ציבורית משמעותית בקנה מידה ארצי בארצות הברית, בזכות הצלחתו בהנהגת ניו יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר במגדלי התאומים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאני נולד בברוקלין שבניו יורק, בנם היחיד של הלן (ד'אבנזו לפני נישואיה) (1909 - 2002) והרולד אנג'ל ג'וליאני (1908 - 1981), שניהם קתולים בני מעמד הפועלים, שנולדו בארצות הברית להורים שהיגרו מאיטליה. אביו היה בעל עבר פלילי, ואף ישב בבית הסוהר סינג סינג בגין מעשי שוד ותקיפה. כשהיה מחוץ לכלא, שימש האב גובה חובות עבור דודו של ג'וליאני מצד אימו, שהשתייך לפשע המאורגן.

ג'וליאני למד בבתי ספר קתוליים ואף שקל בשלב מוקדם של חייו להפוך לכומר, אך נמנע מכך בסופו של דבר. למרות רקעו הקשה כל כך, הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון בציונים גבוהים, שאיפשרו לו להמשיך ללמוד לתואר ראשון במכללת מנהטן (מכללה קתולית הממוקמת בברונקס דווקא ולא במנהטן), ולאחר מכן להמשיך אף לדוקטורט במשפטים באוניברסיטת ניו יורק, אותו הוא סיים בהצטיינות יתרה ב-1968. באוקטובר אותה שנה הוא גם נישא לראשונה לרגינה פרוג'י, נישואין שהחזיקו מעמד 14 שנה, עד ביטולם (לא גירושין) ב-1982.

תחילת הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום לימודיו שימש ג'וליאני כמזכיר לשופט מחוזי פדרלי במחוז הדרומי של ניו יורק. ב-1970 הצטרף למשרד התביעה הכללית של ארצות הברית. בגיל 29 מונה למנהל יחידת הסמים וקודם למשרת תובע בפועל. בכל התקופה הזו היה ג'וליאני איש המפלגה הדמוקרטית.

בשנת 1975 עזב את המפלגה הדמוקרטית והפך לעצמאי וככזה עבר לוושינגטון, שם מונה לראש המטה של סגן התובע הכללי. מ-1977 ועד 1981 עבד כעו"ד בשוק הפרטי בניו יורק, והצטרף למפלגה הרפובליקנית. בשנת 1981 מונה לתובע כללי פדרלי בפועל, המשרה השלישית בחשיבותה בהיררכיית משרד המשפטים האמריקאי. בתפקידו זה היה ממונה על התובעים הפדרליים, על כל גופי האכיפה הפדרליים, על גופי הענישה, על המנהל לאכיפת (חוקי) הסמים (DEA) ועל שירות המרשלים של ארצות הברית.

בשנת 1983 זכה לחשיפה הציבורית הראשונה, עת מונה לתובע הכללי הפדרלי של מחוז דרום ניו יורק, שם עמד בחזית המאמץ להרחקת סוחרי הסמים מהרחובות, המלחמה בפשע המאורגן, השחיתות במנגנוני השלטון ועבירות הצווארון הלבן. בתפקידו זה רשם לזכותו הישג נדיר של 4,152 הרשעות לעומת 25 זיכויים בערעור בלבד. זכורים במיוחד תיקים בעלי עניין ציבורי גבוה, לרבות תיקים נגד ראשי המאפיה. בשנים 1985-‏1986 הצליח ג'וליאני להביא להרשעתם של ראשי חמש משפחות הפשע המאורגן של ניו יורק ומאסרם לתקופות ממושכות מאוד. ובשנים 1986-‏1989 הוא הביא להרשעתם של איוון בוסקי ומייקל מילקן, דמויות ידועות מהמילייה של וול סטריט, בעוון ניצול מידע פנים לסחר בני"ע. לעומת כל זאת, הוא גם עורר עליו ביקורת ציבורית מסוימת עת ארגן מעצרים מתוקשרים של חשודים ולאחר מכן נאלץ לבטל את האישומים נגדם עקב חוסר ראיות.

באפריל 1984 נישא ג'וליאני בפעם השנייה, לדונה האנובר (ילידת 1950), אם בנו (אנדרו - 1986) ובתו (קרולין - 1989). הם התגרשו ב-2002.

בספטמבר 1989 ניצח ג'וליאני את רון לאודר במרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לראשות עיריית ניו יורק. לאחר מכן התמודד כמועמד משותף של המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הליבראלית, למול מועמד המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, אך במרוץ זה הוא הפסיד בהפרש של 2%, הקטן ביותר בהיסטוריה של העיר (רון לאודר, שהפסיד לג'וליאני בבחירות המקדימות, השתתף אף הוא במירוץ זה בניגוד למקובל, כמועמד המפלגה השמרנית וזכה לפחות מ-0.5% מהקולות).

ג'וליאני כראש העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאני התמודד שוב בבחירות 1993 כמועמד המפלגה הרפובליקנית והליברלית, הוביל קמפיין שהתמקד באיכות חיים, פשע, עסקים וחינוך, ניצח את ראש העיר המכהן מטעם המפלגה הדמוקרטית דייוויד דינקינס, ברוב של 3% מהקולות ונבחר לראש העיר ה-107 של ניו יורק. בכך הוא היה לראש העיר הרפובליקני הראשון מזה כשלושים שנה, בעיר הדמוקרטית בדרך כלל. בשנת 1997 הוא נבחר בשנית, למול רות מסינגר והפעם כבר בהפרש ניכר (מעל 10% מהקולות).

תחת הנהגתו את העיר, ירדו מעשי הפשיעה הכללית ב-57%, מקרי הרצח ב-65% והעיר אף הוכרה על ידי ה-FBI כעיר הגדולה הבטוחה ביותר בארצות הברית. במלחמתו בפשע, הסתמך ג'וליאני על תאוריית החלונות השבורים. יחד עם הירידה באחוזי הפשע הובילה מדיניות ה"אפס סובלנות" האגרסיבית שלו לניכור גובר ולחוסר אמון בין הקבוצות הסוציו-אקונומיות החלשות לבין זרועות אכיפת החוק. זכורה לרעה באופן מיוחד התקרית שבה נפגע ונהרג אמדו דיאלו, מהגר אפריקני בלתי חמוש, מירי של 41 קליעים שנורו בידי שוטרים בלבוש אזרחי.

למרות זאת, בקרב חוקרים מסוימים קיימת טענה כי הפחתת הפשיעה בניו יורק לא נגרמה כתוצאה משיטות הלחימה בפשע של ג'וליאני. החוקרים הללו מצביעים על כך שבארצות הברית באותה תקופה הייתה ירידה כללית של אחוזי הפשיעה בכל רחבי ארצות הברית, ובערים מסוימות - ערים בהן השיטה לא יושמה - הייתה ירידה גדולה אף יותר. את הסיבות לירידה בפשיעה הכללית בארצות הברית באותה תקופה מסבירים אותם חוקרים בגאות הכלכלית ובסיבות דמוגרפיות כמו ירידה באחוז הצעירים בסך האוכלוסייה הכללית. הם טוענים שאין קשר בין פעולותיו של ג'וליאני בנוגע לאי-סדר ובין פשיעה. עוד הם טוענים ששיטתו האגרסיבית של ג'וליאני פגעה בעיקר במיעוטים ובמהגרים ‏‏‏[1].

ג'וליאני ניהל מדיניות תקיפה בנושא נדל"ן. פרויקט הפיתוח השאפתני של כיכר טיימס והחזרתו לימי הזוהר שלו כללה החזרת חנויות ותיאטראות מכובדים, הקמה של אולפני MTV, חנות דגל של דיסני ובתי קולנוע. בד בבד סולקו גורמי פשע ושירותי המין שקנו שביתה במקום. לאורך כל תקופת כהונתו שאף ג'וליאני להקים אצטדיון במנהטן, אשר לא הוקם בתקופתו.

לאחר היבחרו, נמנע ג'וליאני בעקביות מראיונות אישיים בתקשורת, והעדיף להעביר את מסריו במסיבות עיתונאים או בהצהרות שנשא על מדרגות בית העירייה. ג'וליאני היה אורח קבוע בתוכניתו של דייוויד לטרמן בטלוויזיה ואף השתתף בה מעת לעת בקטעים הקומיים.

בשנת 2000 התמודד על מושב בסנאט מול הילרי קלינטון, התמודדות אשר נקטעה עקב מאבקו בסרטן הערמונית ועקב ספיחי פרשיית אהבים שהייתה לו בזמן שהיה נשוי לדונה האנובר (אם בנו ובתו). ב-2002 התגרש מהאנובר ובמאי 2003 נשא את אשתו השלישית ג'ודית נתן.

מאז פיגועי 11 בספטמבר נודע ג'וליאני ברבים בזכות תגובתו המתונה והמנהיגות שגילה בעת המשבר. בעבור כך זכה להיבחר לאיש השנה של המגזין טיים לשנת 2001 וקיבל תואר אבירות (אביר האימפריה הבריטית KBE) ב-13 בפברואר 2002.

בסוף שנת 2001 הוחלף בתפקיד על ידי מייקל בלומברג, שגם הוא היה מהמפלגה הרפובליקנית אך פרש והפך לעצמאי.

כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום ג'וליאני שותף במשרד עורכי הדין "ברייסוול וג'וליאני", המעסיק יותר מ-470 עורכי דין ומייצג כמה מהחברות הגדולות בארצות הברית. בנוסף, יש לו חברת ייעוץ בענייני אבטחה, "ג'וליאני פארטנרס", הפועלת בעולם כולו. בין השאר מייעצת החברה לממשלות שונות בנוגע למלחמה בטרור ואף למאבטחי אולימפיאדת ריו דה ז'ניירו האמורה להתקיים ב-2016.

דעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'וליאני משמיע הצהרות פרו ישראליות מובהקות: "גם בעניין זה למדתי משהו מהנשיא רייגן. הוא אמר, שבחיים יש לך מעט מאוד חברים טובים באמת ושככה זה גם ביחסים בין מדינות. ישראל היא אחת החברות הבאמת טובות שלנו. היא סייעה לנו בכל פעם שביקשנו. אז אנחנו צריכים להיות כאן, בשבילכם." בנוגע לאיראן הוא קובע כי "אסור לנו להרשות לאיראן להפוך למדינה גרעינית. צריך להבהיר שלא נסכים לכך ושכל האופציות על השולחן. אני חושב שהנשיא אובמה הסב נזק רב כשניסה לנהל משא ומתן עם אחמדינג'אד ועם האייתוללות והמולות. לנהל איתם משא ומתן? זה אבסורד! הם ראו בזה סימן לחולשה."

בענייני כלכלה "אני קפיטליסט מושבע. אני מאמין שהקפיטליזם הוא המערכת הכלכלית הטובה ביותר שבני האדם פיתחו והוא הוציא מהעוני יותר בני אדם מכל מערכת כלכלית אחרת. בוודאי יותר מהסוציאליזם, שדווקא קיבע אותם בעוניים... עדיף שאנשים יחליטו בעצמם איך והיכן להשקיע את כספם. אנשים מקבלים החלטות טובות יותר מאשר ממשלות. קפיטליזם הוא רק יישום של הדמוקרטיה דרך הכלכלה. תראה את ההצלחה הכלכלית של סין. כיום המערכת שם קפיטליסטית יותר מאשר בארצות הברית. סין היא ניגוד מוזר בין כלכלה קפיטליסטית אגרסיבית מאוד לבין מערכת שלטונית קומוניסטית, על סף דיקטטורה. ברגע שהם נטשו את הסוציאליזם כמודל הכלכלי שלהם, הם נחלו הצלחה כבירה בשחרור אזרחיהם מכבלי העוני." ("ישראל היום", 7 באוקטובר 2011).

המירוץ לנשיאות ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בפברואר 2007 ג'וליאני הכריז רשמית על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית. במהלך מרבית שנת 2007 הסקרים ניבאו לג'וליאני הצלחה.

דווקא במדינות שהיו ראשונות לבחור דשדש ג'וליאני בסקרים, לכן החליט שלא להשקיע מאמצים במדינות אלה ולהתמקד במדינות גדולות יותר, שמצביעות בשלב מאוחר יותר, ולהן משקל משמעותי יותר בקביעת המנצח. ג'וליאני השקיע מאמצים רבים במדינת פלורידה בתקווה לנצח בבחירות שנערכו בה ב-29 בינואר 2008; דבר שהיה מסייע לו לצבור מומנטום לקראת הבחירות ביום שלישי הגדול. על אף המאמצים נחל ג'וליאני כישלון בפלורידה והגיע רק למקום השלישי. הכישלון יוחס לתוצאות הנמוכות בהן זכה ג'וליאני במדינות המוקדמות: מצביעים רבים בפלורידה ראו שג'וליאני כושל, ולכן החליטו שלא "לבזבז" עליו את קולם.

לאחר התבוסה פרש ג'וליאני מהמרוץ והביע תמיכה במועמדותו של ג'ון מקיין, שאכן זכה בבחירות המקדימות, אך הפסיד לברק אובמה בבחירות הכלליות.

לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012 הוזכר שמו של ג'וליאני כמועמד, ובסקרים שהתקיימו אף היה מועמד מוביל. באוקטובר 2011 הודיע ג'וליאני שלא יתמודד בבחירות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]