תומאס מור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תומאס מור

סר תומאס מוראנגלית: Thomas More;‏ 7 בפברואר 14786 ביולי 1535) היה הוגה דעות, פוליטיקאי ועורך דין אנגלי שלאחר מותו הוכרז כקדוש.

בתקופת חייו הוא נחשב כהומניסט מוביל ומילא תפקידים ציבוריים רבים, כולל זה של "לורד צ'נסלור" (תפקיד בכיר ביותר בממשל האנגלי של הימים ההם, מקביל בערך לראש ממשלה בימינו) מ-1529 עד 1532. מור הוא שטבע את המונח "אוטופיה", שם שמתאר מדינה אידאלית ודמיונית, שאת המערכת הפוליטית שלה הוא תיאר בספר שפרסם ב-1516. הוא זכור בסירובו להכיר בעליונותו של הנרי השמיני מעל סמכות האפיפיור וכראש הכנסייה האנגליקנית, סירוב שהוביל להוצאתו להורג כבוגד. מור הוכר כקדוש על ידי הכנסייה הקתולית ב-1935.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור נולד ברחוב מילק בלונדון, כבנו הבכור של סר ג'ון מור, עורך דין מצליח ששירת כשופט ב"קינגס בנצ' קורט" (היכל המשפט של המלך). תומאס חונך בבית הספר "סנט אנטוני" ומאוחר יותר היה פייג' (מעין משרת/מתלמד/מזכיר) בשירותו של ג'ון מורטון, הארכיבישוף מקנטרברי ואחד מהאנשים החזקים במדינה, שאמר כי תומאס יגדל להיות "אדם מדהים". מור למד במשך שנתיים לטינית ולוגיקה באוניברסיטת אוקספורד. הוא שב ללונדון, למד משפטים אצל אביו והתקבל ל"לינקלונס אין" (אחת מאכסניות המשפט) ב-1496. ב-1501 נעשה לבריסטר – עורך דין המופיע בבית המשפט.

מור שקל ברצינות את עזיבת הקריירה המקצועית שלו לטובת הנזירות. במשך כארבע שנים הוא התגורר במנזר הקרטוסיאני בסביבות "לינקלונס אין", ושקל גם להצטרף למסדר הפרנציסקני. לבסוף בחר בחיים ציבוריים ובחיי משפחה, אך לשאר חייו הוא הקפיד על תפילה וסגפנות, כגון צומות ולבישת חולצה משיער סוס.

מור נישא לראשונה ב-1504 או ב-1505 לג'יין קולט. לזוג נולדו ארבעה ילדים לפני מותה של ג'יין ב-1511. הוא נישא מחדש כמעט מיד, הפעם לאלמנה עשירה בשם אליס מידלטאון, שהייתה מבוגרת ממנו בשנים אחדות. אשתו החדשה לא ילדה לו ילדים, אך מור גידל את בתה מנישואיה הקודמים כבתו שלו. מור סיפק לבנותיו חינוך קלאסי מעולה, בזמן שבו חינוך שכזה יוחד בדרך כלל לגברים בלבד.

קריירה פוליטית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1504 נבחר מור לראשונה לבית הנבחרים הבריטי (הבית התחתון של הפרלמנט הבריטי). מ-1510 ועד 1518, מור היה אחד משני הנושאים בתפקיד תת-שריף של העיר לונדון, תפקיד בעל אחריות משמעותית, שבו יצא לו מוניטין כעובד ציבור ישר ויעיל. ב-1517 התקבל לשירותו של המלך כיועץ ו"אחראי על הבקשות". לאחר שביצע משימה דיפלומטית לקרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, הוא הוכתר כאביר ונעשה לתת שר אוצר ב-1521. כיועצו ומזכירו האישי של הנרי השמיני, מור נעשה משפיע יותר ויותר בממשל, כשהוא מקבל דיפלומטים זרים, עורך מסמכים רשמיים, ומשמש כמגשר בין המלך ל"לורד צ'נסלור", שהיה אז הארכיבישוף מיורק תומאס וולזי.

ב-1523 מור נעשה ליו"ר בית הנבחרים. מאוחר יותר הוא שימש באחריות על האוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג'. ב-1525 הוא נעשה ל"צ'נסלור של דוכסות לנקסטר", עמדה שנתנה שליטה אדמניסרטיבית ומשפטית בחלקים גדולים מצפון אנגליה.

יצירה ספרותית ולמדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור שילב בין הקריירה הפוליטית המרשימה שלו לבין יצירה ספרותית ולמדנית עשירה. בין 1513 ל-1518 הוא כתב יצירה היסטוריוגרפית על המלך ריצ'רד השלישי. למרות שלא סיים אותה, היא השפיעה רבות על מחזהו של ויליאם שייקספיר, "ריצ'רד השלישי". היסטוריונים מודרניים מאשימים את שתי היצירות - של מור ושל שייקספיר - בחוסר מהימנות היסטורית ובהטיה נגד המלך ריצ'רד, הטיה שמקורה – לפחות בחלקה – בנאמנותם של שני מחברים אלה לשושלת טיודור, שמייסדה הנרי השביעי, ניצח את ריצ'רד בסוף "מלחמות השושנים" ועלה על כס המלכות במקומו.

ב-1515 כתב מור את היצירה השנויה במחלוקת והמפורסמת ביותר שלו, "אוטופיה", ספר שבו נוסע דמיוני, רפאל הית'לודאוס, מתאר את המוסדות הפוליטיים במדינת אי דמיונית בשם אוטופיה (משחק על המילים היווניות או-טופוס, שמובנו "שום מקום", ו"איו-טופוס", שמובנו "מקום טוב"). בספר, מנגיד מור בין החיים החברתיים הבעייתים של המדינות הנוצריות באירופה לבין הסדר החברתי המושלם וההגיוני של מדינת אוטופיה, שאינה נוצרית. רבים העירו שהמדינה הקומוניסטית האידאלית של קרל מרקס דומה במידה רבה לאוטופיה של תומאס מור. היחס של מור עצמו כלפי השיטה הפוליטית שהוא מתאר שנוי במחלוקת. מור היה יכול לבחור אמצעי ספרותי של תיאור מדינה דמיונית כדי לדון בעניינים פוליטיים עכשוויים בצורה יותר חופשית. לא סביר שמור, שהיה נוצרי אדוק ושמרן, התכוון להציע את המודל של אוטופיה הלא נוצרית כמודל קונקרטי לרפורמה פוליטית.

הכתיבה והלמדנות של מור העניקו לו מוניטין כהומניסט נוצרי באירופה היבשתית, וחברו ארסמוס מרוטרדם הקדיש לו את יצירתו הגדולה "שבחי הסכלות" (המילה ל"סכלות"=טיפשות ביוונית היא "מוריה"). ארסמוס אף תיאר את מור כאדם האידאלי במכתביו להומניסטים אירופאים אחרים. הפרויקט ההומניסטי שארמוס ותומס מור החלו, שאף לבחינה ותחייה מחדש של התאולוגיה הנוצרית על ידי לימוד התנ"ך והכתבים של אבות הכנסייה, לאור המסורת הספרותית והפילוסופית היוונית הקלאסית. מור וארסמוס כתבו יחד תרגום ללטינית של כתבי לוסיין, שיצא לאור בפריז ב-1506.

כעוזרו ומזכירו של הנרי השמיני, עזר מור לכתיבה של "ההגנה על שבעת הסקרמנטים", כתב פולמוס כנגד הדוקטרינה הפרוטסטנטית, שבזכותה קיבל הנרי את התואר "מגן האמונה" מידי האפיפיור ב-1521. לאחר שמרטין לותר הגיב לכתב זה, מור פרסם תשובה ללותר שבוקרה רבות בשל ההתקפות האישיות ולשון הרע שבה.

גירושיו של הנרי השמיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם מותו של אחיו הבכור של הנרי השמיני, ארתור נסיך ויילס, היה הנרי ליורש העצר של הכס האנגלי. היה עליו לשאת לאשה את אלמנתו של אחיו, קתרין מאראגון, בתו של מלך ספרד, על מנת לשמר את הברית של ממלכת אנגליה עם ספרד. היות שעל פי חוקי הכנסייה מדובר בנישואי קרובים, היה עליו לקבל אישור לכך מהאפיפיור יוליוס השני. האישור התקבל בין השאר בשל הצהרה של קתרין שנישואיה עם ארתור לא מומשו.

הנרי היה בתחילה מאושר בנישואיו, אך קתרין לא הצליחה ללדת יורש זכר והנרי לבסוף התאהב באן בוליין, אחת מנשות החצר. ב- 1527, הוא פנה לאפיפיור קלמנס השביעי באמצעות הקרדינל וולזי וביקש ממנו להכריז שנישואין לקתרין אינם תקפים, היות שהתקבלו על סמך הצהרה כוזבת של קתרין. מאחר שהאפיפיור התנגד נחרצות לביטול הנישואים, אילץ הנרי את וולזי לפרוש מתפקידו כלורד צ'נסלור, ומינה את תומאס מור במקומו ב-1529. הנרי החל אז לתמוך בעמדה הפרוטסטנטית שהאפיפיור הוא רק הבישוף של רומא, ולכן אין לו סמכות על הכנסייה כולה.

לורד צ'נסלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מור, שעד אז תמך לחלוטין בהנרי השמיני ובסמכות המלכותית, בתחילה שיתף פעולה עם המדיניות החדשה של הנרי, תקף את וולזי בפרלמנט והכריז כי העמדה של התאולוגים באוקספורד ובקיימברידג' היא שנישואיו של הנרי עם קתרין אינם תקפים. אך כשהנרי החל להתכחש לסמכותו של האפיפיור, מור החל להתלבט.

בזמן שירותו כלורד צ'נסלור, מור כתב מספר ספרים שבהם הוא התקיף את הפרוטסטנטים והגן על החוקים נגד כפירה, שהוא אכף בנחרצות. ב-1530 הוא סירב לחתום על מכתב שנכתב על ידי אנשי כנסייה ואריסטוקרטים אנגלים, המבקשים מהאפיפיור לבטל את נישואיו של הנרי וקתרין. ב-1531 הוא ניסה לפרוש מתפקידו, לאחר שהוכרח להישבע שהמלך הוא ראשה של הכנסייה האנגלית, "ככל שמשפטו של הקריסטוס מרשה". ב-1532 הוא ביקש מהמלך שוב לפרוש מתפקידו, כשהוא טוען שהוא חולה וסובל מכאבים חזקים בחזה. הפעם, הנרי אישר את בקשתו.

משפט והוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1533 סירב מור להשתתף בהמלכתה של אן בוליין כמלכת אנגליה. זמן קצר לאחר מכן, הוא נתבע על כך שקיבל שוחד, אך התביעה לא הצליחה להוכיח את טענותיה. ב-1534 הואשם בקשירת קשר יחד עם אליזבת ברטון, נזירה שהתנבאה כנגד הגירושין של המלך, אך מור הצליח להציג מכתב ובו הוא מורה לברטון שלא להתערב בענייני המדינה.

ב-13 באפריל באותה השנה מור נתבקש להופיע לפני ועדה, ולהישבע כי הוא תומך בחוק הירושה. מור קיבל את סמכותו של הפרלמנט להכריז על אן כמלכת אנגליה, אך סירב להישבע על כך כיוון שזה היה מחייב אותו לקבל את סמכותו של הפרלמנט לחוקק בנושאי דת, ולהתכחש לסמכותו של האפיפיור. מור נכלא במצודת לונדון ארבעה ימים מאוחר יותר, ושם כתב את "הדיאלוג של נחמה כנגד ייסורים".

מ-1 ביולי 1535 ועד 6 ביולי באותה שנה התנהל משפטו של מור בפני הרכב שופטים שכלל את הלורד צ'נסלור החדש, סר תומאס אודלי, וכן את אביה, אחיה ודודה של אן בוליין. הוא הואשם בבגידה על כך שהתנגד לתוקפו של חוק הירושה. מור האמין כי לא יורשע כל עוד לא יכחיש בצורה ברורה את היות המלך ראש הכנסייה, ולכן לא הסכים לענות על כל שאלה בנושא זה. תומאס קרומוול, שבאותו זמן היה היועץ החזק ביותר של המלך, העמיד לעדות את ריצ'רד ריץ', הפרקליט הראשי, על מנת להעיד כי מור הכחיש בנוכחותו כי המלך הוא הראש הלגיטימי של הכנסייה. עדות זו הייתה כמעט בוודאות שקרית, אך בעקבותיה בית המשפט הרשיע את מור.

לאחר שהורשע, מור דיבר בחופשיות על כך שהוא מאמין כי "אין אדם בשר ודם שיכול להיות ראשה של ישות רוחנית". הוא נשפט למוות ולביתור גופו, אך המלך שינה את גזר הדין לעריפה. לפני מותו הוא הכריז כי הוא מת כ"משרתו הטוב של המלך, אך קודם של האל".

מוניטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

היושר שבו אחז מור בדעותיו הדתיות חרף האיום במוות, והצורה המכובדת בה התנהג במהלך מאסרו, משפטו והוצאתו להורג, תרמו רבות למוניטין החיובי של מור לאחר מותו, בעיקר בקרב קתולים. מור הוכרז כמועמד להפיכה לקדוש ב-1886, ונעשה לקדוש ב-1935. יום החג שלו הוא ב-22 ביוני. בשנת 2000, הכריז עליו האפיפיור יוחנן פאולוס השני כקדוש המגן על המדינאים והפוליטיקאים.

הרשעתו של מור בבגידה נראתה כלא צודקת אף בקרב הפרוטסטנטים. חברו ארסמוס, שתמך בתנועות הרפורמה בתוך הכנסייה, הכריז לאחר הוצאתו להורג כי מור היה "טהור כשלג" וכי גאונותו הייתה כזו "שלא הייתה באנגליה מעולם ושוב לא תהיה".

במאה ה-20, המחזאי רוברט בולט הציג את מור כאדם הישר האולטמטיבי בהצגתו "אדם לכל עת", שנעשה לסרט קולנוע שבוים על ידי פרד זינמן, וזכה בשישה פרסי אוסקר. קרל זוכרט כתב רומן, "מות, אוויל!", על מאבקו של מור עם המלך הנרי, המציג את מור כאידאליסט שלא יכול שלא להכשל במאבק כוחות עם מנהיג אכזר ועולם לא צודק.

מצד שני, כותבים מודרניים אחרים, כמו ריצ'רד מריוס, התקיפו את מור על חוסר סובלנותו הדתית (לדוגמה, הרדיפה הנלהבת שלו אחרי כופרים). ג'ספר רידלי בספרו "המדינאי והפנאט" הרחיק לכת עוד יותר, וקרא למור "סוטה סאדומאזוכיסט גרוע במיוחד". בביוגרפיה של אן בוליין, הכריזה ג'ואנה דני כי הלהט שלו לסדר ציבורי גבל בפנאטיות. שאיפתו המוקדמת להיות כומר הובילה לכך שהלקה את עצמו בסתר. הוא אף אסר אוונגליסטים בביתו בצ'לסי, והלקה אותם בגן ביתו.

ביוגרפים אחרים, כפיטר אקרויד, הציעו תמונה מורכבת יותר של מור כאדם שהיה הומניסט ואדם למדן, אך יחד עם זאת קתולי נלהב שהאמין בחשיבות של סמכות דתית ופוליטית.

תרגומי כתביו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]