תותח מתנייע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תותח מתנייע M109 "דוהר" של צה"ל, בעת ירי אימון

תותח מתנייע (בראשי תיבות תומ"ת) הוא רכב קרבי משוריין המורכב מקנה ארטילרי המותקן על תובה זחלית המאפשרת לו כושר ניידות דומה לכוחות השריון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכבת תומ"ת הפכה אפשרית אחרי מלחמת העולם הראשונה עם פיתוח הרק"מ והטנק. עם זאת, עד תחילתה של מלחמת העולם השנייה כמעט ולא נעשה ניסיון לפתח כלים שכאלה, ורק עם פיתוח דוקטרינת הבליצקריג התגלה בצבא הגרמני הצורך בכוחות סיוע באש שיכולים לנוע בקצב הגייסות המסתערים. במהלך המלחמה פיתחו כל המדינות גרסאות משלהם לתומ"תים. עם זאת, עד סוף המלחמה עדיין היוו התותחים הנגררים את רוב כוחה של הארטילריה בקרב שני הצדדים הלוחמים.

בחצי השני של המאה ה-20 הפכו התומ"תים לכלי חשוב בקרב היבשה, בשל חלקו המהותי בדוקטרינת הקרב המשולב ולוחמת השריון באופן כללי. תפקידם של התומ"תים בקרבות היה מכריע במלחמת קוריאה ובמלחמת וייטנאם, והן בקרבות היבשה במלחמת המפרץ הראשונה ובמלחמת המפרץ השנייה.

בשנותיו הראשונות השתמש חיל התותחנים הישראלי בארטילריה נגררת- במלחמת העצמאות השתמשו בתותח הנפוליונצ'יק, אך כבר לקראת מלחמת ששת הימים עבר חיל התותחנים לשימוש בתותחים נגררים שתאמו את דוקטרינת המלחמה הצה"לית, וכיום רובו המוחלט של המערך הארטילרי של חיל התותחנים הישראלי הוא מתנייע.

דגמי תומ"תים עיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

M109 תומ"ת אמריקאי שפותח בתחילת שנות ה-60 ושופר רבות במהלך השנים. קצב אש של 3 פגזים לדקה. 6 אנשי צוות. טווח עד 18.6 ק"מ ועד 29 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך.

פרויקט אמריקאי של מיליארדי דולרים שבוטל: "הדור הבא" תומ"ת ה-Crusader

M109A6 "פאלאדין" הוא הדגם החדש ביותר, המהווה את עמוד השדרה של הגדודים הארטילריים האמריקאים היום. את התותח מתפעלים 4 אנשי צוות והוא מתאפיין בטעינה אוטומטית. ה"פאלאדין" הוא תותח עצמאי בשטח המסוגל לנווט, לקבל ולחשב תוכניות אש ללא עזרה תוכנית מבחוץ ולשחרר פגז ראשון תוך 60 שניות בלבד. קצב האש של ה"פאלאדין" הוא 6 פגזים לדקה וטווח הירי המרבי הוא כ-30 ק"מ. בנוסף, ה"פאלאדין" מסוגל להתחבר לנגמ"ש "אלפא" למילוי תחמושת.

M110A2 הוא תותח בקליבר 203 מ"מ והוא התותח הכבד ביותר בצבא ארצות הברית. דגם ה-A1 פותח בתקופת מלחמת וייטנאם והיווה כוח ארטילרי כבד במלחמה זאת. בעל בסיס ומראה דומה לתומ"ת M107 ששירת בצה"ל עד סוף שנות ה-90. הדגם מופעל על ידי 8 אנשי צוות וקצב אש שלו הוא 2 פגזים לדקה. הטווח המרבי עומד על 28.8 ק"מ.

XM2001 פרויקט אמריקאי שבוטל על ידי שר ההגנה דונלד רמספלד במאי 2002 לאחר שהושקעו בו יותר מ-11 מיליארד דולר. תומ"ת 155 מ"מ שהיה אמור להוות את "הדור הבא" בתומ"תים האמריקאים. לפי התוכנית היה אמור התומ"ת להכיל טעינה אוטומטית, מערכות מתוחכמות לשיפור שרידות אנשי הצוות, מערכת ניווט מתקדמת ומנוע חדיש.

תומ"תים רוסים וסובייטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומ"תים הסובייטים ידועים לרוב לפי השם שניתן להם על ידי המערב. השם ניתן לרוב לפי השנה בו נצפה הכלי לראשונה על ידי צבאות המערב. התומ"תים הסובייטים בעלי מספר מאפיינים ברורים: 1. הנדסת אנוש ירודה. 2. לרוב מערכת החימוש כוללת טעינה אוטומטית. 3. המנוע ממוקם באחורי הכלי ולא בקדמתו. 4. הכלי מצויד במערכות הגנה מפני אב"כ. 5. מתאפיינים בשרידות מכנית מצוינת.

M1973 "אקטסיה" הוא תומ"ת בקוטר 152 מ"מ שנכנס לשרות צבא ברית המועצות ב-1973 (2S3). התותח עצמו דומה להוביצר D-20 הנגרר והאמין. טווח מרבי של 18 ק"מ או 24 ק"מ עם תחמושת מיוחדת. הרכב עצמו מבוסס על תובת רכב טילי SA-4.

M1974 "גווזידקה". זהו תומ"ת רוסי בקוטר 122 מ"מ, המבוסס על נגמ"ש הMT-LB, ונכנס לשרות ב-1974 (2S1). טווח מקסימלי של 15 ק"מ או 21 ק"מ כאשר מדובר בתחמושת ייעודית לטווח ארוך. התותח שימש בסיס לרק"ם ייעודי ויוצא למדינות רבות בעולם, כולל סוריה ואיראן.

M1985 הוא תומ"ת 120 מ"מ סובייטי (2S9). בשימוש כנשק ארטילרי וכנשק נ"ט. התותח מופעל על ידי 4 אנשי צוות ומנגנון האש מבוסס טעינה ידנית. קצב האש של התומ"ת נע בין 6 עד 8 פגזים בדקה. הדגם מתאפיין בהיותו נשק אמפיבי בעל יכולת הצנחה. ישנו שיפור של התומ"ת הנקרא 2S23. M1981 תומ"ת 153 מ"מ (2S5). טווח עד 17.3 ק"מ. 5 אנשי צוות. מהירות עד 65 קמ"ש.

2S19 Msta-S הוא תומ"ת מתקדם בקוטר 152 מ"מ שנכנס לשירות ב-1990. התותח עצמו מבוסס על תותח נגרר משנות השמונים, והרכב הורכב מרכיבים של הT-72 והT-80. טווח מרבי של 24 ק"מ או 40 ק"מ עם תחמושת מיוחדת.

תומ"תים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומ"ת הגרמני Panzerhaubitze 2000

Panzerhaubitze 2000 או בקיצור PzH 2000. תומ"ת 155 מ"מ גרמני נחשב התומ"ת המתקדם ביותר בשימוש בעולם. בעל יכולת ליצור אש בקצב מהיר של 3 פגזים ב-9 שניות, או 10 פגזים ב-56 שניות. מגיע לטווח של 30 ק"מ ועד 40 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך. התומ"ת מופעל על ידי 5 אנשי צוות ומנגנון האש מכיל טעינה אוטומטית. חוץ מהצבא הגרמני משמש התומ"ת גם צבאות נוספים: יוון ואיטליה.

AS-90 תומ"ת "הברייבהארט" הבריטי 155 מ"מ, הוצג לראשונה ב-1993 ומשמש עד היום כאחד התומ"תים המרכזיים בצבא בריטניה. מגיע לטווח של 24.5 ק"מ ועד ל 38 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך. 5 אנשי צוות. בעל מערכות ניווט וכינון מתקדמות. קיים גם גירסת AS-90D המותאמת ללחימה במדבר.

דגמי תומ"תים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומ"ת M-50 (מרכב שרמן) מוצג במצעד יום העצמאות בתל אביב, 1965
תומ"ת "שולף" ישראלי בקליבר 155 מ"מ המבוסס על תובת טנק מרכבה.

גם חיל התותחנים הישראלי הפעיל ופיתח תומ"תים. רוב התומ"תים שפותחו על ידי החיל התבססו על תותח כבד (כגון 155 מ"מ או 175 מ"מ) שהותקן על תובה של טנק ללא צריח (כגון טנק השרמן).

תותחי העבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Priest תומ"ת 105 מ"מ שפותח במלחמת העולם השנייה על ידי ארצות הברית. הובא לארץ בתחילת שנות ה-60. השתתף בקרבות ההתשה בקרבות הטיית המים, וכן במלחמת יום כיפור בזירת רמת הגולן, שם נשחקו כל הקנים של התומ"ת.

L-33 תומ"ת "רועם" 155 מ"מ. התותח פותח על ידי סולתם וצה"ל בשנות ה-60 והיה מורכב על תובת טנק "שרמן". קצב אש 4 פגזים לדקה. טווח עד 20 ק"מ. התותח היה איטי, מסורבל וסבל מבעיות טכניות רבות. השתתף במלחמת יום כיפור בזירת סיני וכן במבצע שלום הגליל.

M-50 תומ"ת 155 מ"מ. פיתוח ישראלי הבנוי על בסיס טנק "שרמן" שהיווה את רוב תותחי צה"ל משנות ה-70 עד להחלפתם על ידי דגמי ה"רוכב" וה"דוהר". את התומ"ת מפעילים 8 אנשי צוות. ה-M-50 השתתף לראשונה במלחמת ששת הימים וכמו כן בכל קרבות "ההתשה" וכן במלחמת יום הכיפורים.

M-107 "רומח" תומ"ת כבד 175 מ"מ. פיתוח אמריקאי שהיה בעיקר בשימוש נאט"ו. תותח בעל תחמושת כבדה שנודע בהיותו בעל טווח ארוך במיוחד של עד 32.8 ק"מ. נקנה על ידי ישראל ב-1971 לפני מלחמת יום כיפור. את התומ"ת מפעילים 13 אנשי צוות עם אפשרות למקלע M2 Browning או מא"ג להגנה עצמית בטווחים קצרים. השתתף במלחמת יום כיפור ומלחמת שלום הגליל, ובמבצעי צה"ל בגזרת לבנון בשנות ה-90 דוגמת מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם.

M-110 "קרדום" תומ"ת כבד 203 מ"מ. התותח הוא פיתוח אמריקאי שהיה בעיקר בשימוש נאט"ו. ניתן להרכיב על התובה של ה-M-107. התותח בעל תחמושת כבדה שנודע בהיותו בעל דיוק גבוה וטווח ארוך של עד 28.8 ק"מ. נקנה על ידי ישראל לפני מלחמת יום כיפור. את ה-M110 מפעילים 13 אנשי צוות ויש לו אפשרות למקלע M2 Browning או מא"ג להגנה עצמית בטווחים קצרים. התומ"ת השתתף במלחמת יום כיפור, לאחר שנגמרה התחמושת לתותחי ה-175 מ"מ, ובמלחמת שלום הגליל.

השולף הוא פיתוח ישראלי ייחודיי של תומ"ת על בסיס של טנק מרכבה בעל טעינה אוטומטית וטווח של עד כ-40 ק"מ. הדגם מופעל על ידי 4 אנשי צוות וקצב אש שלו הוא 10 פגזים לדקה. בעל יכולת ירי ארטילרי מדויק תוך כדי תנועה עם שילוב GPS. השולף פותח בישראל באמצע שנות השמונים אך מעולם לא נכנס לשירות. בסך הכל יוצרו 2 כלים, אשר משמשים את התעשיות הביטחוניות לניסויים.

תותחי ההווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

M109AL תותח "רוכב" 155 מ"מ. שיפור הM109 האמריקאי. קצב אש של 4 פגזים לדקה. 6 אנשי צוות + מפקד. מהירות 56 קמ"ש. אפשרות למקלע M2 Browning או מא"ג על צריחון מפקד צוות. טווח עד 19.4 ק"מ עם סוגי התחמושת הקיימים בארץ. מאז 1997 ה"רוכב" בשימוש בארץ בגדודי מילואים בלבד. ב"רוכב" נעשה שימוש במהלך מלחמת לבנון הראשונה, ובמבצעי צה"ל בלבנון בשנות ה-90, לרבות מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם.

M109AL משודרג "דוהר", דגם משופר של ה"רוכב". ה"דוהר" החליף בהדרגה את ה"רוכב" ביחידות הסדירות של צה"ל בין השנים 1997-1995, והוא משמש אותן גם כיום. בעל מערכות של הגנה מאב"כ ושריפות לשיפור שרידות אנשי הצוות. עם אפשרות למקלע נוסף בצריחון טען. טווח עד 19.4 ק"מ ועד 29 ק"מ עם תחמושת לטווח ארוך. השיפור העיקרי הוא במערכת ניווט וכינון עצמאי, וחיבור למערכת ה-GPS. ב"דוהר" נעשה שימוש במבצעי צה"ל בלבנון בשנות ה-90, לרבות מבצע ענבי זעם, וכן במלחמת לבנון השנייה. תותחים מסוג זה מוצבים דרך קבע בגבולה הצפוני של מדינת ישראל ובגבול עם רצועת עזה, למטרות ביטחון שוטף.

M109AL משודרג "דורס". שיפור נוסף של סדרת ה-M-109 בצה"ל. דומה ל"רוכב" אך מצויד במערכת איכון ובקרת אש מתקדמת. שיפורים נוספים הם מערכת ניווט עצמאית, מחשב פיקוד הכולל מפות ומחשב לבקרת מלאי. חיל התותחנים הישראלי החל להצטייד ב"דורס" בשנת 2004, אך כיום דגם זה נמצא בשימוש גדודי המילואים[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]