אבנר לס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אבנר לס (משמאל), בדיון להארכת מעצרו של אייכמן

אבנר לס (18 בדצמבר 19167 בינואר 1987) היה קצין בדרגת פקד במשטרת ישראל עליו הוטל לחקור את אדולף אייכמן לקראת העמדתו לדין במשפטו.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנר לס נולד בברלין בירת גרמניה בשנת 1916. אביו יוליוס לס לחם בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. אבנר לס למד לימודי יערנות בבית ספר תיכון. בשנת 1933, לאחר עליית היטלר לשלטון הוא היגר לצרפת, שבה המשיך בהכשרה חקלאית. בצרפת פגש את ורה גונסיורסקי, ילידת המבורג, אף היא פליטה מגרמניה, ובשנת 1936 נשא אותה לאשה. בחודש ספטמבר 1938 עלו בני הזוג לארץ ישראל. אביו של לס, יוליוס לס ורעיתו בטי, נספו בשואה.

נוטר ושוטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנותיו הראשונות בארץ עבד לס בפרדסים. בשנת 1941 התגייס למשטרת היישובים העבריים, שבה שירת כנוטר. בהמשך שירת כקצין במשטרת המנדט בחיפה בתפקיד של פיקוח על המחירים, שהונהג על ידי שלטונות המנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הייבוא לארץ הצטמצם והייצור התעשייתי המקומי התעצם. הפיקוח היה על מחירי התוצרת התעשייתית המקומית ועל רמות השכר המשולמות בה. מאחר שחיפה הייתה המרכז התעשייתי העיקרי בארץ הייתה חשיבות רבה לתפקיד על שמירת מדיניות הפיקוח בה.

במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת מדינת ישראל החל לס למלא תפקידים בשירות המדינה. תחילה כאחראי על אגף הייצוא והייבוא במשרד המסחר והתעשייה ולאחר מכן כסגן הממונה לענייני משפט במחלקת הפיקוח על המחירים בחיפה. בשנת 1951 הצטרף לשורות משטרת ישראל כקצין בדרגת מפקח משנה במחלקה לפשיעה כלכלית. בהמשך נתמנה לקצין חקירות ראשי במחלקה. בין השנים 1954 ל-1968, בהיותו עדיין קצין במשטרת ישראל, הושאל לשירות החוץ ושימש לסירוגין כנספח וקונסול בניו יורק ובפריז. כמו כן שימש כנציג קבוע של ישראל בכינוסים השנתיים בז'נבה של ועדת האו"ם למלחמה בסמים ובאינטרפול. בשנת 1959, כאשר שירת באגף החקירות במטה הארצי של המשטרה, הועלה לדרגת פקד.[1] המפנה הגדול בחייו חל בשנת 1960 כאשר אדולף אייכמן נלכד על ידי אנשי "המוסד" והובא לישראל כדי לעמוד לדין על חלקו המרכזי בביצוע הפתרון הסופי במהלך השואה.

ב-23 במאי 1960 הודיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מעל בימת הכנסת כי אדולף אייכמן נמצא במעצר בישראל ויעמוד למשפט בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מיד עם שידור ההודעה החליט המפקח הכללי של משטרת ישראל משטרת ישראל, יוסף נחמיאס כי לצורך ניהול החקירה במשפט תוקם יחידה משטרתית מיוחדת. שמה של היחידה החדשה היה "לשכה 06". מיקומה של היחידה היה בבית המעצר בו הוחזק אייכמן, הממוקם בצומת ג'אלמה בקרבת הקיבוץ יגור (כיום בית מעצר קישון). במסגרת הלשכה כוננו שלושה ענפים:

  • ענף 1 האחראי על איסוף ראיות ועדויות ממשפטים קודמים וממקורות אחרים.
  • ענף 2 הופקד על חקירתו אדולף אייכמן.
  • ענף 3 האחראי על תיוק ורישום חומר הראיות.

לס נתמנה לעמוד בראש ענף 2 ולהיות חוקרו האישי של אייכמן. המינוי ניתן לו הן בשל היותו חוקר בכיר והן בשל היותו יליד גרמניה, ששפת אמו גרמנית. במשך תשעה חודשים נפגש לס מדי יום עם אייכמן וחקר אותו, כשהוא החוקר היחיד שהורשה לדבר עם אייכמן ולהיות במחיצתו הקרובה. בתחילה פנה לס לאייכמן בתואר "הר" (אדון בגרמנית). כשהחוקר מיכאל גולדמן עיין בפרוטוקול הוא התרעם על כך, ולפי הוראת מפקד לשכה 06, רמי זלינגר, חדל לס מלפנות לאייכמן בתואר זה.

פגישותיו של לס עם אייכמן הסתכמו ב-275 שעות חקירה שתועדו ב-76 סרטי הקלטה שתומללו ל-3,564 עמודי פרוטוקול מודפסים במכונת כתיבה, שהועברו אל התביעה הכללית בראשותו של גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה.

משפטו של אייכמן נפתח ב-11 באפריל 1961 בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני הרכב של שלושה שופטים - משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי וד"ר יצחק רווה. בראש התביעה עמד גדעון האוזנר. על הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס.

בישיבת בית המשפט מיום 19 באפריל 1961 הוצג פרוטקול חקירתו של אייכמן. הפרוטוקול הודפס בשפה הגרמנית, שבה התנהלה החקירה. שאלותיו של אבנר לס בחקירה וכן תשובותיו של אייכמן הוקלטו ומסרטי ההקלטה נערך תעתיק בכתב. אבנר לס העיד כי אייכמן קרא את התעתיק ותיקן אותו כראות עיניו ולאחר מכן אישר בפניו את הכתוב. העדות כללה את קורות חייו של אייכמן וכן תיאור מפורט של פעולותיו בשואה. אייכמן טען בעדותו המוקלטת כי רק ציית לפקודות וכי פעל כקצין ההסעות בלבד. כמו כן הציג לס בפני בית המשפט תרשימים שנערכו על ידי לשכה 06 על מבנה מחלקתו של אייכמן, אשר שורטטו על פי תשובותיו לשאלות שנשאל.

בישיבה שנערכה ב-24 באפריל נחקר לס על ידי הסניגור סרווציוס בחקירה נגדית צולבת על אופן גביית עדותו של אייכמן, כשקו החקירה היה ניסיון להוכיח כי על אייכמן הופעל לחץ בעת גביית העדות. בתשובותיו עמד לס בתוקף על כך שלא היו לחץ או השפעה על דברי הנאשם בחקירתו וכי הם ניתנו מרצונו ואף ניתנה לו ההזדמנות לתקן את הפרוטוקול.[2]

ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגיש אייכמן ואישר את גזר הדין. אייכמן הגיש בקשת חנינה שהובאה בפני נשיא המדינה יצחק בן-צבי. הנשיא דחה את הבקשה. בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני הוצא אייכמן להורג בתלייה. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

בזאת תם פרק אייכמן בחייו של לס, שהיה נקודת שיא בחייו.

מגוריו מחוץ לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום המשפט יצא לס לצרפת והיה קונסול ישראל בפריז. שם שמע על הוצאתו של אייכמן להורג. הוא הרצה על פרשת אייכמן ומשפטו בבתי ספר באירופה לרבות בגרמניה.

בשנת 1964 נערך בפרנקפורט משפטם של שני פושעי מלחמה נאצים, קציני האס אס הרמן קרומיי ואוטו הונשה. לפי הזמנת התביעה הכללית הגרמנית הגיע לס מפריז לשמש עד מטעם התביעה כדי למסור לבית המשפט את הדברים שאמר אייכמן בחקירתו על שני הנאשמים בדבר חלקם בהשמדת ארבע מאות אלף מיהודי הונגריה בשנת 1944. בהגיעו לגרמניה תבע העיתון הגרמני הלאומני "סולדאטנצייטונג" (עיתון החיילים) לאסור את לס כמעורב בחטיפתו של אייכמן. השלטונות לא התייחסו ברצינות לדרישת העיתון שהייתה הצהרתית בלבד.

ב-22 ביולי 1964 מסר לס את עדותו בבית המשפט. הוא העיד כי אייכמן אמר לו בחקירתו כי קרומיי והונשה הביעו בפניו את חוסר שביעות רצונם מן הקצב האיטי בו, לטענתם, התנהל גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. הסניגור הביע התנגדות לשמיעת עדותו של לס בטענה שזו עדות שמיעה. בתגובה לכך תיאר לס באוזני בית המשפט את דרך גביית עדותו של אייכמן במהלך חקירתו. הוא מסר כי דברי אייכמן הוקלטו ולאחר מכן תומללו ולאייכמן ניתנה הזדמנות להכניס בהם שינויים לפני שחתם על הפרוטוקול. לאור הסברו זה של לס דחה בית המשפט את טענת ההגנה ואיפשר ללס להמשיך בעדותו ולהציג לבית המשפט את הדפים הרלוונטיים מפרוטוקול החקירה.[3] בית המשפט הרשיע את קרומיי וגזר עליו חמש שנות מאסר. התביעה הגישה ערעור לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט קיבל את הערעור וגזר על קרומיי מאסר עולם. הונשה זוכה על ידי בית המשפט בערכאה הראשונה. התביעה ערערה על הזיכוי והורתה על עריכת משפט מחודש ובו נגזר גם על הונשה מאסר עולם.

לאחר סיום שליחותו בפריז לא חזר לס לישראל ונשאר באירופה. הוא השתקע בעיר ציריך שבשווייץ. בשווייץ הועסק לס מספר שנים בשירותו של איש העסקים טיבור רוזנבאום, שהיה פעיל ציוני אך היה מעורב בשערוריות פיננסיות בישראל ובחו"ל ושמו הוזכר כמי שהיה בקשרים עם המאפיה. לאחר ארבע שנים בשירותו של רוזנבאום הטיח לס בפניו כי הוא נוכל ופרש מעבודתו.

אבנר לס חזר לכותרות כאשר המחזאי הגרמני היינאר קיפהארד (גר') פרסם בשנת 1982 מחזה בשם "האח אייכמן" (Bruder Eichmann) המתבסס על פרוטוקול החקירה ולדמותו של לס ניתן תפקיד ראשי במחזה. המחזה הוצג בטלוויזיה הגרמנית. במחזה היו קטעים אנטי-ישראליים. טבח סברה ושתילה נזכר בו כ"אירוע אייכמני" ואריאל שרון נזכר בו כ"תופעה אייכמנית". כשנודע הדבר ללס הוא ביקש להוציא את שמו מן המחזה והדבר גרר ראיונות ופגישות רבות בגרמניה.

בתקופה זאת נהג לס להשתתף מדי שנה בפגישת המחזור אל בוגרי בית הספר ולהפגש עם בוגרי מחזורו שכמעט כולם היו חיילים וקצינים בוורמאכט.

נקודת השיא בהתקרבותו של לס לגרמניה ולעם הגרמני הייתה במאי 1982, כאשר על פי בקשתו הוענקה לו אזרחות של גרמניה המערבית והוא הפך להיות בעל אזרחות כפולה ישראלית–גרמנית. במענה לעיתונאי ישראלי ששאל אותו על צעדו זה השיב: "אי אפשר לזהות את גרמניה עם המשטר הנאצי".[4]

אשתו של לס, ורה, נפטרה בשנת 1980 בשווייץ. גופתה נשרפה ואפרה נטמן בבית עלמין יהודי בהמבורג עיר מולדתה. אבנר לס המשיך לחיות את שארית חיי בציריך ונפטר בשנת 1987. גם גופתו נשרפה, אך בית העלמין בהמבורג סירב להטמין בו את אפרו והכד ובו האפר נטמן בבית העלמין היהודי בציריך. למעלה מעשרים ושש שנים לאחר מותו, ב-23 במאי 2014, הועברו אפרו ואפרה של אשתו ונטמנו בבית קברות ברובע ואנזה בברלין,[5] לא הרחק מן המקום בו נערכה ועידת ואנזה, שבה התקבלה ההחלטה על אופן ביצוע הפתרון הסופי, ועידה אשר לאדולף אייכמן היה בה תפקיד מרכזי. באותו יום הונחו בסמוך לבית הוריו של לס בברלין, במסגרת מיזם שטולפרשטיין, ארבע אבני זיכרון לזכר קרוביו של לס שנספו בשואה.

הפולמוס הציבורי על השבת האזרחות הגרמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניגוד שבין תפקידו ההיסטורי של אבנר לס כחוקרו של אדולף אייכמן לבין עזיבתו את ישראל, השתקעותו בשווייץ וקבלת האזרחות הגרמנית, גרם לפולמוס ציבורי בישראל. הפולמוס היה הן בהתייחסות אישית ללס ולצעדיו והן במישור האידאולוגי בדבר לקחי השואה והיחס של מדינת ישראל ואזרחיה לעם הגרמני ולגרמניה.

הראשון שפתח בכך היה הסופר יורם קניוק, שיצא במחצית השנייה של שנת 1983 לציריך וראיין את לס בביתו. הראיון הארוך והמפורט התפרסם בשני המשכים בעיתון "מעריב" ב-26 באוגוסט וב-2 בספטמבר 1983. קניוק כתב כי בא לחפש תשובה למועקה שהתעוררה בו כשקרא בעיתון כי חוקרו הראשי של איכמן הסביר כי קיבל את האזרחות הגרמנית מפני שביקש להוכיח כי לא כל הגרמנים אשמים.

לס ניסה להסביר לקניוק בפגישתם את המניעים שהניעו אותו לקבל את האזרחות הגרמנית, אך קניוק, שהיה ממתנגדי הפיוס בין מדינת ישראל לגרמניה, לא השתכנע. לדברי קניוק האמין לס כי אייכמן היה שטן ובכך, לדעת קניוק, הוא הפחית מאשמתו של עם הגרמני ו"הפך את הנאציזם למשחק מבוקר של כמה בני שטן, ולא של אומה מלומדת ונבונה המתקדמת ביותר בעולם של דאז, שיצאה להרוג מיליוני מקקים שקודם לכן חשבו שהם בני אדם". לס האשים באוזני קניוק את הישראלים הרצים לקבל פנסיה גרמנית, בעוד שהוא עשה זאת מסיבות אידיאליסטיות ולקח את האזרחות הגרמנית מפני שרצה לסלוח בשם העם היהודי לגרמניה שאינה עוד מה שהייתה, לדבריו. לס טען בפני קניוק כי הנאציזם היה כפייה, אבל לדידו של קניוק "מעולם לא נאנס עם בעונג ורצון גדולים יותר". את האשם העיקרי לתופעה שלס מסמל מצא קניוק בדוד בן-גוריון, שרצה להבריא את העם מסיוטי השואה וסלח לגרמנים כדי לקבל את השילומים מגרמניה.

בסיכום שתי כתבותיו כתב קניוק:

"אבנר לס סלח לגרמניה. כולנו בעצם סלחנו, אי הסליחה לא הייתה צריכה להיות פעולת נקם אלא פעולת טיהור פנימי......חנה ארנדט צדקה מאתנו. אייכמן היה בורג. הייתה בנאליות של רצח. האשמה מוטלת לא על איש אלא על אומה שהמציאה שיטה".[6]

יורם קניוק שב ותיאר את פגישתו עם אבנר לס ואת תוכן שיחתם בספרו "הברלינאי האחרון", שיצא לאור בשנת 2004, והפעם בנימה הרבה יותר ביקורתית. הוא ציטט את לס כאומר שאייכמן היה גאון, והביא את הדו-שיח הבא:

"במה הוא היה גאון? אתה מתאר לעצמך, אמר, מה זה להעביר שישה מיליון יהודים ברכבות ? החשיבה, התכנון והדיוק. לס, איש משולל הומור לחלוטין, דיבר על אייכמן כמי שמדבר על אהבה נכזבת. הוא תיאר אדם שהצליח לשנע – זו הייתה המילה שלו – שישה מיליון יהודים בלא שהרכבות הנושאות את היהודים תפרענה למאמץ המלחמתי."

וקניוק סיכם: "ניסיתי לפצח את חידתו של לס ונכשלתי".

להגנתו של לס, שנים רבות לאחר מותו, קם שרגא עילם עיתונאי חוקר המתגורר בשווייץ, המתמחה בחקר פרשות כלכליות ושירותים חשאיים מאז תקופת השואה. בסיפור שפרסם אלישע פורת בשנת 2011 ב"אתר הקיבוצים" הוא תיאר סערה שהתחוללה באחד הקיבוצים בשנת 1965 כאשר אחד החברים, יליד גרמניה, ביקש לחדש את אזרחותו הגרמנית.

שרגא עילם הגיב באתר על הסיפור וכתב כי הסיפור מזכיר לו את כתבותיו של יורם קניוק על אבנר לס. לדברי עילם: "קניוק תקף בגסות ובבורות רבות את לס בין השאר מכיוון שהלה "העז" לקבל אזרחות גרמנית. לס היה לו ידע אישי שישנם גרמנים אחרים ולא רק נאצים ועוזריהם. הוא האמין שקבלת האזרחות הגרמנית על ידו תתמוך בתהליך הנורמליזציה וגם פעל בכיוון זה."[7]

הפולמוס נמשך; ב-25 באוגוסט 2012, בתוכניתו של משה טימור "שישי אישי", המשודרת בכל יום שישי מחצות ועד שלוש לפנות בוקר ברשת ב' של קול ישראל, התראיין רב-פקד רמי ברוקשטיין, האחראי על בית מורשת משטרת ישראל.[8] בראיון גינה הקצין את צעדיו של לס בירידתו מן הארץ ובקבלו את האזרחות הגרמנית. הוא אמר כי אבנר לס "התאהב" באייכמן וציין כי לס עבר להתגורר בגרמניה. באחת התוכניות הבאות התראיין שרגא עילם שבא לחלוק על הקצין. עילם הדגיש כי לס לא היגר לגרמניה אלא עבר להתגורר בשווייץ עקב מחלת אשתו. לדברי עילם חקר לס את אייכמן בשיטת "השוטר הטוב", התייחס אליו בהגינות וביחס קורקטי ולכן הצליח לדובב אותו. לדבריו מכאן עד התאהבות באייכמן הדרך ארוכה. לדעת עילם היה אבנר לס קשור לנוף מולדתו והאמין שיש גרמניה אחרת ושלא כל הגרמנים היו נאצים.

גירסת המשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גירסתם והסברם של בני משפחתו של אבנר לס הובאו בכתבה נרחבת של העיתונאית ראומה זיסקינד, שהתפרסמה ב"מעריב" חודשיים לאחר פטירתו, ב-2 במרץ 1987.[9] הכתבה התבססה על ראיון שערכה העיתונאית, עם פטירתו של לס, עם בתו המתגוררת בישראל. הבת פתחה בהצהרה כי אביה מת בתחושה שעשו לו עוול. לדבריה קיבל את המחווה הגרמנית להעניק לו את האזרחות מאחר שרצה להוכיח כי סלח לגרמנים שאשמתם רק בכך שהיו בניהם של רוצחים. תמלילי חקירתו של אייכמן יצאו לאור באנגלית צרפתית וגרמנית בשם "אייכמן נחקר" (Eichmann Interrogated). לדברי הבת סירבו הוצאות הספרים בישראל לפרסמם. לדבריה רצה אביה לחלוק את חויותיו מהחקירה בפני הדור הצעיר הישראלי והאירופי והירצה עליהן בבתי ספר באירופה ובגרמניה, אבל בישראל משום מה לא רצו לשמוע אותו. לדבריה גם ב"יד ושם" דחו אותו. הסיבה לדבריה לכך שבתום שליחותו בפריז נשאר לס בציריך הייתה כי השתקע בשווייץ כדי להעניק טיפול רפואי מעולה לאשתו שהייתה נפגעת שיתוק ילדים.

בראיון העלתה הבת קטעי זכרונות ורשמים ששמעה מפי אביה על חקירת אייכמן ומשפטו. בין היתר היא מצטטת את דברי האב על פגישתו הראשונה עם אייכמן:

"תגובתי הראשונה, כשהאסיר עמד מולנו בחולצה ובמכנסי חאקי, הייתה של אכזבה. לא ידעתי עוד למה ציפיתי – אולי לסוג של נאצי שראינו בסרטים; גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות וקווים חדים המביעים ארוגנטיות. במקום זאת, עמד לפני אדם צנום, לא גבוה ממני, שנראה פשוט ורגיל. החזות מאד רגילה שלו איכזבה."

לס סיפר לבתו כי התלבט האם לקבל את תפקיד חוקרו של אייכמן וכי הדחף הראשון שלו היה לסרב וכי נתקף אימה מהמחשבה שעליו לשמוע את עדויות הזוועה. אך לבסוף התגבר על הסלידה. לדברי הבת היו לאביה רגעים בהם הרגיש שאינו יכול לשמוע עוד את מעשי הזוועה. לס סיפר לבתו כי לא יכול היה לסבול את אטימותו הרגשית של אייכמן ותיאר מעמד אחד:

"חוסר הרגישות שלו בא לידי ביטוי בצורה בולטת יותר כשיום אחד שאל אותי האם יש לי אחים ואחיות ואם הורי עדיין בחיים. סיפרתי לו כי אבי גורש למזרח על ידי הארגון שלו בינואר 1943, באחד מהטרנספורטים האחרונים מברלין. אייכמן פתח עיניו לרוחה וצעק: 'הרי זה איום ונורא, אדוני הקצין זה נורא'."

במיוחד רגז לס, לדברי הבת, על ניסיונות החנופה של אייכמן. פעם אחת הצביע אייכמן על דרגות הקצין של לס ואמר: "אדוני הסרן, כאשר אני מסתכל על סמל הדרגה, אני מבין שאתה ואני קולגות. גם אני הייתי פעם שוטר." לס השיב לו: "אתה מעולם לא היית שוטר, אתה היית באס אס וב-אס דה."

בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירתו של אדולף אייכמן על ידי אבנר לס הועלתה פעמיים על מסך הקולנוע. הסרט הראשון "אייכמן" משנת 2007 הוא סרט העלילתי באורך מלא. הסרט שנוצר בהפקה משותפת בריטית-הונגרית, צולם בבודפשט והוא דובר אנגלית.[10] עלילת הסרט מבוססת על פרוטוקול החקירה שבוצעה על ידי לס והוא מתאר את מאבק המוחות שבין הנחקר לחוקרו. את דמותו של לס מגלם השחקן האמריקאי טרוי גריטי (אנ').

הסרט השני, "לשכה 06", הוא סרט תעודה ישראלי שהופק בשנת 2013.[11] הסרט באורך של 58 דקות בוים על ידי יואב הלוי. הסרט מתאר את סיפורם האישי והקבוצתי של צוות החוקרים, על סערת הנפש שעברו מול ממדי וזוועות השואה שנגלו להם בחקירתם. בסרט משולבות סצנות תיעודיות, חומרי ארכיון וסצנות משוחזרות. בסרט שהופק לאחר שאבנר לס כבר לא היה בין החיים מסופר סיפורו באמצעות קטעי ארכיון וכן מפיו של בנו, אלון לס. הסרט זכה בציון לשבח על מצוינות קולנועית בפסטיבל ירושלים לקולנוע 2013.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]