מיעוטים בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מחלוקת על הגדרת "מיעוטים בישראל".
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מחלוקת על הגדרת "מיעוטים בישראל".
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

במדינת ישראל חיים, לצד הרוב היהודי, אזרחים או תושבים המשתייכים לקבוצות אתניות, דתיות, לאומיות ולשוניות שונות, ואשר נהנים משוויון זכויות ומחירויות. על פי רוב, אין מונים עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים במשרד הפנים כיהודים במניין המיעוטים במדינה.

סוגי המיעוטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגוון קבוצות המיעוט בישראל הוא רחב, לחלקם פרמטרים רבים של קבוצת מיעוט ולחלקם מאפיין מיעוט יחיד. לדוגמה, קבוצת המיעוט הגדולה בישראל – האוכלוסייה הערבית מוסלמית – נבדלת בפנים הלאומיים, אתניים, תרבותיים, דתיים, ולשוניים, ולעומתה המיעוט השני בגודלו – האוכלוסייה החרדית – נבדלת בעיקר בפן הדתי והתרבותי.

המיעוט החרדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – יהדות חרדית#דמוגרפיה

על אף שהציבור החרדי מהווה, מבחינה דתית ולאומית, חלק מהרוב היהודי בישראל, הוא נחשב למיעוט. ציבור זה מונה כ-13 אחוזים מהאוכלוסייה. רוב החרדים גרים ביישובים ובשכונות נפרדים ומקפידים על ניתוק תרבותי מהחברה החילונית. הריכוזים הגדולים של האוכלוסייה החרדית הם בירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, בית שמש, ביתר עילית, אלעד, אשדוד ופתח תקווה, חיפה וערד.

המיעוט הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – ערביי ישראל

המיעוט הערבי הוא המיעוט הגדול בישראל ומהווה כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה[1]. רובם המכריע של ערביי ישראל הם מוסלמים סונים ומיעוטם נוצרים. רוב בני המיעוט הערבי חיים בערים ובכפרים נפרדים והשאר חיים בסביבות מעורבות כמו חיפה, עכו וירושלים.

ערבים מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
ערבים מוסלמים סונים עירוניים בערים המעורבות ירושלים, חיפה, נצרת, עכו, רמלה ולוד לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מעטים מהם שמתנדבים לשרת
סונים כפריים בכפרים בגליל, במזרח מישור החוף ובוואדי עארה לא משרתים בצה"ל, אך יש מהם שמשרתים במשטרה
בדואים (סונים) תושבי הנגב רהט, תל שבע, לקייה, שגב שלום, חורה ועוד 286,000 לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מהם שמתנדבים לשרת
תושבי הגליל בסמת טבעון, זרזיר, שבלי - אום אל-גנם ועוד 60,000‏[2]
ערבים מוסלמים שיעים-מתואלים בצפון מערב הגליל רוב המתואלים ברחו מישראל במלחמת העצמאות
אחמדים בשכונת כבאביר שבחיפה 2,200~ אף־על־פי שאינם משרתים בצבא בשל אמונתם, האחמדים נאמנים לשלטון במדינה שבהּ הם חיים להרחבה, ראו אחמדים בישראל

ערבים נוצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הנוצרים בישראל
תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
יוונים אורתודוקסים ברובם בערים בצפון הארץ, וכן ביישובים כפריים 36,000‏[2] לא חלה עליהם חובת שירות בצה"ל, אך יש מהם שמתנדבים לשרת
יוונים קתוליים במעיליא, בכפר כנא, בעכו ובחיפה 44,500‏[2]
לטינים קתוליים בחיפה 27,500‏[2] לא
פרוטסטנטים בירושלים ובצפון
מרונים בעיקר בגוש חלב ובחיפה 6,000 בין חיילי צד"ל שנמלטו מלבנון ומתגוררים בישראל יש גם מרונים
סורים אורתודוקסים בעיקר בעיר העתיקה בירושלים כ-2,000
קופטים בעיקר בירושלים, מעט בנצרת ומעט ביפו 2,000~ במקור ממצרים, ונמצאים בארץ ישראל עוד בטרם קום המדינה

דרוזים וצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרוזים בישראל מהווים את המיעוט האתני השני בגודלו בישראל עם כ-1.7% מהאוכלוסייה. מרכזי היישובים הדרוזים בישראל נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. מרכזי המיעוט הצ'רקסי הם הכפרים ריחאניה וכפר כמא בגליל.

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
דרוזים בכרמל, בגליל וברמת הגולן 148,000 הגברים משרתים בצה"ל ובכוחות הביטחון לדרוזים מערכת חינוך נפרדת
צ'רקסים בישראל מוסלמים בכפר כמא בגליל התחתון ובריחניה בגליל העליון 4,800~ קשורים למערך החינוך הדרוזי בישראל

מיעוטים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוצרים לא-ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
ארמנים נוצרים ברובע הארמני בירושלים (1,350~), ביפו (400~) ובחיפה (400~) 2,150~ לא להרחבה, ראו ארמנים בישראל
חבשים בעיר העתיקה בירושלים, וברחוב החבשים נשלחו על ידי קיסרי אתיופיה לירושלים ובנו את הכנסייה המקומית (לפי המסורת שלהם, הם מצאצאי מלכת שבא)
אפריקאים עבריים דימונה, ערד, מצפה רמון, טבריה 3,000~ קבוצה נוצרית אפרו-אמריקאית שמאמיניה היגרו לישראל החל מ-1969 ולאורך שנות השבעים.
ארמים מרונים ונוצרים אורתודוקסים בעיקר בצפון -

הוכרו כלאום נפרד ב-2014

אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדה תת-עדה מיקום בישראל גודל אוכלוסייה חובת שירות בכוחות הביטחון שונות
קראים בעיקר במצליח, רנן, רמלה ואשדוד 40,000 משרתים בכוחות הביטחון התפצלו מהעם היהודי בתקופת בית שני, עקב סירובם לקבל את התורה שבעל פה. לאחר הגלות חיו במצרים ועלו לארץ עם הקמת המדינה
עלווים מוסלמים עג'ר 2,600~
צוענים באב אל-חוטה והר הזיתים בירושלים 1,500~ להרחבה, ראו הצוענים בישראל
שומרונים בנווה פנחס שבחולון 750~ הגברים השומרונים החיים בחולון משרתים בצה"ל השומרונים החיים ברשות הפלסטינית נמנעים מלתמוך בגלוי באחד מן הצדדים בסכסוך הישראלי-פלסטיני
בהאיים בחיפה, בעכו ובנהריה 700~ הבודדים שהם אזרחי ישראל משרתים בצה"ל רובם מתנדבים הבאים מחוץ לישראל; בודדים מתוכם הם אזרחי ישראל
וייטנאמים בודהיסטים, נוצרים, יהודים בעיקר בגוש דן 300~ כן
הודים ג'ייניזם 120~ קהילה של 40 משפחות של יהלומנים שהיגרו בשנות ה-80 וה-90 לישראל


תושבים שאינם אזרחי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בישראל מספר קבוצות אוכלוסייה שאינן יהודים ואין להם אזרחות ישראלית.

תושבים חסרי אזרחות ישראלית משתייכים למספר מעמדות שונים:

  • תושב קבע – אדם בעל זכות להתגורר דרך קבע בישראל, שמממש זכות זו. תושב קבע עלול לאבד את מעמדו אם הוא מעתיק את מקום מגוריו אל מחוץ לישראל (בגבולות "הקו הירוק"), בניגוד לאזרח שיכול לחזור ולשבת בגבולות המדינה בכל עת.
  • תושב ארעי – מי שמתגורר בישראל, אך לא הפך לתושב ישראל.
  • מהגר עבודה – מי שקיבל אשרת עבודה ממשרד הפנים.
  • פליטי מלחמה – אנשים שברחו מאזורי מלחמה, ביקשו מקלט במדינת ישראל וקיבלו מעמד של פליט.
  • שוהה בלתי חוקי (שב"ח) – מי שנמצא בתחומי ישראל בלא שיש בידיו היתר לכך.

לתושבי קבע ולתושבים ארעיים יש זכויות סוציאליות, הכוללות קצבת ילדים, מענק לידה, קצבת נכות (במידת הצורך), דמי אבטלה (למי שהפסיק לעבוד), קצבת הבטחת הכנסה (למי שאינו עובד מעל לחצי שנה), השלמת הכנסה (למי שמשתכר מתחת לשכר מסוים), ביטוח בריאות ממלכתי וחברות בקופת חולים.

תושב קבע אינו זכאי להצביע בבחירות לכנסת, ואינו זכאי לדרכון ישראלי. בעלי מעמד פליט זכאים לקבל מהמדינה הגנה ומקלט.

לבעלי המעמד הבלתי חוקי (שב"חים) אין כל זכויות, והם צפויים לגירוש. בשל היעדר מעמדם החוקי, הם סובלים לעיתים מניצול על ידי מעסיקיהם.

בני זוג של יהודים ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים מחד גיסא, והגעת מאות אלפי מהגרי עבודה לישראל מאידך, החמיר משרד הפנים את מדיניות ההתאזרחות. נכון לנתוני משרד הפנים לשנת 2002, מצויים בישראל קרוב ל-5,000 בני זוג לא יהודים של ישראלים אשר אינם זכאים לאזרחות מכוח חוק השבות[3]. בשלב זה יכול לקבל בן הזוג מעמד של אזרח לאחר הליך מדורג שאורכו כחמש שנים.

מהגרי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – עובדים זרים בישראל

מדינת ישראל מעניקה אשרות שהייה לעובדים מחו"ל, על מנת שישמשו כוח עבודה החסר בישראל, בעיקר בתחומי החקלאות, הבניין, המסעדנות, משק הבית והסיעוד.

בהתאם לחוק האזרחות, עובדים אלה אינם נחשבים אזרחי המדינה.

עובדים זרים אשר אשרת השהייה שהעניק להם משרד הפנים הסתיימה ואינם חוזרים לארצות מוצאם, הופכים באופן אוטומטי לשוהים בלתי חוקיים, על כל המשתמע מכך. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אחוז השוהים הבלתי חוקיים מבין העובדים הזרים עומד על כ-45%.

שוהים בלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – שוהה בלתי חוקי

חדירת פלסטינים מהרשות הפלסטינית לשטח מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, במקומות עבירים יחסית או דרך פרצות בגדר ההפרדה, נעשית בעיקר לשם מציאת עבודה (ולעיתים לשם ביצוע פיגועי טרור).

על פי הערכות גורמים שונים במערכת הביטחון, נכון לשנת 2009, מספר השוהים הבלתי חוקיים מהרשות הפלסטינית בלא היתר בישראל נע בין 20,000 ל-50,000[4].

מדינת ישראל מעוניינת למנוע חדירת שב"חים לשטחי המדינה, בכל מחיר, ועל כן הוחלט להחמיר גם עם מסיעי ומליני שב"חים ישראליים. לטענת משטרת ישראל העברת שב"חים לישראל נעשית על ידי ארגוני פשיעה[5].

מסתננים מאפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – הסתננות מאפריקה לישראל

בעשור הראשון של המאה ה-21 החלה הסתננות של תושבי אפריקה לישראל דרך גבול ישראל-מצרים שלא היה מגודר. רוב המסתננים שוהים בישראל במעמד של מי שאינם בני-הרחקה, כיוון שהמדינות שמהן באו (כמו מצרים) אינן מוכנות להתחייב שלא ישיבו אותם לארץ מוצאם. רוב המסתננים הגיעו מאריתריאה (54 אחוז מכלל המסתננים ולמעלה מ-80 אחוז מהמסתננים בשנת 2010) מסודאן (23 אחוז), וכן, בשיעור הולך ויורד, מאתיופיה, מחוף השנהב, מניגריה וממדינות נוספות[6].‏ 85% מן המסתננים היו גברים[7].

הטיפול הממשלתי במסתננים השתנה עם הזמן. בעבר היו כ-1,500 כלואים במתקנים שונים, בהם בית סוהר סהרונים. רבים מהם מתגוררים בדרום תל אביב, באילת ובערד.

שוויון זכויות, אפליה והעדפה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמד המיעוטים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקימי מדינת ישראל התחייבו לשוויון זכויות לכל אזרחיה ודבר זה בא לידי ביטוי במגילת העצמאות, שבה נכתב:

מדינת ישראל תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"..."אנו קוראים לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

עם קום המדינה הוגדר על ידי בית המשפט העליון כי קיום שוויון זכויות חברתי גמור לכל אזרחי המדינה הוא עקרון יסוד חברתי. מגילת העצמאות פונה אל תושבי מדינת ישראל הערבים בבקשה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה, על בסיס אזרחות מלאה ושווה, כלומר: שוויון זכויות מלא בפני החוק, שוויון פוליטי (הזכות לבחור ולהיבחר) וכן שוויון חברתי בפני המוסדות הציבוריים והאזרחיים, לרבות שוויון הזדמנויות.

כמו כן, הצהירו מנסחי המגילה כי מדינת ישראל תעניק חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות לכל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין. ואכן, מדינת ישראל מכירה בחירותם של מיעוטים לשמר את תרבותם הנפרדת, לרבות, חלקית, בדרך של חינוך נפרד.

חוקים שונים מסדירים את שוויון הזכויות של המיעוטים ובמקרים רבים אין מדינת ישראל מסתפקת במתן חירות בלבד.

  • חוק חינוך ממלכתי[8] קובע שאחת ממטרות החינוך הממלכתי היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל", בנוסף נקבע ש"במוסדות-חינוך לא-יהודיים תותאם תוכנית הלימודים לתנאיהם המיוחדים". בפועל, המדינה מאפשרת לבני המיעוטים לקיים מערכות חינוך נפרדות, הממומנות בחלקן על ידי המדינה.
  • המדיניות הלשונית של מדינה מכירה במעמד המיוחד של השפה הערבית. בפועל נעשה שימוש נרחב בערבית בשלטי הכוונה, אך השימוש בה בדיוני הכנסת ובהודעות רשמיות של המדינה מועט
  • חוק שעות עבודה ומנוחה[9] מאפשר למי שאינו יהודי לבחור בין יום השבת, ראשון או שישי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו.
  • חוק שירות התעסוקה[10] קובע שאסור למעסיק לסרב לקבל דורש עבודה מטעמי הפליה בין השאר על רקע לאומי, גזעי או דתי.

אפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההצהרות וההכרזות של מנהיגי המדינה – החל במגילת העצמאות וכלה במערכות הבחירות השונות במהלך חייה של מדינת ישראל – הועמדו במבחן לאורך שנות קיומה של המדינה נוכח טענותיהם של קבוצות המיעוט כנגד אפליה. יש הטוענים כי האזרחים בני המיעוטים בישראל הם אוכלוסיות חלשות, הזוכות ליחס פחוּת מזה שזוכות לו קבוצות אחרות.

אפליה בשוק העבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מן הטענות על קיפוח נסב סביב סיכויי עבודה ושכר. טענות אלה נשמעות אף על ידי בני המיעוטים המשרתים בצה"ל, תוך שהם מתלוננים על כך שהם מספיק טובים כדי להילחם, אך לא להתקבל לעבודה בחלק מהמקומות.

האיסור על אפליה בהעסקה חל על תנאי העבודה, הקידום, הפיטורים, פיצויי הפיטורים ותנאי הפרישה, אולם מיון הנגזר מאופיים וממהותם של התפקיד או המשרה אינו בגדר אפליה. חריג זה מאפשר לעיתים למעסיקים להפלות אזרחים מקבוצות מיעוט בקבלה לעבודה, בין היתר בטענה כי קיימת בעיה ביטחונית בהעסקת ערבים במקום. טענה נוספת של מעסיקים עוסקת במיקום המגורים של המיעוטים. בכפרים רבים של מיעוטים הניידות בתחבורה ציבורית מהכפר מוגבלת, דבר שעלול לפגוע באפשרות של המיעוטים להגיע בזמן למקום העבודה.

כלים נוספים שעלולים לגרום לאפליית מיעוטים במקומות העבודה, הן דרישות כגון שירות צבאי, או עברית כשפת אם.

הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים, הנמצאת במשרד ראש הממשלה, אחראית על שיפור שילובם של בני המיעוטים בכלכלת ישראל.

ייצוג חסר בתפקידים בכירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני המיעוטים בישראל אינם זוכים לייצוג הולם בתפקידים בכירים במגזר הציבורי[11]. מספר הדירקטורים במגזר החרדי הערבי הדרוזי והצ'רקסי, נמוך ממספרם היחסי באוכלוסייה[12]. מספר בני מיעוטים כיהנו בתפקידים בכירים פוליטיים.

ייצוג תקשורתי

הערבים אזרחי מדינת ישראל מוצגים לרוב בהקשר של הקונפליקט או תוך קישור סטראוטיפי לסמלי תרבות (למשל, חומוס) ללא התייחסות נרחבת לערבים בהקשרים אזרחיים כלליים[13]. ב-2015 בניתוח תוכן שביצעה עמותת סיכוי, של הייצוג של המיעוט הערבי בערוצי השידור היהודיים ברדיו ובטלוויזיה עלה שרק כשני אחוז מהמרואיינים היו ערבים ורק עשירית מאותם מרואיינים ערבים רואיינו במסגרת המומחיות שלהם[13], בעוד באותה עת ערבים היו חמישית מאוכלוסיית ישראל[14]. בשנת 2015[15], כמחצית מסיקור הערבים בתקשורת הישראלית היה בעל טון שלילי מובהק[15]. הרבה מסיקור שלילי זה הוקדש לחברי כנסת ערבים, ורק כרבע מסיקור הערבים בתקשורת היה סיקור חיובי[15]. עוד סיקור שלילי ב-2015[16] הוקדש ל-95% מהאייטמים של התנועה האסלאמית על שני פלגיה, אף על פי שהפלג הצפוני והפלג הדרומי של התנועה הם שני ארגונים שונים[15]. לסיכום, לתקשורת תפקיד מרכזי בעיצוב החברה[17], כמו כן תפקיד מרכזי בחיזוק סולידריות קהילתית[17], אך לכאורה התקשורת לא ממלאת תפקידה, וכתוצאה מכך קיים אי שוויון והדרה בסיקור התקשורתי של המיעוט הערבי במדינת ישראל[18].

אפליה בהקצאת משאבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים רבות קיימת בישראל אפליה כלפי חרדים וערבים בהקצאת משאבי המדינה.

בשנים 1980–2003 ירדה הצפיפות בכיתות, אך עדיין במגזר הערבי גדולה הצפיפות ב-11% בהשוואה לצפיפות בכיתות במגזר היהודי

אף על פי שהחוק בנושא הקמת תאגידי מים וביוב נחקק לפני כחמש שנים[דרושה הבהרה], ומאז הוקמו כבר עשרה תאגידי מים וביוב במגזר היהודי, עד שנת 2008 לא הוקם אף תאגיד במגזרים הלא-יהודיים. בשנת 2008 הוקמו שני תאגידי ביוב למגזר הערבי, האחד לאזור נצרת והשני לכפרי הגליל התחתון. התאגידים הוקמו בעקבות החלטת ממשלה מיוחדת מפברואר 2007, שקבעה מענקים נדיבים לרשויות במגזר הלא יהודי אשר יקימו תאגיד מים וביוב עד חודש ינואר 2008. בגין המהלך יקבלו הרשויות סכום של 76 מיליון ש"ח, הן כמענקים והן כהחזר מילוות עבר שנטלו בגין משקי המים והביוב. בנוסף, צפוי תאגיד הרי נצרת לקבל סכום של כ-13 מיליון ש"ח כמענק לפיתוח תשתיות מים וביוב חדשות. התאגידים יתנהלו כחברות עסקיות לכל דבר, ויתקיימו מגביית מסים אשר יעברו ישירות לקופתם.

העדפה מתקנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 ביוני 1993 הוחלט בוועדת השרים לענייני תיאום ומנהל להוסיף במשרדי הממשלה 120 משרות לעובדים מן המגזר הערבי והדרוזי. התוכנית בוצעה בשלושה שלבים עד שנת 1997, ובשלב זה לא נקבע המשך למבצע.

בשנת 2000 תיקנה הכנסת את חוק החברות הממשלתיות, והוסיפה דרישה להבטחת ייצוג הולם לבני המיעוטים.

בית המשפט העליון הוציא מספר פסקי דין התומכים עקרונית בהעדפה מתקנת כלפי ערביי ישראל.

בשנת 2006 התקבלה החלטת ממשלה לסבסד הוצאות פיתוח תשתיות לבנייה חדשה לחיילים משוחררים במגזר הבדואי בצפון ובמגזרים הדרוזי והצ'רקסי ברמה זהה לזו שניתנת לחיילים משוחררים יהודים.

בשנת 2007 הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא קליטת עובדים ערבים בשירות הציבורי.

עמדות פוליטיות והיחס למדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
  2. ^ 1 2 3 4 עוז אלמוג, שרון הורנשטיין, ‏התפלגות המגזר הערבי לפי זיקה דתית, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
  3. ^ יולי חרומצ'נקו, אזרחים של אף אחד, באתר הארץ, 26 במרץ 2002
  4. ^ דני רובינשטיין, הכלכלה הפלסטינית: שובם של הפועלים לישראל, באתר כלכליסט, 9 בפברואר 2009
  5. ^ הודעה לעיתונות מטעם ועדת הפנים והגנת הסביבה: שוהים בלתי חוקיים: 3,630 תיקי חקירה נגד מסיעי שב"חים נפתחו בשנת 2007; המשטרה: ארגוני פשיעה עוסקים בהסעות מאורגנות של שב"חים, באתר הכנסת, 11 במרץ 2008
  6. ^ גלעד נתן, ‏הטיפול במסתננים מגבול מצרים, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, מאי 2010
  7. ^ ארנון סופר, עפרה קלינגר, משה טרדמן וחיים קורן, פליטים או מהגרי עבודה ממדינות אפריקה, עמ' 32, מרכז המחקר המכללה לביטחון לאומי וקתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, דצמבר 2009, באתר אוניברסיטת חיפה
  8. ^ חוק חינוך ממלכתי, סעיף 2.11
  9. ^ חוק שעות עבודה ומנוחה, פרק 3 סעיף 9א' (ג)
  10. ^ חוק שירות התעסוקה, סעיף 42
  11. ^ רועי נחמיאס, ייצוג הולם לערבים? החלטות יש, ביצוע - לא, באתר ynet, 26 באפריל 2006
  12. ^ נוה יוסף, בניגוד להבטחות: הממשלה לא מינתה 105 דירקטורים ערבים, News1,‏ 5 באוגוסט 2005
  13. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד נתי טוקר, "בלי ערבים בתקשורת הישראלית, הקהל ימשיך לחשוב שכל הערבים אותו דבר - כמו חנין זועבי או רוצחים", באתר TheMarker‏, 11 במרץ 2016
  14. ^ אוכלוסיית ישראל ערב יום העצמאות ה-67 של מדינת ישראל - 2015, באתר www.cbs.gov.il
  15. ^ 1 2 3 4 עידן רינג, מחיר ההדרה
  16. ^ עידן ריינג, מחיר ההדרה
  17. ^ 1 2 משה הלינגר, צוריאל ראשי, Moshe Hellinger, Tsuriel Rashi, The Ultra-Orthodox Minority and the Israeli Mass Media :A Proposal for Cultural Dialogue Predicated on the Media's Role in Shaping Civil Society / המיעוט החרדי והתקשורת הציבורית בישראל: בסיס לדיאלוג תרבותי המבוסס על תפקיד התקשורת בעיצובה של חברה אזרחית, Democratic Culture / תרבות דמוקרטית 13, 2011, עמ' 119–139
  18. ^ הדרה ודימוי שלילי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מיעוטים_בישראל&oldid=38531204"