לדלג לתוכן

ארמית גלילית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ארמית ארץ ישראלית)

ארמית גלילית הוא השם הרווח במחקר לניב של הלשון הארמית שדובר בארץ ישראל, בעיקר על ידי יהודים ובעיקר בגליל. הניב היה רווח בתקופה שבין דעיכת הדיבור העברי (במאה השנייה לספירה) ועד הכיבוש הערבימאה השביעית).

הארמית הגלילית, לצד הארמית הנוצרית והארמית השומרונית, שייכת לענף המערבי של הארמית המאוחרת, אשר דובר באזור ארץ ישראל. בזמנים שלפני הארמית המאוחרת דיברו בארץ ישראל בעיקר עברית (וארמית בינונית), ולאחריה - בעיקר ערבית.

שם הדיאלקט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי הארמית של יהודי ארץ־ישראל נחלקו בכינוייה, התלויים בדעותיהם על מוצאם הגאוגרפי של טיפוסי הלשון שלה ובמידת האחידות שהם מייחסים לה. היא כונתה בשמות שונים כגון ארמית גלילית, ארמית יהודית ארץ־ישראלית וארמית התלמוד הארץ־ישראלי. הכינויים מופיעים אצל חוקרים יהודים ונוצרים יחדיו.

השם המקובל לדיאלקט זה, "ארמית גלילית", בעייתי בכמה מובנים. ראשית, הוא מתעלם מקיומם של מסמכים שנכתבו בארמית בידי יהודים בדרומה של ארץ־ישראל, ומכל מקום הוא משקף רק את התקופה שהועתק בה מרכז הפעילות היהודית אל הגליל. אולם שם חלופי מקובל, "ארמית יהודית", אינו פותר את הבעיה לחלוטין שכן גם יהודי בבל השתמשו בארמית בניב אחר, שונה מאוד מהניב ששימש את יהודי ארץ־ ישראל. שם מדויק יותר, הוא "ארמית יהודית ארץ ישראלית של תקופת האמוראים".

המקורות להכרת הניב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות שמהם ידועה לנו הארמית הגלילית הם:

לכך יש להוסיף גם חיבורים הלכתיים מסוימים מתקופת הגאונים, פיוטים ארמיים, כתוּבות שנכתבו בארץ ישראל ובמצרים, וכן מספר מצומצם של פפירוסים וקמעות. יש הכוללים בניב זה גם את התרגומים הארמיים המאוחרים למקרא: תרגום נאופיטי, תרגום הקטעים וקטעי התרגום מגניזת קהיר.

תורת הכתיב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצף של שתי אותיות יו"ד ("יי") מציין או יו"ד כעיצור או הדו-תנועה /ay/.[1] הרצף של שתי אותיות ו"יו ("וו") מציין או וי"ו כעיצור או הדו-תנועה /aw/.[1]

מערכת העיצורים כללה 20 עיצורים: בּ [b], גּ [g], דּ [d], ו [w], ז [z], ח [ħ], ט [tˤ], י [j], כּ [k], ל [l], מ [m], נ [n], ס [s], ע [ʕ], פּ [p], צ [sˤ], ק [q], ר [r], שׁ [ʃ], תּ [t], וכן את מקביליהם הלא דגושים של עיצורי בג"ד כפ"ת, אשר לא היה להם מעמד פונמטי (כלומר, לא היו בעלי מעמד עצמאי).

שׂ נהגתה כסמ"ך; הגיית העיצורים א ו-ה נתערערה מאוד, וייתכן שהם נעלמו כליל.

ממעט המקורות המנוקדים (בעיקר קטעי גניזה של תלמוד ומדרש) עולה כי הארמית הגלילית כללה חמש תנועות (a e i o u) וכן שווא נע, שלגבי אופן הגייתו יש עדויות סותרות.

חילופי עיצורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים כללים לחילופי עיצורים באותיות הגרוניות א, ה, ח, ע.[2]

  • א בתחילת מילה. האות אל"ף אובדת בתחילת מילה. כאשר נמצא קידומת לפני אל"ף כזה, תנועת האל"ף מתאחדת עם תנועת הקידומת. בלי קידומת, אל"ף בראש מילה נעלם, והמילה כולה מתאחדת עם המילה הקודמת.
  • א באמצע מילה. באמצע מילה, אל"ף מאבדת את ערכה כעיצור בסוף הברה, ולפעמים בראש הברה. כאשר יש מילה עם קידומת לפני שורש שמתחיל באל"ף, האל"ף נעלם ומוחלף בדגש בעיצור הקודם. כתוצאה מכך באה צורת בניין אִתַפְעַל מן קידומת "את-" + "אפעל".
  • א בסוף מילה. אל"ף בסוף מילה נעלם, והמילה כולה מתאחדת עם המילה הבאה. אל"ף בניב הגלילית מתחלף לפעמים עם ה"א, ו"ו, יו"ד, ועי"ן. כתוצאה מכך מדובר בבניינים בצורת "אתפעל" בארמית גלילית לעומת, למשל, בניינים בצורת "התפעל" בארמית תנכית.[3]

קיימים כללים לחילופי עיצורים בעיצורים השפתיים ב, ו, מ, פ.[4]

  • האות ב. באופן כללי, האות בי"ת ניתן להתחלף עם "וו", מי"ם, ופ"א. בסוף הברה הבי"ת מתחלף ל-ō, וגם יכול להתחלף ל-ā. בי"ת עשוי להיעלם בסוף מילה.
  • האות פ. האות פ"א מתחלף עם "וו", ובי"ת, ועשוי להיעלם בסוף מילה.

תורת הצורות לשמות עצם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כינוי הגוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עברית ארמית הגייה משוערת
אני אנה ana
אתה את at
הוא הוא u
היא היא i
אנחנו אנן anan
אתם אתון attun
הם אינון innun
הן אינין innin
עברית ארמית הגייה משוערת
זה דין den
האלה הדין aden
ההן a'en
זאת דא da
זאת/ זה הדא ada
זה הא a
אלו אילין illen
ההוא ההוא a'u
אותה[6] ההיא a'i
ההם האינון a'innun
ההן האינין a'innin
כינוי זיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוי הזיקה הוא הקידומת "ד-" שבמקור הוא "די" (דלמן עמ' 116). הכינוי ד-\די עשוי להתייחס לשם עצם קודם במשפט או לא, ואם לא, יש משמעות של "מי ש-", "מה ש-", או כדומה (דלמן עמ' 117). לעיתים קרובות כינויים אחרים מקושרים לכינוי ד-\די (למשל הדין ד-, מה ד-, מאן ד-, וכדומה) כאשר אין שם עצם קודם (דלמן עמ' 117).

כינויים סתמיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוי הסתמי לבן אדם הוא "חדא\חד" או "אינש\בר נש". לדברים כינוי הסתמי הוא "מילה" (דלמן עמ' 121–122).

זכר:

נטיית היחיד נטיית הרבים
צורת נפרד יוֹם יוֹמִין
צורת נסמך יוֹם- יוֹמֵי-
צורה מיודעת יוֹמָא יוֹמָיַּא

נקבה:

נטיית היחיד נטיית הרבים
צורת נפרד מַלְכָּה מַלְכָּן
צורת נסמך מַלְכַת- מַלְכָת-
צורה מיודעת מַלְכְתָא מַלְכָתָא

מספרים סודרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מספרים 1-10.[7] חד, תרי\תרתי,[8] תלתא, ארבעה, חמשה, אשיתא, שבעה, תמניא, תשעה, עשרה. יש לשים לב שהצורות "תרי\תרתי" ו"אשיתא" הן ראויות לציון מכיוון שבניבים אחרים הצורות המקבילות הן "תרין\תרתין" ו"שיתא".
  • מספרים 11-19[9]. חד עשר, תרין עשר, תלת עשר, ארבעת עשר, חמשת עשר, שית עשר, שובעת עשר, תמני עשר, תשעה עשר
  • מספרים 20-90[10]. עשרין, תלתין, ארבעין, חמשין, שיתין, שובעין, תמנין, תשעין.

תורת הצורות לפעלים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפועל שישה בניינים, שלושה אקטיביים ושלושה פסיביים בהתאמה:

  • פְּעַל (מקביל לבניין קל בעברית)
  • פַּעֵל (מקביל לבניין פִּעֵל בעברית)
  • אַפְעֵל (מקביל לבניין הפעיל בעברית)
  • אֶתְפְּעֵל (סביל של פעל)
  • אֶתְפַּעַל (סביל של פעל)
  • אֶתַּפְעַל, נדיר מאוד (סביל של אפעל)
בניין ארמית בניין עברית ארמית עברית הגייה משוערת
פְּעַל Pe'al קַל Qal/Pa'al כְּתַב כָּתַב k'tav
אִתְפְּעֵל itpe'el[11] נִפְעַל Niphal אִתְכְּתֵיב נִכְּתַב itktev
אַפְעֵל Aph'el הִפְעִיל Hiphil אַפְקֵד הִפְקִיד aphqed
אִתַפְעַל Ittaph'al[11] הָפְעַל Hophal אִתַפְקַד הָפְקַד itaphqad
פַּעֵל Pa'el פִּעֵל Pi'el קַדֵיש קִדֵש qadesh
אִתְפַּעַל Itpa'al[11] נִתְפַּעַל Nitpa'al וְיִתְקַדַּשׁ נִתְקַדַּשׁ itqadash


להלן נטיית בניין קל, גזרת השלמים:

עבר

עברית ארמית הגייה משוערת
(אני) קטלתי קטלית qatlet
(אתה) קטלת קטלת qtalt
(הוא) קטל קטל qtal
(אנחנו) קטלנו קטלנן qtalnan
(אתם) קטלתם קטלתון qtaltun
(הם) קטלו קטלו qtalu

בינוני

עברית ארמית הגייה משוערת
קוטל קטל qatel
קוטלת קטלה qatla
קוטלים קטלין qatlin
קוטלות קטלן qatlan

עתיד

עברית ארמית הגייה משוערת
(אני) אקטול נקטול neqtol
(אתה) תקטול תקטול teqtol
(הוא) יקטול יקטול yeqtol
(אנחנו) נקטול נקטול neqtol
(אתם) תקטלו תקטלון teqtelun
(הם) יקטלו יקטלו yeqtelu

בצורת ההווה\עתיד בגוף ראשון יחיד, מופיעה גם את הצורה אֶקְטוֹל והצורה נֶקְטוֹל, והשניה מאלה זהה עם צורת גוף הראשון הרבים.[12] לפי דלמן, הצורה היא אכן צורת הרבים, אך שימוש שכיח בצורה הפך אותה לצורה מקובלת גם ליחיד בלי מובן הרבים (דלמן עמ' 266).

נטיית פועלי ל"ו, ל"י, ול"א

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נטיית פועלי ל"ו, ל"י, ול"א זהים למעט לעיתים בצורת הבינוני (דלמן פסקה 72). בעבר, יש נו"ן בסוף צורת הנסתרים (-ון/ōn-), הנסתרות (-ין/yān-), והרבים של גוף הראשון (-נן/ēnan-) (דלמן עמ' 338).

בניינים נדירים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסית לבניינים פְעל, פַעל, אפעל, אתפְעל ואתפַעל הבניינים אתַּפעַל, פועל, פעל (pāel), פַעלל, פְעלל, פלפל, שפעל, וספעל הם נדירים (דלמן עמ' 250–251).

ציטוטים בספרות חז"ל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובאות בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ג, עמוד ב' כמה דוגמאות של הניב הגלילי של ארמית ומידת השוני בינו לבין ניבים אחרים.

  • "ההוא בר גלילא [דהוה קאזיל] ואמר להו 'אמר למאן? אמר למאן?' אמרו ליה 'גלילאה שוטה! חמר למירכב, או חמר למישתי, עמר למילבש, או אימר לאיתכסאה?!' "
  • "ההיא איתתא דבעיא למימר לחברתה 'תאי דאוכליך חלבא' אמרה לה 'שלוכתי תוכליך לביא'."
  • "ההיא אתתא דאתיא לקמיה דדיינא אמרה ליה 'מרי כירי תפלא הוית לי וגנבוך מין וכדו הוות דכד שדרו לך עילויה לא מטי כרעיך אארעא'." לפי ביאור שטיינזלץ, האשה הזאת התכוונה למשפט הזה במחצית הראשונה של אמירתה: "מרי קירי, טבלא הוית לי וגנבוה מיני".[13]

חקר הארמית הגלילית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקדוק המדעי המלא של הארמית הגלילית נכתב לראשונה על ידי גוסטף דלמן בעשור הראשון של המאה ה־20 בחיבור שנקרא "Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch". מאז פרסומו, טרם נכתב דקדוק טוב ממנו לדיאלקט זה. ההתעניינות בדיאלקט היהודי מצד דלמן וכן חוקרים נוצרים רבים שבאו אחריו מבוסס על הנחה שהארמית הגלילית מייצגת באופן כלשהו את לשונו של ישו ושל תלמידיו, ועל כן יש בהכרת הניב כדי לסייע בהבנת הנוסח של הברית החדשה.

כמחצית המאה לאחר פרסום הדקדוק של דלמן, קבע יחזקאל קוטשר כי ספר זה לוקה בשתי מגרעות עיקריות: הראשונה, התבססות על לשון אונקלוס והתרגום לנביאים לצד הארמית הגלילית, על אף שניקודם מקורו בבבלי; השנייה, התבססות על טקסטים משובשים שתוקנו בהתאם לארמית הבבלית.[14]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gustaf Dalman, Grammatik des jüdisch-palästnischen Aramäisch, 2nd ed. Leipzig, 1905
  • Michael Sokoloff, A Dictionary of Jewish Palestinian Aramaic of the Byzantine Period, 2nd ed., Ramat Gan, 2002
  • E.Y. Kutscher, "Aramaic" in Encylopedia Judaica, vol. 3, cols. 270-274 (1973).
  • Caspar Levias, ,A Grammar of Galilean Aramaic, New York, 1986
  • Michael Sokoloff, "The Current State of Research on Galilean Aramaic", Journal of Near Eastern Studies Vol. 37, No. 2, Colloquium on Aramaic Studies (Apr., 1978), pp. 161-167.
  • Michael Sokoloff, "Jewish Palestinian Aramaic" in The Semitic Languages, ed. Stefan Weninger, et al. Berlin/Boston: Walter de Gruyter GmbH & Co. KG, 2011. Pp. 610-619.
  • S. E. Fassberg, A Grammar of the Palestinian Targum Fragments from the Cairo Genizah, Atlanta 1990
  • יחזקאל קוטשר, "מחקרים בארמית גלילית", תרביץ כא (תש"י), עמ' 205-192; כב (תשי"א), עמ' 53–63, 192-185; כג (תשי"ב), עמ' 35–60
  • יחזקאל קוטשר, "ביצוע תנועות U I בתעתיקי העברית המקראית בארמית הגלילית ובלשון חז"ל" ב-ספר זיכרון לבנימין דה-פריס (ערוך בידי ע"צ מלמד), ירושלים תשכ"ט, עמ' 251-218. ראו בפרט עמ' 233-227 ("בארמית הגלילית").
  • ק' לויאס, דקדוק הארמית הגלילית, ניו יורק תשמ"ו
  • מאיר בר-אילן, פיוטים ארמיים מארץ-ישראל ואחיזתם במציאות, י' יהלום ומ' סוקולוף, שירת בני מערבא, מהות, כג (תשס"א), עמ' 167–188

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 סוקולוף (2011) עמ' 612
  2. ^ Gustaf Dalman, §15. Konsonantveränderungen. 1. Die Gutturalen., Grammatik des Jüdisch-Palästinischen Aramäisch nach den Idiomen des palästinischen Talmud und Midrasch, des Onkelostargum, Leipzig: J. C. Hinrichs'sche Buchhandlung, 1905, עמ' 96-99 Error in Webarchive template: Timestamp not a number.
  3. ^ Frederick E. Greenspahn, An Introduction to Aramaic, 2d, Atlanta, Georgia: Society of Biblical Literature, 2007, עמ' 135
  4. ^ דלמן עמ' 104-106
  5. ^ אברהם טל, בירורים בארמית של ארץ־ישראל - הכינוי הרומז, לשוננו מד, עמ' 43-65
  6. ^ כמו "ההיא שעתא" ובעברית = אותה שעה
  7. ^ דלמן עמ' 126
  8. ^ דלמן עמ' 102
  9. ^ דלמן עמ' 126-127.
  10. ^ דלמן עמ' 127.
  11. ^ 1 2 3 Gustaf Dalman: Grammatik des jüdisch-palästinischen Aramäisch, 2nd ed. Leipzig 1905, p. 402.
  12. ^ סוקולוף (2011) עמ' 615
  13. ^ עדין שטיינזלץ, ביאור שטיינזלץ על עירובין נ״ג ב, באתר ספריא
  14. ^ י' קוטשר, מחקרים בארמית גלילית, תרביץ כא