בין שתי ערים (עגנון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בין שתי ערים הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, העוסק בחיי היהודים בגרמניה בזמן מלחמת העולם הראשונה. הסיפור פורסם לראשונה בגיליון שבועות ה'תש"ו של "הארץ", ב-5 ביוני 1946, ולאחר מכן נכלל בכרך "סמוך ונראה", השישי בסדרת כל סיפוריו של ש"י עגנון, ראה אור בשנת 1950.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור עוסק בעיירה קצנאו השוכנת בין הרי פרנקוניה התחתונה, ובאחותה התאומה, קצנאו עיר הרחצה. בשתי העיירות מתגוררים גם יהודים, ובשבת נוהגים בני העיירה קצנאו לטייל לקצנאו עיר הרחצה: "שעה זו של שבת אחר הצהרים שכל הקהלה יוצאת לעיר הרחצה שעה היא שהכל מצפים לה כל ימות השבוע. בין קצנאו לקצנאו הדרך לא ארוכה ויער גדול של ארנים נותן צל ואין כל טורח אפילו לנשים וזקנים ותינוקות להלוך מעיר לעיר".[1]

"המלחמה הגדולה" שפגעה ברעים ובטובים לא פסחה אף על קצנאו, כל שכן על היהודים שמתחילת המלחמה בהולים ומחופזים היו להגן על עצמם". רבים גויסו לצבא. מצבה של קצנאו היה טוב משל ערי גרמניה, משום ששכנה באזור כפרי, ולכן נהנתה מאספקת מזון תקינה, שתושבי הערים הגדולות לא זכו לה. איזידור שאלטיאהר, מורה לקטנים מפרנקפורט הגיע לנופש בעיר הרחצה, ופונק על ידי תושבי קצנאו במנות מזון שאותן שלח למשפחתו שנותרה בפרנקפורט. תוך כדי טיוליו גילה שהמרחק בין קצנאו לקצנאו עיר הרחצה גדול מתחום שבת, והביא לכך שיהודי קצנאו לא חרגו יותר מתחום זה: "עד שלא בא מר שאלטיאהר לקצנאו היה אדם מהלך להנאתו, עכשיו הנאתו של אדם היא שביתתו בגבול התחום".[2]

בנו יחידו של מיהזאם, הנחתום של קצנאו, נפצע בקרב ולאחר שנתרפא חזר לשדה הקרב, ושם "קפאו שתי רגליו בתוך חפירת הגייסות והחזירוהו לביתו, כשהוא מעונד בסימן כבוד של גבורה, אבל מחוסר רגליים".[3] ליזל, אחותה של מרת מיהזאם שהתגוררה באופינבאך, התאלמנה במלחמה ונותרה בחוסר כל עם שלושה ילדים. מצא לה גיסהּ, הנחתום, עבודה בקצנאו עיר הרחצה. מחמת העבודה הרבה לא מצאו האחיות זמן לפגוש זו את זו. ביום טוב שני של שבועות התפנתה ליזל מעבודה, "הודיעה ליזל לאחותה על ידי גוי שהיא עומדת אחר הצהריים לבוא ליער" (ראו הסבר הלכתי בהמשך). השתיים אכן נפגשו ביער שבין שתי הערים, וסיפרו זו לזו את צרותיהן, עד ששקעה השמש.

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע אוטוביוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסיפור זה רקע אוטוביוגרפי נרחב. חרף התגייסותם הנלהבת של היהודים למלחמה, המתוארת בסיפור, עגנון עצמו נהג אחרת. בשנת 1916, שנתיים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל עגנון צו גיוס. הוא פגע בבריאותו כדי להימנע מגיוס ואכן לא גויס, אך אושפז במשך חמישה חודשים בבית החולים היהודי בברלין. לאחר שהסתיים אשפוזו, הציע לו פטרונו, שלמה זלמן שוקן, שיצא לנופש בעיירה באד בריקנאו שבפרנקוניה התחתית, בצפון בוואריה.[4] עגנון יצא פעמים אחדות לנופש בעיירה זו ובסביבתה, ותיאר את הנאתו: "הפרות השמנות נותנות לי מדי יום ביומו ליטר חלב, ותחת עשן החשמליות והרכבות אשר בברלין יתן התפוח ריחו".[5] בסמוך לבאד בריקנאו נמצאת עיירת רחצה, שאותה בנה לודוויג הראשון, מלך בוואריה. פרופ' דן לאור, הביוגרף של עגנון, מציין שקצנאו וקצנאו, המתוארות בסיפור "בין שתי ערים", משקפות את באד בריקנאו ותאומתה, שעד היום ניתן לזהות בהן את הרחובות והפרומנדה שמתאר עגנון בסיפורו (אך יהודים אין בהם – בית הכנסת של העיירה נשרף בליל הבדולח, ולאחר מכן נשלחו יהודי המקום למחנות ריכוז ולא שבו).[6]

על סיפוריו של עגנון המתארים את יהדות גרמניה במלחמת העולם הראשונה כתב לאור:

אף שסיפורים אלה - בעלי פאתוס אנטי-מלחמתי מובהק - נכתבו רק משלהי שנות הארבעים ואילך, ניכר בהם היטב הזעזוע שפקד את עגנון בזמן אמת. כתיבתו העצימה יותר מכל את ההרס הפיסי והנפשי שהיה מנת חלקם של יהודי גרמניה שבתוכם ישב ושאותם היטיב להכיר במהלך שנות המלחמה.[6]

סוגיית תחום שבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא השטח שבו מותר לאדם להלך ברגליו בשבת, ביום הכיפורים וביום טוב. שטח זה הוא בדרך כלל 2,000 אמות (כ-1 ק"מ) לכל כיוון מחוץ לגבול השטח העירוני שבו נמצא האדם בשעת כניסת השבת או החג. ישנו איסור (דרבנן) לצאת בשבת, ביום טוב או ביום הכיפורים מחוץ לתחום שבת. כאמור, מר שאלטיאהר גילה שהמרחק בין קצנאו לקצנאו עיר הרחצה גדול מתחום שבת, והורה ליהודי קצנאו שלא לחרוג מתחום זה. הוא ערך בירור כיצד לא ידוע זאת יהודי המקום קודם לכן, והתברר שבעת שהתיר זאת המורה הזקן של קצנאו, היה בשולי קצנאו עיר הרחצה בית של שמש הכנסייה והצטרף לעיר, כך שהמרחק בין שתי הערים היה בגבולות תחום שבת. אלא שבתחילת המלחמה נהרס בית זה. "אמר להם הזקן, אם כך נצטמצם תחום העיר ואין שום היתר לילך מקצנאו לקצנאו בשבת".[7]

כיוון שכך, כאשר רצתה ליזל, שהתגוררה בקצנאו עיר הרחצה לפגוש בשבועות את אחותה שהתגוררה בקצנאו, לא יכלה ללכת לבקרה, אלא רק לקבוע אתה פגישה באמצע הדרך, במקום שבשביל כל אחת מהן עודנו בתחום שבת. כיוון שהיכולת לקיים את הפגישה נודעה לליזל רק במהלך החג, נאלצה להשתמש בשירותיו של גוי של שבת, שעליו לא חלות מגבלות השבת.

מבנה הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתונאי דוד גלעדי עסק במבנה הסיפור:

"בין שתי ערים" הוא סיפור אחד המתחלק למעשה לשנים. מקום העלילה הוא שמאחדם. גם אוירתם של שני החלקים שונה זו מזו. הראשון שרוי באוירת רוח טובה של יהודי עיירת רחצה קטנה, יראים ותמימים, הגומלים חסדים עם אורח שנזדמן להם מפרנקפורט ומשפיעים עליו רב שפע והוא גומל להם בגילוי מכשול שבו נכשלו כולם: טיולים מחוץ לתחום שבת... המורה שבא מפרנקפורט הוא גלגולו של חסיד שוטה, הגוזל את עונג שבתם היחיד של תמימי קצנאו. החלק השני של הסיפור שרוי באווירה של עגמימות. שתי אחיות שמצוקות המלחמה וגורל הפרידו ביניהן, נפגשות בעיר קצנאו כשדמעות אהבה ואסונות עומדות ביניהן.[8]

הקשר בין שני חלקי הסיפור הדוק יותר משמתאר גלעדי, שהרי האיסור על תחום שבת, שנוצר בחלק הראשון, מהווה מכשול נוסף שעל האחיות להתגבר עליו במאמציהן להיפגש.

על מקומו של הסיפור בכרך "סמוך ונראה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור הוא אחד מארבעת הסיפורים הפותחים את הכרך "סמוך ונראה": "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו", "אצל חמדת", "בין שתי ערים" ו"האדונית והרוכל". על כך העיר אפרים אלימלך אורבך:[9]

ארבעת הסיפורים הראשונים שבספר 'סמוך ונראה' מצטרפים לכלל עניין שלם, אף כי המספר מעלה בידו האמונה טיפוסים שונים, רובדי חברה מגוונים וגלויות רחוקות זו מזו. בית ישראל מעורער מבפנים גם כשהוא נראה לכאורה שלם מבחוץ, הניסיונות של השלמה עם הסביבה אגב שמירה על נאמנות לאורח-חיים יהודי אינם אלא 'קצנאו' (= נווה חתולים) והטמיעה המוחלטת והבריחה לבית הזר משאירות ככלות הכול את היהודי כרוכל המחזר ממקום למקום, ובהגיעו למקום חדש יעמוד בפני אותן הסכנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ש"י עגנון, "בין שתי ערים", בכרך סמוך ונראה, הוצאת שוקן, 1960, עמ' 80
  2. ^ "בין שתי ערים", עמ' 85
  3. ^ "בין שתי ערים", עמ' 86
  4. ^ ש"י עגנון - ש"ז שוקן / חילופי אגרות, הוצאת שוקן, 2003, עמ' 49 - מכתב מש"ז שוקן לש"י עגנון, 25 ביוני 1917
  5. ^ ש"י עגנון - ש"ז שוקן / חילופי אגרות, הוצאת שוקן, 2003, עמ' 51 - גלויה מש"י עגנון לש"ז שוקן, סוף יולי 1917
  6. ^ 6.0 6.1 דן לאורבין קצנאו לקצנאו הדרך לא ארוכה ויער גדול של ארנים נותן צל, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2012
  7. ^ "בין שתי ערים", עמ' 85
  8. ^ דוד גלעדיעוד פנינה של ש"י עגנון, מעריב, 15 בדצמבר 1950
  9. ^ אפרים אלימלך אורבך, "פרקים של 'ספר המדינה' ומקומם בתוך 'סמוך ונראה'", בקובץ המאמרים ש"י עגנון; מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 226-195.