פרקים של ספר המדינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרקים של ספר המדינה הוא אוסף של ארבע סאטירות מאת ש"י עגנון, הנכלל בספר "סמוך ונראה". בסאטירות לועג עגנון לסדרי הממשל והדיון הציבורי. "'ספר המדינה' מציג את החיים כפארסה או כאבסורד", ציינה חוקרת הספרות מנוחה גלבוע.‏[1]

תחילתם של "פרקים של ספר המדינה" ב"פתיחה לספר המדינה", שלאחריה ארבע סאטירות:

  • החוטפים: על בעיית ריבוי הנאומים ומיעוט המעשים.
  • שלום עולמים: על המחלוקת בעם.
  • קליפת תפוח זהב: על שמירת הניקיון במרחב הציבורי.
  • על המסים: על הוועדה הממשלתית כפתרון לכל בעיה, ובמקרה זה - הטלת מס לשם התמודדות עם גרעון בתקציב המדינה.

אף שהפרקים מופיעים בקובץ "סמוך ונראה" כמקשה אחת, הם נכתבו כל אחד בנפרד, ופורסמו בסדר שונה מזה שבו הם מופיעים בקובץ: "קליפת תפוח זהב" ראה אור ראשון, בשנת 1939, "החוטפים" ו"שלום עולמים" ראו אור בשנת 1942, ואחרונים ראו אור "על המסים" ו"פתיחה לספר המדינה", ב-1950. מועד התרחשותו של הסיפור "קליפת תפוח זהב", לאחר שניתנו לראשונה המלצות על חלוקתה של ארץ ישראל, בא לידי ביטוי במשפט המופיע בו: "הרי הארץ עתידה להחלק, ועדיין אין אדם יודע בחלקו של מי יפול מקום זה, שמא יפול בחלקם של צרינו".

פתיחה לספר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחה לספר המדינה מתאר המחבר את הקשיים שבהם נתקל בהגשמת רצונו לכתוב את פרקים של ספר המדינה. "מיום שעמדתי על דעתי ביקשתי לכתוב בספר את מעשי המדינה. אבל כל אימת שקרבתי אל המלאכה נרתעתי לאחורי, שהרי המדינה אינה כשאר כל דבר שיש בו רוח חיים", כך הוא פותח את דבריו, וממשיך בתיאור הקשיים הכרוכים בתיאורו של גוף חמקמק כדוגמת המדינה. אבל, הוא ממשיך, "וכשנתייאשתי מכתיבת הספר, לא נתייאש הספר מלהכתב. פעמים הרבה בא צרור דפים ריקים שעלעלה בהם הרוח וכל דף ודף היה מצווח כאותן הנשמות שהולכות ערטלאות, והיה אומר וכי אין מלה יהודית להלבישני בה".

כדרך להתמודד עם הקושי, ניסה דרך עקיפה: "ואם אין בידי לכתוב את מעשה המדינה עצמה אכתוב מעשיהם של מנהיגי המדינה". גם דרך זו רצופה קשיים, אך לבסוף נמלא לבו אומץ, "והוא שעמד לי לבטל כל המכשולים ולהסיר ממני כל הפקפוקים ולהתקרב אל המלאכה ולהעלות בספר מקצת ממה שראו עיני".

המחבר מותח ביקורת על לשונם של המנהיגים, ומבליע בה גם ביקורת על חידושיו של ועד הלשון העברית:

Cquote2.svg

ואף על פי שהשתדלתי בכל כוחי לכתוב דברים כהווייתם, משהגעתי למסירת השיחות הוכרחתי לשנות מן הסגנון, שרוב גדולי המדינה ודּבריה לקחו להם לשון בלולה ומעורבבת ממליצות ישנות שלא עמדו על פירושן האמיתי, ופעמים הם אומרים דבר שפירושו הוא היפך כוונתם. ואף לשונם השגורה בפיהם אף היא בלולה במלים שבדו חברי לשוניה,‏[2] שכל אחד מהם משתבח ואומר ראו כמה מאות של מלים עשיתי.

Cquote3.svg

את הפתיחה מסיים המחבר במעין תפילה לשלום המדינה: "לסוף אתפלל בשלומה של המדינה, ובשלום שריה העומדים לימינה. בגאון מליהם מצאתי אומץ. על כן קמצתי גם לי קומץ. ובספרי תקעתיו כיתד התקועה, קנצי למלין‏[3] ולה' הישועה".

החוטפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה זו מוקדשת לבעיית ריבוי הנאומים ומיעוט המעשים. "מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם כן דנים עליו תחילה. ואין דנים אלא נואמים ודורשים. נאמו נאומים ודרשו הדרשה רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה מוטב, ואם לאו מוסיפין לה נאום. עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידין נואם אחר. אם בטלה הצרה מוטב, ואם לאו וכו'."

וכך היה מר שרייהולץ אמור לנאום, ונתכנסו כל בני העיר לשמוע אותו. בזמן שהכול ממתינים לבואו של הנואם, הגיעו שלושה בחורים לביתו של מר שרייהולץ, והודיעו לו שהגיעו על מנת להסיעו לבית הוועד באבטומוביל הממתין לו בחוץ. הלך מר שרייהולץ עמם, אך במקום להסיעו לבית הוועד הסיעו אותו הבחורים למקום אחר. כאשר התברר הדבר למר שרייהולץ, שאל מדוע עשו זאת, והשיבו "צרות הרבה באות על המדינה ואין ספק בעינינו שרובן באות על ידי שאנו מוציאים רוב ימינו בדרשות ואין אנו באים לידי מעשה. ואם אין בידינו להסיע לבו של הציבור מן הדרשנים הרי אנו מבקשים להסיע את הדרשנים מן הציבור, כדי שיהא לבו של אדם פנוי להרהר בעצמו במה הוא מוציא ימיו ושנותיו". לשאלתו של מר שרייהולץ עד מתי הם מתכוונים להחזיקו, ענו הבחורים "עד שיקוץ הקהל בישיבתו ויחזור לביתו".

כאשר שאל מר שרייהולץ את הבחורים "ומה דברים דרך משל אתם מבקשים בארץ?" ענו לו "איך נדע? שבע שנים צריכות שיעברו עד שיתפנה המוח מהבלם של נואמי נאומים ויחזור לבריאותו".

שהה מר שרייהולץ עם הבחורים, עד שאמר "רוצה אני לעשות עמכם עסק", והסביר: "בשבוע הבא צריך וולצר חבירי לנאום. מכירים אתם אותו פטפטן. אם אתם עושים לו כשם שעשיתם לי הריני מוחל לכם ואיני קובל עליכם". והוסיף ונתן להם מעות, כדי שיוכלו לשכור אבטומוביל גם בשבוע הבא ובשבוע שלאחריו. רצו הבחורים להחזיר את מר שרייהולץ לביתו, אך הוא אמר להם: "מוטב שתוציאו שכר אותו אבטומוביל על חבירי אחר שעתיד לנאום ואני אחזור לביתי ברגל".

ומכאן, "מה שעשה מר שרייהולץ לחבריו עשו הם לחבריהם וחבריהם לחבריהם, שרוב בני האדם אינם עושים חדשות, אלא נוהגים לחקות מעשי אחרים. מתוך כך החל העולם מוקיר רגליו מבית הועד, שפעמים הרבה באו ולא באו הנואמים. ומתוך שלא הלכו לשמוע נאומים ישבו בבתיהם. ומתוך שישבו בבתיהם יש שהיו מסתכלים בספר ומטפלים בבניהם. ואם עדיין העולם לא נשתנה לטובה שינוי קל כבר ניכר והולך."

שלום עולמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה זו מוקדשת לבעיית המחלוקת בעם. תחילתה של הסאטירה בצרה: "השמים לא הורידו גשמים והארץ לא נתנה יבולה", והרעב שרר בארץ. "לעולם אין צרה באה יחידה", ועל צרה זו נוספה השמועה שאויבים הקיפו את המדינה. בנוסף על שתי צרות אלה, "בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ופרועי הראש כאחד".

"היה באותה מדינה אדם אחד, לא מכסויי הראש ולא מגלויי הראש, אלא אדם סתם, שאם צריך להתגרד מגלה את ראשו, אינו צריך להתגרד אינו מגלה את ראשו". הלך אדם זה והתפלל על הגשמים. נודע הדבר לראשי המדינה ונתבהלו, הן כסויי הראש והן גלויי הראש. החלו הכול כועסים, "אותו אדם מי שלחו ובשם מי נתקבל לפני המקום", ובעקבות זאת "גילו דעתם שאותו מעשה עלול לערער את יסודות המדינה, ואין צורך לומר את המשמעת, שכל שאין לו תוקף מן הציבור ועושה עצמו שליח הרי הוא בכלל מפירי חוק פורצי גדר, ומחבל את סדרי המדינה". כעס זה על אותו אדם הביא לליכוד השורות, שהכול כעסו עליו והיו תמימי דעים. דנו ראשי המדינה בפריצת גדר זו, והחליטו "לעשות מחסה ממטר מסוף המדינה ועד סופה, שאפילו בעל הגשמים מוריד גשמים להפריח את הארץ, על כרחו לא יגיעו הגשמים לארץ ולא תצמיח את האדמה ונמצאת המשמעת משמעת". הקימו ועדים של כל בעלי המקצוע הנחוצים, ו"עוד עשו סתם ועד, שנחלק לשנים, סתם א' וסתם ב'. לאחר שנתמנו כל הוועדים מינו ועד כל הוועדים". התלבטו ודנו איזה שם יינתן לשטיח שיכסה את המדינה, ולאחר דין ודברים החליטו שיהיה שמו "פרוטסתיה". גייסו כספים מכל בני העם למימון יצירת פרוטסתיה, וכאשר נשלמה מלאכתו, "תלו את השטיח על גבי הכלונסאות ופירסו אותו מסוף המדינה ועד סופה".

אלא שנתקבלה תפילתו של אותו אדם, והחלו גשמים יורדים. נקרע השטיח והגשמים הרוו את האדמה, והארץ נתנה יבולה. "ועד שהרעבים שמחים השבעים עצובים, שכל מזונות שאצרו ירד מחירם והפסידו. ואף גדולי המדינה אף הם שמחתם לא היתה שלימה. כסויי הראש שנתמעכו ירמולקאותיהם ומצנפותיהם, גלויי הראש, שהיו הגשמים מטפחים על קרחתם ועל גבחתם".

פרשנות אפשרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור יש אלגוריה מתאימה מאד לסיפורי מגדל בבל ונח בראשית ט-יא – בסיפור בבואה: גם כאן מנסה הציבור לשנות סדרי עולם, אלא שהדגש כאן הוא על יכולת התקשורת ביניהם, העיתונים, הנואמים, המשוררים, שמטרתם היא בסופו של דבר שלילית מכל הבט: אין הם רוצים להציל את המדינה מהבצורת ומהרעב, ואין הם רוצים שכבודם ייפגע בגלל אותו מתפלל יחיד. גם הם בונים מפעל שאין כמוהו בכל הארץ, אלא שאותו שטיח הוא בבואה ל'רקיע' של ספר בראשית, אשר על פי התפיסה הקדמונית השמים הם יריעה דקה ורקועה העוצרת ואוצרת את המים העליונים מלרדת ולהציף את הארץ.

והרי בוני מגדל בבל, מטרתם לא היתה סתם להגיע לשמים, אלא להבקיע ולפרוץ את אותה יריעת שמים, והמדרש מרבה להרחיב על כך. הד לרעיון זה נשמע גם בפיוט העתיק של 'סדר העבודה' – 'אתה כוננת' הנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים: טָעוּ בְעָשְׁרָם וּבָנוּ מִגְדָּל, וַיֹּאמְרוּ נַבְקִיעַ הָרָקִיעַ לְהִלָּחֶם בּוֹ: מטרתם של בוני המגדל היתה להבקיע את יריעת הרקיע ולהלחם באלהים.

והנה "נח" של הסיפור שלנו: צדיק יחיד בדורו המתפלל לירידת גשמים, אלא שאותו מבול שיורד על הארץ אינו משמיד ומכלה, אלא מחיה ומרווה, מציל את המדינה (או את האנושות) ממוות ומכיליון. זהו 'נח' המתנגד לגזירת הקב"ה, אלא שבהיפוך תפקידים, אין זה מפני גזירת המבול, אלא מפני גזירת עצירת הגשמים. ואולי רומז לכך עגנון בכינויו של אותו מתפלל: 'אדם סתם' = 'איש תם' (כינויו של נח בראשית הפרשה; אדם=איש, סתם/תם?).

לא רק על גאוותנות, צרות עין ומוחין, מלגלג עגנון, אלא הוא הופך גם את היוצרות במעין מדרש-משולב של שני הסיפורים שלכאורה אין קשר ביניהם, אך למעשה הם דומים: גובה הלב, יוהרה אנושית וחטאים חברתיים מביאים לחורבן ולמבול, לפילוג ולבלבול.

קליפת תפוח זהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה זו מוקדשת לבעיית שמירת הניקיון במרחב הציבורי. להבדיל משתי קודמותיה, שאותן מספר המחבר כצופה מן הצד, כאן המחבר, המכנה עצמו "בעל ספר המדינה", הוא גיבורו של הסיפור.

"קליפת תפוח זהב נזרקה לרשות הרבים", יש שהתלכלכו ממנה ויש שהחליקו עליה. איש לא טרח לסלקה, אך הבריות "התחילו מתרעמים וכועסים על כל שלוי עולם‏‏[4] ועל הקליפה". יש שהתלוננו על זה שזרק את הקליפה ויש שהתלוננו על העירייה. וכך הרבו בדיבורים אך לא עשו מעשה. "היתה הקליפה מונחת לה והיתה מתלכלכת והולכת עד שנתכרכמו פניה וניטל הדרה", וקם מי שהציע לפרסם את תצלומה בעיתונים.

"נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה. שחה ונטל את הקליפה והניחה במקום שהניחה. [...] כיון שהתחיל לפנות את הפסולת התחילו הכל מסייעין אותו בעצות. [...] כדי לצאת כל הדעות התחיל בעל ספר המדינה עושה בשתי ידים בבת אחת. אלא שבעלי עצות מרובים וידיו של אדם מועטות. בתוך שזה משתדל לעשות כרצון איש ואיש נתלקטו ובאו שאר בעלי עצות והתחילו מתווכחים מה ראוי לפנות תחילה ומה ראוי לפנות בסוף. ומתוך שהיו מתווכחים החלו מריבים".

ראה שוטר את ההתקהלות[5] שנוצרה, וגער במתווכחים, שקמו הלכו איש לדרכו. "משראה בעל ספר המדינה שכולם הלכו להם אמר לעצמו, עכשיו לא יבטיל אותך שום אדם ממלאכתך. מיד כפל את זריזותו והיה מפנה והולך עד שהתחיל הרחוב מתנקה קצת מחלאתו". ראה זאת השוטר והאשים את בעל ספר המדינה שהוא שגרם להתקהלות, ו"הוציא את פנקסו וכתב עליו שמו כדי לתבוע אותו לדין, על שמקהיל קהלות ברחוב ועושה שערוריות". הסביר בעל ספר המדינה שכל מעשיו לנקות את הרחוב באו. מיד האשימו השוטר גם בפינוי אשפה בלא הסמכה ובלא רישיון. "ברם זכור השוטר לטוב שלא נטלני עמו, שאותה שעה שעת סעודת הצהרים היתה זמן סעודה לכל והיה בהול לסעוד".

ומסיים בעל ספר המדינה את סיפורו: "אוי לו לזה שביקש לסלק מקצת מן האשפה שבמדינה ומה למדינה שעדיין לא נתנקתה מפסלתה".

על המסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאטירה זו, הארוכה מבין ארבע הסאטירות והיחידה שנכתבה לאחר קום המדינה, עוסקת בהטלת מס לשם התמודדות עם גרעון בתקציב המדינה.

"שוב פעם אחת הוצרכה המדינה לממון, וממון אינו מצוי, ואפילו כדי לשלם לפקידי המדינה שנוטלים תמיד שכרם מראש". התכנסו גדולי המדינה והחליטו להקים ועדה של מומחים שיבדקו את המצב. הגיעה הוועדה למסקנה "שחייבת היא המדינה לפקידים שכר חודש". מסרה הממשלה את מסקנותיה של ועדה זו לשתי ועדות נוספות, ועדה של עורכי דין וועדה של סוחרים וחרשתנים. הגיעו גם ועדות אלה למסקנה דומה לזו של קודמתן. לא ידעו גדולי המדינה מה לעשות, שהרי כסף אין, "ולא נשתייר כלי מכלי תשמישיו של אדם שאין גובים ממנו מס". מינתה הממשלה ועדה נוספת, ו"מאחר שהשכל הפועל פועל אצל כל אדם בשווה, העלתה אותה הוועדה מה שהעלו הוועדות הראשונות". כיוון שפקידי האוצר דיווחו לשר "שאין בקופת המדינה אפילו פרוטה מחוקה", הוקמה ועדה נוספת, שהתייצבה בפני גזבר הראש (העוסק גם בחקר בדיחותיה של המדינה), כדי לברר האם יש ממש בדברי פקידי האוצר, וזו גילתה שאכן, כסף אין. "חזרו גדולי המדינה עם נבחרי העם וחזרו לבדוק כל דבר שיכול לשמש גביית מסים חדשים. בדקו ומצאו שלא הניחו דבר וחצי דבר שאין עליו מס". לדיון הצטרפו נואמי הנאומים, ובהם "הצטיין ביותר מר שרייהולץ בנאומו המשוכלל, שיכולים לומר עליו על הנאום שהוא פנינה מדינית" ומר וולצר ש"השתדל לעלות עליו... ולא עלתה בידו".[6]

פעמים אחדות מסופר כי הוועדה הגישה לא רק את מסקנותיה, אלא גם "חשבון שכר עבודתה וחשבון כל הוצאות הוועדה".[7]

במקרה שם לב אחד מבאי בית שפתותיים (הוא בית המחוקקים) שטרם הוטל מס על מקל הליכה, והציע להטיל מס על חפץ זה. מיד הרכיבו ועדות אחדות לגיבוש פרטי המס, "ובתוקף הסמכות שניתנה למדינה חקקה המדינה חוק שכל מי שיש לו מקל חייב לשלם מס מקל". כדי להימנע מהמס, "התחילו המקלות מתמעטים והולכים עד שנעלמו". קבעה המדינה "שכל מי שהיה לו מקל, בין שהוא מהלך במקלו בין שאינו מהלך במקלו חייב לשלם מס מקל". החלו טרוניות על גובה המס: "טוענים היו מקצת מבני המדינה, אני שמקלי דק אפשר שחייב הוא במס כמקל עבה. ונמוכי קומה היו טוענים, אני שמקלי קטן אפשר שאשלם כאותם שמקלותיהם ארוכים". הרכיבה המדינה עוד ועדות אחדות לטיפול בענייני המס, ובהן ועדה שייבאה עצים כדי להכין מקלות לכל דורש. "כיון שבאו העצים לא מצאו תופס משור ואוחז גרזן, שמחמת שהמדינה רגילה להביא את רוב צרכיה מחוצה לארץ בטלה המלאכה מן המדינה ולא נמצא בכל המדינה חוטב עצים". שמרו את העצים במגרשים שהופקעו לשם כך, אלא שהשומרים שרפו את העצים כדי להתחמם, והפכו את העצים לאפר. "ובכן מאחר שלא נמצאו חוטבי עצים במדינה חזרו ושלחו שלוחים לחוצה לארץ, להביא מקלות מתוקנים, שכולם עשויים בצורה אחת ובעובי אחד ובאורך אחד, כדי שלא ליתן פתחון פה לנרגנים".

"לא היו ימים מרובים עד שכל בני המדינה מצאו להם מקלות ומצאה המדינה לגבות מהם מס מקלות ולשלם לפקידים, וכן לפקידים האחרונים שהעמידה המדינה לשם גביית מס המקלות".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקומם של הפרקים בספר "סמוך ונראה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים אלימלך אורבך מבהיר[8] כי הופעתם של "פרקים של ספר המדינה" בספר "סמוך ונראה" אינה מקרית, שכן יש זיקה הדוקה ביניהם ובין הסיפורים שקדמו להם, בתחילתו של "סמוך ונראה" וב"ספר המעשים" שבמרכזו. "השמות שעגנון קרא לקובצי סיפוריו והסיפורים שקבע בהם אינם דברים בעולם", כתב אורבך, והוסיף: "הסיפורים המרוכזים ב'ספר המדינה' מבליטים את משמעותם של מעשי היחיד ומקומם של העושים במסגרתו של הציבור ושל המדינה, כשם שבספר המעשים האדם הרוצה לעשות, להגיע לתעודתו, לביתו, לקשור קשרים עם העבר ולחוג כראוי את מועדיו, נתקל בסבכי החברה וסדרי המדינה הגורמים לו לעמוד אובד-עצות ותועה בדרכיו. מבחינות אלו גם הסיפורים הראשונים 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' ו'אצל חמדת' - המתארים דורות קודמים - אינם אלא פרקים מספר המעשים".

רעיונות משותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונות אחדים מופיעים ביותר מפרק אחד של "פרקים של ספר המדינה".

אפרים אלימלך אורבך מציין כי "המשותף לשלושת הפרקים [הראשונים] הוא, שיוזמתו של היחיד מצילה את המדינה מצרותיה וממצוקתה, בעוד המדינה עושה את רוב תושביה לחקיינים". בפרק "החוטפים" מציל היחיד (למעשה שלושה יחידים שחברו יחדיו) את המדינה ממכת הנאומים שפשׂתה בה. בפרק "שלום עולמים" מצילה תפילת היחיד את המדינה מהבצורת ומהרעב שפקדו אותה, ובפרק "קליפת תפוח זהב" נרתם היחיד לבדו לנקות את העיר מהפסולת שבה.

גנותם של הנאומים מופיעה לא רק בפרק "החוטפים", שבו היא הנושא העיקרי, אלא גם בפרק "שלום עולמים" ("כיון שנעשה שם לשטיח התחילו כל הנואמים שבמדינה נואמים על המשמעת ועל פרוטסתיה, וכל העתונים היו מדפיסים את נאומיהם"), ובפרק "על המסים" ("הצטיין ביותר מר שרייהולץ בנאומו המשוכלל, שיכולים לומר עליו על הנאום שהוא פנינה מדינית").

מקומו של המחבר בסאטירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פרקים של ספר המדינה" מתחילים בפתיחה אישית, שבה מתאר המחבר את הקשיים שבהם נתקל בהגשמת רצונו לכתוב פרקים אלה. בפרקים עצמם מופיע המחבר בצורות אחדות. בפרק הראשון, "החוטפים", הוא אינו מופיע כלל. הפרק השני, "שלום עולמים", והפרק הרביעי, "על המסים", מסופרים אף הם בגוף שלישי, אך המחבר מוסיף הערות המביעות באופן מפורש את דעתו על העלילה: "פעמים הרבה נזדמן לו לבעל ספר המדינה להורות שאין רע בלא טוב", "לכאורה יכול היה בעל ספר המדינה לומר שלום עליך עטי, שוב אין צורך להטריחך, שכבר נסדרו ענייני המדינה". למעורבות הגדולה ביותר מגיע המחבר בפרק השלישי, "קליפת תפוח זהב". לאחר פתיחה המסופרת בגוף שלישי, הופך המחבר עצמו לדמות העיקרית בסיפור (אם כי הוא מתייחס אל עצמו בגוף שלישי, כ"בעל ספר המדינה"): "נתיירא בעל ספר המדינה שמא יבואו לידי מריבה. ביקש לפנות את הקליפה שמטילה איבה וקנאה". בסיום הפרק עובר המחבר לדבר על עצמו בגוף ראשון: "ברם זכור השוטר לטוב שלא נטלני עמו".

זיקה בין "החוטפים" ובין סיפורים אחרים של עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת הספרות מנוחה גלבוע מוצאת זיקה בין הסיפור "החוטפים" ובין סיפורים אחרים של עגנון:

Cquote2.svg

לסיפור זה, שהוא הראשון בין הסיפורים, יש חשיבות יתרה להבנת יצירת עגנון בכללה, בעיקר לגבי 'תמול שלשום' ו'שירה'. בעימות שבין אנשי הכפר עובדים והצנועים לבין אנשי העיר הריקניים הבאים לאסיפות, לרבות הנואמים, מצויה מעין נוסטאלגיה לזמנים שעברו מן העולם. אם 'תמול שלשום' הוא סיפור של שתי ערים, ירושלים – עיר היישוב הישן ותל אביב – עיר היישוב החדש, ו'שירה' הוא רומן של עיר אחת – ירושלים – שמצוי בה הישן והחדש, הרי "החוטפים" הוא סיפור של שני מקומות ושני זמנים, עבר והווה. את העבר על איכויותיו המוסריות והאינטלקטואליות ואת בניין הארץ מייצג הכפר, ואת ההווה על ריקניותו והמוניותו מייצגת העיר, והעיר – את המדינה.‏[1]

Cquote3.svg

חולשתו של ספר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון לא ייחס חשיבות רבה ליצירתו זו, ואמר: "זה אינו אלא פיליטון קלוש, ואני מצטער שבכלל פירסמתיו בדפוס".‏‏[9] על היסוסיו ביחס לכתיבת "ספר המדינה" עמד עגנון גם ב"פתיחה לספר המדינה", שבה כתב: "מיום שעמדתי על דעתי ביקשתי לכתוב בספר את מעשי המדינה. אבל כל אימת שקרבתי אל המלאכה נרתעתי לאחורי".

במאמרו העוסק ב"פרקים של ספר המדינה" מציין מיכאל קרן: "חולשתו העיקרית של 'ספר המדינה' היא, שפרקיו מתייחסים לתוצאות חיצוניות ואפיזודיות של המשיחיות המדינית, כגון השפה המליצית או הווכחנות הציבורית, ואינם חודרים לעומקה של המדינה הגשמית הלובשת רוחניות".‏[10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מנוחה גלבוע, "ספר המדינה – בין הומור לסאטירה", בספר: הלל ויס והלל ברזל (עורכים), חקרי עגנון - עיונים ומחקרים ביצירת ש"י עגנון, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1994, עמ' 259.
  2. ^ לְשוֹנִיָה הוא הכינוי שנתן עגנון, בפרק זה ובפרק "שלום עולמים", לוועד הלשון העברית, ממנו התפטר בחמת זעם, לאחר שאחדים מחברי הוועד מתחו ביקורת על לשונו, וייחסו לו שגיאות שלדעתו כלל לא היו שגיאות.
  3. ^ ביטוי שמקורו בספר איוב (יח, ב), ופירושו "קץ לדברים". ביטוי זה שימש את עגנון לא רק בכתיבתו הספרותית - בסוף מכתב ארוך שכתב למו"ל שלו, שלמה זלמן שוקן, בכ' באייר תרצ"א (1931) הוא כותב "אשים קנצי למלין".
  4. ^ ‏ביטוי שמקורו בתנ"ך: "הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים, וְשַׁלְוֵי עוֹלָם, הִשְׂגּוּ חָיִל" (תהלים ע"ג, י"ב)‏
  5. ^ בלשונו של עגנון: "אמבוהא", מילה שמקורה בתלמוד הבבלי (מסכת יומא פז, א)
  6. ^ שני נואמים אלה הופיעו גם בסאטירה הראשונה שבפרקים של ספר המדינה, "החוטפים". הנואם מר שרייהולץ מופיע גם בסיפור "המכתב", המסיים את "ספר המעשים" - קובץ סיפורים הנכלל אף הוא בספר "סמוך ונראה" (על הסיפור "המכתב" מציין אפרים אלימלך אורבך: "הקורא ב'מכתב' תוהה, האם הוא שייך ל'ספר המעשים' או שמא מקומו ב'פרקים של ספר המדינה'").
  7. ^ כ-25 שנה לאחר שהתפרסמה סאטירה זו, התייחס השופט אלפרד ויתקון לעלותה הגבוהה של ועדת חקירה ממלכתית שבראשה עמד, וחקרה את פרשת "נתיבי נפט", במילים "פסטיבלים עולים כסף".
  8. ^ אפרים אלימלך אורבך, "פרקים של 'ספר המדינה' ומקומם בתוך 'סמוך ונראה'", בקובץ המאמרים ש"י עגנון; מחקרים ותעודות בעריכת גרשון שקד ורפאל וייזר, מוסד ביאליק, 1978, עמ' 226-195.
  9. ^ דוד כנעני, ש"י עגנון בעל-פה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971, עמ' 82‏
  10. ^ ‏מיכאל קרן, תגובתו של עגנון למדינת-הלאום היהודית על פי ’ספר המדינה’, עיונים בתקומת ישראל כרך 5 (תשנ"ה), עמ'‏ 451
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg