ספר המעשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר המעשים הוא אוסף סיפורים קצרים, בעלי אופי סוריאליסטי, מאת ש"י עגנון. האוסף הוא מרכיב עיקרי של הכרך "סמוך ונראה". ברוך קורצווייל עמד על אופיים המיוחד של הסיפורים: "האופייני לסיפורים אלה הוא, שמציאותם מכילה אמנם יסודות המציאות הרגילה, אבל יסודות אלה קשורים זה לזה קשר שרירותי כביכול, החורג לעיתים קרובות מהחוקיות הקאוזאלית, השוררת במציאותנו היום-יומית".[1] בפרט מטושטשים גבולות הזמן והמקום ומתבטלת ההפרדה בין החיים למתים.

תולדות "ספר המעשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-13 במאי 1932 פרסם עגנון ב"דבר" מקבץ של חמישה סיפורים קצרים שכותרתו "ספר המעשים"[2]. סיפורים אלה היו שונים באופיים מסיפוריו הקודמים של עגנון, ויש שהשוו אותם לסיפוריו של קפקא. סיפורים אלה הם:

  • "האבטובוס האחרון": הסיפור מתרחש במקום שמבחינת מאפייניו הוא שילוב של בוצ'אץ', ברלין וירושלים. המספר ממתין לאוטובוס ותוך כדי המתנה פוגש את זקנו שהגיע מעולם המתים. כיוון שהמספר מחמיץ את האוטובוס האחרון, הוא עובר עם זקנו לחשמלית. זקנו החליק ונפל, אך "הואיל והוא היה מת לא הבהילתני נפילתו, שהרי המתים אין להם הרגשה גופנית".
  • "התעודה": המספר מגיע למשרד על מנת לקבל תעודה הנחוצה לקרובו. לאחר המתנה של שלושה ימים הוא מתקבל אצל פקיד המוכר לו מתפקידו כרוקח. יתר הממתינים בתור דוחקים את המספר אל מרפסת גדולה שצפה על פני מים רבים.
  • "אל הרופא": המספר יוצא לחפש רופא לאביו ולבתו, ובדרך מעכבו מר אנדרמן.
  • "הנרות": המספר מגיע אל ביתו של חיים אפרופו, שבו פזורים נרות לבנים במנורות נחושת. משם הוא ממשיך לים, שבו רוחצים אנשים רבים. הוא עולה על גשר היוצא לים, והגשר הזדעזע והתחיל מרתת.
  • "ידידות": סדרה של אירועים מוזרים פוקדת את המספר, במפגשיו עם מרת קלינגל, דוקטור רישל ומר יעקב צורב. הוא אינו מסוגל לחזור לביתו, משום ששכח היכן הוא גר.

טרם פרסום הסיפורים התלבט עגנון האם לפרסמם, משום שלא מצא כדוגמתם, ובעצת אשתו נועץ בדב סדן, שהמליץ לפרסמם.[3]. ואכן, לאחר פרסום הסיפורים, כתב ברל כצנלסון, עורך "דבר", לעגנון, כי הם "משונים" והוסיף: "יודע אני אמנם בקוראי שרובם יתמהו, כי לא ראו כזאת בעגנון, ואף אני לא אתברך בנפשי כי לנתי בעומקם". עגנון סיפר: "מה אמרו עליהם חברינו הסופרים? חוץ מביאליק לא אמר עליהם אדם מלה טובה", והוסיף: "כמה שהשתדל ביאליק להוציא ממני סוד ספר המעשים השתדלתי אני להסתירו ממנו".[3]

חוקר הספרות דן לאור הציג את ייחודם של סיפורים אלה:

"היו אלה סיפורים קצרים, חלקם אף קצרים מאוד, שהציגו רצף של אירועים שהתאפיינו בקשר סיבתי רופף לחלוטין ובהבחנה מטושטשת לגמרי בין מציאות לבדיון. הסיפורים הללו הציגו מציאות מעוותת ומעוררת מבוכה."[4]

בשנים שלאחר מכן פרסם עגנון בכתבי עת סיפורים נוספים של "ספר המעשים". בקיץ 1941 יצא לאור "אלו ואלו", הכרך השמיני בסדרת כל סיפורי עגנון (שהחלה לצאת לאור בשנת 1931), ובו 47 סיפורים, ובהם 13 סיפורי "ספר המעשים" (ובהם הסיפור "פת שלימה"). במהדורת 1953 של כל סיפורי עגנון הועברו סיפורי "ספר המעשים" לכרך "סמוך ונראה", ומספרם גדל ל-20.

מאפייני "ספר המעשים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון, שהיה לסופר המקפיד על אורח חיים יהודי והצטייר בעיני רבים ממבקריו ככרוניסטן של החיים היהודים וכמי שהקים לתחייה את הסיפור היראי, התגלה לפתע, בעזרת סיפורים אלו, כסופר מודרני במלוא מובן המילה, שכתיבתו נותנת ביטוי למצבי חרדה קיומיים באמצעות טכניקה חדשנית המערערת על המסורת של הריאליזם, שבמסגרתה פעל עד אז. מהלך מפתיע זה בכתיבתו של עגנון התרחש במידה רבה בהשראתם של זיגמונד פרויד ופרנץ קפקא, שכתביהם היו מוחזקים דרך קבע בין ספריה של אשתו. למרות זאת, לא פסק עגנון מלומר כי סיפורים אלו הם האישיים ביותר בכתביו והם לא הושפעו מאף אדם אחר, כולל קפקא:

מעשה פעם אחת פשפשתי בכתבי. נזדמן לידי ספר המעשים. נתחשק לי פתאום לפרסם כמה מהם. אבל לבי היה נוקפני, מחמת שלא מצאתי להם אב לא בספרות העברית ולא בספרות של אומות העולם [...] ומה שמזכירים עלי את קפקא טעות היא. קודם שפרסמתי את ספר המעשים לא ידעתי מסיפורי קפקא חוץ מסיפורו די פערוונדלונג ואף עכשו חוץ מן המשפט שקראתי בימי חוליי לפני עשר שנים לא לקחתי ספר של קפקא לידי. פעמים הרבה ביקשה אשתי שתחי' לקרות לפני סיפור של קפקא ולא עלתה בידה. אחר שקראה לפני עמוד או דף משכתי את אזני הימנו. קפקא אינו משורש נשמתי, וכל שאינו משורש נשמתי אני איני קולט אותו ואפילו הוא גדול כעשרה זקנים שכתבו את ספר תהילים.[3]

שם הקובץ, "ספר המעשים", הוא בעקבות "מעשה בוך" - ספר מעשיות ביידיש שיצא לאור בשנת 1602 וזכה לתפוצה רבה, אך אין כל זיקה תוכנית בין הספרים. "מעשים" כאן הם במשמעות של "מעשיות". חרף זאת, תרגומו של הקובץ לאנגלית קרוי "The Book of Deeds", בהתאם למשמעות הנפוצה יותר של "מעשים".[5] גרשם שלום התייחס למשמעות הנפוצה יותר של המילה "מעשים" וציין: "הפראדוכס הטבוע בכל צעד שאדם מנסה לעשות, מתגלם כבר בשם הספר, הבלתי הולם, באורח מוחלט, את תוכנו, מפני שעניינו של הספר הזה הוא להדגיש דווקא את אי-האפשרות לבצע אפילו את המעשה הקל ביותר, מבלי שיתהווה סבך של מבוכה ובלבול שאין להתירו, אלא על ידי Deus ex machina או על ידי היקיצה כמתוך חלום בלהות."[6]

ברוך קורצווייל הדגיש את חשיבותם של סיפורי "ספר המעשים":

דרך כל כתבי עגנון עוברת הפרובלימטיקה של אדם שהוא בעל אמונה ואף על פי כן הוא מוכרח להילחם עם עצמו. השקט המדומה, השלווה, הרווחה וההסתכלות הפנימית של סגנונו, אינם מסיחים דעתו מעובדה זו. הם יוצרים גירוי אמנותי מוגבר בניגודם להתרוצצות הנפש הכבושה ולדימוניה הפנימית שלו. בדרך עזה ביותר פורצת הדימוניה של עגנון מסיפוריו הקטנים, ב"ספר המעשים". רק הם מבררים לנו את חשיבותו של המעבר מעולם החלומות למציאות היום בחיבוריו. משום כך הם המפתח העיקרי להבנתנו האמיתית את המשורר עגנון.[7]

קורצווייל עסק בשאלה מדוע בחר עגנון בסגנון הסוריאליסטי בסיפוריו אלה, ובין השאר השיב:

אל נא לנו לשכוח שעגנון נשאר למעשה נאמן לעקרונות עולם האבות, שבכנות היה רוצה לראות את עצמו כאחד מבני האמונה שבסיפוריו. ברם, מה לעשות נוכח המציאות החדשה, הטופחת על פני האשליה האהובה? אי אפשר לתאר תיאור ריאליסטי כיצד אין הנפש שלמה עם עולם האבות, ובכלל לא מן החכמה הוא להזכיר במפורש דברים כאלה. ... הסיפור המֶטַאריאליסטי - אם להשתמש בביטוי שבו מנסה פליכס וולטש להקל על הבנת סיפורי קפקא - הוא הפתרון הנוח ביותר לעגנון במצוקה זו.[1]

זיוה שמיר ציינה:

סיפורי "ספר המעשים" הם ברובם סיפורים קצרצרים שאורכם אינו עולה לעיתים על עמוד או שניים, אך ממדיהם האמתיים הם מכפלה של הממדים הצנועים הנגלים לעין ושל המעמקים הבלתי נדלים הסמויים מן העין. כל סיפור מכיל בתוכו עשרות חידות, קטנות כגדולות, שפתרונה של כל אחת מהן תובע התעמקות מרובה. ... לא אחת הגיש עגנון לקוראיו בסיפורי "ספר המעשים" כעין "כתמי רורשאך" סבוכים ואפלים, שיחייבו כל קורא וקורא לצקת לתוכם תכנים, לפי המטען שמביא אתו כל קורא מבעוד מועד".[8]

שחר ארזי מציג מאפיין נוסף של "ספר המעשים":

יחסיו המורכבים של עגנון עם אלוהים נחשפים לעיני הקורא בסיפורי ספר המעשים. בספר המעשים עושה עגנון את דרכו אל ההתגלות, אל חוויית האמונה הסובייקטיבית. לאחר לבטים קשים ומאבקים עם סערות הזמן, עם גורמים מודרניים, עם העיירה והיהדות הגלותית, האהובות מחד גיסא אך קיבעוניות ומנוונות מאידך גיסא, עם נפשו המחויבת לעבר אך שואפת אל העתיד, מגיע עגנון אל האמת המטאפיזית. פתח פותח לו האל והוא נכנס בו. ספר המעשים קשור באופן הדוק לירושלים, והעיר מוזכרת בו רבות, שהרי כל עניינו הוא בקשת האל, והאל שוכן בעירו, בירושלים.[9]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברוך קורצווייל, "הקדמה ל'ספר המעשים'", 'בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1975, עמ' 85-74.
  • אהרן הראל פיש, "דימויים רפלקסיביים ב’ספר המעשים’", חקרי עגנון (תשנ"ד), עמ' 196-189.
  • דב סדן, "לעניין ספר המעשים", בספר יובל שי (תשי"ח), עמ' 38-27 ‬
  • ראובן ‬מירקין, "לקראת מהדורה מדעית של עגנון: חמשת סיפוריו הראשונים של 'ספר המעשים'", קובץ עגנון ב (תש"ס), עמ' 348-291.
  • הלל ברזל, "המשל הפתוח כמפתח ל'ספר המעשים' לש"י עגנון", הספרות ד, 1973, עמ' 298–332.
  • הלל ברזל, "גלוי ונעלם - ספר המעשים", בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, עמ' 308-293.
  • זיוה שמיר, בדרך לבית אבא : מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013.
  • נתן רוטנשטרייך, "חוויית הזמן ב'ספר המעשים' ", לעגנון שי, עמ' 265–280.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 ברוך קורצווייל, הקדמה ל"ספר המעשים", בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1962 עמ' 85-74.
  2. ^ ש"י עגנוןספר המעשים, דבר, 13 במאי 1932
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 ש"י עגנון, מעצמי אל עצמי, הוצאת שוקן, 2000, הפרק "לדב סדן", עמ' 256
  4. ^ דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, 2008, עמ' 88.
  5. ^ זיוה שמיר, בדרך לבית אבא : מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, עמ' 64-61
  6. ^ גרשם שלום, "ש"י עגנון - אחרון הקלסיקאים העבריים?", באוסף כתביו עוד דבר, הוצאת עם עובד, 1989, עמ' 355.
  7. ^ ברוך קורצווייל, "פת שלימה", גזית ד', שבט-תמוז תש"ב, עמ' 147-145. נכלל גם בספרו מסות על סיפורי ש"י עגנון, במאמר בשם "ניתוח הסיפור 'פת שלימה' כדוגמה לפיענוח סיפורי 'ספר המעשים'", עמ' 94-86.
  8. ^ זיוה שמיר, בדרך לבית אבא : מציאות והמצאה בסיפוריו המוזרים של ש"י עגנון, הוצאת ספרא, 2013, עמ' 53-52
  9. ^ שחר ארזי, בעקבות אהבה אבודה - לטייל בירושלים עם ש"י עגנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004