עד עולם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עד עולם הוא סיפור קצר, בן ארבעה פרקים, מאת ש"י עגנון. הסיפור ראה אור לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 16 באפריל 1954, ולאחר מכן נכלל, כסיפור החותם, בכרך "האש והעצים" שיצא לאור בשנת ה'תשכ"ב, הכרך האחרון של כתבי עגנון שיצא לאור בחייו.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור עוסק בקורותיו של דוקטור עדיאל עמזה, המוצג במשפט הפתיחה: "עשרים שנה עסק עדיאל עמזה בחקר תעלומות גומלידתא, שהייתה עיר גדולה גאוות גוים עצומים, עד שעלו גדודי הגותים ועשאוה ערימות עפר ואת עממיה עבדי עולם". את ממצאיו כינס בספר, אך התקשה למצוא מו"ל שיפרסמו. עדיאל עמזה המשיך לשכלל את ספרו, "עד שעשה את חיבורו כסולת נקיה, אבל מו"ל לא מצא לספרו".

"לאחר שנתייאש עדיאל עמזה מלהוציא את ספרו נתגלגל הדבר שגביר מגבירי עירו גבהרד גולדנטל גילה דעתו להוציאו". לסיכום העסקה לפרסום הספר הזמין גולדנטל את עמזה לכוס תה. הכין עצמו עמזה לפגישה בתספורת, ברחצה ובבגדים נאים.

רגע לפני שיצא מביתו לפגישה, הגיעה אליו עדה עדן הזקנה, אחות בבית המצורעים, שנוהגת להגיע אליו מדי שנה, כדי לקבל ממנו ספרים וכתבי עת כתרומה למצורעים. כשראתה שעמזה עומד לצאת ביקשה להסתלק, אך הוא שוחח אתה מעט, ותוך כדי שיחה התברר לו שבבית המצורעים ישנו ספר דברי הימים של גומלידתא. הספר הגיע לשם לפני שנים רבות, עם שליטהּ של גומלידתא, שמצא מקלט בבית המצורעים עם חורבן עירו. בסיום דבריה אמרה: "אבל אדוני הדוקטור אוצה, רוצה, הלוואי שלא אחרת את המועד", אך עמזה ענה לה: "לא אחרתי את המועד, אדרבא זוהי תחילת המועד". הוא הכין שתי חבילות של ספרים, ויחד הלכו אתן לבית המצורעים, כדי שעמזה יוכל לקרוא בספר דברי הימים של גומלידתא, ולמצוא בו תשובה לשאלה שטרם מצא לה פתרון, אודות הדרך שבה חדר האויב אל העיר.

בבית המצורעים הלבישו אותו בסינר המגן על כל גופו, והלבישו על ידיו בתי ידיים, כדי שיוכל לעיין בספר בלי לגעת בו, משום שמצורעים רבים נגעו בו, "וחזרו והזהירו אותו באזהרה חמורה שלא יגע בספר אלא אם כן בתי ידיו על ידיו וחזרו והתרו בו והגידו לו ענשם של קלי הדעת המזלזלים באזהרות וסיפרו לו מעשים שהיו ומעשים שלא היו כדי לאיים עליו שלא יקל ראש באותו החולי".

עדיאל עמזה מצא בספר את מבוקשו: "ובכן דבר שנתקשה בו עדיאל עמזה שנים הרבה מצא בשעה קלה. ... עוד דברים הרבה מצא עדיאל עמזה בספר. יש מהם שחיזקו את דעותיו וביצרו את הנחותיו והוסיפו ראיה על ראיותיו, ויש מהם שהיו בהיפך גמור מכל מה שהעלה בחקירותיו". בפרט מצא בספר תיאור מפורט של הדרך שבה חדר האויב אל העיר. וכיוון שהיו חקירותיו מרובות, "לא הניח את עבודתו ולא זז ממקומו וישב שם עד עולם".

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הקושי לפרש את "עד עולם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך קורצווייל, פרשנו המובהק של עגנון, הביע זעם על המשימה לפרש את "עד עולם":

אבל יורשה לי לציין, שאין זה תפקידנו לפענח חידונים מתוכננים היטב, כגון השימוש באות ג'. אין אנו מצווים לתור אחר פשר גומש, גוץ, גוח, גוז, ... ומדוע שמה של העיר גומלידתא ודווקא בעם הגותים אנו עוסקים ומשום מה שמו של הגביר גבהרד גולדנטל ושם גיבורנו עדיאל עמזה. ומה פשר הדבר ששמה של הנערה גלדג או עלדג? כל אלה אינן בעיות לאינטרפרטציה טקסטואלית. ויוגד בצורה ברורה: ההתחבאות הזאת מאחורי חומות של חידונים המשרתים מיתוס פרטי הכבידה כבר על "עידו ועינם", והתחלותיה בסיפורי "ספר המעשים". ... מאותה שעה שהחידון נהפך למין לאבירינט פרטי של האמן, אין לנו אלא להצטער על הרחבה זו של שיטת ההסתגרות המתוכננת מאחורי חומות המיתוס הפרטי. אין הוא מוסיף משקל אמנותי לסיפור; התכנון המודע אולי אף גורע ממנו. וגם אם קיימת, בוודאי, אפשרות לפענח את רזי הגימלים ב"עד עולם", אין אני סבור שמחובתי לעסוק במחקר פילולוגי כדי לגלות את רשת ההתחבאות.[1]

למעלה מארבעים שנה מאוחר יותר הוסיפה מיכל ארבל לתאר קושי זה:

חוקרים אחרים נרתמו לאתגר ההרמנויטי והציעו פרשנויות רבות עניין לסיפור, ואולם, לא זו בלבד שאף אחת מן הפרשנויות אינה מצליחה לאגד את כל פרטיו של הטקסט בתבנית הדוקה של פשר, נראה שכיווני הפרשנות (ההיסטוריוסופיים, האקזיסטנציאליים, הפסיכולוגיסטיים) אינם עולים בקנה אחד זה עם זה והפרשנויות עצמן מוציאות זו את זו: ריבוי המשמעויות נותר באי יציבותו הלא מוכרעת.[2]

משמעות השמות בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משולם טוכנר פירק את השם "עדיאל עמזה" למילותיו: "עדי אל עם זה", כלומר בני עם זה הם עדיו של האל. הוא מציע גם פירוש חלופי, לפיו עם זה, הוא עם ישראל, הוא עדי (תכשיט) של האל.[3] "אין צורך בעין חדה במיוחד כדי לראות כי שמו של הגיבור הראשי בסיפור מעיד על מהותו הסימבולית (עדי־אל עם־זה – עם־ישראל, בחיר האל)", העיר על שם זה עדי צמח.[4]

במשפט הפתיחה של הסיפור ניכר שימוש מוגבר באותיות ע' וג': "עשרים שנה עסק עדיאל עמזה בחקר תעלומות גומלידתא, שהייתה עיר גדולה גאוות גוים עצומים, עד שעלו גדודי הגותים ועשאוה ערימות עפר ואת עממיה עבדי עולם". בנוסף לעדיאל עמזה בסיפור מתוארות דמויות נוספות, מהן ששמן מתחיל באות ע' ( כגון עדה עדן) ומהן ששמן מתחיל באות ג' (כגון גבהרד גולדנטל). עדי צמח מוצא שיטתיות בחלוקה זו:

אלו ששמותיהם פותחים באות ע' קשורים הם במידה זו או אחרת בעולם הרוח וההקרבה העצמית, ואילו אלה שכל עיסוקם בתחום החומר ובו כל מעייניהם הם אנשי הג'. אחת היא שמצויה בין אלו ובין אלו, ששמה ניתן להיקרא גלדג או עלדג, זו הנערה שנחטפה בידי אנשי גומלידתא והסגירה את העיר בידי הצרים עליה." בהתאם לכך, "גומלידתא היא מקומם של הגימ"לים, הווה אומר, קריית החומרנות והחטא המיתית."[4]

איזו עיר מסתתרת מאחורי גומלידתא?[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים אחדים עסקו בחיפוש המשמעות האלגורית של גומלידתא:

  • משולם טוכנר ייחס לגומלידתא משמעות משולשת: "כהסוואה רבת משמעות לקטרוג על פולחן 'החיים' בספרות העברית החדשה, נמצאת עיר הסמלים גומלידתא (במשמעותה האידאית) בעלת משמעות משולשת כאחת: א) מסורת היהדות היראית ההיסטורית, ב) שומרון האלילית, ג) היהדות המודרנית."[3]
  • בהתאם לפרשנות השם "עדיאל עמזה" כמייצג את עם ישראל, ציין עדי צמח: "מהי אפוא אותה עיר שחרבה לפני שנים רבות מאוד, ושלחקרה הקדיש 'עם־זה', עם ישראל, את כל חייו, אם לא ירושלים שנחרבה, ופרשת חייה היא לחם חוקו תמיד, בכל שנות ענותו?" ומוסיף: "אם גומלידתא העיר היא רמז לירושלים שחרבה, ספר תולדותיה צריך לרמז על משהו מעין התנ"ך, כתבי הקודש אשר בהם הוגה עם זה תמיד."[4] צמח מציין שתיאורה של גומלידתא רחוק מלהיות סמל לשלמות שאבדה – "גומלידתא היא לא רק עיר אלילית מובהקת, אלא גם עיר מושחתת מבחינה מוסרית וחברתית, עיר מנוונת המעוררת בקורא בחילה גמורה".[4]
  • הלל ברזל ראה את גומלידתא כמשל לאירופה, ואת הגותים מחריביה – כמשל לנאצים.[5] במאמר אחר שלו ציין ברזל: "על שום ריבוי הדתות שברומא מכונה העיר בצביונה האגדי: גומלי דתא (למד צרויה כמו גומלי חסדים), לאמור מעניקה דת, שופעת דת".[6]
  • יהודה סלוא תרגם את הספור לאנגלית, ופרשו.[7] לפי פירושו, שם העיר גומלידתא הוא צרוף של שתי מילים: גוֹמְלֵי (במובן אלה שמנתקים את עצמם או את האחרים ממשהו, גומלים מעישון) ודָתָא (במובן חוק). במילה אחת, פושעים. ואכן, שם העיר מתאים להתנהגות הנפשעת של תושביה. סלוא מוצא בספור עצמו רמזים לזהות העיר – רומא. לפי הכתוב בסיפור, גומלידתא נכבשה על ידי צבאות המלך הגותי עלאריך. עלמה הונית מגרורי הגותים שגרה בעיר סיפרה לחייליו על פרצה בחומה, והם נכנסו דרכה לעיר וכבשוה. במציאות, בשנת 410 לספירה, מלך הגותים אלאריק הראשון כבש את רומא ובזז אותה. צבאותיו נכנסו לעיר דרך שער סאלאריאן, שתומכיהם שגרו בעיר פתחו עבורם.
סלוא מציין שלסיפור כפשוטו יש משמעות אוניברסלית, שאינה תלויה בפרושים אלגוריים. הסיפור מתאר את מכלול הדחפים הנפשיים והכוחות החיצוניים הפועלים על איש הרוח, ומשפיעים על חייו ויצירתו. במקרה זה, איש הרוח הוא היסטוריון, החוקר את התפוררותה של עיר-מדינה.
  • אפשרות נוספת - העיר גומלידתא היא ירושלים, השם מורכב משלוש מילים: גומל-ה'-דתא, כלומר ה' העניש את ירושלים על חטאיה.[1]

מבנה הסיפור ופשרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משולם טוכנר העיר:

"עד עולם", כמותו כ"עידו ועינם", מכיל שתי פרשיות כפולות: אחת כמעט ריאלית – פרשת עדיאל עמזה הריאלית, ואחת מיתית-סימבולית, פרשת גומלידתא הלגנדרית. בשתיהן מצוי, כאמור, מימד פנימי נוסף, שהו תכלית הסיפור ופשרו.[3]

בהתאם לגישה זו מציג טוכנר את פשרו הסמוי של הסיפור, ומוצא בו מסר אידאולוגי:

"עד עולם" בו מחברו קושר קטרוג על המהפכה החילונית בהווית העם, ועל מחולליה ומטפחיה בספרות העברית החדשה ובמחקר הראציונלי של חכמת ישראל. אין הוא דן בגורמים (היסטוריים, כלכליים, מדיניים וחברתיים), ועיקרו בעצם המיפנה של אורחות החיים ועצם פניית העורף לספרות המסורת היראית – בדרך שנתבעו על ידי התנועה ל"שינוי ערכין" – מיפנה ופניוֹת עורף, שבהם, אליבא דעגנון, מגולם המשבר הפוקד את העם ומאיים על ערכיו ועל עצם קיומו הרוחני-אותנטי.[3]

את פרשנותו זו סומך טוכנר על ניתוח מדוקדק של הסיפור, שבו הוא מוצא רמזים רבים הקושרים את הסיפור החיצוני למהות הפנימית שלו.

גם עדי צמח רואה בסיפור מסר אידאולוגי, שבו יוצא עגנון נגד גישתו של דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל בעת כתיבת הסיפור, לפיה התנ"ך הוא המקור הרוחני היחיד של מדינת ישראל, תוך שלילת כל המקורות הרוחניים שהתפתחו לאחריו, ובהם המשנה, הגמרא, הפירושים, המדרשים וספרי המוסר. הסיפור "עד עולם" יוצא נגד גישה זו: "התנ"ך, כמדומה שאומר לנו עגנון כאן, איננו מאיר באור עצמו. קדושתו וחשיבותו הרוחנית באו לו לא מתוכו, אלא מכוח יסוריהם של המצורעים שנשאוהו במשך הדורות, מכוח מסירותו והתמדתו של עדיאל עמזה, מכוח הקרבתה של עדה עדן. כשלעצמו, ספר תולדותיה של גומלידתא הוא ספר אנטי רוחני, אלילי, ספר ריק ומבחיל לא מעט. אולם כשהוא משמש מוקד לדמעותיהם ולכיסופיהם, כשהוא סופג לקרבו את דמעותיהם ומוגלתם של הנענים, כשהוא מהווה מרכז לגיבושה של קהילה רוחנית, של קבוצת אנשים העוסקים בו מתוך אינטרס רוחני טהור, מקבל הוא אף משמעות וחשיבות רוחנית."[4] מתוך פרשנות זו ממשיך צמח וטוען כי בדבריו בסיפור "מי זה שיכול לומר מזרעם של גומלידתא אני בא" יוצא עגנון נגד אלה הטוענים לרציפות ביולוגית בין היהודים בני זמננו ובין עם ישראל התנ"כי.

אסתר פוקס שוללת את קיומם של המסרים האידאולוגיים שמצאו ביצירה טוכנר וצמח, ומציינת:

אם נבקש לראות ביצירה משל דידאקטי או אלגוריה היסטוריוסופית, אזי אין ספק שההתחכמויות הלשוניות בה הן מיותרות בתכלית, כפי שאמנם סבור ברוך קורצוייל. אך אם נתפוש את היצירה בראש ובראשונה כאובייקט אמנותי, העשוי מלים ומיבנים ספרותיים ולא רק תוכן יהודי, דתי או חילוני, אזי אין ספק שהמוזרות הלשונית והנארטיבית מהווה חלק אינטגראלי של המשמעות הכוללת של היצירה. אופן הסיפור, לפי תפישתנו, אינו מהווה אמצעי להצגת משמעות שמעבר לו; הצורה היא היא המשמעות.[8]

תולדות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור ראה אור לראשונה בעיתון "הארץ" מיום 16 באפריל 1954, ולאחר מכן נכלל, כסיפור החותם, בכרך "האש והעצים" שיצא לאור בשנת ה'תשכ"ב, הכרך האחרון של כתבי עגנון שיצא לאור בחייו.

לאחר צאתו לאור של הרומן "שירה", שנה לאחר פטירתו של עגנון, סיפרה אמונה ירון, בתו של עגנון:

"לאחר ש'שירה' ראה אור מסרתי לארכיון גם את כתב היד של 'שירה'. כשסידר הארכיבר רפי וייזר את כתב היד, מצא כיצד בדף מסוים מצטרף 'עד עולם' ל'שירה', כלומר אי שם נתלש 'עד עולם' מתוך 'שירה' וקיבל חיים בזכות עצמו. היה זה אישור למה שחשבתי."[9]

בעקבות הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

תערוכת יחיד של יובל יאירי שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2005, וכללה תצלומים מבית החולים למצורעים בירושלים, נקראה "עד עולם", על שם סיפורו של עגנון.[10]

מיכל שיר-אל מצאה קווי דמיון בין הסרט "הערת שוליים", משנת 2011, ובין הסיפור "עד עולם". היא הציגה דמיון בין גיבור הסרט, אליעזר שקולניק, המייחל במשך שנים רבות להכרה במחקרו, ובין עדיאל עמזה, גיבור הסיפור "עד עולם", המייחל במשך שנים רבות להוצאתו לאור של ספרו המחקרי על העיר גומלידתא.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברוך קורצווייל, מסות על סיפוריו של עגנון, הוצאת שוקן, 1962, עמ' 324.
  2. ^ מיכל ארבל, כתוב על עורו של הכלב – על תפיסת היצירה אצל ש"י עגנון, הוצאת כתר, 2006, עמ' 50.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 משולם טוכנר, פשר עגנון, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1968, עמ' 152-123
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 עדי צמח, "על התפיסה ההיסטוריוסופית בשניים מסיפוריו המאוחרים של עגנון", הספרות א, 1968, עמ' 385-378.
  5. ^ הלל ברזל, "סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון: עיוני מחקר", 1975, עמ' 158.
  6. ^ הלל ברזל, "שירה ו"עד עולם", בקורת ופרשנות 4-5, 1974, עמ' 23-11; נדפס גם בספרו המאה החצויה - ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, ספרית פועלים, 2011, עמ' 430-416
  7. ^ ,FOREVER by Shay Agnon, translated by Yehuda Salu, CreateSpace 2014
  8. ^ אסתר פוקס, "'עד עולם' - פאתוס או אירוניה?", מחקרי ירושלים בספרות עברית ב, תשמ"ג, 221-199‬.
  9. ^ אמונה ירון, "על הכנת ספר שירה לדפוס", "הארץ", 18 במאי 1972.
  10. ^ דליה קרפלהאמן מבית המצורעים, באתר הארץ, 13 ביולי 2005
  11. ^ מיכל שיר-אל, הסלבס החדשים, שתורתם היא פרסומם, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2011