הרופא וגרושתו

ערך מומלץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרופא וגרושתו
הרופא וגרושתו בהוצאה מחודשת של הוצאת שוקן
הרופא וגרושתו בהוצאה מחודשת של הוצאת שוקן
מידע כללי
מאת ש"י עגנון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה סיפור קצר עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1941 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרופא וגרושתו הוא סיפור קצר עברי בן 11 פרקים מאת ש"י עגנון, העוסק באהבתם של רופא ואחות יהודים, הנשלטת על ידי חוסר המסוגלות של הרופא להשלים עם העובדה שלאחות היה קשר מיני עם אדם אחר לפני היכרותם.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1941, והוא נכלל בכרך "על כפות המנעול", שכותרת המשנה שלו היא "סיפורי אהבים". הסיפור הוא האחרון במקבץ הקרוי "סיפורים קטנים", שבו נכללים גם הסיפורים "אחות", "עובדיה בעל מום", "חופת דודים" ו"פנים אחרות".

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור מסופר כווידוי בגוף ראשון, מפיו של הרופא, אף שכותרתו, "הרופא וגרושתו", אינה מרמזת על כך. הרופא מספר את מסכת יחסיו עם דינה, אחות העובדת עמו. הסיפור, שעלילתו משתרעת על פני שלוש שנים וחצי, מתחיל בהיכרות של הרופא עם דינה, ממשיך בנישואיהם, וכותרתו מעידה על אחריתו - גירושים.

זמנו ומקום התרחשותו של הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרק ב' נודע לקורא שגיבורי הסיפור נוסעים בחשמלית, לכן ככל הנראה הסיפור מתרחש באירופה. רק בפרק ז' מתברר לקורא שהוא מתרחש בווינה.

כברבים מסיפוריו של עגנון, גם בסיפור זה אין התייחסות מדויקת לשנים שבהן מתרחשת עלילתו, אך יש בו רמזים לכך. במהלך טיול של דינה והרופא, הם עסקו ב"כל בעלי מומים שעשתה המלחמה". בתיאור שמתאר הרופא את קרוביה של דינה, נאמר "שאפילו בימות המלחמה שרוב גדולי המדינה עשו ממון מרעבן של בריות נתרחקו הם מממון של פגעים". בתיאור נוסף מציין הרופא במפורש "ואותם ימים סמוך אחר ימות המלחמה היו". משפטים אלה מלמדים שמועד התרחשותה של העלילה הוא זמן לא רב לאחר המלחמה, ככל הנראה מלחמת העולם הראשונה (ממועד פרסום הסיפור, 1941, ומתיאור קרוביה של דינה, ברור שאין מדובר במלחמת העולם השנייה).

בדברו על הפרופסור של בית החולים, מספר הרופא: "זקן זה שהעמיד תלמידים הרבה ומצא רפואה לכמה תחלואים מת במחנה ריכוז, שסרדיוט נאצי מתעלל בו כל יום להתעמל בו"[1]. ממשפט זה ברור שהמספר (הוא הרופא) מספר את סיפורו לאחר השתלטות הנאצים על אוסטריה, כך שהמאורעות המתוארים בסיפור התרחשו כעשר עד עשרים שנה קודם למסירתם על ידי המספר.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוקסם מיופיהּ, הרופא מחזר אחר דינה, היא נענית לו, והם מתארסים. אהבתם עזה – כדברי הרופא "לא היו ימים טובים לי כימים שבין אירוסין ונשואין", וכדברי דינה לרופא: "אי אתה יודע כמה חביב אתה עלי ועד היכן אני אוהבת אותך". לאחר שהרופא חש שעצבות מסוימת מקננת בדינה, לחץ עליה שתגלה לו את סיבת עצבותה. בסופו של דבר נכנעה דינה להפצרותיו ואמרה "דברים היו לי עם אחר". הרופא ממשיך ומספר: "ראתה שלא ירדתי לסוף דבריה. עמדה ופירשה לי. רפה לבי ואחזתני צינה".

הרופא מפתח אובססיה לגבי המאהב הקודם של דינה, לבלר במקצועו. ככל שהסיפור ממשיך, האובבסיה מתגברת. מחשבות על אותו אדם טורדות את הרופא בעומדו תחת החופה עם דינה, וגם בליל הכלולות. הרופא מספר: "מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיני, בפני אשתי ושלא בפני אשתי". הרופא מאמלל את דינה בהעלותו נושא זה שוב ושוב בפניה. מפעם לפעם מתחרט הרופא על התנהגותו זו, אך אינו מסוגל לחדול ממנה. "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש לנו ולכל באי עולם, ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות", כך מתאר הרופא את המציאות שבה התפתחה האובססיה שלו.

דינה ניסתה כמיטב יכולתה לשקם יחסיה עם הרופא, אך מחשבותיו האובססיביות לא הרפו ממנו. באחת משיחותיהם המייסרות מנחשת דינה שהרופא רוצה לגרשה. "ידעתי איזו טובה אני מאבד", מספר הרופא, "אבל הדיבור כבר נאמר והרצון לכלות זעמי בי העבירני על דעתי. קפצתי שתי ידי ואמרתי מתוך כעס טוב ויפה". חרף הסכמה זו המשיכו השניים לחיות יחד. למעשה, באותו השלב בעלילה ישנה התגברות זמנית על האובבסיה, וניטעת בקורא התקווה כי הזכרת עניין הגט תביא את הרופא להשתלט על האובססיה.

תקווה זו נמוגה משבמקרה הגיע הלבלר לאשפוז בבית החולים, והרופא נאלץ לטפל בו. הרופא מספר כי טיפל בו כמו בכל מטופל אחר ואפילו יותר מכך - פינק אותו: "טרחתי עליו יתר על הצורך, עד שכל החולים נתקנאו בו וקראו לו בן טיפולו של הרופא", והוא מוסיף ומפרט: "אומר הייתי לאחיות מחלה שלא נחקרה כל צרכה מצאתי בו ואני רוצה לחקרה, ופקדתי עליהן לתת לו מזונות טובים ופעמים הוספתי לו כוס יין, כדי שימצא קורת רוח מבית החולים. וכן ביקשתי מהן שלא יקפידו עמו אם ינהוג קצת חירות בעצמו ולא יקבל עליו את כל חוקי הבית". חרף ניסיונו של הרופא לעמוד בגבורה בניסיון זה, שבו העמידו הגורל, הוא נכשל פעמיים:

  • תחילה, כאשר בעל כורחו סיפר על אירוע זה לאשתו: "בראשונה העלמתי כל אותו מעשה מאשתי. אבל הוא פרץ את גדרי פי והיה מיספּר מאליו".
  • בשנית, כאשר הגיע הזמן לשחרר את החולה מבית החולים, הביע הרופא את זעמו בלבו: "אין אתה יודע מי אני, אבל אני יודע מי אתה. אתה הוא זה שהבאת כליה עלי ונטלת את חיי אשתי מן העולם". החולה ניסה להודות לו, אך הרופא התעלם. "הושטתי לו ראשי אצבעותיי דרך קלות ובזיון, ומיד קינחתי אותן באיצטלא שלי, כאילו נגעתי בשרץ מת והחזרתי פני ממנו כמפני דבר מאוס והלכתי לי".

יתרה מזו, יש המפרשים את עצם טיפולו של הרופא בלבלר כמעשה נקמה, שהרי הרופא מחזיק את הלבלר בבית החולים יותר מהנדרש, "והחולה של הרופא העלה בשר מחמת עודף מזון ומשקה שהאחיות האכילוהו והשקוהו בפקודת הרופא המטפל, שבדרכו, בינו לבינו, פורש רשת נקמה באצטלה של רפואה"[2]. ניתן אף לפרש זאת כרצון לרדת לפשרו של הקשר בין אהובתו ללבלר, חלק מהצורך האובססיבי של הרופא להבין כיצד יכולה הייתה דינה, שנתפשה בעיניו כמושלמת, להתאהב באדם כה נחות ממנה.

כעבור זמן מה הופיע הלבלר בחלומו של הרופא ואמר לו: "מה אתה רוצה ממני, וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש את רעתי". למחרת סיפר הרופא את חלומו לאשתו. "נזדעזעו כתפיה וגופה התחיל מרתת. פשטה את זרועותיה פתאום ולפפה את צווארי וחיבקה אותי ואף אני חיבקתי אותה וכך עמדנו חבוקים מתוך אהבה חיבה ורחמים". אך גם ברגע זה של התפייסות, מספר הרופא: "וכל אותה שעה לא זז אותו אדם מעיני ושמעתיו מדבר וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש את רעתי". למחרת חש הרופא חרטה על מעשיו: "נתמלא לבי אהבה וחיבה לעלובת נפש זו שמעוּנה בידי כל כך, וקיבלתי עלי להניח לה ולהיטיב עמה". אך בכך לא הייתה תועלת רבה, ובלשון הרופא: "וכבר הייתי סבור שהכל נתקן והולך, ובאמת לא נתקן כלום".

בסופו של דבר התגרשו השניים, והרופא מסיים את סיפורו: "אבל בלבי ידידי שמור חיוכה שבשפתיה ואותה תכלת שחורה שבעיניה כביום שראיתיה בראשונה. פעמים בלילה זוקף אני עצמי ממטתי כאותם חולים שטיפלה בהם ומושיט את שתי ידי וקורא אחות אחות בואי אצלי". משפטי סיום אלה הם היחידים המתרחשים בהווה, כעשרים שנה לאחר התרחשות כל יתר העלילה. משפט הסיום קושר את סוף הסיפור לתחילתו, שבה מסופר כי החולים קוראים לדינה "אחות אחות בואי אצלי".

הדמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרופא[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרופא מתאר עצמו כ"בן עניים, בנו של פחח עני". הוא רכושני, ומעמד חברתי ויוקרה חשובים לו יותר מכול. גישתו המעמדית ניכרת כבר בפרק הפתיחה, שבו הוא מתאר את מקומה של דינה בבית החולים, כפי שעמדה על כך נורית תמיר:

מחבר המובלע בונה את תפיסת עולמו החברתית של הרופא, שבה מצויים עליונים ותחתונים, שולטים ונשלטים: החולים שוכבים, מעליהם רוכנות אחיות, מעליהן מפקחת האחות הראשית ומעליהם הרופאים, הנשלטים על ידי הפרופסור המצוי בפסגה"[3].

את העצב של דינה מנסה הרופא לפענח כנובע מבעיה מעמדית: "שמא בני משפחתה עניים", "שמא עשירים היו וירדו מנכסיהם". כאשר דינה מגלה לו על מאהבה הקודם, הוא מתפלא שהיה זה לבלר פשוט, ולא דוצנט או פרופסור. על הרכושניות ועל השוביניסטיות של הרופא מרמז הביטוי "מצאתי לי אחות", כאילו מצא חפץ או רכוש. הוא חושב שהכול סובב סביב כסף וממון, והוא מנחש תחילה כי אותה "תכלת שחורה" בעיניה של דינה, היא תוצאה של צער, שמא נקלעה משפחתה לקשיים כלכליים. הרופא אף אינו מבין מה מוצאת לה דינה להשקיע את כוחותיה, אף בשעת מחלה, בטיפול רגשי ורפואי בבת אלמנה עניה שלא עומדים לה המשאבים לשלם לה שכרה.

הרופא גאה בידיעותיו ובהישגיו: בביקורו הראשון בחדרה של דינה הוא מביט בפרחים שבו, ואומר את שמו של כל פרח "גרמנית ולטינית" ומפגין את למדנותו. כאשר הוא ודינה יוצאים יחד מבית החולים, הרופא פונה לשומר ואומר לו: "רואה אתה אחות זו, הריני מוליכה מכאן", מתוך גאווה בהישג זה.

לכל אורך הסיפור סובל הרופא מאובססיה: הוא אינו מוכן להשלים עם העובדה שלדינה היה קשר מיני עם אדם אחר לפני היכרותם, ואינו נותן לה לשכוח זאת עד לפרידתם. הוא יכול היה לקבל זאת, אם אותו אדם היה רופא בכיר, אך אכזבתו נובעת בעיקרה מכך שמדובר בלבלר פשוט שאינו ראוי לה. הרופא מספר: "מכאן ואילך לא זז אותו אדם מעיני, בפני אשתי ושלא בפני אשתי. אם ישבתי עם עצמי הגיתי בו, ואם שחתי עמה הזכרתי אותו". הרופא מבין שהוא פוגע בדינה ("אמרתי לעצמי אי לך אדם עלוב שאתה נוהג עם אשתך כך ומביאה לידי צער"), אך הוא אינו מסוגל להפסיק זאת. הוא רואה את דינה מחייכת ושואל אותה אם נזכרה באותו "מנוול" (הלבלר) ולכן היא מחייכת. דינה "געתה בבכיה" ואילו בהמשך הוא מתוודה "מרוב צער שציערתי את אשתי חלתה לה". על האופי האובססיבי של הרופא ניתן ללמוד לא רק מיחסו לדינה, אלא גם מהתנהגותו לאחר שדינה מסתגרת בחדרה: הוא מספר שנעמד ליד הדלת "ולא זז ממנה בעוד לבו מכה בו כפטיש".

הרופא הוא המספר של הסיפור, אך, כדברי הפסיכולוגית דבורה שריבוים, "לקורא ברור שהרופא, 'האני המספר', פורש לפניו סיפור, שמבחינה סובייקטיבית הוא ללא כחל וסרק, אך זוהי גרסה אישית מאוד, סגורה, ויש בה מידה רבה של עיוות למרות הדיוק בפרטים המסופרים. המספר נתפס על-ידנו כבלתי-מהימן. הוא יודע את העובדות, אך אינו מחובר למשמעותן ולמניעים האמיתיים של התנהגותו"[4].

דינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחות דינה מתוארת כאישה מושכת ומיוחדת, בעלת חיוך כובש. "היא לא נהגה לצוות, אלא חיוך שהקיף את פיה הביאם לידי ציות", מתאר הרופא. שרה שלו, שעסקה בסיפור מנקודת מבט של מטפלת יונגיאנית, לומדת מכך כי "דינה מתוארת כדמות ארכיטיפלית, מעין מלכה על-אישית שמצייתים לה בלי שהיא עצמה מצפה לכך"[5].

כאשר הרופא מספר עליה לראשונה, הוא מתאר כיצד כל אחד מהחולים שבהם טיפלה קרא לה "אחות אחות בואי אצלי". האחות הראשית בבית החולים, אשר "אינה אוהבת את הבריות", אפילו היא אוהבת את דינה. מלבד יופייה החיצוני של דינה - עיניה הכחולות ושיערה הבלונדיני - היא יפה גם מבפנים. לאורך כל הסיפור היא מנסה לפייס את הרופא, להימנע מלריב איתו ולהמשיך לאהוב אותו. יש לה סבלנות ואורך רוח גדולים מאוד, שכן היא ספגה את היחס הרע של בעלה לאורך שלוש שנים ורק בסופן הציעה לו גט. דינה נשלטת לאורך כל הסיפור על ידי הרופא, וניתן לחשוב שכמעט שאין לה דעה משלה. כאשר הרופא מציע לה לבסוף גט, היא משיבה שהיא תעשה הכול כדי לעשותו מאושר. ייתכן שהיא חשדה שגילוי "הסוד" שלה יפגע במערכת היחסים ביניהם, וכאשר הרופא שואל אותה על ה"תכלת השחורה שבעיניה", היא משיבה: "נשמח ידידי, נשמח ולא נשבית את שמחתנו". דינה מקדישה את כל כולה ואת כל אהבתה אל הרופא, כשם שהיא אמורה לטפל בחולה. ואכן הרופא נעשה חולה - הוא אינו חדל מלחשוב על אותו פקיד, עד כדי כך שהוא פוחד להוליד ילדים עם דינה, והסברו: "ילדים לא היו לנו, שחששתי להוליד בנים שמא יהיו דומים לו" (חוקר הספרות הלל ברזל מעיר על משפט זה: "היחסים בין הרופא לאשתו מתגלים באמצעותו של משפט יחיד זה כמעורערים הרבה יותר ממה שניתן היה ללמוד ממהלך העלילה, שכן מתברר, כי לא רק בימי מריבה היה הקשר בין גיבורי הסיפור לקוי, אלא כל יחסיהם האינטימיים עמדו בסימן של עיוות"[6]).

דמותה של דינה מתפתחת במהלך הסיפור. בתחילת הסיפור היא פסיבית: הרופא מציע לה לבלות עמו והיא מסכימה, הוא מציע לה נישואים והיא מסכימה. בסופו של הסיפור יכול הקורא להבין שדינה השתנתה. היא לוקחת אחריות על חייה ומבקשת מהרופא גט. היא מוצאת לה עבודה אחרת ומצליחה לשמור על טוב לבה. היא מתעלמת מהערותיו הפוגעות של בעלה ומסתגרת מפניו כאשר יחסיהם הופכים בלתי-נסבלים. ניצחונה בא לידי ביטוי סמלי בסיום הסיפור, שבו מבטא הרופא את צערו בעקבות עזיבתה, בכך שעדיין הוא מתעורר בלילות וקורא לה: "אחות אחות בואי אצלי". בשלב זה הוא מבין שטעה ביחסו אליה.

רינה דודאי וזהבה כספי רואות את תיאורה של דינה כמורכב משתי תבניות: תבנית האחות ותבנית האישה. בתבנית האחות דינה היא בעיני הרופא דמות טהורה ללא פגם, ואילו בתבנית האישה היא יצרית וארוטית. הן בוחנות את הסיפור כתהליך השתלטותה של תבנית האישה על תבנית האחות: "ככל שתבנית האישה תתחזק, כן תהפוך דינה בעיני המספר לדמות יותר ויותר יצרית"[7].

פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיקה לסיפור דינה המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחות, דינה, היא הדמות היחידה בסיפור המופיעה בשמה. שם זה, כשמה של דינה המקראית, בתם של יעקב ולאה, מזמין פרשנות הבוחנת את הזיקה בין סיפוריהן של שתי הנשים. הזיקה המיידית בולטת לעין: שני הסיפורים מתרחשים על רקע "חילול כבוד המשפחה" - האונס של דינה המקראית, והקשר טרם הנישואים שהיה לדינה גיבורת הסיפור.

חוקר הספרות הלל ברזל כתב על זיקה זו: "הנישואים, לאמור יחסים במסגרת הנורמות המקובלות, בניגוד ליחסים שפגמו בתומת הנערות, באים בשני המקרים ומתייצבים כאפשרות נאותה ליישור ההדורים. דא עקא: הקנאה היא המכלה את מאמצי התיקון ומשליטה את העונש האכזרי שבא במקום מאמצי הריצוי"[6].

חוקרת הספרות ניצה בן-דב מוצאת שלל הקבלות בין שני הסיפורים, ובהן[2]:

  • אחות: אחות בית חולים ב"הרופא וגרושתו", ואחות בדם בסיפור דינה.
  • חטא מיני: תחילתם של שני הסיפורים ביחסי מין הנחשבים לחטא.
  • קנאה: שני הסיפורים עוסקים בקנאה עזה שמקורה במעשיה של דינה.
  • דיספרופורציה: בשני הסיפורים יש דיספרופורציה עזה בין החטא לעונשו.
  • כל אחד מהחוטאים, שכם בסיפור המקראי והלבלר בסיפורו של עגנון, מוטל במיטתו, כואב, כשהנוקם בא לנקום בו.

לאחר ניתוח שני הסיפורים כותבת בן-דב כי "הרופא בסיפורו של עגנון ממזג אפוא בתוכו את כל הגברים שבחשו בגורלה של דינה: את המענה, שכם; את האב השותק, יעקב; ואת הנוקמים, האחים".

החלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלום של הרופא הוא חלום קצר, המתואר בשלושה משפטים:

"לילה אחד בא אצלי אותו אדם בחלום ופניו חולניים קצת וקצת, - קצת סימפתיים. נתביישתי ממנו שאני חושב עליו רעות, וקבלתי עלי להעביר כעסי ממנו. הרכין עצמו ואמר מה אתה רוצה ממני, וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש את רעתי".

חלומות היוו בסיס לפרשנות כבר מימי קדם, ובוודאי דורשים פרשנות לאחר פרסום "פשר החלומות" של פרויד. ניצה בן-דב ניתחה את דבריו של הלבלר בחלום: "חל כאן עירוב לשוני, המעיד על עירוב מיני, המעיד על עירוב זהותי"[2]. הפסיכולוגית דבורה שריבוים הרחיבה בעניין זה בספרה פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון. תחילה היא מסבירה "'הרופא וגרושתו' הוא אחד הסיפורים שבהם מתבלטת הבעיה הנפשית של הגיבור בחומרתה. הקורא נדחף לחפש את המניעים להתנהגותו של הרופא בהסברים שהם מתחום החולי". בהתאם לכך, היא מאבחנת את מחלתו של הרופא לפי תאוריה של מלאני קליין. תשתית זו מאפשרת לה להגיע לפרשנות החלום: "המשאלה המודחקת היא לאנוס אותו, את 'אותו אדם'. אם בסיפור הגלוי משתמע כי 'אותו אדם' הוא שאנס, בא החלום ומגלה כי זוהי משאלתו של החולם. פנטזיית האונס שהייתה מושלכת על 'אותו אדם', חוזרת בחלום אל מקורה". מכאן היא מסיקה, על בסיס תאוריה של זיגמונד פרויד, שמאחורי החלום מסתתרת משאלה הומוסקסואלית.

נורית תמיר מציעה פרשנות אחרת לחלום:

"הלבלר אומר לרופא: מה אתה רוצה ממני, וכי בגלל שאתה הרופא אינסתני, הכרחת אותי, להיות בעלה ובן זוגה של דינה, שיצרת את דמותי כמי שניצב כל העת בינך ובין אשתך - אתה מבקש רעתי? לפי פרשנות זו מבין הרופא מתוך החלום שמבחינה ראציונאלית אין הלבלר מעוניין בדינה (הוא גם אומר זאת בסיפור כמה פעמים), ושורש הבעיה היא בו עצמו, ואין לה נגיעה בעובדות חיצוניות"[3].

רמזים מטרימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור מופיעים רמזים מטרימים אחדים, ובהם:

  1. פעמים אחדות מופיע האוקסימורון "תכלת שחורה שבעיניה". זהו רמז עבה, שכן צבע העיניים אינו יכול להיות תכלת וגם שחור. הצבע השחור מסמל משהו אפל ורע בעבור הרופא: העובדה שדינה לא הייתה בתולה בטרם נישואיהם. הביטוי הזה מופיע בסיפור שלוש פעמים - בפעם הראשונה כאשר הרופא פוגש לראשונה את דינה, בפעם השנייה לפני שהיא מגלה את "הסוד" שלה, ובפעם השלישית כאשר הרופא נזכר בה בגעגועיו אליה. המופע השלישי מעיד על טירופו של הרופא "עודני מתגעגע לתכלת השחורה שבעיניה" - ייתכן שהרופא נהנה לאמלל את דינה והוא כה משתוקק לה דווקא מפני שאינה "מושלמת".
  2. רמז חשוב נוסף בסיפור הוא נסיעת הרופא ודינה בחשמלית. כאשר הם מחכים להסעה ציבורית מגיעה חשמלית, אך היא מלאה עד אפס מקום. אחריה מגיעה חשמלית נוספת, אך יש בה מקום רק לדינה. החשמלית השלישית ריקה לגמרי, אך להבדיל מהחשמליות האחרות היא אינה ממשיכה למרכז העיר אלא ל"מקום נאה מלא גנים וממועט בבתים". החשמלית הראשונה מייצגת את החברה המסורתית, הגורסת שלאישה אין בעלות על גופה ושעליה לשמור אמונים לבעלה. החשמלית השנייה מייצגת את הלבלר שלו איבדה דינה את בתוליה - רק היא יכולה לעלות על חשמלית זו ואין מקום לרופא. החשמלית השלישית מייצגת את מה שעתיד לקרות לרופא ולדינה - הם נוסעים למקום גנים, הרחק מהעיר ומהציוויליזציה, שם אין צורך במוסכמות חברתיות כלשהן.
  3. בחתונתם של הרופא ודינה מופיעים שני רמזים לעתיד לקרות ביניהם. האורחים שמגיעים לחופה לשמש כמניין היו לפני כן בטקס לוויה, והם באו לעזור בחופה כדי לקבל מעט פרוטות. אחד מהם צולע, השני פוזל ולרופא נדמה כי השלישי מסתכל על דינה בעיניים שאינן מהוגנות. לאחר מכן נשמטת החופה מידי האוחזים וקורסת - וכך גם הנישואים יתמוטטו.

סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לרמזים המטרימים, מופיעים בסיפור סמלים אחדים, שמשמעותם חורגת מזו של פרט אינפורמטיבי:

  • מיטה צרה: "ישבתי בחדרה ונסתכלתי בפרחים שעל שולחנה ואצל מיטתה הצרה". יעקב בהט מציין: "והמשמעות ברורה: אין כאן מקום לשניים"[8].
  • שמלה חדשה: "יום אחד אחר הצהרים נכנסתי לבקרה. אותה שעה פנויה הייתה מן החולים והייתה יושבת בחדרה ותפרה לה שמלה חדשה" (פרק ד). הלל ברזל מציין כי "השמלה היא בבואה לצלם האחות. שמלה חדשה משמעה ברובד הנרמז תַּמוּת בלי דופי"[6].
  • שושנים אדומות: בליל כלולותיהם במלון שבכפר, מצאו הרופא ודינה שושנים אדומות בחדרם. שושנים אדומות אלה הן "סמל כפול, לאהבה לוהטת וכן לליל בתולים"[6]. הרופא שואל את דינה "מי חביב כל כך ששלח לנו שושנים נאות אלו", וקושר אותן למחשבותיו על המאהב.

רופאים ואחיות בסיפורי עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רנה לי[9] הרחיבה את היריעה, ומצאה כמה מקרים, בנוסף לזה של הרופא בסיפור "הרופא וגרושתו", שבהם הרופא סובל ממחלה. אלה כוללים:

  • בסיפור "אל הרופא" (בספר "סמוך ונראה"), הרופא נגוע באלכוהוליזם ודרכו "לילך לקלוב שלו ולהשתכר".
  • ד"ר לנגזם ב"סיפור פשוט", שאמנם אינו חולה בעצמו, אך מסופר עליו כי "רופא זה שכמה חולי רוח מתרפאים על ידיו אשתו איבדה עצמה מתוך טירוף הלב".
  • בסיפור "הדום וכיסא" (שבספר "לפנים מן החומה") מוזכרת הרופאה הקטנה, ש"בכל יום היא מטפלת בחולים והיום היא חולה", ומדי לילה "היא רואה עצמה בודדה בדידות גמורה שתוקפתה כמין דבר רוחני".

על האחיות בסיפורי עגנון מציינת רינה לי, אגב דיון בבחירתה של האחות לגיבורת הסיפור "שירה":

"השערה אחרת היא, שחיבה נודעת לו לעגנון לאחות הרחמניה. מקצוע זה נראה לו כהולם את האשה ביותר, ונאה האחות בעיניו במדיה, ברוח הנאמר על סוניה, ש"הייתה מהלכת בין המטות עטופה בגדים לבנים ומצנפת לבנה לראשה ומודד חום בידה ועיניה על החולים, ודומה היה שיצר אותה היוצר בשביל תלבושת זו" ('תמול שלשום', עמ' 155). ומרת טמפלמן, האחות הראשית, "הייתה ... אומרת, שאין ידיים רחמניות כידי אשה" (שם). בדומה לזאת, מייצגת האחות, בסיפור "הרופא וגרושתו", מעין דמות מלאכית העומדת בהנגדה גמורה לדמות הרופא".

זיקה לרומן "אורח נטה ללון"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של "הרופא וגרושתו" כחלק מהטיוטות של הרומן "אורח נטה ללון", אך הוא ראה אור בדפוס כסיפור עצמאי. לראשונה פורסם כסיפור עצמאי במאסף "בַּכּור" בשנת ה'תש"א. במהדורה הראשונה של כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון, נכלל הסיפור בקובץ "אלו ואלו", שיצא לאור בשנת 1941, ובמהדורה השנייה, שיצאה לאור בשנת 1953, הועבר הסיפור לקובץ "על כפות המנעול". בין שלוש גרסאות אלה של הסיפור קיימים שינויי נוסח מעטים.

בשתי טיוטות מוקדמות של הרומן "אורח נטה ללון" מופיעים שני נוסחים מוקדמים של הסיפור, שבסופו של דבר לא נכלל בגרסתו של הרומן שיצאה לאור. נוסחים אלה קצרים במידה ניכרת מגרסתו הסופית של "הרופא וגרושתו"[10]. על הטרנספורמציה שעבר הסיפור, מגרסתו הראשונית לגרסתו הסופית, כתב הלל ברזל: "סיפור של אפיזודה, שחשיבותו הייתה כחלק מתשבץ גדול, זכה ביסודות שהעמידוהו על רגליו כיצירת-מופת שאינה זקוקה לכל מסגרת תומכת. 'הרופא וגרושתו' היה לאחד הסיפורים המושלמים ביותר בספרותנו"[6].

הרופא ופרשת נישואיו לדינה עדיין מופיעים ב"אורח נטה ללון", בפרק שבעה וששים - "הרחוב שדרתי בו בילדותי"[11]. בפרק זה מתברר שמו של הרופא - יעקב (קובה) מילך. אשתו לשעבר, "בלונדינית זקופית ומלאה עם עיניים טובות עיניים מעין תכלת שחורה", זהה לתיאורה של דינה ב"הרופא וגרושתו". בסיפור "הרופא וגרושתו" מציג הרופא עצמו כ"בן פחח עני", וברומן "אורח נטה ללון" הוא "בנו של אותו פחח בעל עין אחת". האירועים ב"אורח נטה ללון" מתרחשים לאחר אלה של "הרופא וגרושתו", סמוך לנישואיה השניים של דינה, שהמשיכה לשמור על קשר עם הרופא, המוזמן לחתונתה. הרופא מתחרט על התנהלותו עם דינה ואומר לאורחו: "שתי פעמים שגיתי, פעם ראשונה, שגרשתי את אשתי, ופעם שנייה, שלא החזרתי אותה".

"אורח נטה ללון" מוסיף פרטים על הרופא, שלא נכללו ב"הרופא וגרושתו": הרופא הוא צמחוני, וחרף יחסו הטוב לחוליו, אינו זוכה ליוקרה מקצועית: "חולה שיש בידו לשלם לרופא קורא לרופא אחר, ומי שאין בידו לשלם קורא לדוקטור מילך". בדומה לגרושתו, אף הרופא נישא בשנית, ומסופר[12] כי "קובה ואראלה מכינים עצמם לעלות לארץ ישראל".

בסיפור "הרופא וגרושתו" פונה המספר פעמים אחדות אל שומע כלשהו: "אם אין אתה עייף אספר לך", "אבל ידידי" ועוד. הסיפור "הרופא וגרושתו" אינו מספר דבר על זהותו של שומע זה. על פי זיקתו של הסיפור ל"אורח נטה ללון", השומע הוא האורח.

"הרופא וגרושתו" כמשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרה שלו מציגה את דרכה בפסיכותרפיה יונגיאנית, בספרה חלום והחלמה: הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008). בין שלל הדוגמאות המופיעות בספר מתארת המחברת את גישתה להתרת קשרים, באמצעות תשובה לשאלה "כיצד הייתי מנסה לטפל ברופא, לו היה פונה לעזרתי?". תשובתה כוללת, בין השאר, את הסקיצה הבאה:

"תחילה הייתי מנסה לעורר בו מודעות לעובדה שהוא שבוי על ידי כוח פנימי עד כדי כך שאיבד, לפחות באשר ליחסיו עם אשתו, את הראייה הנכונה ואת חופש הבחירה. לשם כך הייתי חושפת בהדרגה משמעויות נסתרות - כל מיני אלמנטים שהיוו בסיס להיווצרות הכפייתיות.
...
במהלך הטיפול הייתי מצביעה בפניו מתוך אמפתיה על אלמנטים נוספים שמאפיינים את התסבוכת שלו: החשדנות החזקה שלו, הצורך הבולט בבלעדיות על דינה, הקנאה והשתלטנות הדו-כיוונית - הקומפלקס המשתלט על ה"אני" מתוכו, ושתלטנות הנובעת ממנו, אשר מכוונת כלפי דינה. הייתי מנסה לעורר ברופא מודעות לפחדים שונים, שגם בתגובה להם התפתחו הנוקשות, הכוחנות והחשדנות המאפיינים אותו. על פי ניסיוני, פירוק התסבוכת הכפייתית למרכיביה עשוי להחלישה, ממש כשם שקורה כאשר מתירים קשר שנוצר בסליל של חוטים".

עיבוד למחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פנינה ברט-צדקה וגדי צדקה בהצגת הרופא וגרושתו

הבמאי יורם פאלק עיבד את "הרופא וגרושתו" למחזה, שהוצג בתיאטרון המרתף בתל אביב ב-1971. בתפקיד הרופא שיחק גד קינר ואת דינה גילמה אהובה יובל. ב-1972 הוצג המחזה בעיבודו של פאלק ובבימויו של רלף ענבר בטלוויזיה, בכיכובם של קינר ויובל.

בתחילת 2010 עובד הסיפור למחזה בבימויו של גדי צדקה ובהשתתפותם של גדי צדקה ופנינה ברט[13].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • איתמר אבן-זהר, עיונים בספרות, משרד החינוך והתרבות, מוסד סאלד, ירושלים, תשכ"ו
  • יעקב בהט, הרופא וגרושתו, ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, חיפה, תשכ"ב, עמ' 51–68
  • ניצה בן-דב, אחות אחות בואי אצלי: "הרופא וגרושתו" ואונס דינה, בתוך: אבנר הולצמן (עורך), ממרכזים למרכז – ספר נורית גוברין, תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב, 2005, עמ' 423–436. נדפס שוב בתוך: ניצה בן-דב, והיא תהילתך: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז, הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, 2006, פרק שני
  • הלל ברזל, "הרופא וגרושתו" – מסיפור-לווי ליצירה עצמאית, בתוך סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, אוניברסיטת בר-אילן, 1975, עמ' 13–51. נדפס שוב בתוך: הלל ברזל, המאה החצויה: ממודרניזם לפוסט-מודרניזם: הספרות ורוח התקופה — תמורות בצורות יסוד, כרך ראשון: מטא-ריאליזם וריאליזם, ספרית פועלים, בני ברק, תשע"א, עמ' 308–331
  • רינה דודאי, זהבה כספי, 'והכל כחפץ האדם ורצונו'? עיון בסיפור 'הרופא וגרושתו' מאת ש"י עגנון, עלון למורה לספרות 16, 1996, עמ' 130–141
  • אריאל הירשפלד, לקרוא את ש"י עגנון (בסדרה "לקרוא את"), הוצאת אחוזת בית וידיעות ספרים, 2011, הפרק "אל מעמקי ה'אני' ", עמ' 131–149
  • דוד כנעני, אחותי כלה – על "הרופא וגרושתו" לש"י עגנון, אמות טז, פברואר-מרס 1965
  • ארלט מינצר, הרופא וגרושתו – מקרה של הפרעה דלוזיונלית בסיפור של עגנון, מסד 2, 2004, עמ' 84–88
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות – ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא; הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק תשיעי: "מי היה הגבר הראשון בחייה של דינה?", עמ' 246–265
  • דבורה שריבוים, חלומו של הרופא, פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון, תל אביב: הוצאת פפירוס, 1993, עמ' 189–214
  • נורית תמיר-סמילנסקי, להוראת "הרופא וגרושתו" של ש"י עגנון והשוואה עם סיפור מצרי, עלון למורה לספרות 6, 1985, עמ' 28–55
  • יאיר קורן-מיימון, יחסי מטפלים-מטופלים ביצירותיו של ש"י עגנון, רסלינג, 2015

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דמות זו משקפת את פרופ' הרמן שטראוס, שטיפל בעגנון בעת אשפוזו הממושך בבית החולים היהודי בברלין (ראו: דן לאור, בין קצנאו לקצנאו הדרך לא ארוכה ויער גדול של ארנים נותן צל, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2012).
  2. ^ 1 2 3 ניצה בן-דב, "אחות אחות בואי אצלי - 'הרופא וגרושתו' ואונס דינה", בספר ממרכזים למרכז, 2005
  3. ^ 1 2 נורית תמיר, "להוראת 'הרופא וגרושתו' של ש"י עגנון והשוואה עם סיפור מצרי", עלון למורה לספרות 6 (1985)
  4. ^ דבורה שריבוים, "חלומו של הרופא", בספרה פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון, פפירוס, 1993, עמ' 191
  5. ^ שרה שלו, חלום והחלמה: הלא-מודע ותפקידו בתהליכי ריפוי וצמיחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
  6. ^ 1 2 3 4 5 הלל ברזל, "'הרופא וגרושתו' - מסיפור-לווי ליצירה עצמאית" בספרו סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, אוניברסיטת בר-אילן, 1975
  7. ^ רינה דודאי וזהבה כספי, "'והכל כחפץ האדם ורצונו'? עיון בסיפור 'הרופא וגרושתו' מאת ש"י עגנון", עלון למורה לספרות 16 (1996)
  8. ^ יעקב בהט, "הרופא וגרושתו", בספרו ש"י עגנון וחיים הזז - עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב, עמ' 54
  9. ^ רנה לי, "מכה לרפואה: משהו על הרופאים ביצירת ש"י עגנון", הדאר, 1998.
  10. ^ נוסחים אלה מופיעים במלואם בספרו של הלל ברזל, סיפורי אהבה של שמואל יוסף עגנון, הכולל ניתוח נרחב של ההבדלים בין נוסחים אלה ובין גרסתו הסופית של הסיפור.
  11. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, הוצאת שוקן, 1966, עמ' 392-383
  12. ^ ש"י עגנון, אורח נטה ללון, הוצאת שוקן, 1966, עמ' 444
  13. ^ איתי משה, עושים אהבה על הבמה, באתר "מגזין המושבות", 12 בפברואר 2010