שבועת אמונים (נובלה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שבועת אמונים
שבועת אמונים.jpg
מידע כללי
מאת שמואל יוסף עגנון
שפת המקור עברית
סוגה סיפורת
הוצאה
הוצאה הוצאת שוקן
שנת הוצאה 1943
מספר עמודים 99
קישורים חיצוניים
OCLC 19157399
הספרייה הלאומית 001215945, 003451487, 001215944, 002477945

שבועת אמונים היא נובלה מאת שמואל יוסף עגנון, שפורסמה לראשונה כספרון בשנת 1943.[1] במסגרת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" נכללת הנובלה בכרך "עד הנה".

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנובלה מתארת את קורותיו של יעקב רכניץ, בוטנאי צעיר שעלה מאוסטריה לארץ ישראל, התיישב ביפו וקיבל בה משרת מורה לגרמנית ולרומית. כמורה "בחר בספרים טובים ולא הכביד דברים שמביאים לידי שעמום, לא זרק מרה בתלמידים ולא נתגאה על שאר מורים, שרובם אבטודידקטים".[2] במקביל לעבודתו כמורה המשיך בחקר אצות הים התיכון, רכש מומחיות ומוניטין בתחום זה, ואף נקראה על שמו אצה, קולרפא רכניצאי.

רכניץ בא ממשפחה ענייה, והתגורר בילדותו בסמוך לביתו של גוטהולד אהרליך, "סוחר עשיר היה וקונסול כבוד של מדינה קטנה שאינה תופסת מקום מרובה במפה".[3] אהרליך עודד אתו ותמך בו כספית. רכניץ הילד שיחק עם בתו היחידה של הקונסול, שושנה, "תינוקת קפריצית שקירבה אותו משאר הילדים ולא נתנה לשום תינוקת לשחק עמו, שהייתה אומרת יעקב שלי הוא, כשאהיה גדולה אקח אותו לאיש. לתוספת חיזוק נטלה תלתל מתלתליה ושער מבלוריתו ועירבבה אותם ושרפתם ואכלו את אפרם ונשבעו זה לזה שבועת אמונים."[3] לאחר שמשפחת רכניץ עברה לדירה מרוחקת יותר, הצטמצמו קשריו של יעקב עם שושנה, ולאחר שחלתה אמהּ - התנתקו כליל (אף שנמשכו קשריו של רכניץ עם אביהּ, תחילה במפגשים שנערכו אחת לחצי שנה, ולאחר עליית רכניץ לארץ ישראל - במכתבים).

ביפו התיידד רכניץ עם אחדות מבנות העיר: רחל, לאה, אסנת, רעיה, מירה ותמרה.[4] הוא נהג לטייל אתן, וכאשר טיילו כולם יחד כינו אותם בעיר "שבעה כוכבי לכת".

הקונסול, שהתאלמן, יצא לטיול ממושך בעולם עם בתו, והודיע לרכניץ על כוונתו להגיע לביקור קצר בארץ ישראל. רכניץ שמח על כך, "ראשית, על שיראה את הקונסול. ושנית, על שניתן לו מקום להשיב לו קצת על כל טובותיו".[5] הקונסול ובתו הגיעו ליפו, והתאכסנו במלון בשכונת הגרמנים. פעמים אחדות הוזמן רכניץ לסעוד עם הקונסול ובתו, ובהזדמנות כשטיילו הזכירה שושנה ליעקב את שבועת האמונים שנשבעו: "נשבעים אנו באש ובמים, בשערות ראשנו ובדם לבנו, שנישא זה לזה ונהיה איש ואשה, ואין שום כח שבעולם יכול לבטל את שבועתנו, נצח סלה ועד".[6] לאחר ששושנה שאלה את יעקב פעמים אחדות האם עודנו עומד בשבועתו, ענה לבסוף שכן, הוא מוכן לקיים את השבועה.

תוכניתם של הקונסול ובתו לטייל בארץ ישראל סוכלה עקב מחלת השינה שחלתה בה שושנה בטיולם באפריקה, אך הם המשיכו לשהות ביפו.

רכניץ קיבל מינוי לפרופסור בניו יורק, והוא נערך לנסיעה. הוא יוצא עם שש הבנות לטיול בחוף ימה של יפו, והבנות פותחות בתחרות ריצה, שבה תזכה המנצחת בזר אצות. הנערות מוּדעות להיפוך התפקידים שבתחרות זו: "שוב אמרה לאה, הרי מנהגם של היוונים היה שהבחורים רצים ולא הבחורות. אמרה אסנת, מאחר שאותם הבחורים מתו ואנו חיות נעשה אנו את שהבחורים היו עושים".[7] למרבה הפלא ניצחה בתחרות שושנה, אף שלא הייתה עמהן תחילה. "לא לאה ולא רחל ולא אסנת ולא רעיה ולא מירה ולא תמרה ראו אותה רצה, אבל כל אחת ואחת מהן הרגישה בשעת ריצתה שאחת רצה וקודמת אותה ולא ידעו ששושנה אהרליך היא, חברתו של יעקב, שזה ימים ושבועות היא ישנה ואינה עומדת ממטתה".[8]

פרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייני הנובלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברוך קורצווייל רואה בנובלה כמייצגת את סגנון הכתיבה האפי של עגנון בסיפוריו המאוחרים מסוג "הרופא וגרושתו". קורצווייל רואה כל מילה בסיפור כהכרחית הכרח פנימי וכל משפט הוא חטיבה טבעית ובתוך הפרוזה המילה נותרת רווית סוד סמלי. כך, הדברים העמוקים ביותר בנובלה אינם נאמרים.

לעומת קורצווייל, חוקר הספרות דב סדן מעמיד על נס את מוטיב השבועה בנובלה. לפי סדן אנו עוברים בנובלה ממוטיב השבועה למוטיב השִבעה כאשר רכניץ הולך ומתרחק מן המעגל הראשון (השבועה) ומתקרב לשני (השבעה). בשבועת אמונים עצמה אנו מוצאים:"על שם שהיו שבעה כלומר רכניץ ושש הנערות, ועל שם שהיו מהלכים כאחד בלילות קראו להם בעיר שבעה כוכבי לכת".

נעמי תמיר במאמרה: "שבועת אמונים : ארבעה שהם אחד", רואה בנובלה דרמה מודרנית הפועלת בארבעה מישורי משמעות:[9]

  • מיסטי: סיפור על כוחה המסתורי של שבועה שאין להשתחרר ממנה, על בת מלך נרדמת המצפה לנסיך שיבוא ויעירה, על כוחות מסתוריים, בלתי-ראציונאליים, הקובעים את גורלו של אדם.
  • סיפור פסיכולוגי על געגועים לילדות, חוסר אפשרות להינתק ממנה, חוסר בגרות, פחד מהתקשרות רגשית, בריחה מן המציאוּת ומבני אדם.
  • סיפור על אהבה אידאלית, על אהבה לאשת חלומות המייצגת את האידאל והשלמות, ועל אי נכונות להשלים עם התגלמותה הריאלית והחלקית של האידיאה המושלמת.
  • סיפור חברתי על בחור ממשפחה ענייה, הבא במגע עם נציגי מעמד חברתי גבוה ממנו, סובל מרגשי נחיתות ומנסה לעלות בסולם החברתי באמצעות קריירה אקדמית.

קיימת בנובלה תשתית מקראית המרמזת לשיר השירים ולמגילת אסתר במקביל לדיאלוג עם מוטיבים השאובים מתרבות המערב. כמו כן קיים בה, ככול הנראה, זיק אוטוביוגרפי סמוי לחייו של עגנון עצמו אשר חי בנפרד מאשתו אסתר בארץ ישראל במשך כשנה, בעת שחזר לארץ ישראל.

יעקב רכניץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבור הסיפור הוא יעקב רכניץ, אך במידה מסוימת זהו אנטי גיבור, עקב חוסר ההחלטיות שלו, הבולטת ביחסיו עם בנות יפו. רכניץ הפך מילד דל אמצעים לחוקר ואינטלקטואל מבוקש בקרב בנות רבות, שש במספר, הוא משופע באפשרויות בחירה חדשות. אך נדמה שאין הוא יודע אם אלו הן אפשרויות אמת או שמא הן בגדר אחיזת עיניים בלבד. הרצון לטעום ממה שהעולם יכול להציע לו, המלווה בספקנות מתמדת, מאיים עליו ומסכן את יכולתו להיאחז בבת זוג כלשהי עד תום, להישבע לה אמונים תחת חופה וקידושין. לא רק שאינו מסוגל להכריע מי מביניהן תהא האחת שלה יינשא, אלא שתוך כדי אי נקיטת פעולה הוא כבר נושא עיניו לעבר גלותו השנייה, מעבר לים, לאמריקה הרחוקה, ונדמה שזו הפעולה הוודאית היחידה שבכוונתו לממש.

רכניץ הוא בוטניקן, העוסק בחקר צמחי ים, ובעיקר בחקר אצות. בתחילת הסיפור נותן המספר הסבר מיסטי לבחירתו של רכניץ בתחום זה: "לילה אחד קרא בהומירוס. שמע קול כקול גלי הים. ועדיין לא ראה את הים."[10] לאחר שאירוע זה חזר במשך לילות אחדים, החל רכניץ להתעניין בים. בהמשך הסבר זה מסתייג המספר ואומר: "קרוב לוודאי שאותו מעשה בקריאת הומירוס וכל שמסתעף מזה אינו אלא אגדה, ואף על שאין ראיה לדבר ספיקותיו מועטים מכל הסברות שאפשר להסביר בהן מעשיו של רכניץ, שבחר באותו מקצוע".[10] הסבר רציונלי לבחירתו נותן רכניץ עצמו לקונסול: "מתעסק הייתי בבוטניקה, ומן הבוטניקה באתי להתעסק בצמחי מים, כלומר מן הצמחים העליונים פניתי להתעסק בצמחים התחתונים, ומכאן לצמחי ים".[11] בהמשך אותה שיחה, המתרחשת לאחר ששושנה חזרה לחייו, זוכה יעקב להארה המסבירה לו את מניע פסיכואנליטי לבחירתו: בגן ביתו של הקונסול הייתה בריכה עם גידולי מים, שבה שיחק בילדותו עם שושנה. "עשרים שנה ושנה יצאו מאותו היום שירד פעם ראשונה עם שושנה לבריכה והעלה משם מיני צמחים לחים, וראה זה פלא, כל אותן השנים לא העלה דבר זה על לבו."[12] הסבר רביעי, תועלתי, נותן המספר בהמשך הסיפור: "רחוק מיפו רחוק מארץ ישראל יש בני אדם חוקרי אצות שעושים כמעשי רכניץ ומוקירים את מעשי רכניץ ונותנים יקר וגדולה לרכניץ".[13] נעמי תמיר מוצאת שארבעה הסברים שונים אלה משקפים את ארבעת מישורי המשמעות שבסיפור (שמנינו לעיל).[9]

בצד עיסוקו בחקר אצות הוא מלמד לטינית וגרמנית, ומביא את תרבות יוון ורומי לבני יפו ("אם שמעת מפי נערה ביפו דברים על יון ורומי, על ספפו ומידעא, דע ששמעה מיעקב רכניץ"[14]). זיקתו לתרבות יוון ורומי, שמתבטאת גם בדיבוריו על האלים של תרבות זו, משקפת את חילוניותו, ואת העדפתו את תרבות המערב על פני היהדות. גישתו זו ניכרת גם בתשובתו לשאלתה של שושנה: "מאמין אתה בתחיית המתים? אמר יעקב, ודאי שאיני מאמין בתחיית המתים"[15] ובהערתו: "נפליג למקום שאבות אבותיו של אדם הראשון היו דרים שם",[16] הכופרת בבריאת העולם.

קורצווייל אפיין את רכניץ: "מציאותו של איש זה היא מציאות מדומה. יחסו אל כל בני האדם, בעיקר אל שש הבנות, הוא יחס מדומה. לאיש זה הייתה רק מציאות אחת - עולם הילדות, אבל אי אפשר היה להתגבר על עולם זה, וגם אי אפשר להיפרד ממנו."[17]

שושנה אהרליך[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שושנה בת יחידה הייתה לאביה ולאמה, וכל מה שהיה חביב על שושנה חביב על הוריה".[18] לאחר שחלתה אמהּ, "שלחו את שושנה לעיר אחרת לפנסיון של בנות".[19]

שושנה מעידה על עצמה: "הכל עושים רצוני חוץ ממני. דומה עלי שאין לי רצון כלל, אלא כל מה שאני עושה, שלא מדעת אני עושה",[20] אך בדומה לסיפורים אחרים של עגנון, גם ב"שבועת אמונים" האישה היא הגורם האקטיבי ולא הגבר.

בשעה גורלית, שעת פגישתם המחודשת של רכניץ ושושנה כאנשים בוגרים על אדמת ארץ ישראל, לא הצליחה שושנה להצית ברכניץ את אש אהבת הנעורים שפעמה בו פעם, אף שהצליחה להוציא ממנו התחייבות לעמוד בשבועת האמונים שנשבעו זה לזה. עם זאת, בתחרות הריצה המתקיימת בסוף הסיפור, שהיא למעשה תחרות על לבו של רכניץ, מנצחת שושנה, אף שכלל לא הוזמנה לתחרות זו.

למחלת השינה של שושנה נותן המספר הסבר ריאליסטי (ביקורה באפריקה), אך דב סדן רואה במחלה זו, הגורמת לשושנה להרבות בשינה, כהפיכתה של שושנה לבת דמותה של היפהפייה הנרדמת.

מיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקב רכניץ נמצא בקשרים עם שבע נערות, אך אינו מגיע לקשר אינטימי עם אף אחת מהן. "פעם אחת בלבד נשק רכניץ את תמרה ולא שנה",[21] והוא מלא לבטים האם נהג כשורה. למעשה בדרך כלל אינו נמצא ביחידות עם אף אחת מהן. גרשון שקד מסביר זאת בקשר שהיה בין רכניץ הילד ובין מרת אהרליך, אמהּ של שושנה, שהייתה מעין אם מאומצת לרכניץ. שקד מפרט: "מכיוון שהאם המאומצת נפטרת מעביר הגיבור אל הבת את היחס שהיה שמור עד כה לאם – והבת נעשית לאם, אחות ואהובה כאחד. ... הקשר אל האם התחליפית גורם לכך, שהגיבור איננו מסוגל לכל קשר ארוטי אחר. הוא מרבה בנשים כדי להימנע מיחס מחייב לאחת מהן, שהרי כל קשר של ממש הוא מעין בגידה בקשרי התשתית שיש לו לגיבור אל אמו-אחותו-אהובתו."[22]

מתחים ארוטיים מופיעים בסיפור בהקשרים אחרים. תלמידו של רכניץ, אחיה של רחל היילפרין, קורא בסתר בזמן השיעור את ספרו של מיכאיל ארציבשב, "סנין",[23] שנכללו בו תיאורים נרחבים של יחסי מין מחוץ לנישואים. רכניץ הוזה על נסיעתו בקרונית, שבמהלכה "נכנסו שני בחורים וישב אחד על ברכי חברו. שמע שמספרים זה לזה על אוטו ויינינגר ועל ספרו מין ואופי".[24] גרשון שקד העיר על כך: "האיזכור של שני ספרים שעניינם חיי המין של האדם (ולאו דווקא בגילויים הנורמליים ביותר שלהם) אצל מספר בעל השקפות שמרניות בסיסיות בחיי היומיום אינו יכול להיות מקרי. הוא בא לרמז על הקשר הפנימי שבין העיוות המיני-פסיכולוגי, המתבטא בספריהם של ארציבשב וּויינינגר, לבין המצבים הפסיכוסוציאליים שגיבורי הסיפור נתונים בהם."[25]

מקורות השראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותה של העמידה בשבועת אמונים מופיעה באגדת חולדה ובור.[26] אגדה זו נרמזת בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח', עמוד א', ורש"י בפירושו מרחיב:

מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה. אמרה "מי מעיד?" והיה שם בור אחד וחולדה. אמר הבחור "בור וחולדה עדים בדבר". לימים עבר על אמונתו ונשא אחרת והוליד שני בנים, אחד נפל לבור ומת ואחד נשכתו חולדה ומת. אמרה לו אשתו "מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה" ואמר לה כך וכך היה המעשה.

התוספות ממשיכים ומרחיבים:

מעשה היה בנערה אחת. הייתה רוצה לילך לבית אביה, והיה בור בדרך ונפלה. ובא בחור אחד, ואמר: אם אני אעליך תנשאי לי? אמרה לו: הן, ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר. ואמרו: מי מעיד בינינו. והייתה חולדה אחת הולכת לפני הבור, ואמרו: אלו שנים, בור וחולדה יהיו עדים בינינו. והלכו לדרכם. והיא עמדה בשבועתה, והוא נשא אשה אחרת וילדה בן, באה חולדה ונשכתו ומת. וילדה לו בן שני – ונפל לבור ומת. אמרה לו אשתו: מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם? נזכר השבועה, וסיפר לאשתו כל המעשה. אמרה לו: אם כן חזור וקחנה. וכתב לה גט, והלך ונשא את הבתולה.

גרשון שקד ציין שסיפור הגרעין על שבועת אמונים שאוב ממחזהו של ש. אנ-סקי, "הדיבוק".[27] זיוה שמיר הרחיבה בעניין זה:

עגנון, שישב בברלין בזמן ש"הדיבוק" הוצג שם ועורר התרגשות גדולה, היה עשוי למצוא בסיפורם הארכיטיפי של חנן ולאה מקור השראה לאחד המוטיבים החשובים ביותר של יצירתו: המוטיב של שבועת האמונים שהופרה וההתכחשות ל"בּאַשערטע" – לזיווג הנכון לנפש התאומה – מוטיב המבריח כבריח, בטרנספורמציות שונות ומשונות, את יצירותיו הגדולות והנודעות "סיפור פשוט", "שבועת אמונים", "בדמי ימיה", "תהילה", "שירה" ועוד. אמנם מוטיב זה כבר עולה ביצירתו המוקדמת של עגנון – "עגונות" – אפשר שמתוך שיח עם יצירות שהשפיעו על אנ-סקי (כגון מחזותיהם של גולדפדן, י"ל פרץ ושלום אש), אבל המפגש עם מחזהו של אנ-סקי שימש לו זרז להתפתחות המוטיב, לשכלולו ולהסטתו מן השוליים אל המרכז.[28]

אגדת "היפהפייה הנרדמת" מוצאת אף היא את מקומה בסיפור, בדמותה של שושנה המרבה לישון, וכאשר יעקב מטייל אתה הוא חושב: "אבל כלום יש דבר בעולם כדי להעסיק בו בת מלכה מנמנמת זו".[29]

מקורות לשוניים:

כבסיפורים נוספים של עגנון, גם בסיפור זה משולבים ביטויים שמקורם בתנ"ך ובתלמוד, ובהם:

הנובלה כסיפור רומנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרשון שקד מעיר על הנובלה "שבועת אמונים" כי

בקריאה ראשונה היא דומה למדי לנובלות נאו-רומנטיות, שרווחו באירופה (ובעיקר בסקנדינביה ובגרמניה) בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ... הסיפור על הנערה חולת השינה מאירופה שהגיעה בנדודיה מאפריקי לארץ ישראל, כשהיא נפגשת כאן בין עצי התמרים באהוב ילדותה הוא סיפור רומנטי מובהק. ... מתברר שבמישור הגלוי, אפשר לקרוא נובלה זאת כנובלה אקזוטית-רומנטית ים תיכונית על היחסים שבין אינטלקטואל תמהוני לבין נשות העיירה ובינו לבין משפחה שהייתה בעבר משפחתו ועשויה להיות כזו גם בעתיד.[30]

רקפת זהר בוחנת את הנובלה כסיפור רומנטי, ומציינת:

ב"שבועת אמונים" מפגיש עגנון את שתי הגישות, הרומנטית והריאליסטית. הוא נע בין רקע ריאליסטי (יפו) לבין מחוזות רחוקים וקסומים (אירופה, אפריקה, מיתולוגיה יוונית) ומעמיד גיבור הססן ואנמי (כלומר, "מהחיים", ריאליסטי) במרכזה של עלילה רומנטית למהדרין.[31]

היא מוסיפה שסיפור העלילה נענה לכאורה לכללי הז'אנר: יש בו ילד בן עניים וילדה בת עשירים המבטיחים זה לזה נאמנות נצח, החיים מפרידים ביניהם אך לאחר שנים הם נפגשים, הוא מגלה שהיא אחת ויחידה, שונה מכל הנשים ונעלה עליהן. "לפי התבנית הרומנטית, זהו הרגע שעל הגבר לצאת לקרב אחרון על לבה של אהובתו, להכניע את הדרקון (האב) השומר עליה, ולהתאחד איתה כמובטח. אלא שיעקוב מבושש לצאת לקרב. הוא חסר ביטחון ונטול להט. שושנה היא שמחלצת ממנו הודאה כי הוא זוכר את שבועתו, היא זאת שמכריזה שצריך לממש את השבועה ויעקוב רק נענה, כבעל כורחו."[31]

הנובלה כמשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשנים אחדים אינם מקבלים את הנובלה כפשוטה, ומייחסים לה רובד פנימי סמוי, שהסיפור הגלוי רומז אליו.

דינה שטרן מנמקת מדוע אין להתייחס לסיפור כפשוטו: "הסיפור משופע ברמזים ובסיטואציות סמליות, שבשום פנים ואופן אינם משתלבים בעלילה כפשוטה ונשארים בלתי מובנים ותמוהים עד הסוף; אך מעל לכול, קשה לנו סיומה של העלילה, העומד בסתירה מוחלטת לרוח הסיפור ולעקביות המוסרית-הפנימית שלו".[32] בעקבות זאת היא מתייחסת לנובלה כמתארת את היחסים בין עם ישראל לבין השכינה, ובהתאם לנקודת מוצא זו היא מפרשת את כל פרטי הנובלה.[33] לפי נקודת מוצא זו, "הרקיע והים מייצגים את שני המוקדים הנאבקים זה בזה בסיפור: המוקד הפרוטגוניסטי, שבמרכזו רקיע התכלת – השכינה – שושנה, והמוקד האנטגוניסטי, שבמרכזו הים – שר הים (דמות מטפורית מאגדות חז"ל) – בנות יפו",[34] יעקב רכניץ מייצג את עם ישראל, שושנה והוריה מייצגים פנים שונות של השכינה, ושבועת האמונים היא הברית שבין עם ישראל לאלוהיו. בפסקת הסיום של הסיפור נאמר: בזה סיימנו לפי שעה מקצת מעשיהם של יעקב רכניץ ושושנה אהרליך".[35] שטרן מעירה על כך: "הרמזים לחלקיותה של העלילה מקבלים משמעות מלאה במישור האלגורי של הסיפור: הדרמה הלאומית לא הסתיימה עדיין; היא עודנה נמשכת ומתהווה, עם ישראל חי וקיים, ואלוקי ישראל עודנו מצפה לתשובתו."[36]

גרשון שקד מציין: "למרות שעגנון כתב נובלה פסיכולוגית חד-פעמית, הרי שהיסודות האלגוריים קושרים בין נובלה זאת לבין הקשרים תרבותיים וחברתיים רחבים יותר".[37] בהתאם לכך הוא רואה את הסיפור כמייצג את סיפורם של המהגרים היהודים שלא היו מסוגלים להכות שורשים בארץ ישראל, עקב המאבק בין הגלות הדתית-כביכול לארץ ישראל החילונית-כביכול. שקד מציין שהנובלה "היא ניסיון למצוא ביטוי הולם לבעיה של דור המהגרים שהיגרו ללא משפחותיהם, שנותקו פיזית מן האמהות מבלי יכולת להינתק מהן רגשית; דור שהגיע לארץ ישראל והיה קשור עדיין בחבל טבורו הנפשי לאירופה; דור שניסה להתערות בארץ חדשה ושכינתו-נשמתו-אמו הגוססת והנפלאה אינה מאפשרת לו להכות שורשים".[38]

זיוה שמיר רואה בסיפור משל למצבו של עם ישראל, לא מבחינה דתית אלא מבחינה לאומית, במועד התרחשותו של הסיפור. היא מציינת:

שבועת אמונים שהופרה, או זיווג שהשתבש, נהיו אצל עגנון לסמלו של מהלך לאומי משובש, המעכב את גאולתו של עם ישראל. משבר אוגנדה, למשל, הוא מהלך כזה, שגרם לציונות המדינית ילידת וינה תרדמה עמוקה בת שנים רבות, שלא היה אפשר להתעורר ממנה אלמלא התרגשו צרות חדשות על העולם ותבעו את תיקונן. אלמלא התעורר העם מן המשבר שפקדו בעקבות פטירתו בטרם עת של הרצל, ואלמלא התעשת וזכר את שבועת האמונים ההיסטורית של העם לארצו, לא היה הסיפור מסתיים בסינסתזה המערבת את חוש הראייה וחוש השמיעה, להזכירנו את "וכל העם רואים את הקולות" ממעמד הר סיני: "נשמע פתאום קול יוצא מבין ריסי עיניה של שושנה קורא לו בשמו." (רצח) השיבוש בא על תיקונו, והברית הישנה נושנה לא הופרה. האם משום כך מתרחש כאן התיקון לאחר הסיור של הקונסול גוטהולד ארליך ובתו שושנה באפריקה, סיור שהפיל על שושנה תרדמה עמוקה שממנה נתעוררה הנערה בדרך נס?[28]

זיקה לסיפורים אחרים של עגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור שלפנינו מסתיים בשלב שבו יעקב רכניץ מתעתד לנסוע לאמריקה, שם קיבל משרת פרופסור. הרומן "תמול שלשום", שיצא לאור כשנתיים לאחר "שבועת אמונים", משלים את ידיעתנו, ומספר שרכניץ אכן הגשים את תוכניתו: "באותם ימים לא היינו נוהגים בימות החמה לילך בצהרים אצל הים, חוץ מדוקטור רכניץ, שהיה מחזר אחר אצות, ועכשיו שיצא לאמריקא אין רואים אדם בצהרים אצל הים."[39]

עיבוד לתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1984 העלה תיאטרון הספרייה ברמת גן את המחזה "שבועת אמונים", עיבוד של יורם פאלק לנובלה של עגנון.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דינה שטרן, הבגידה ולקחה - עיונים בשבועת אמונים לש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1989.
  • דינה שטרן, שאנחנו גוף אחד : מחקר ב"עובדיה בעל מום" וב"שבועת אמונים" לש"י עגנון, הוצאת ראובן מס, 2008.‬ ספר זמין ברשת גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • דב סדן, מסות ומאמרים על ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ט, עמ' 93-74.
  • ברוך קורצווייל, מסות על ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תש"ל, פרק אחד-עשר - שבועת אמונים.
  • ש"ד גויטיין, "שני מאמרים על 'שבועת אמונים' לש"י עגנון", גזית, כרך ה', גיליון ט-י, 1943, עמ' 32-24.
  • ש"י פנואלי, יצירתו של ש"י עגנון : מסת מחקר, הוצאת תרבות וחינוך, 1960, עמ' 147-142. ‬
  • ישראל עשהאל, "מדרש אצות : מקרא ב'שבועת אמונים'", קשת ל"ג, סתיו 1966, עמ' 32-20.
  • חיים נגיד, "השבועה, הלבנה והעטרה", משא, 13 באוקטובר 1967.
  • ישראל עשהאל, "עוד על 'שבועת אמונים'", הספרות ג 4-3, 1972, עמ' 517-507.
  • אילנה פרדס, אוהבים מוכי ירח: עגנון ושיר השירים בתרבות הישראלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 2015.
  • אברהם קריב, "שבועת אמונים למי, למה?", מולד ד, 1971, עמ' 109-102.
  • נעמי תמיר, "'שבועת אמונים': ארבעה שהם אחד", בתוך: הלל ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון : מבחר מאמרים על יצירתו (עמ' 350-330), עם עובד (1982).
    • שולמית לבוא, הערות למאמרה של נעמי תמיר "שבועת אמונים : ארבעה שהם אחד", הספרות ד, 1973, עמ' 497-506.
  • זיוה שמיר, ש"י עולמות - ריבוי פנים ביצירת עגנון, הוצאת ספרא / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011, פרק חמישי: בין אוהלי שם ליפייפותו של יפת, עמ' 181-163.
  • גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989, הפרק "דיוקנו של המהגר כנברוטיקן צעיר", עמ' 138-115.
  • א. יהודה, שבועת אמונים: קובץ סדנאות לימוד וכתיבה בהנחיית אילנית יהודה, אסופת בית מדרש אלול, (2007).
  • אברהם בנד, שאלות נכבדות, הוצאת דביר, 2007, הפרק "מחמדת לד"ר רכניץ: לגיבושה של הנובלה שבועת אמונים", עמ' 228-219.
  • אביבה אופז, "עיון ב'שבועת אמונים' מתוך הסימבוליקה הקבלית הטמונה ביצירה", עלי שיח י-יא, 1981, עמ' 89–100; יב-יד, 1982, עמ' 199–208.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתקבלו במערכת, המשקיף, 5 במאי 1943
  2. ^ ש"י עגנון, "שבועת אמונים", בכרך עד הנה, הוצאת שוקן, תשכ"ט, עמ' ריו
  3. ^ 3.0 3.1 "שבועת אמונים", עמ' רכא
  4. ^ תיאור של כל אחת מהן ניתן בפרק יט של "שבועת אמונים"
  5. ^ "שבועת אמונים", עמ' רכה
  6. ^ "שבועת אמונים", עמ' רמט
  7. ^ "שבועת אמונים", עמ' רצה
  8. ^ "שבועת אמונים", עמ' רצה
  9. ^ 9.0 9.1 נעמי תמיר, "'שבועת אמונים': ארבעה שהם אחד", בתוך: הלל ברזל (עורך), שמואל יוסף עגנון : מבחר מאמרים על יצירתו (עמ' 350-330), עם עובד, 1982.
  10. ^ 10.0 10.1 "שבועת אמונים", עמ' רכ
  11. ^ "שבועת אמונים", עמ' רעו
  12. ^ "שבועת אמונים", עמ' רעז
  13. ^ "שבועת אמונים", עמ' רפג
  14. ^ "שבועת אמונים", עמ' רכז
  15. ^ "שבועת אמונים", עמ' רעא
  16. ^ "שבועת אמונים", עמ' ריח
  17. ^ ברוך קורצווייל, מסות על ש"י עגנון, הוצאת שוקן, תשכ"ג, עמ' 119.
  18. ^ "שבועת אמונים", עמ' רכא
  19. ^ "שבועת אמונים", עמ' רכא
  20. ^ "שבועת אמונים", עמ' רסז-רסח
  21. ^ "שבועת אמונים", עמ' רס
  22. ^ גרשון שקד, פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989 (להלן: שקד), הפרק "דיוקנו של המהגר כנברוטיקן צעיר", עמ' 121-120.
  23. ^ "שבועת אמונים", עמ' רנד
  24. ^ "שבועת אמונים", עמ' רנה
  25. ^ שקד, עמ' 129.
  26. ^ יואל שלום פרץ, ספר האגדה - חולדה ובור
  27. ^ שקד, עמ' 117.
  28. ^ 28.0 28.1 זיוה שמיר, בין אוהלי שם ליפייפותו של יפת: פנים חדשות בסיפורו של עגנון "שבועת אמונים", עי"ן גימ"ל, 2011
  29. ^ "שבועת אמונים", עמ' רמח
  30. ^ שקד, עמ' 117-115.
  31. ^ 31.0 31.1 רקפת זהר, רומנטיקה ואנטי-רומנטיקה ב"שבועת אמונים מאת ש"י עגנון, המוסד החינוכי מבואות עירון
  32. ^ שטרן, עמ' 74
  33. ^ דינה שטרן, הבגידה ולקחה - עיונים בשבועת אמונים לש"י עגנון, הוצאת שוקן, 1989 (להלן: שטרן).
    דינה שטרן, שאנחנו גוף אחד : מחקר ב"עובדיה בעל מום" וב"שבועת אמונים" לש"י עגנון, הוצאת ראובן מס, 2008.‬ ספר זמין ברשת גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  34. ^ שטרן, עמ' 73
  35. ^ "שבועת אמונים", עמ' רצח
  36. ^ שטרן, עמ' 145
  37. ^ שקד, עמ' 131
  38. ^ שקד, עמ' 136-130
  39. ^ ש"י עגנון, תמול שלשום, הוצאת שוקן, 1966, ספר שלישי/פרק שמיני, עמ' 394