עובדיה בעל מום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עובדיה בעל מום הוא סיפור קצר בן 12 פרקים מאת ש"י עגנון שהתפרסם בשנת 1921. הסיפור נכלל בכרך "על כפות המנעול" (כותרת משנה "סיפורי אהבים"), בתוך הפרק "סיפורים קטנים". הסיפור נמנה עם סיפוריו היותר ריאליסטיים של עגנון, כאשר הקשר בין הגורם החברתי, המוסרי והמיני הוא נושא מרכזי בסיפור.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור עוסק ב"עובדיה שואב מים", שהוא גם בעל מום, המאורס ל"השפחה המופקרת" שייני סריל. עובדיה מחליט להתערב במעללי ארוסתו המופקרת, אך הדבר מביא למפלתו, והוא מוכה, נפצע, ומובל לבית־החולים, הרחק מארוסתו. עובדיה מתנתק ומסתגל למצב הנהנתני בבית החולים, ובזמן שהוא מוטל במיטת חוליו, מתרחש ה"סיבוך" – סריל הופכת מ"בתולה שמלעיזין עליה" לאשה מופקרת בעליל. סופו של הסיפור בלידת תינוקה של שייני סריל שהרתה לגבר אחר, ובמפגש המחודש בין שני הגיבורים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]