האדונית והרוכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האדונית והרוכל הוא סיפור קצר עברי מאת ש"י עגנון. הסיפור מכיל רבדים רבים העוסקים בהתבוללות, ביחסי אהבה ואינטימיות שבין גבר לאשה, בפסיכולוגיה ובמאגיה. הוא נחשב ליצירת מופת, בין היתר בזכות הארמזים הרבים שהוא מכיל לטקסטים שונים, והמבנה הייחודי שלו.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ בסער שבעריכת יעקב פיכמן (בהוצאת אגודת הסופרים העברים), אשר נועד למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת הוצאתם לאור של כל כתבי עגנון, נכלל הסיפור בכרך סמוך ונראה, שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת תשי"א (1950).

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוכל יהודי מהלך ביער, ומחפש קונים. את מרכולתו הוא נושא על גבו בתוך "קופה" (מעין תרמיל גדול) כבדה. הוא מגיע לביתה של אדונית נוצרייה שקונה ממנו סכין ציידים (אנ'), אך מסרבת לתת לו מחסה ומגרשת אותו. הרוכל ממשיך ללכת ביער ועם רדת החשכה הוא מאבד את דרכו ונקלע לסערה. לפתע הוא רואה בית בודד, וניגש לבקש עזרה. מסתבר לו, כי חזר לבית האדונית, והפעם היא מרשה לו להישאר עד הבוקר, וללון ברפת. כשמגיע הבוקר, היא מרשה לו להישאר ללון במחסן בתמורה לתיקון שנדרש בגג הבית, בשל הגשם. בימים שלאחר מכן הוא ממשיך לבצע עבודות ותיקונים בביתה, עד שהופך לבן בית. הרוכל עובר מהמגורים במחסן לבית עצמו, ולאחר מכן לחדר השינה שלה, כבן זוגה. הוא מפסיק לעבוד, וחי על חשבונה של האדונית, אשר מטפלת בו ומונעת ממנו לעבוד בבית או בשדה. במקביל ובהדרגה, מפסיק הרוכל לקיים את מצוות היהדות ומתחיל לחיות כגוי גמור.

לאחר זמן מה מבחין הרוכל שהאדונית אינה אוכלת בחברתו. כאשר נשאלת לפשר הדבר, היא מתבדחת ואומרת שהיא אוכלת בשר אדם, וסופו שתאכל גם אותו. בדיחותיה של האדונית נאמרות באופן תכוף ומאיים יותר, ככל שעובר הזמן. היא אף מוסיפה ומספרת לרוכל על בעליה הקודמים שנאכלו על ידה. לאחר סיוט שחולם בחדר הסמוך לחדרה של האדונית, במהלכו מצא עצמו נאכל על ידי האדונית, מבין הרוכל שהוא חייב להסתלק מהבית, אך בגלל אופיו החלש אינו עושה זאת. לילה אחד הוא חש צורך עז לקרוא קריאת שמע על המיטה, אך אינו רוצה לעשות זאת בחדר, שתלוי בו צלם ישו. הוא יוצא מהבית ונכנס ליער.

בחזרו מהיער מוצא הרוכל את האדונית שרועה על הרצפה בחדרו, מתבוססת בדמה, כשהיא אוחזת בידה את הסכין שמכר לה ביום בואו. מצעי המיטה שלו מלאים חורים וקרעים. מתברר שבאותו ערב באה האדונית לחדרו כדי לאכול אותו. מתוך טירוף של רעב ורצחנות התנפלה בדקירות על מיטתו ותוך כדי כך פצעה את עצמה קשות. הרוכל מטפל בה ככל יכולתו, אך לאחר כמה ימים היא מתה מפצעיה. הוא מנסה לקבור אותה, אך לא מצליח כי האדמה קפואה ואי אפשר לחפור בה. לבסוף מניח את גופתה בארון על הגג, בתוך ערימת שלג, אך עופות אוכלי נבלות מגיעים אליה ואוכלים את בשרה. לאחר מכן טוען הרוכל את קופתו על גבו ויוצא שוב לדרך, למכור את מרכולתו במקום אחר.

משמעות אלגורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר הספרות דן לאור מציין:

לא רק הבמה שבה פורסמו הדברים אלא עצם התכנים שהסיפור עושה בהם שימוש מזמינים פירוש אלגורי: זה מול זה ניצבים היליני הפונדקית, כנציגתו של העולם הנוצרי אן אף של "האריות בת זמננו" (כניסוחו של יעקב בהט) ויוסף הרוכל, המגלם את היהודי הנצחי, זה הנודד בין העמים ומוצא עצמו סמוך על שולחנם תוך ביטול זהותו העצמית. מפגש זה נושא עמו בשורת רצח ואבדון, ואין לו מוצא של תקווה.

דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח, עמ' 132

הסיפור מעביר ביקורת חריפה על ההתבוללות של העם היהודי. אחת האינטרפרטציות של הסיפור הוא כאלגוריה למצבם של היהודים בגולה וליחסיהם עם הגויים. במשך כל הסיפור אפשר לראות את ההידרדרות ביחס של יוסף (הרוכל) לדת, עד שלבסוף כשהוא סוף סוף מקיים מצווה אחת - היא שמצילה אותו. ברגע שהרוכל יוצא לקרוא קריאת שמע הוא ניצל מהנוכריה. לקראת סוף הסיפור כשהיא כבר גוססת, מנסה האדונית לנשוך את יוסף אך היא לא אוהבת את הטעם שלו בגלל שהתפלל בחוץ, בשלג, ועל כן דמו היה קר.

יוסף מסמל בסיפור את היהודי המתבולל, התמים, שנופל קורבן לתוכנית הזדונית של הנוכריה. יוסף מתבולל בגלל הקירבה שלו לסיר הבשר, הוא מסכים לוותר על זהותו כדי להתקבל בחברה. ככל שהיהודי מתרחק משורשיו ומתבולל וזונח את דתו (בעיקר דרך מוטיב האוכל), הוא מתקרב למותו, אך ברגע שהוא חוזר לדת ולמסורת הוא ניצל, כיוון שיהודי תמיד יכול לכפר על חטאיו.

מערכת היחסים בין השניים היא אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והגויים בגולה. הוא תלוי בה לחלוטין, היא מאכילה ומשקה אותו, היא מחליטה מתי ואיפה הוא ישן. הוא מצידו משרת אותה בתמורה, השורש ת.ק.נ. מופיע בחלק הראשון של הסיפור מספר פעמים, בהתייחסות לעבודות שהוא עושה בשבילה. האדונית כפי שנרמז משמה, היא השולטת במערכת היחסים, היא מקור הכח, והרוכל לא מנסה אפילו להתנגד לה, הוא נותן לה לשלוט בו בשמחה. כל טובות ההנאה שהאדונית מעניקה לרוכל הן תכסיס בלבד כדי לפטם ולאכול אותו לבסוף.
עגנון טוען שהמערכת בין יהודי הגולה לבין הגויים זהה. היהודים תלויים בטוב הלב השקרי של הגויים, הם הולכים אחריהם ועוזרים להם בתמורה למקום לינה ולאוכל, מבלי לראות את פניהם האמיתיות של הגויים.

משמעויות השמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של הרוכל, יוסף, הוא שם מקראי שמדגיש את יהדותו; זהו שם שיכול להיות לכל יהודי. כמו כן, יש אנלוגיה ניגודית בין הרוכל ויוסף המקראי: יוסף המקראי חוזה את העתיד דרך חלומותיו, ולעומתו יוסף שבסיפור עיוור לחלוטין לעתיד לבוא ולא מצליח לראות את הרמזים שחוזים את סופו, בין השאר בחלומו. יוסף מצליח להתגבר על פיתוייה של אשת פוטיפר, בניגוד לרוכל שמתאהב באדונית הנוכרייה. הניגודיות בין השניים מגיעה לשיא בסיוטו של הרוכל שפירושו ברור למדי: הרוכל חייב להסתלק מביתה של האדונית, ולמרות זאת הוא אינו מבין זאת ונשאר, כאשר יוסף לעומתו היה פרשן חלומות.

אפילו הכינוי "האדונית" מרמז על האישיות השלטת של האדונית. אפשר להבין הרבה מהאישיות שלה כבר מהכינוי שלה שמופיע בכותרת היצירה. ניתן ללמוד עוד משמה האמיתי, "הלני", שם נוכרי מובהק העומד בניגוד ל"יוסף". השם הלני יכול לרמוז להלנה, שהייתה גם אישה יפה שהובילה לאסון במלחמת טרויה. כמו כן, הלני מזכיר את ההלניסטיות, ההתבוללות והשקיעה של הדת היהודית בימי בית שני.

מוטיב האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטיב הבולט ביותר בסיפור זה, ובסיפורים רבים של עגנון, הוא מוטיב האכילה. כמעט כל הסיפור מובל דרך המוטיב הזה, דוגמה מובהקת לכך היא ההתבוללות של יוסף. כבר כשהוא אוכל אצל האדונית הוא עובר על איסור, ואילו כשהוא רואה אותה שוחטת עוף הוא מתרחק עוד יותר מהדת (השחיטה אינה כשרה). תיאורי האוכל בסיפור נהיים תכופים יותר דרך המבע המשולב בין יוסף למספר ככל שהרוכל מתרחק מהדת.

הצד השני של אותו מטבע הוא האכילה של הנוכריה, היא מובילה את יוסף דרך האכילה, היא מפתה אותו ולא משחררת אותו בעזרת המאכלים שהיא מתקינה לו, ואילו היא עצמה לא אוכלת, מלבד את הבעלים שלה. האכילה היא הכח של האדונית כנגד יוסף, דרך האכלתו היא שולטת בו ודרך האכילה היא מתכננת להרוג אותו.

מוטיב האכילה מופיע רבות בספרות של שי עגנון, ולרוב הוא בא בהקשר של אובדן הזהות היהודית, ושל התבוללות, סיפור זה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך. בתיאורי המזון שלו משלב עגנון גרוטסקה כדי להבהיר את אופיו ההרסני.

האדונית שלטה בבעליה הקודמים על ידי האכלתם כשם שהיא שלטה ביוסף.

האירוניה הדרמטית בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל הסיפור יש מערכת מורכבת של אירוניה דרמטית, המערכת היא משולשת. האדונית או המחבר המובלע יודעים יותר ממה שיודעים הקוראים לאורך רוב היצירה, אבל הקוראים יודעים יותר ממה שיוסף יודע.

במשך כל הסיפור לא ברור לחלוטין אם האדונית רצינית או צוחקת בקשר לבעליה הקודמים, אך ברור למדי שהיא זוממת משהו, בדרך זאת נבנית אירוניה דרמטית הפוכה, הקוראים אינם יודעים לְאילו מבין הדברים שהיא אומרת להאמין. לעומת זאת יש אירוניה דרמטית ישירה בכך שהקוראים יודעים הרבה יותר ממה שיוסף יודע. מוטיב השורש ח.ז.ר מופיע בסיפור מספר פעמים ומרמז לקורא מספר דברים שעוזרים לו להבין את העלילה, לדוגמה: "הרוכל חזר לביתה של האדונית בלילה", "הרוכל חיזר אחרי האדונית", "הרוכל חזר ללון במחסן".

הסיפור כסיפור אהבה כוזבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון מציג סיפור על גבר ואישה שנמצאים במערכת יחסים כביכול בריאה, אך גרעינה של מערכת היחסים היא אהבה התלויה בדבר. הם אינם אוהבים באמת, הוא אוהב אותה מתוך נוחות והיא אוהבת אותו מתוך צורך. עגנון מראה שאהבה התלויה בדבר לעולם אינה מניבה מערכת יחסים בריאה, ואינה יכולה להמשך לאורך זמן. הוא שולל בסיפורו את האפשרות הזאת.

תרגום[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגומים לאנגלית:[1]

  • "The Lady and the Peddler"; tr. Mayer Shevin, The Jewish Spectator, 30,5 (May 1965), 11–14, 19–20. (נדפס שוב בתוך: The Jewish Spectator, 31,10 (Dec. 1966), 9–14)
  • "The Lady and the Pedlar"; tr. Robert Alter, Commentary, 42,6 (Dec. 1966), 37–42. (נדפס שוב: "The Lady and the Peddler"; tr. Robert Alter, in: Robert Alter (ed.), Modern Hebrew Literature, New York: Behrman House, 1975, pp. 201-212)
  • "The Lady and the Pedlar"; tr. G. S. [=G. Schocken], Ariel, 17 (Winter 1966/67), 116–126.

תרגום לצרפתית:

  • La dame et le colporteur; traduction, présentation et analyses thématique et linguistique par Hervé Krief, Lausanne: Zèbre, 1999.

השפעה ואזכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה "פן אישן המוות" מאת עדה אמיכל ייבין נכתב בהשראת הסיפור, והועלה (בשם "האדונית והרוכל") בתיאטרון חיפה ב-1984, בבימויו של יעקב רז ובהשתתפות נטע פלוצקי ואיציק ויינגרטן.[2]

בשנת 1989 הפיקה רשות השידור סרט טלוויזיה שמבוסס על הסיפור, בכיכובם של לאורה ריבלין (האדונית) ושלמה תרשיש (הרוכל). את הסרט ביים חיים גיל.

יש הסבורים כי השיר "הדמעות של לילי"[3] נכתב על ידי ברי סחרוף ודן תורן בהשראת הסיפור (אתר וואלה). בפרק הרביעי של הסדרה "האלבומים" (שהוקדש כולו לאלבומו של סחרוף "סימנים של חולשה") אישר תורן כי השיר נכתב על בסיס הסיפור.

בשנת 2015 עלה באופרה הישראלית עיבוד של הסיפור "האדונית והרוכל" לאופרה בשם זה, עם ליברית מאת צרויה להב ולחן מאת חיים פרמונט.[4] בנוסף לכך, הסיפור נכלל כיצירה בבחינת הבגרות בספרות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל ברזל, "בין עגנון לקפקא: על 'האדונית והרוכל' בהקבלה ל'הטירה'", כרמלית יא-יב (תשכ"ו), עמ' 174-183. (נדפס גם בספרו: בין עגנון לקאפקא - מחקר משווה, הוצאת "בר אוריין", 1972.)
  • ידידיה ‬פלס, "עיונים ב'האדונית והרוכל' לעגנון", ‬עלי שיח 2 (תשל"ו), עמ' 13-27.
  • צפריר ‬גולדברג,"הסכין, הקרן ויוסף ה’עולה ויורד’: פשר אפשרי ל"האדונית והרוכל" לש"י עגנון", עלון למורה לספרות 18 (תשנ"ח), עמ' 38-41.
  • יעקב בהט, "האדונית והרוכל", בספרו: ש"י עגנון וח' הזז: עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב, עמ' 124-117.
  • עליזה שנהר, "ש"י עגנון, 'האדונית והרוכל': תשתיות סיפוריות", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 581-571.
  • צחי וייס, מות השכינה' ביצירת ש"י עגנון - קריאה בארבעה סיפורים ובמקורותיהם, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2009, פרק שני: האדונית והרוכל, עמ' 46–69
  • רות נצר, "עוד מבט על האדונית והרוכל", 'גג', בטאון אגוד כללי של סופרים בישראל, גיליון 22, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]