בית הפרס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכות טומאה וטהרה, בֵּית הַפְּרָס הוא שדה שיש בו ספק טומאה או שיש צורך לנהוג בו כבוד המת, באחת משלוש אפשרויות:

  1. שדה שנחרש בה קבר (מה שמתכוונים בדרך כלל בביטוי בית הפרס)
  2. שדה שאבד הקבר בתוכה
  3. שדה בוכים

שדה שנחרש בה קבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה שהיה בו קבר, ונחרש בטעות ועצמות המת נפרסו והתפזרו בשטח במישור של מאה אמות מרובעות לכל היותר. לפי ר' יוסי, עד מאה עשרים וחמש אמות מרובעות עדיין יכול להיות בית הפרס. אם השטח היה במורד או במעלה, מבצעים בדיקה כדלהלן: נותנים רובע הקב כרשינים על המחרישה וחורשים. המקום האחרון שבו יצמחו שלושה כרשינים זה בצד זה הוא סוף בית הפרס.

אם בית הפרס נחרש ממנו החוצה, אינו עושה בית הפרס נוסף, אלא שלרבי אליעזר ורבי יוסי, דעות שונות בעניין זה:

  • רבי אליעזר סובר שחרישה של בית הפרס אל חוצה לו עושה בית פרס נוסף.
  • רבי יוסי סובר שהדבר תלוי במקרה: אם חרש מאה אמות ולאחר מכן חרש מהן החוצה, אינו עושה בית הפרס נוסף; ואם חרש, לדוגמה, חמישים אמות, וחזר וחרש עוד חמישים אמות מהן החוצה, עושה בית הפרס נוסף.

אם חרש את השדה שאבד בה קבר או שנמצא בה קבר, או ערימת עצמות גדולה שהוא דבר שאינו מצוי[1], או החורש את שדה חבירו וכן נכרי שחרש, אינו עושה בית הפרס.

דיני שדה שנחרש בה קבר:

  • מגע ומשא - עפר השדה מטמא במגע ובמשא, שמא נגע בעצם כשעורה[2].
  • אוהל - עפר השדה אינו מטמא באוהל, כי אין חוששים לרובע הקב במקום אחד.
  • נטיעה - מותר לנטוע כל עץ בשדה שנחרש בה קבר.
  • זריעה - בשדה שנחרש בה קבר מותר לזרוע זרע הנקצר, אבל לא זרע הנעקר, שמא יחד עם השורשים יעקור עצם כשעורה. אם עקר את הזרע הנקצר שבשדה, יצטרך לנפות אותו בשתי נפות לפי רבי מאיר וחכמים, אם מדובר בתבואה; ולחכמים, אם מדובר בקטנית צריך לנפות בשלוש נפות.
  • טהרה - ניתן לטהר שדה שנחרש בה קבר על ידי הוספת עפר בגובה שלושה טפחים, שאז אין חשש שהמחרישה תסיט את העצמות ויטמא בטומאת היסט, או על ידי לקיחת עפר מהשדה בגובה שלושה טפחים, כי המחרישה לא מגיעה יותר עמוק מזה ולכן כל העצמות שהמחרישה חרשה נמצאים ודאי בעפר זה. לפי רבי שמעון מספיק טפח ומחצה. דרך נוספת לטהר היא לרצף את השדה באבנים שלא ניתן להזיזם. לפי ר' שמעון, גם לעזוק את השדה (כלומר להוציא את כל האבנים) מטהר את השדה, כי אם היה מוצא עצם כשעורה היה זורקה יחד עם האבנים.

שדה שאבד הקבר בתוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה שהיה בו קבר, ואין יודעים איפה הקבר, כל המקום שיש עליו ספק שמא הקבר שם נעשה בית הפרס.

דיני שדה שאבד הקבר בתוכה:

  • מגע, משא ואוהל - מכיוון שבודאי יש רובע הקב עצמות, אלא שלא יודעים איפה, השדה מטמא אף באוהל.
  • נטיעה - אסור לנטוע בבית הפרס כל עץ, שמא יטע על מקום הקבר ויאהיל.
  • קיום נטיעה - אם היו בשדה עצים לפני שהפך לבית הפרס, הדבר תלוי בסוג העץ: עץ סרק מותר לקיים, ועץ מאכל אסור לקיים, כי השורשים עלולים להגיע למקום הקבר וכשיאכל מן הפירות יטמא.
  • זריעה - מותר לזרוע בשדה שאבד בה קבר כל זרע, כי גם כשעוקרים לא חוששים שהשורשים יעקרו חתיכה מהמת כי הוא שלם.

אם בנה בית בשדה שאבד הקבר בתוכה, גם הבית וגם העלייה טמאים באוהל, שמא הפתח הוא בדיוק מעל הקבר. אבל אם פתח העלייה הוא בדיוק מעל פתח הבית, העלייה טהורה, כי גם אם זה מקום הקבר, הטומאה נעצרת בבית כדיני טומאה רצוצה, שבוקעת ועולה עד השמים, אך נעצרת כאשר יש אוהל[3].

שדה בוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שדה שמיועד למספד המת. דיניו:

  • טומאה - השדה טהור לגמרי.
  • נטיעה וזריעה - אסור לטעת או לזרוע בשדה בוכים כלום, משום כבוד המת.

דיני שדה שאבד הקבר בתוכה ושדה שאבד בה קבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם הלך בבית הפרס כהן בשוגג, וכעת הוא רוצה לדעת אם מותר לו לאכול בתרומה, אין בודקים את העפר, אלא ימתין שבעה ימים מספק עד שיאכל תרומה.

אם הלך בבית הפרס אדם בשוגג לפני פסח, וכעת הוא רוצה לדעת אם מותר יהיה לו להקריב קרבן פסח או שיצטרך לחכות לפסח שני, בודקים את השדה כך: לוקחים את העפר שניתן להסיטו, כלומר שיזוז כשילך עליו אדם, ומסננים במסננת עם חורים דקים, ולאחר מכן מועך ומפורר את העפר בידו. אם לא מצא עצמות, האדם טהור ויקריב קרבן פסח.

אם הלך בבית הפרס נזיר בשוגג, מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם יבדקו לו את השדה: בית שמאי סוברים שיבדקו לו, ובית הלל סוברים שלא יבדקו אלא יקריב קרבן טומאה מספק.

אדם שהלך בבית הפרס על דבר יציב ולא יכול להיות שהעצמות זזו מכח האדם, אלא אם זזו היה זה בודאי מכח הדבר שעליו הלך (אם יש בו רוח חיים) הוא טהור. ואם הדבר לא מספיק יציב, האדם טמא.

כאשר רוצים לבצור את כרם בית הפרס, קיימת מחלוקת כיצד לעשות זאת:

  • לפי בית הלל יש צורך להשתמש בבוצרים וכלים טהורים, ואפילו אז צריך שאחרים יקבלו מהם ביציאה מהשדה ויוליכו לגת, שמא נגעו בעצם ואם יוליכו הם לגת יטמאו את הגת ואת הענבים. ואם נגעו הבוצרים במקבלים טימאו אותם.
  • לפי בית שמאי צריך או לא לגעת במגל, כלומר לגעת באמצעות דבר שאינו מקבל טומאה, או לבצור בדבר שאינו מקבל טומאה, ולהניח בכלי שאינו מקבל טומאה.
  • לפי רבי יוסי המחלוקת היא בכרם שנעשה בית הפרס, אבל הנוטע בית הפרס לא יאכל אלא ימכור לשוק, ואז לא יקבלו הענבים טומאה, כי הענבים מוכשרים לקבלת טומאה בבצירה רק בבוצר לגת, אבל לא בבוצר לשוק[4].

אם היו שני שדות זה מעל זה, שדה בית הפרס מעל שדה טהור, ושטפו הגשמים עפר מהטמא לטהור, אפילו אם שינו את צבע עפר השדה הטהור כצבע עפר השדה הטמא לא טימאוהו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.