פולטת שכבת זרע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בהלכה, פולטת שכבת זרע היא אישה שיוצאת מנרתיקה שכבת זרע לאחר קיום יחסי אישות, שמחילה עליה טומאה למשך יום אחד[1], כטומאת בעל קרי. ישנה מחלוקת תנאים למשך כמה זמן הזרע הנפלט נחשב עדיין כ"זרע" שראוי להזריע, יש אומרים יממה וחצי, ויש אומרים שלוש יממות.

אחת המשמעויות העיקריות לדין של פולטת שכבת זרע היא לעניין סתירת מניין שבעה נקיים שאותם סופרת הזבה. וכיוון שכיום, לאחר חומרת רבי זירא, ההלכה היא שכל אשה צריכה להחשיב עצמה כספק זבה, דין זה נעשה רלוונטי עבור כל אשה הטמאה טומאת נידה.

משמעות הלכתית נוספת לדין זה היא עליית נשים להר הבית, שכן מקובל להורות שאסור לבעל קרי ולפולטת שכבת זרע לעלות להר הבית. גברים בעלי קרי יכולים להיטהר בטבילה במקווה בלבד, אך נשים צריכות בנוסף לכך להמתין שתיפסק פליטת הזרע, ורק לאחר מכן יכולות הן לטבול במקווה ולהיטהר. בשל הלכה זו נשים נשואות רבות נמנעות מעלייה להר הבית.

מקור במקרא ובמשנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשת יתרו שבספר שמות, לאחר ציוויו של הקב"ה למשה רבנו לקדש את בני ישראל ולהכין אותם לקבלת התורה, נאמר בפסוק: "וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה"[2]. על פי התלמוד במסכת שבת, קבלת התורה הייתה בשבת, והציווי נאמר ביום רביעי לפי דעת רבי יוסי, או ביום חמישי לפי דעת שאר החכמים. ביום זה הוא אסר עליהם לקיים יחסי אישות עם נשותיהם, כדי שבשבת, היום בו עתידה התורה להינתן, תהיינה הנשים טהורות לקבלת התורה. מכאן למדו חז"ל כי פולטת שכבת זרע בתוך שלושה ימים אחרי קיום יחסים, טמאה.

מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה? שנאמר היו נכונים לשלשת ימים

בברייתא מפורשות שלוש דעות אודות דין זה: "ת"ר פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל אומר: פעמים שהן ד' עונות, פעמים שהן ה' עונות, פעמים שהן ו' עונות. רבי עקיבא אומר: לעולם ה', ואם יצאתה מקצת עונה ראשונה - נותנין לה מקצת עונה ששית".

בבית מדרשו של רב פפא פירשו החכמים את המשנה. רבי אלעזר בן עזריה סבור כי האזהרה ניתנה ביום חמישי, ובשלושת הימים ניתן למנות גם את היום שבו ניתנה האזהרה, על פי הכלל מקצת היום ככולו, וגם את יום השבת, על פי הכלל הנ"ל, וממילא נראה שהפולטת ביום השלישי, לאחר שכבר עברו יומיים - טהורה. רבי ישמעאל סבור גם הוא שמקצת היום ככולו, אלא שהוא סבור שהאזהרה ניתנה ביום רביעי, והכלל הוא שהפולטת ביום השלישי טמאה, ורק הפולטת ביום הרביעי טהורה. לעומת זאת, רבי עקיבא סבור שהאיסור אינו נקבע לפי מספר הימים אלא לפי מספר ה"עונות" (עונה היא יום או לילה), ולאחר חמש עונות, האשה אינה מטמאה יותר. לפי כל הדעות, הנשים טבלו בליל שבת, מכיוון שבליל שבת כבר עבר הזמן שבו אם האישה פולטת זרע היא טמאה[3].

בהמשך הגמרא מובאת פסיקה הלכתית: "זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: שש עונות שלמות בעינן [=צריכים אנו]".[4] ויש גורסים "שלוש עונות שלמות בעינן".[5] ממחלוקת גרסאות זו נובעת המחלוקת ההלכתית להלן.

מחלוקת הראשונים בעניין סתירת שבעת הנקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הראב"ד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הראב"ד, דין זה שפולטת שכבת זרע סותרת את ספירת שבעת הנקיים קיים רק ביחס לדיני טומאה וטהרה לעניין אכילת קדשים ותרומה וכניסה למקום המקדש, אך לעניין טהרת האשה לבעלה אין משמעות לפליטה זו. אולם הגישה המקובלת לפי רוב הראשונים היא שדין טומאה זו נאמר גם ביחס להלכות טהרת המשפחה, ולכן זבה הפולטת שכבת זרע סותרת את מניין שבעת הנקיים שצריכה לספור כדי להטהר לבעלה.

שלוש עונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רבנו חננאל, מאירי, ורבים בדעת הרמב"ם, להלכה משך הפליטה הוא שלוש עונות, כלומר יממה וחצי. וממילא ניתן להתחיל לספור שבעה נקיים לאחר שיעברו 36 שעות מקיום היחסים, כלומר החל מהיום השלישי.

שש עונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרוקח, התרומה, הרא"ש, המרדכי ושולחן ערוך[6] להלכה משך הפליטה הוא שש עונות, ולכן את שבעת הנקיים תוכל להתחיל לספור רק לאחר שיעברו 72 שעות מקיום היחסים, כלומר החל מהיום החמישי.

אחרי חומרת רבי זירא[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חומרא דרבי זירא

כיוון שמאז ימי האמוראים כל אשה נידה צריכה להתייחס לעצמה כאל ספק זבה, משום חומרת רבי זירא, נפסק להלכה שכל אשה צריכה להמתין לפחות שלוש יממות תמימות לפני תחילת ספירת שבעת הנקיים, ובפועל, המשמעות היא שיש להמתין ארבע יממות (כיוון שהיממה השלישית מסתיימת במהלך היום ולא בדיוק בסופו).

המנהג באשכנז מאז סוף תקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באשכנז נהגו להמתין ארבע יממות שלמות. הטעם שנתנו פוסקי אשכנז למנהג זה נעוץ בחשש למקרה בו קיום היחסים היה בין השמשות, במקרה כזה עלולים בני הזוג להתייחס לזמן התשמיש כאל יום ולהתחיל למנות 7 נקיים לאחר שלושה ימים שלמים, בעוד שעל פי ההלכה זמן זה נחשב לספק לילה. בנוסף נהגו באשכנז, למנות את העונות מזמן ראיית הדם, ולאו דווקא מזמן קיום היחסים האחרון, על מנת להימנע מבלבולים.[7]

עניין נוסף בו מחמירים בני אשכנז בהקשר זה הוא שטיפה של שאריות הזרע: רוב הראשונים והשולחן ערוך פוסקים שהאשה יכולה לנקות את שאריות הזרע, על ידי שטיפה וניגוב, ובכך להיפטר מחובת ההמתנה לפני ספירת 7 נקיים. הרמ"א, לעומתם, פוסק שאין מספיק בקיאות בימינו כיצד יש לבצע שטיפה זו, ולכן אין לסמוך על ניקיון שאריות הזרע, אלא יש להמתין בכל מקרה 4 יממות שלמות מזמן ראיית הדם, ורק לאחריהן ניתן לקיים הפסק טהרה ולספור שבעה נקיים.[8]

מנהג אוסטרייך למנות ששה או שבעה ימים לפני הספירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבמספר ראשונים מובא תיעוד לכך שבאוסטרייך (אוסטריה) נוהגות הנשים להמתין ששה או שבעה ימים בטרם תתחלנה לספור שבעה נקיים. הרמב"ם[9] יצא כנגד מנהג זה וכתב:

זה שתמצא במקצת המקומות שהנדה יושבת שבעת ימים בנדתה אף ע"פ שלא ראתה דם אלא יום אחד ואחר השבעה תשב שבעת ימים נקיים אין זה מנהג אלא טעות הוא ממי שהורה להם כך, ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל

מחלוקת האמוראים בעניין סתירת שבעה נקיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת נידה[10] מסופר על דיון בין רמי בר חמא ורבא, האם דינה של אישה כזו, שפלטה שכבת זרע, שווה לאישה שראתה דם זיבה שסותרת את ספירת השבעה נקיים, ובמילים אחרות - האם הטומאה שחלה על האישה היא מכיוון שהזרע יצא מגופה והרי זה מטמא אותה באותו אופן שהוא מטמא זכר שיצא מגופו שכבת זרע שהוא טמא טומאת ערב, או שמא הטומאה שחלה עליה הוא רק מדין טומאת מגע, על ידי נגיעת השכבת הזרע בגופה.

בעי רמי בר חמא: פולטת שכבת זרע מהו שתסתור בזיבה? רואה היתה וסותרת או דילמא נוגעת היתה ולא סתרה?

על שאלה זו של רמי בר חמא התפלא רבא, שהרי מחד לא ניתן לטעון שתסתור בראיית הזרע את כל שבעת הנקיים, כי אפילו הבעל עצמו שיצאה שכבת זרע מגופו אינו סותר את כל שבעת הנקיים. מאידך, לא ניתן לומר שראיית הזרע תסתור רק יום אחד, שהרי אמרה התורה "ואחר תטהר" - שלא טומאה מפסקת ביניהם. אך חכמי התלמוד דחו את דבריו של רבא, והביאו ראיה מזב שסותר יום אחד למרות שגם בו נאמר שאסור שתהא טומאה מפסקת בין שבעת הנקיים לטהרתו.

לעומת זאת, בהמשך המסכת נכתב כי פולטת שכבת זרע מטמאה מדין "רואה" ולא מדין נוגעת, לדעת רוב החכמים. בברייתא, למדו זאת מהפסוק "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ"[11]. המילים "דם יהיה זובה בבשרה" נראים מיותרים לכאורה, ומכאן למד בברייתא כי גם כאשר הדם הוא בבשרה ולא יצא עדיין לחוץ הוא גורם לה טומאה.[12]. " תנו רבנן בבשרה, מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מנין? תלמוד לומר זובה בבשרה. פולטת שכבת זרע מנין? תלמוד לומר "יהיה"". מכאן נראה לכאורה, כי דינה של הפולטת שווה לדם נידה, שאינו נטמא מדין טומאת מגע שאינו קיים על ידי נגיעה במקום "בית הסתרים" הנחשב כחלק הפנימי של הגוף, אלא מדין ראייה הדומה לראית דם נידה.

לעומת זאת, רבי שמעון חלוק על כך וקובע: "דיה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ". לדבריו של רבי שמעון, רק באופן אחד יש גזירת הכתוב שנגרם לאישה טומאה על ידי שכבת זרע, הוא על ידי תשמיש המיטה עם זב "וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע; וְרָחֲצוּ בַמַּיִם, וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב"[13], שבו האישה נהיית טמאה על ידי קיום יחסי אישות עם הזב למרות שמגע בית הסתרים הוא, ובתלמוד הוסבר כי טומאת פולטת נאמרה באופן שהאישה לא טמאה בתור משמשת עם זב, למשל כאשר לאחר תשמיש המיטה היא נותרה שכובה במיטתה ולא הניעה את גופה כך ששכבת הזרע לא יצאה מגופה במשך שלושת הימים, והטבילוה כאשר היא במיטתה, שאז - כאשר קמה לאחר שלושת הימים, אם יצא זרע מגופה, היא טמאה. משיטתו של רבי שמעון נראה כי הוא סובר שיש לאישה דין "נוגעת" בשכבת זרע ולכן פולטת שכבת זרע טמאה. אם כי למרות זאת הסתפק רב שמואל בר ביסנא, שמא לעניין סתירת שבעה נקיים מודה גם רבי שמעון שדינה כרואה, ולפי גרסה אחרת רב שמואל בר בסינא לא שמע את אשר כתוב בברייתא, ולכן הסתפק מסברא אם דינה כרואה או לא. הוא שאל שאלה זאת את אביי, רבא ורב יוסף וכולם השיבו לו כי היא "רואה" ולא "נוגעת" לעניין סתירה. ומכאן מסיקים חכמי התוספות כי רבא חזר בו מהתקפתו על דברי רמי בר חמא וגם הוא מסכים כי האישה דינה כ"רואה".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלאחריו היא נטהרת על ידי טבילה במקווה.
  2. ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ט"ו.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ו, עמוד א'.
  4. ^ תלמוד בבלי מסכת שבת דף פו עמוד ב
  5. ^ רבנו חננאל
  6. ^ יורה דעה סימן קצו סעיף יא
  7. ^ הגהת הרמ"א ליורה דעה סימן קצו סעיף יא
  8. ^ יורה דעה סימן קצו סעיף יג
  9. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה י"ד
  10. ^ נידה לג א
  11. ^ ויקרא טו יט
  12. ^ בבלי נידה מ"א ע"ב
  13. ^ ויקרא טו יח