מילרד פילמור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מילרד פילמור
7 בינואר 1800; באפלו שבניו יורק - 8 במרץ 1874; באפלו (בגיל 74)
Millard Fillmore.jpg

מילרד פילמור
שם בשפת המקור Millard Fillmore
מדינה ארצות הבריתFlag of the United States.svg  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הוויגית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-13
תקופת כהונה 10 ביולי 18503 במרץ 1853 (שנתיים ו-33 שבועות)
סגן אין
הקודם בתפקיד זאכרי טיילור
הבא בתפקיד פרנקלין פירס

מילרד פילמוראנגלית: Millard Fillmore;‏ 7 בינואר 1800 - 8 במרץ 1874) היה נשיאה ה-13 של ארצות הברית (1850 - 1853).

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילמור נולד ב-1800 לנת'ניאל פילמור ופיבי מילארד, משפחה ענייה מניו יורק.

פילמור הוכשר כעורך דין והתקדם בשורות המפלגה הוויגית, עד שלבסוף נבחר כשותפו למירוץ של המועמד לנשיאות זאכרי טיילור בבחירות של 1848.

כסגן הנשיא של טיילור, חלק עליו בנוגע לעתידן של הטריטוריות המערביות שנלקחו ממקסיקו במלחמת ארצות הברית מקסיקו. טיילור חפץ להפוך את המדינות החדשות באזור למדינות חופשיות מעבדות, ואילו פילמור סבר שיש להתיר עבדות במדינות אלו כדי לרצות את הדרום: ""אלוהים יודע שאני מתעב את העבדות, אבל זהו רשע קיים... ואנו חייבים לשאת זאת ולתת לכך את ההגנה המובטחת בחוקה"."

פילמור ישב בראש הסנאט במהלך הדיונים על הפשרה של הנרי קליי בנושא ב-1850, ואף על פי שלא הביע פומבית את עמדתו בנושא, רמז לטיילור, מספר ימים לפני מותו, שאם תגיע ההצבעה על הפשרה לתיקו, הוא יצביע בעדה.

ביולי 1850, עם מותו הפתאומי של טיילור, התמנה לנשיא, ובכך היה לסגן הנשיא השני היורש את המשרה בעקבות מותו של הנשיא.

הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן נשיאותי רשמי של פילמור, 1857

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של טיילור הביא לשינוי חד בממשל. רבים האמינו שטיילור היה מבטל את הצעת הפשרה. כשפילמור מונה, הקבינט של טיילור התפטר. פילמור קיבל את כל ההתפטרויות ומינה את תומכי הפשרה. כשהפשרה הועלתה לדיון, היא הייתה מרוככת מאוד. פילמור לחץ על הקונגרס להעביר את החוק המקורי וגרם למהומה. לאחר מכן פילמור הכריז על תמיכתו בפשרה. הוא מינה את דניאל ובסטר למזכיר המדינה, ובכך הכריז על תמיכתו באגף המתון במפלגה הוויגית שתמך בפשרה.

הצעת החוק לקבל את קליפורניה כמדינה לברית, המשיכה לעורר מחלוקות סביב נושא העבדות, ולא היה נראה שיש התקדמות משמעותית בדיונים. הנרי קליי המותש, עזב את וושינגטון על מנת לנוח, והשאיר את הובלת הדיונים לסנאטור סטיבן דאגלס. בנקודת זמן זו, הודיע פילמור בפומבי על תמיכתו בפשרה. בנוסף, ב-6 באוגוסט 1850 הציע לקונגרס לשלם למקסיקו על מנת שזו תוותר על טענותיה לבעלות על ניו מקסיקו. צעדים אלו, בשילוב עם מנהיגותו היעילה של דאגלס בקונגרס, השפיעו על מספר רב של ויגים צפוניים בקונגרס לנטוש את התעקשותם על איסור מוחלט על עבדות בטריטוריות שהושגו במלחמת ארצות הברית מקסיקו, ובכך נתנו להצעת הפשרה את פריצת הדרך לה הייתה זקוקה.

דאגלס הציג לסנאט חמש הצעות חקיקה נפרדות:

  • לקבל את קליפורניה לאיחוד כמדינה חופשית.
  • ליישב את גבול טקסס ולפצות אותה.
  • להעניק מעמד של טריטוריה לניו מקסיקו.
  • להציב חיילים פדרלים לשירותם של בעלי עבדים המחפשים עבדים נמלטים.
  • לבטל את שוק העבדים (אולם לא את העבדות) שפעל במחוז קולומביה.

כל אחת מההצעות השיגה רוב בסנאט, וב-20 בספטמבר 1850 חתם עליהן הנשיא פילמור והפך אותן לחוק, הידוע בשם פשרת 1850. רק הקיצוניים התנגדו לפשרה, ונראה היה שהפילוג נמנע. אולם הוויגים התפלגו ונפגעו בצפון.

הקושי של פילמור היה בנוגע לחוק העבד הנלט. הדרומיים טענו שהוא היה רפה מדי, אולם אכיפתו פגעה בצפון. פילמור אכף את החוק וניסה למנוע עבדות בקובה.

פילמור מינה מושל לטריטורית יוטה, ובירת הטריטוריה נקראה על שמו.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פילמור היה פעיל במיוחד באסיה ובמזרח הרחוק, ובעיקר ביפן, שעדיין אסרה על סחר חוץ. רבים רצו שיפן תיפתח לסחר. האמריקנים ראו כדוגמה את יחסי המסחר של בריטניה עם סין. פילמור ודניאל ובסטר ניסו להגיע להסכמים עם יפן, ולבסוף הגיע להסכם קנגוואה.

פילמור התנגד למעורבות אירופאית בהוואי, ובעיקר של צרפת שהייתה תחת שלטון נפוליאון השלישי. פילמור התנגד לניסיון הסיפוח הצרפתי של הוואי.

הנשיא טיילור חתם על הסכם שמנע מבריטניה ומארצות הברית לרכוש נכסים חדשים ביבשת, אולם המדינות עדיין ניסו להשיג אחיזה בקרקע. פילמור ציווה על ספינות קרב לשמור על סוחרים אמריקניים ולעצור את הבריטים.

דרומיים רבים רצו להרחיב את העבדות בארצות הברית, אבל פשרת מיזורי מנעה זאת. קובה הייתה קולוניה ספרדית שבה העבדות הייתה מותר. הדרומיים ניסו לספח את קובה. נרקיסו לופז, הרפתקן מונצואלה, ניסה להשתלט עליה בתקופת טיילור, ושוב ניסה. הדרום תמך בו. הם הרגישו שפילמור היה צריך לתמוך בו גם כן. פילמור התנגד לשליחת ספינות אירופאיות לקובה. לופז ותומכיו האמריקנים הוצאו להורג.

בנוסף, הגיע לארצות הברית לאיוש קושוט, המנהיג הגולה של המהפכה ההונגרית הכושלת. קושוט רצה הכרה אמריקנית בעצמאות ההונגרית. אמריקנים רבים, כולל המהגרים הגרמניים שהפכו לכוח פוליטי משמעותי, תמכו במורדים ההונגרים. פילמור סירב לנטוש את מדיניות הבדלנות ונשאר ניטרלי.

בחירות 1852[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיעו הבחירות של שנת 1852, פילמור החליט לנסות להתמודד שוב. הוויגים ערכו את הועידה הלאומית ביוני. פילמור היה לא פופולרי בקרב הוויגים הצפוניים בגלל חוק העבד הנמלט. בהתחלה הוא הוביל, אולם לא השיג רוב ולא הצליח להעלות את מספר התומכים בו. כעבור 52 סיבובים, תומכי דניאל ובסטר תמכו בוינפילד סקוט, והפכו אותו למועמד. פרנקלין פירס ניצח אותו. פילמור השלים את תקופתו כנשיא והוחלף בידי פירס ב-4 במרץ 1853.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השלמת כהונתו כנשיא, התמנה פילמור לנשיאה של אוניברסיטת באפלו. עם התפרקותה של המפלגה הוויגית בשנות החמישים, סירב פילמור להצטרף למפלגה הרפובליקנית, ובמקום זאת היה ב-1856 למועמדה לנשיאות של המפלגה האמריקאית. במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, שפריצתה הוכיחה את שבירותה של הפשרה שעליה עמל כה קשות, התנגד לנשיא לינקולן, ובמהלך מאמצי הבניה מחדש שלאחר המלחמה תמך בנשיא ג'ונסון.

פילמור נפטר ב-1874. הוא הנשיא האמריקאי האחרון עד לימינו שלא כיהן מטעם המפלגה הרפובליקנית או הדמוקרטית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת מילרד פילמור
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מילרד פילמור בוויקישיתוף