זאכרי טיילור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זאכרי טיילור
Zachary Taylor
Zachary Taylor half plate daguerreotype c1843-45-color crop.png
זאכרי טיילור
מדינה ארצות הברית
תאריך לידה 24 בנובמבר 1784
מקום לידה וושינגטון הבירה
תאריך פטירה 9 ביולי 1850 (בגיל 65)
מקום פטירה וושינגטון די. סי. עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של הקונגרס
עיסוק פוליטיקאי, מחזיק עבדים
מפלגה המפלגה הוויגית
דת הכנסייה האפיסקופלית עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-12
תקופת כהונה 5 במרץ 18499 ביולי 1850 (שנה ו-18 שבועות)
סגן מילרד פילמור
הקודם ג'יימס נוקס פולק
הבא מילרד פילמור
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

זאכרי טיילוראנגלית: Zachary Taylor‏; 24 בנובמבר 1784 - 9 ביולי 1850) היה נשיאה ה־12 של ארצות הברית, ששירת בתפקידו בין מרץ 1849 ועד למותו ביולי 1850. לפני נשיאותו, היה טיילור מייג'ור גנרל בצבא ארצות הברית.

מעמדו של טיילור כגיבור לאומי לאחר ניצחונותיו במלחמת ארצות הברית-מקסיקו הובילה להיבחרו אל הבית הלבן למרות דעותיו הפוליטיות המעורפלות. מחויבותו הראשית כנשיא הייתה שימור האיחוד, אולם הוא מת רק שישה עשר חודשים לאחר תחילת כהונתו, לפני שהתקדם בנושא העבדות, שגרמה למתיחות רבה בקונגרס. הוא הנשיא היחידי ממדינת לואיזיאנה.

טיילור נולד למשפחת בעלי מטעים עשירה שהיגרה מערבה, מוירג'יניה אל קנטקי בנעוריו. הוא הוצב כקצין בצבא האמריקני ב-1808 והתקדם לדרגת קפטן לפני מלחמת 1812. הוא עלה בדרגות כשביסס מוצבים צבאיים לאורך נהר המיסיסיפי, ובמלחמה מול האינדיאנים ב-1832 כבר היה קולונל. הצלחתו במלחמת הסמינול השנייה הובילה לכך שמשך תשומת לב לאומית.

ב-1845, כשהחל סיפוחה של רפובליקת טקסס, שלח הנשיא ג'יימס פולק את טיילור אל אזור הריו גראנדה, כשהוא מצפה לקרב מול מקסיקו בגבול בין המדינות. מלחמת ארצות הברית-מקסיקו פרצה באפריל 1846. במאי, ניצח טיילור את הצבא המקסיקני בפיקוד הגנרל מריאנו אריסטה בשני קרבות, בפאלו אלטו ובראסקה דה לה פלמה, והצליח להסיג את כוחותיו מטקסס. טיילור נכנס עם צבאו למקסיקו, וניצח את הצבא המקסיקני בפיקודו של פדרו דה אמפודיה בקרב מונטריי בספטמבר. טיילור הפר פקודות כשצעד עם חייליו דרומה, ולמרות נחיתות מספרית, הצליח לנצח ניצחון מוחץ את הכוחות המקסיקניים של אנטוניו לופס דה סנטה אנה בקרב בואנה ויסטה. לאחר מכן, רוב כוחותיו הועברו אל פיקודו של המייג'ור גנרל וינפילד סקוט, אולם טיילור המשיך להיות אהוד ולהיחשב לגיבור לאומי.

המפלגה הוויגית שכנעה את טיילור להסכים לעמוד בראשה, למרות שדעותיו היו מעורפלות ושהוא לא התעניין בפוליטיקה. הוא ניצח בבחירות לצד הפוליטיקאי מניו יורק, מילרד פילמור, וניצח את המועמדים הדמוקרטיים לואיס קאס וויליאם באטלר, וגם את מועמדי מפלגת הארץ החופשית (מפלגה שלישית שהתנגדה לעבדות) בראשות הנשיא לשעבר, מרטין ואן ביורן. כנשיא, התרחק טיילור מהקונגרס ומהקבינט, גם כשעימותים מפלגתיים איימו לפלג את האיחוד. העימות בנוגע למעמד העבדות בטריטוריות שהושגו במלחמה הובילו לאיומי פרישה מצד הדרום.

למרות שהיה דרומי ובעל עבדים, טיילור לא רצה בהרחבת העבדות. כדי להימנע מהשאלה, הוא דחף את המתיישבים בניו מקסיקו ובקליפורניה לכונן חוקות שיהפכו אותן למדינות, והכין את הקרקע לקראת פשרת 1850. טיילור מת מבעיות קיבה ביולי 1850, ולכן לא השפיע על החלוקה האזורית שהובילה, עשור לאחר מכן, למלחמת האזרחים האמריקנית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאכרי טיילור נולד ב-24 בנובמבר 1784, במטע במחוז אורנג', וירג'יניה למשפחת בעלי מטעים עשירה ממוצא אנגלי. הוא היה השלישי מבין חמישה בנים במשפחתו (בן שישי מת בינקותו) והיו לו שלוש אחיות קטנות. אמו הייתה שרה דבני (סטרוטר) טיילור. אביו, ריצ'רד טיילור, היה לוטננט קולונל במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית.

טיילור היה צאצא של ויליאם ברוסטר, מתיישב צליין שהנהיג את מושבת פלימות', מהגר שהגיע על סיפונה של המייפלאואר ומחותמי אמנת המייפלאוור. הוא היה בן דוד מדרגה שנייה של ג'יימס מדיסון, הנשיא הרביעי.

משפחתו של טיילור היגרה מערבה והתיישבה קרוב לשטח שהפך להיות לואיוויל, קנטקי, ליד נהר אוהיו. טיילור גדל בבקתה קטנה מעץ לפני שמשפחתו עברה לבית לבנים. הגדילה המהירה של לואיוויל סייעה לאביו של טיילור להחזיק בארבעים קילומטרים רבועים של קרקעות ברחבי קנטקי. היו לו עשרים ושישה עבדים. כיוון שלא היו בתי ספר רשמיים, טיילור לא למד חינוך פורמלי. מכתביו הראשונים מראים שהתקשה בכתיבה, איות ודקדוק.

נישואין ומשפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1810, התחתן טיילור עם מרגרט מאקאל סמית', אותה פגש בסתיו הקודם בלואיוויל. "פגי" סמית' הייתה ממשפחה עשירה של בעלי מטעים ממרילנד. היא הייתה בתו של חייל במלחמת העצמאות. לזוג היו שישה ילדים:

  • אן טיילור (1811–1875), שנישאה לרוברט ווד, מנתח מהצבא האמריקני שפגשה כשגרה בפורט סנלינג, ב-1829.
  • שרה נוקס "נוקסי" טיילור (1814–1835), שנישאה לג'פרסון דייוויס ב-1835, אותו פגשה בעזרת אביה בסוף המלחמות מול האינדיאנים. מעט לאחר נישואיה, מתה בגיל עשרים ואחת ממחלת המלריה.
  • אוקטביה פאנל טיילור (1816–1820), מתה בילדותה.
  • מרגרט סמית' טיילור (1819–1820), מתה בינקותה עם אוקטביה במהלך מחלה משפחתית.
  • מרי אליזבת' "בטי" טיילור (1824–1909), שנישאה לויליאם וואלאס סמית' בליס ב-1848 (הוא מת ב-1853), ולפיליפ פנדלטון דנדרידג'ב-1858.
  • ריצ'רד סקוט "דיק" טיילור (1826–1879), גנרל בצבא הקונפדרציה, נישא ללואיז מארי מיירטה ברינגייר ב-1851.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זאכרי טיילור הגן על פורט הריסון באינדיאנה.

משימות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במאי 1808, הצטרף טיילור לצבא ארצות הברית, והוצב כלוטננט ראשון בגדוד חיל הרגלים השביעי. הוא היה בין הקצינים החדשים שהוצבו באזור כתגובה לתקרית צ'סאפיק-ליאופרד, במהלכה פשט צוות ספינת מלחמה בריטית על פריגטה אמריקנית. את רוב 1809 בילה טיילור במחנות הרעועים בניו אורלינס. הוא קודם לדרגת קפטן בנובמבר 1810. סמכויותיו היו מוגבלות יחסית והוא ניהל את עסקיו. במהלך השנים הבאות, רכש עבדים ומניות בבנק בלואיוויל. הוא קנה מטע בלואיוויל ושמונים ושלושה עבדים תמורת 95,000 דולרים, ולאחר עוד כמה רכישות, מספר העבדים שלו גדל למאתיים. ביולי 1811, הוצב בטריטוריית אינדיאנה, והשתלט על מוצב פורט נוקס לאחר שהמפקד שם עזב. בתוך שבועות מעטים הצליח להחזיר את הסדר למקום, וקיבל שבחים מהמושל ויליאם הנרי הריסון.

מלחמת 1812[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת 1812, שבמהלכה נלחמו הכוחות האמריקנים מול האימפריה הבריטית ובעלי בריתה האינדיאנים, הגן טיילור בהצלחה על מוצב פורט הריסון בטריטוריית אינדיאנה מפני התקפה של צ'יף שבט השוני, טקומסה. טיילור קיבל הכרה וקודם באופן זמני לדרגת מייג'ור. מאוחר יותר באותה השנה סייע להשלטת הסדר בטריטוריית אילינוי ונאלץ לסגת באזור נהר הטיפקאנו. טיילור העביר את משפחתו אל פורט נוקס לאחר שהאלימות שככה. באביב 1814, התגייס שוב. באוקטובר, הוא סייע לשיפוץ מוצב פורט ג'ונסון, המוצב האחרון של הצבא האמריקני בעמק נהר מיסיסיפי העליון. לאחר מות מפקדו, ציוו על טיילור לנטוש את המוצב ולסגת לסנט לואיס. לאחר סיום המלחמה ב-1815, חזר לדרגת הקפטן והתפטר מהצבא. לאחר שקודם לתפקיד מייג'ור מאוחר יותר באותה השנה, חזר לצבא.

פיקוד ופורט האוורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנתיים, פיקד טיילור על מוצב פורט האוורד באזור גרין ביי. לאחר מכן חזר אל לואיוויל ואל משפחתו. באפריל 1819 קודם לדרגת לוטננט קולונל וסעד עם הנשיא ג'יימס מונרו. בסוף 1821, הוביל טיילור את הגדוד השביעי אל אזור לואיזיאנה. מטרתם הייתה למצוא עמדה חדשה להתיישבות. במרץ, ביסס טיילור את מוצב פורט ג'אסופ. באותו נובמבר הועבר אל מוצב פורט רוברטסון בבאטון רוז', ונשאר שם עד פברואר 1824. את שנותיו הבאות בילה בגיוס אזרחים. בסוף 1826 נקרא אל וושינגטון, אל וועדת הצבא, כדי לשפר את הארגון הצבאי. הוא רכש את המטע הראשון שלו בלואיזיאנה ועבר עם משפחתו אל באטון רוז'.

מלחמת נץ שחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאי 1828, נקרא טיילור שוב לקרב, ופיקד על המוצב פורט סנלינג במישיגן במשך שנה. לאחר חופשה קצרה, שבה הגדיל את נכסיו, קודם טיילור לדרגת קולונל, ופיקד על גדוד חיל הרגלים הראשון באפריל 1832. באותה התקופה, החלה מלחמת נץ שחור במערב. טיילור לחם במהלך הקיץ מול כוחותיו של הצ'יף "נץ שחור". סוף המלחמה באוגוסט 1832 סימל את סופה של ההתנגדות האינדיאנית להתרחבות אמריקנית באזור, והשנים הבאות היו שקטות יחסית. במהלך אותה התקופה, התנגד טיילור לשידוך של בתו בת השבע עשרה, שרה נוקס טיילור, אל לוטננט ג'פרסון דייוויס, נשיא קונפדרציית המדינות של אמריקה לעתיד. הוא כיבד את דייוויס אולם לא רצה שאשתו תהפוך לאשתו של איש צבא, כיוון שהחיים הללו היו קשים. הזוג התחתן ביוני 1835, אולם שרה מתה כעבור שלושה חודשים ממלריה שנדבקה בה בקיץ במהלך ביקור אצל אחותו של דייוויס.

מלחמת הסמינול השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1837, החלה מלחמת הסמינול השנייה וטיילור נשלח לפלורידה. הוא ניצח את שבט הסמינול בחג המולד, באחד מהקרבות הגדולים ביותר מול האינדיאנים במאה התשע עשרה. בעקבות הצלחתו, קודם לדרגת בריגדיר גנרל. במאי 1838, הפך למפקד כל הכוחות האמריקנים בפלורידה, וכיהן בתפקיד במשך שנתיים. המוניטין שלו כמנהיג צבאי התגבר. טיילור זכה לביקורת בגלל שהשתמש בכלבי גישוש כדי לאתר את האינדיאנים. לאחר שקיבל חופשת שחרור מהצבא, בילה שנה בטיול ברחבי המדינה עם משפחתו, במהלכה נפגש עם מנהיגים צבאיים. באותה התקופה החל להתעניין בפוליטיקה, והתכתב עם הנשיא ויליאם הנרי הריסון. הוא הפך למפקד המחלקה השנייה של המחלקה המערבית של הצבא במאי 1841. הטריטוריה השתרעה מנהר מיסיסיפי מערבה. הוא הוצב בארקנסו למשך כמה שנים ללא אירועים מיוחדים, כשהוא רוכש אדמות רבות.

מלחמת ארצות הברית-מקסיקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנרל זאכרי טיילור רוכב לקרב על סוסו בקרב פאלו אלטו - ה-8 במאי 1846
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת ארצות הברית-מקסיקו

בציפייה לסיפוח רפובליקת טקסס, שהפכה לעצמאית ב-1836, נשלח טיילור באפריל 1844 למוצב בלואיזיאנה. הוא הונחה לשמור על המקום מפני כל ניסיון מקסיקני להשיג את הטריטוריה. הוא שירת שם עד ליולי 1845, כשטקסס סופחה, והנשיא ג'יימס פולק ביקש ממנו להגיע אל הטריטוריה השנויה במחלוקת בטקסס, קרוב לנהר הריו גרנדה. טיילור התמקדם ליד קורפוס כריסטי, והצבא שלו חנה שם עד לאביב הבא, בציפייה למתקפה מקסיקנית.

אנשיו של טיילור התקדמו אל הריו גרנדה במרץ 1846. ניסיונותיו של פולק לנהל משא ומתן עם מקסיקו נכשלו, והמלחמה נראתה בלתי נמנעת. האלימות פרצה לאחר כמה שבועות, כשחיילים אמריקנים הותקפו בידי מקסיקנים מצפון לנהר. לאחר ששמע פולק על התקרית, הודיע במאי לקונגרס שהחלה מלחמה מול מקסיקו. באותו החודש, פיקד טיילור על כוחות אמריקנים בקרבות בפאלו אלטו ובראסקה דה לה פלמה. למרות שהיה בנחיתות מספרית, הצליח הצבא האמריקני לנצח את הצבא המקסיקני בפיקודו של הגנרל מריאנו אריסטה, והכריח אותם לחזור אל מעבר לריו גרנדה. הניצחונות הפכו אותו לגיבור לאומי, ובתוך כמה שבועות קודם לדרגת מייג'ור גנרל. העיתונות השוותה אותו לג'ורג' וושינגטון ולאנדרו ג'קסון, הגנרלים שהפכו לנשיאים, אולם טיילור סירב לנסות לרוץ. במכתב טען שלעולם לא חשב על כך, ושרק אדם לא שפוי ינסה לרוץ לנשיאות.

בספטמבר, לאחר חציית הריו גרנדה, פגע טיילור אנושות בצבא המקסיקני בקרב מונטריי. העיר נחשבה לבלתי חדירה, אולם טיילור כבש אותה תוך שלושה ימים והכריח את צבא מקסיקו לסגת. טיילור זכה לביקורת בגלל שחתם על הסכם הפסקת אש ולא ניסה ללחוץ על כניעה. על צבאו הוטל להצטרף אל חייליו של הגנרל וינפילד סקוט, כשאלו צרו על וראקרוס. הגנרל המקסיקני אנטוניו לופס דה סנטה אנה גילה בעזרת מכתב שיירט, שטיילור תרם את כל חייליו פרט ל-6,000. הכוח שנותר לו הכיל רק כמה מאות חיילי צבא קבע, וסנטה אנה החליט לנסות לנצל זאת.

סנטה אנה תקף את טיילור עם צבא של 20,000 איש בקרב בואנה ויסטה בפברואר 1847, והרג או פצע 700 אמריקנים במחיר של מעל 1,500 מקסיקנים. הכוחות המקסיקנים נאלצו לסגת, והבטיחו ניצחון אמריקני.

טיילור נשאר במונטריי עד נובמבר 1847, ואז הפליג הביתה. את השנה הבאה בילה כשפיקד על המחלקה המערבית של הצבא, אולם הקריירה הצבאית שלו נגמרה. בדצמבר חזר אל ניו אורלינס ואל באטון רוז' כגיבור, והאהדה כלפיו הכינה את הקרקע לקראת הבחירות של 1848.

הבחירות של 1848[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1848
כרזת בחירות וויגית

טיילור לא היה משויך מפלגתית ואף לא ניצל את זכותו להצביע בבחירות קודמות, ואפילו לא במערכת הבחירות בה התמודד. הוא ראה את עצמו כעצמאי, הוא האמין במערכת בנקאות חזקה ויציבה, וחשב שהנשיא אנדרו ג'קסון לא היה צריך לבטל את הבנק השני של ארצות הברית. הוא האמין שזה לא מעשי להרחיב את העבדות אל מערב המדינה, כיוון שאי אפשר היה לגדל שם, לדעתו, כותנה וסוכר (גידולים מרכזיים בדרום). הוא היה מתנגד תקיף לפרישת הדרום. טיילור, למרות שלא הסכים עם מכסי מגן גבוהים ומימון לפרויקטים של שיפור פנימי, התחבר למפלגה הוויגית עם כמה עקרונות משותפים: הנשיא לא יכול להטיל וטו על חוק שאינו מנוגד לחוקה, אסור לו להתערב בפעולת הקונגרס, ושכוח הקבינט צריך להיות חזק.

טיילור זכה לתמיכה רחבה לנשיאות, כולל מצד הדמוקרטים. הוא טען שיהיה דמות על-מפלגתית. הוא הכריז לקראת הועידה הוויגית שתמיד היה וויגי, אולם שהחשיב את עצמו כדמוקרט מהסוג של תומאס ג'פרסון. דרומיים רבים האמינו שטיילור תומך בהרחבת העבדות, וכעסו כשטיילור טען שלא יבטל את הצעת וילמוט, שהתנגדה להרחבת העבדות. למרות זאת, הצפון שהתנגד לעבדות לא היה מוכן לתמוך בו אלא אם יכריז על תמיכה בהצעת וילמוט. רוב מתנגדי העבדות לא תמכו בו כיוון שהיה בעל עבדים. הדרום הבין שטיילור תמך בזכויות המדינות והתנגד למכסי מגן ולמימון ממשלתי לפרויקטים. הוויגים קיוו שיצליח לשמור על אחדות המדינה.

טיילור קיבל את מינוי המפלגה הוויגית לנשיאות ב־1848, כסגנו נבחר מילארד פילמור, וויגי מניו יורק. היה זה ניסיון לפצות את הוויגים הצפוניים, שכעסו על כך שדרומי בעל עבדים היה המועמד.

יריבו הדמוקרטי היה לואיס קאס, שבסוגיה השנויה במחלוקת של התרת העבדות בטריטוריות (שלא קיבלו עדיין מעמד של מדינה), סבר שתושבי כל טריטוריה רשאים להחליט בעצמם האם הם מעוניינים בהתרת עבדות. לאור עמדה זו, ולאור העובדה שטיילור היה בעל עבדים בעצמו, מצאו עצמם צפוניים רבים, שהתנגדו להתרת עבדות בטריטוריות, ללא מועמד שייצג את עמדותיהם. בעקבות כך הקימו מפלגה חדשה: "מפלגת הארץ החופשית", ומינו את הנשיא לשעבר מרטין ואן ביורן לעמוד בראשם.

הפיצול במחנה מתנגדי העבדות פגע בסיכוייו של קאס, והבטיח את בחירתו של טיילור בבחירות הצמודות, למרות יתרונם המספרי של אנשי הצפון שהתנגדו לעבדות.

הנשיאות (1849-1850)[עריכת קוד מקור | עריכה]

כניסה לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן רשמי של זאכרי טיילור

כנשיא הנבחר, טיילור התרחק מוושינגטון. לקראת השבעתו הוא תכנן את הקבינט שלו בדיסקרטיות, לכעסם של הוויגים. הוא התנגד למשחקים פוליטיים, ולניסיון של פוליטיקאים לזכות בתפקידים בממשלו.

טיילור לא מינה דמוקרטים, אולם רצה קבינט מגוון, אז מינה מועמדים לפי שיוך גאוגרפי. הוא לא בחר בוויגים בולטים כהנרי קליי.

בסוף ינואר, טיילור יצא אל וושינגטון, ונפגש עם הנשיא פולק. הנשיא לא חיבב את הנשיא החדש, ללא תובנות פוליטיות. טיילור נפגש עם האליטות הפוליטיות.

יום השבעתו המיועד של טיילור, 4 במרץ 1849, היה יום ראשון, וטיילור סירב להישבע לתפקיד ביום זה. סגנו, מילרד פילמור, הושבע גם הוא לתפקידו רק למחרת. עובדה זו הובילה אנשים מסוימים לטעון כי נשיא הסנאט הקודם, דייוויד רייס אטצ'יסון, היה נשיא בפועל באותו היום, והוא למעשה הנשיא ה־12, אבל עמדה זו אינה מקובלת כמעט על אף אחד ממפרשי החוקה, כיוון שהשבעתו המאוחרת של טיילור לא מנעה את כניסתו לתפקיד.

בנאום השבעתו, טיילור טען שהוא מעדיף שהמדינות יפתרו את בעיותיהן בעצמן. במהלך קיץ 1849, ערך טיול ברחבי צפון מזרח ארצות הברית כדי להכיר את המקום שאותו לא הכיר. ברוב הטיול חלה בבטנו וחזר לוושינגטון בספטמבר.

משבר אזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאגרוטיפ של טיילור בבית הלבן ב-1849

כשטיילור נכנס לתפקיד, הקונגרס נאלץ להתעסק בטריטוריות שנכבשו ממקסיקו: קליפורניה, ניו מקסיקו ויוטה. לא היה ברור מי מהן תהפוך למדינה ומי תישאר טריטוריה, ומעמד העבדות בהן פילג את הקונגרס. טיילור לא היה מחויב לדרום שדרש את התרת העבדות. הוא רצה שלום אזורי, ושמירת האיחוד. ככל שהדרום איים לפרוש, הוא התחיל לתמוך במתנגדי העבדות וטען שיחתום על הצעת וילמוט.

לדעת טיילור, קליפורניה נועדה להיות מדינה. באותה תקופה החלה הבהלה לזהב, ואוכלוסיית קליפורניה עלתה. היה ברור שהתושבים יאמצו חוקה כנגד העבדות. באוקטובר 1849 המשימה הושלמה, וקליפורניה הצטרפה לאיחוד כמדינה חופשית.

כשטיילור נכנס לתפקיד, היו סכסוכי גבולות בין ניו מקסיקו וטקסס. הטקסנים דרשו שטחים מניו מקסיקו, אולם טיילור תמך בניו מקסיקו. הוא רצה לשמור עליה כטריטוריה, אולם לאחר מכן הסכים לאמץ אותה כמדינה כדי למנוע ויכוחים על העבדות בקונגרס.

תנועת הקדושים המאוחרים התיישבה ביוטה. טיילור שקל לאחד אותם עם קליפורניה, אולם לאחר מכן הסכים לארגן שם את הטריטוריה. בגלל דאגות המורמונים לגבי חופש הדת, טיילור הבטיח שתישמר עצמאות הטריטוריה מהקונגרס.

נאום מצב האומה של טיילור היה בדצמבר 1849. הוא הציע תיקונים למכסי המגן, אולם המשבר האזורי העיב על הכל. הוא דיווח על כך שקליפורניה וניו מקסיקו יהפכו למדינות. הדרום כעס על צירוף שתי מדינות ללא עבדות.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילור ומזכיר המדינה, ג'ון קלייטון, היו חסרים ניסיון דיפלומטי, ולא היו הרבה משברי חוץ באותה התקופה. הם התנגדו לשלטון הסמכותני באירופה, ותמכו באביב העמים, אולם לא סייעו למהפכנים. עלבון מהשגריר הצרפתי כמעט הוביל למשבר דיפלומטי עד שהשגריר הוחלף, וסכסוך עם פורטוגל גרם לגינוי חריף מצד טיילור. מצד שני, הממשל הסכים לתת שתי ספינות לממלכה המאוחדת כדי לחפש את ג'ון פרנקלין. הוויגים הדגישו את הסחר במזרח הרחוק כהכרח כלכלי, אולם ממשל טיילור לא טיפל בנושא.

הממשל נשא ונתן עם נרקיסו לופז, שניסה לכבוש את קובה. טיילור וקלייטון ראו בכך מעשה בלתי חוקי, וארגנו סגר ומעצר של לופז, שזוכה לבסוף. הם התעמתו מול ספרד, שאסרה אמריקנים באשמת שוד ימי, אולם הספרדים שחררו את האסירים כדי לשמור על יחסים תקינים.

טיילור הצליח לחתום על הסכם עם בריטניה, שקבע הקמת תעלה במרכז אמריקה. ההסכם גרם לפיתוח היחסים בין בריטניה ואמריקה. הייתה זאת פעולתו האחרונה של טיילור כנשיא.

ניסיונות פשרה וימים אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוני העבדות בקונגרס התרחבו, והנרי קליי נכנס לעניינים. טיילור הקפיד להתרחק מקליי למרות תיאום מסוים בין עמדותיהם. קליי הצליח להגיע לפשרת 1850. הפשרה אישרה את צירופה של קליפורניה כמדינה חופשית, ושאר הטריטוריות נשארו תחת שיפוט פדרלי, כולל החלקים של ניו מקסיקו שטקסס דרשה, ותפוצה עליהם. העבדות תישאר בתוך מחוז קולומביה, אבל יוטל איסור על סחר עבדים. בינתיים, יקבע חוק העבד הנמלט, כדי שהדרומיים יוכלו להשיג את העבדים הנמלטים שלהם. הוויכוח היה חריף והדרום איים לפרוש. טיילור הודיע כי הוא בעצמו ינהיג את הצבא נגד ניסיונות פרישה מהאיחוד, אם יידרש לכך, וכן שיתלה את מי שישתתף במרד נגד האיחוד, "בפחות הסתייגות משהייתה לו כשתלה עריקים ומרגלים במקסיקו". החוק לא עבר, בגלל התנגדות הצפון ודרישתם של הדרומיים לחוקים חריפים יותר בנוגע להשבת עבדים נמלטים.

אף פשרה לא הגיעה אל שולחנו של טיילור במהלך נשיאותו. במקום זאת, ימיו האחרונים בתפקיד עסקו ב"תקרית גאלפין". לפני שהצטרף לקבינט, היה מזכיר המלחמה של טיילור, ג'ורג' קרופורד, עורך דין. הוא היה מעורב בתיק בן חמש עשרה שנים בו ייצג את צאצאיו של גאלפין, סוחר במושבות שבשל המהפכה לא קיבל תשלום על שירותו את הכתר הבריטי. הממשלה נאלצה לשלם את החוב, אולם צאצאיו של גאלפין לא יכלו לקבל ריבית מממשל פולק.

מזכיר האוצר של טיילור, ויליאם מרידית', חתם על התשלום באפריל 1850. התשלום פיצה את קרופורד בהוצאות משפט של 100,000 דולר: חבר קבינט העביר נתח נכבד מהתקציב לחבר קבינט אחר. חקירה זיכתה את קרופורד ממעשה פלילי, אולם ביטאה חוסר נוחות מכך שקיבל את התשלום. טיילור רצה לארגן מחדש את הקבינט, וכעת גם שערורייה הייתה מעורבת בכך.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיילור ב-1850

ב-4 ביולי 1850, שתה טיילור חלב קפוא ואכל דובדבנים במהלך חגיגות יום העצמאות. במהלך הימים הבאים, החל לחלות בגלל דלקת הקיבה והמעיים, שהייתה מחלה נפוצה בתקופתו. בעקבות השערה כי הורעל בארסן ונרצח, הוצאו ב-1991 שרידי גופתו מקברם, ועברו בדיקה במעבדה, בה נקבע שלא נמצאו שרידי רעל בכמות מספקת לגרום למותו.

ב־9 ביולי 1850 מת טיילור, ככל הנראה כתוצאה מסיבוכים של בעיות במערכת העיכול, בגיל שישים וחמישה. כך היה טיילור לנשיא השני שמת בעודו מכהן. הוא נקבר בלואיוויל, קנטאקי, וסגנו מילרד פילמור מונה לנשיא במקומו, עד ה-4 במרץ 1853.

טטיילור נחנט בבית הקברות של הקונגרס בוושינגטון, וארונו הוצג שם מה-13 ביולי 1850 עד ל-25 באוקטובר 1850. לאחר מכן הועבר אל אתר הקבורה של הוריו.

טיילור והקבינט שלו

מוניטין היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחוזת הקבר של טיילור בלואיוויל

מורשתו של טיילור כנשיא אינה גדולה, בגלל הזמן הקצר במהלכו שירת כנשיא, ובגלל חוסר ניסיונו הפוליטי. ההיסטוריונים מאמינים שהמדינה הייתה זקוקה לאדם שהיה בעל חושים פוליטיים חדים וקשר עם הפקידות הגבוהה. למרות זאת, ההסכם שחתם עם בריטניה נחשב לצעד חשוב, שצמצם את מחויבות המדינה לרעיון הייעוד הגלוי. טיילור נחשב לנשיא גרוע מאוד, אולם נחשב לנשיא המשפיע ביותר מבין כל הוויגים.

טיילור היה הנשיא האחרון שהיה בעל עבדים במהלך כהונתו. הוא היה הנשיא הוויגי השלישי מבין ארבעה, והאחרון היה יורשו, פילמור. טיילור הוא הנשיא היחיד שבא מלואיזיאנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת זאכרי טיילור
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זאכרי טיילור בוויקישיתוף