גיישה

שתי גיישות מופיעות ברובע גיאון, רובע הגיישות בקיוטו

גיישה (ביפנית: 芸者), גייקו (芸子) או גייגי (芸妓) היא מארחת יפנית מסורתית, שכישוריה כוללים ריקוד ונגינת מוזיקה יפנית קלאסית.

במילה "גיישה", בדומה לכל שמות העצם בשפה היפנית, אין הבדלה בין יחיד ורבים. משמעות הקאנג'י המרכיבים את המילה היא 芸 ("גיי"), שמשמעותו "אמנות," ו-者 ("שה"), שפירושו "אדם" או "עושה". צירוף שתי הלוגוגרמות יוצר את הביטוי "אמן" או "איש אמנות." המונח גייקו משמש בעיקר לגיישות ממערב יפן, בעיקר מאזור קיוטו.

גיישות מתלמדות נקראות מאיקו (舞子; ילדת ריקודים), או אוֹ-שאקוּ (御酌; מוזגת (אלכוהול)). האיפור הלבן, הקימונו הססגוני והתספורת הייחודית הפכו לסימן ההיכר של הגיישות. לרוב, אישה המצטרפת לעולם הגיישות מתחילה דרכה בתור מאיקו, אך אפשרי גם להצטרף בתור גיישה. עם זאת, דרושה הכשרה של שנה לפחות לפני שתתחיל לעבוד בתור גיישה או מאיקו. החוק היפני אוסר על נשים להתחיל את הכשרתן לפני גיל 18, מלבד בקיוטו, שם ניתן להתחיל בגיל 15. אישה בת 21 ומעלה נחשבת למבוגרת מדי על מנת להיות מאיקו, ולכן תהפוך לגיישה עם הצטרפותה לקהילה. עם זאת, גיישות המתחילות את דרכן בתור מאיקו זוכות ליוקרה רבה יותר כשהן מסיימות את הכשרתן ומתחילות בקריירה שלהן.

לפי מסורת הגיישות, הן חיות ב"עולם הפרח והערבה". לפני שנפסק המנהג, היו הקורטיזנות ה"פרחים", בשל יופיין, והגיישות נחשבו "ערבות", בשל עדינותן, כוחן וחינן.

היסטוריה

"גיישה בחדר מאהבה" מאת קיטגאווה אוטאמרו. 1806-1800

גיישה בטוקיו, בסביבות 1870.

מקורות

כבר בשלבים המוקדמים של ההיסטוריה של יפן הופיעו נשות בידור. במאה ה-7 נדדו נשים שמשפחתן ירדה מנכסיה בין ריכוזי אוכלוסייה ונהגו להתפרנס ממתן שירותי מין. נשים אלו נקרא יוּקוֹ ג'וֹפוּ (遊行女; אישה נודדת), אוּקָרֶמֵה (浮かれ女 ; אישה צפה) או סָבּוּרוּקוֹ (さぶるこ ; מגישה). חלקן סיפקו רק שירותי מין, אך היו גם נשים בעלות השכלה שסיפקו בידור ברמה גבוהה יותר במפגשים חברתיים. לאחר שהבירה הקיסרית עברה לקיוטו ב-794 החלה לעלות קרנן של נשות הבידור, שכן החצר הקיסרית עוררה את העניין ביופי, ולפיכך נשים בעלות כישורים אמנותיים שגשגו.

יפן המסורתית אימצה את ערכי המיניות ^{[דרושה הבהרה]} (השינטו לא ראה ביחסי מין טאבו) וגברים לא היו מחויבים לשמור אמונים לנשותיהם. האישה האידיאלית הייתה אם צנועה ומנהלת משק בית טובה; על פי העיקרון המסורת יפנית, האהבה הייתה בעלת חשיבות משנית בנישואים. גברים לא היו אמורים לפנות לנשותיהם בשביל הנאות מיניות או רומנטיקה, אלא לקורטיזנות. רובעי שעשועים מתוחמים החלו לקום במאה ה-16, וב-1617 הגדירה שוגונות טוקוגאווה אזורים מיועדים מסביב לערים להקמתם, והורתה לרשום את כל היוג'ו ("נשות משחק") העובדות בהם. ברבעים אלה התפתחה היררכיה בין הנשים: היוג'ו ברמה הגבוהה ביותר, שהיו למעשה קודמותיהן של הגיישות, נקראו אוֹירָן (花魁), והיו שילוב בין שחקניות ליצאניות, שהציגו ריקודים ומערכונים. הופעות אלה נקראו קָבּוּקוֹ, שפירושו "להיות פראי ויוצא דופן", והיוו למעשה את ראשית התפתחות תיאטרון הקבוקי.

המאה ה-18: הופעת הגיישה

לקראת סוף המאה ה-18 הפכו רובעי השעשועים, ובתי התה שבהם הופיעו הגיישות, למרכזי תרבות נחשבים, שלא הציעו מין בלבד. הקורטיזנות מהמעלה הגבוהה ביותר בידרו את לקוחותיהן בריקוד, בשירה ובנגינה, וחלקן אף היו משוררות והתמחו בקליגרפיה. בהדרגה התמקצעו הקורטיזנות במקצועות אלה, ומתוכן צמח מקצוע חדש, המוקדש כולו לבידור, שנקרא גיישה. תחילה נקראו גיישה הגברים שבידרו לקוחות שבאו לצפות באווירן.

בסוף המאה ה-17 צברו אודוריקו (踊り子; ילדה רוקדת) פופולריות. האודוריקו היו נערות שהופיעו בבתי סמוראים, ונחשבו לבידור יוקרתי. עם העלייה בפופולריות שלהן, כן הצטרפו נערות נוספות למקצוע, ורבות מהן הציעו גם שירותי מין לאחר הופעת הריקוד. נערות שהתבגרו, ולא יכלו להציג עצמן כנערות, שינו את שם המקצוע שלהן לגיישה.

האזכור הראשון לגיישה נשית הוא מ-1750, של גיישה בשם קיקוּיָה, שהייתה זמרת ונגנית שמיסן בטוקיו, והצלחתה תרמה לעלייה בפופולריות של הגיישות החל מאמצע המאה ה-18. עם עליית הפופולריות שלהן והצמיחה ביוקרתן, החלו הגיישות לספק אך ורק בידור, ולא פנו לזנות.

עליית הגיישה

על הגיישות שעבדו ברובעי השעשועים נאסר לעסוק בזנות, על מנת לשמר את מעמד האווירן, ולפיכך הן יצרו לעצמן תדמית של אמניות ומשכילות. עם זאת, בראשית מאה ה-19 החל להתערער מעמדן של האווירן, והתפתחה נטייה בציבור דווקא לכיוון הגיישות. בקהילת הגיישות התפתחה היררכיה, ובתחתיתה נמצאו הגיישות שעבדו בתוך רובעי השעשועים שנוסף על הבידור שסיפקו סיפקו גם שירותי מין, ונקראו קוּרוּוָוה (曲輪), ולעומתן נמצאו המאצ'י גיישה, שיצאו מהרובע להופיע במסיבות פרטיות, ולא נדרשו מהן שירותי מין, אם כי היו שסיפקו אותם בכל זאת. בנוסף, בראשית המאה ה-19 עבר לראשונה מספר הגיישות הנשיות את מספר מקביליהן הגבריים, ומאז שימש השם רק לנשים.

במהלך המלחמה הפסיפית המשיכה לפעול קהילת הגיישות עד 1944, אז נסגרו כל רובעי השעשועים וכל הנשים נאלצו לעבוד במפעלים ובייצור. לאחר המלחמה, ועם תחילת הכיבוש האמריקאי, נפתחו מחדש הרבעים, אך הגיישות החליטו שלא להתאים עצמן לבידור המערבי, אלא לשמר את ערכיה של יפן הפאודלית, שבה צמח המקצוע.

עם השמירה על הערכים המסורתיים, השתנו תנאי העבודה של הגיישות. לפני המלחמה נהגו גיישות חדשות למכור את בתוליהן למרבה במחיר, אך מנהג זה יצא מחוץ לחוק ב-1959 ונעלם כמעט לחלוטין. חוקים אחרים אסרו על מכירת גיישות ללקוחות ועל שידול ליחסי מין, ולמעשה הפכו את חיי המין של הגיישה לעניינה הפרטי, ולא של בית התה בו עבדה. בנוסף, חקיקת חוק חינוך חובה בשנות ה-60 של המאה ה-20 הפך את תהליך ההתלמדות של הגיישות לבעייתי, שכן באופן מסורתי ההתלמדות מתחילה בגיל מוקדם, והדבר הוביל לירידה חדה במספר המצטרפות החדשות. במקביל, הציגה הצמיחה הכלכלית של המדינה אפשרויות חדשות לנשים, והדבר תרם להצטמצמות המקצוע.

הכשרה

בעבר, החלו הגיישות את הכשרתן בגיל צעיר מאוד, לעיתים אף לפני גיל תשע, אך כיום נהוג להתחיל בגיל ההתבגרות. בנותיהן של גיישות גדלו לרוב להיות גיישות בעצמן. מאיקו הן למעשה חניכות, והיו קשורות לבית הגיישה בחוזה. בתי הגיישה סיפקו מזון, לינה, ביגוד והכשרה. תהליך הכשרה היה יקר מאוד והמאיקו הייתה מחזירה את חובה מהכנסותיה. לעיתים המשיכו השילומים לאחר שהפכה המאיקו לגיישה, ורק לאחר שהחוב שולם במלואו הייתה רשאית הגיישה לעזוב את הבית ולעבוד באופן עצמאי.

בראשית הכשרתה על המתלמדת למצוא אוֹנֶה-סאן ("אחות גדולה") - גיישה שתשמש מורה עבורה. ההכשרה נפתחת בתפקיד מינָראי ("למידה בהתבוננות"), והייתה מצטרפת לאונה-סאן שלה וצופה בה בעבודתה. המינראי לבשו תלבושת ייחודית, ססגונית יותר מזו של המאיקו, במטרה שהלקוחות הפוטנציאליים יבחינו בה על אף שתיקתה. המינראי נתמכות על ידי בית תה, המארגן את פגישותיהן, אך הן גם חופשיות להשתתף באירועים אחרים, אך עליהן לדווח על כך לבית התה. בדרך זו נרקמת מערכת יחסים בין המינראי הצעירה ובעלת בית התה, ההופכת גם היא למדריכה לדברים שלא מלמדים בבית הספר, כגון כללי השיחה נאותה ומשחקים. שלב זה נמשך בין חודש לחודשיים.

איפור עורף מסורתי של מאיקו וצווארון אדום

בשלב הבא הופכת המתלמדת למאיקו - גיישה מתלמדת - ושלב זה עשוי להמשך שנים. המאיקו מצטרפות לאונה-סאן שלהן לכל פגישותיה, ולומדות מהן. האונה-סאן תלמד את המאיקו דרכים להגשת תה, נגינה בשמיסן, ריקוד, כישורי שיחה ועוד, ואף תייעץ בבחירת שמה החדש של המאיקו, שצריך להכיל קשר כלשהו לשמה של המורה.

הכשרתה של המאיקו מתבססת על שלושה יסודות: הראשון הוא לימודי אמנות, ומתקיים בבתי ספר מיוחדים לגיישות הנמצאים בכל רובע גיישות. השני הוא בידור, אותו לומדת המאיקו בבתי התה ובמסיבות אליהן היא הולכת עם האונה-סאן שלה. והשלישי הוא כישורים חברתיים העוזרים לה להתנהל בתוך רובע הגיישות. יסוד זה נלמד ברחובות הרובע, וברכות שלום, מתנות וביקורים הם חלקים חשובים בתרבות היפנית, והם חיוניים להצלחתה של גיישה, המתבססת על רשת בתי התה ברובע.

המאיקו מהוות מוקד משיכה תיירותי ביפן, והן מהוות את פסגת האידיאל הנשי במדינה. הצווארון האדום של הקימונו המסורתי של המאיקו נח באופן רפוי על גבה על מנת להדגיש את עורפה, הנחשב לאזור מיני ביפן. את העורף צובעת המאיקו בצבע הלבן איתו היא צובעת את פניה, אך לרוב משאירה שניים או שלושה פסים של עור חשוף. הקימונו שלה ססגוני וקשור באובי הקשור בקפדנות ומשתלשל עד קרסוליה. לפיכך הולכות המאיקו בצעדים קטנים ונועלת נעליים מסורתיות הנקראות אוקובו, בעלות סוליה בעובי עשרה סנטימטרים. בנוסף, שלב ההתלמדות של המאיקו קובע את התסרוקת שלה, וישנן חמש תסרוקות שונות. התסרוקת המזוהה ביותר עם המאיקו היא ניהונגאמי, בה נמתח השיער משני צידי הראש, מלפנים ומאחור, ונקשר מאחור עם קישוטי קָנזאשי וסרטים אדומים, המעידים על תוֹמה. תספורות נוספות הן הוָורֶשינוֹבּוּ, בו נקשר השיער בצורת כדור על הראש וקושט בעיטורים, והאוֹפוּקוּ, שנקשר נמוך יותר על הראש ומכיל פחות עיטורים, שכן הוא מסמן שהמאיקו חוותה את ההתנסות המינית הראשונה שלה. מאיקו מבלות שעות אצל הספר וישנות על כריות מיוחדות בעלות חור במרכזן על מנת לשמור על התסרוקת. מאיקו עשויות לפתח קרחת קטנה בנקודה בה נקשר השיער, בשל מתיחתו במשך שנים. עם זאת, גישות נוהגות להציג קרחת זו בגאווה, כסוג של עיטור כבוד.

בסביבות גיל 20–22 הופכת המאיקו לגיישה מלאה בטקס שנקרא אֶריקָאֶה (襟替え; הפיכת הצווארון), ותישאר גיישה עד פרישתה.

מעמד האישה בקהילת הגיישות

יחס לגברים

גיישה ולקוח בגיאון, קיוטו

מבחינה היסטורית, המשיכה של גברים לגיישות שונה מאוד ממשיכתם לנשותיהם. הגיישה האידיאלית הפגינה את כישוריה ונראתה חסרת דאגות, בעוד אישה אידיאלית הייתה צנועה וטרודה בניהול משק הבית.

גיישה עשויה לפלרטט עם לקוחותיה, אך תמיד תישאר בשליטה ותשמור על חזות המארחת. במהלך שנות התלמדותן, ואחר כך במהלך הקריירה שלהן, לומדות הגיישות להסתגל למצבים חברתיים שונים ולאנשים בעלי אופי שונה, והופכות למארחות מקצועיות.

הגיישות הן רווקות, אך הן רשאיות לבחור לעצמן מאהב (נקרא ביפן דאנה) שיתמוך בהן כלכלית. הגיישות אף רשאיות להתחתן עם לקוח, אך לשם כך עליהן לפרוש מעיסוקן.

חברה מטריארכלית

קהילת הגיישות מנוהלת באופן בלעדי על ידי נשים. בעבר, נשים לא עבדו מחוץ למסגרת ביתן, ולהפוך לגיישה הייתה אחת הדרכים הבודדות להתקיים בזכות עצמן, ללא נישואים. מדי פעם ניתן למצוא גברים בקהילה זו, אך אלה לרוב עובדים כספרים, מלבישים (הקימונו עשוי לשקול מספר קילוגרמים, ויש צורך בכוח על מנת להלבישו) ורואי חשבון.

בעבר, נחשב מקצוע הגיישה לבריחה ממחויבותיה של האישה היפנית, אף כיום רבים רואים בגיישה המודרנית כסמל של פמיניזם משוחרר. גיישות רבות הן נשות עסקים מצליחות ויזמות, חלקן בעלות בתי תה משלהן ויש להן שליטה מוחלטת בחייהן.

הגיישה המודרנית

מאיקו מגישה תה בפסטיבל פריחת השזיף

הגיישות המודרניות חיות בבתי התה המסורתיים באזורים הנקראים הָנַמיצ'י (花街; עיר פרחים), בעיקר בעת התלמדותן. גיישות ותיקות יותר יכולות להרשות לעצמן להתגורר לבדן. לפני המאה ה-20 התחילה הגיישה את התלמדותה בגיל ארבע, אך כיום לומדות הילדות בבית ספר ורק בגיל מאוחר יותר מקבלות את ההחלטה להפוך לגיישות. לעיתים גם נשים בוגרות מחליטות להפוך לגיישות.

הגיישה המודרנית עדיין לומדת את האמניות המסורתיות: ריקוד, שירה, נגינה בכלים שונים, משחקים, קליגרפיה, טקס תה, ספרות ושירה.

קיוטו נחשבת לעיר בה השתמרה מסורת הגיישות בצורה השלמה ביותר. בעיר חמישה רובעי גיישות, הנשים שגרות ועובדות בהם נקראות גֶייקו, ונדיר לראות אותן מחוץ לרבעים אלה. בשנות ה-20 של המאה ה-20 היו ביפן כ-80,000 גיישות, אך כיום הצטמצם מספרם לכ-1,000 בלבד. הגורם העיקרי לכך הוא המשבר הכלכלי אליו שקעה יפן בראשית שנות ה-90, שאילץ אנשי עסקים רבים לקצץ בהוצאותיהם (ארוחת ערב בחברת גיישה עשויה להגיע ל-80,000 ין - מעל לשבע מאות דולר) ולהעדיף את מועדוני קריוקי עם מארחות - בילוי זול בהרבה.

בדרך כלל שוכרים את שירותיה של גיישה למסיבות או מפגשים שנערכים, באופן מסורתי, בבתי התה או במסעדות יפניות מסורתיות. התעריף נקרא סֶנקוֹדאי (線香代; תעריף מקל קטורת) או גיוֹקוּדאי (玉代; תעריף יהלום), ובקיוטו הוא נקרא הָנַדאי (花代; תעריף פרח). הלקוח קובע את הפגישה באמצעות הקֶנְבּאן (検番), משרד ייעודי בו נמצאים לוחות הזמנים של כל הגיישות.

חדשנות

בעוד שבאופן מסורתי מנהלות הגיישות חיים פרטיים ומבודדים משאר הציבור, בשנים האחרונות החלה מגמה של היפתחות לציבור הרחב, ללא צורך בהכרת הגינונים וההקשר ההיסטורי. בולט במיוחד רובע הגיישות קאמישיצ'יקן (上七軒) שבקיוטו, בו נערך מדי שנה ב-25 בפברואר טקס תה מתחת לכיפת השמיים בפסטיבל פריחת השזיף, ובו מגישות הגיישות תה ל-3,000 אורחים. במספר ריוקאן, בתי הארחה יפניים, ברובעי הגיישות מגישות הגיישות בירה.

אמנות

הגיישות מתחילות את לימודי המוזיקה והריקוד שלה בגיל צעיר מאוד, וממשיכות בהם גם מאוחר יותר בחייהן. ריקוד הגיישה התפתח מריקודי תיאטרון הקבוקי. הריקודים הארוטיים והפרועים של הקבוקי עברו עידון, והגיישות הוסיפו להם סגנון ואיפוק. תנועות הריקוד מדויקות ביותר, בדומה לטאי צ'י, וכל מחווה גופנית היא בעלת משמעות לנרטיב, אם כי יש צורך בהכרת כל התנועות על מנת לזהות את הסמליות שבהן. למשל, תנועת יד קטנה משמעותה קריאת מכתב אהבה, החזקת פינת מטפחת בפה משמעותה גנדרנות, ושרווליו הארוכים של הקימונו מסמלים לעיתים דמעות.

את הריקוד מלווה מוזיקה יפנית מסורתית, והכלי העיקרי בה הוא השמיסן. מקורו של השמיסן הוא בכלי נגינה סיני, והוא בעל שלושה מיתרים, שעליו מנגנים באמצעות מפרט שנקרא "באצ'י". לרוב מתייחסים לשמיסן ככלי מלנכולי, מכיוון שבאופן מסורתי משתמשת מוזיקת השימסן באקורדים מינוריים. בנוסף, על כל גיישה ללמוד לנגן על קו-צוּזוּמי, תוף בעל צורת שעון חול, ועל תוף ריצפתי גדול בשם טאיקו. גיישות אף עוסקות בכתיבת שירה ומוזיקה וציור.

גיישה וזנות

קיים בלבול בקרב אנשים לא-יפנים לגבי אופי המקצוע של הגיישה, ורבים חושבים אותה לזונה. למעשה, גיישות אינן מספקות שירותי מין ללקוחותיהן כלל. מטרתן היא לארח וללוות את הלקוחות על ידי ריקוד, שירה, נגינה ושיחה. הגיישה עשויה לפלרטט עם גברים ולשלב רמיזות מיניות, אך לקוחותיה יודעים שאל להם לצפות ליחסי מין.

גיישה (שמאל) ומאיקו

לרוב מבלבלים בין הגיישות לקורטיזנות הנחשבות מתקופת אדו, שנקראו אווירן, שאכן היוו את המקור ממנו צמח מקצוע הגיישה. בדומה לגיישות, טיפחו האווירן תסרוקות מסוגננות, לבשו בגדים צבעוניים ועטו איפור לבן, אך קשרו את האובי מלפנים, על מנת שיוכלו לקשור אותו בעצמן לאחר שהסירו אותו.

במהלך תקופת אדו הייתה הזנות חוקית. העוסקות בזנות עבדו ברבעים מיוחדים, מוקפים חומה, באישור השלטונות. בשלהי המאה ה-18 החלו להופיע הגיישות הנשיות באירועים חברתיים ובמסיבות, אך מכיוון שחלקן אכן עסקו בזנות, וזו הייתה לא-חוקית מחוץ לרובע, הן נעצרו ונשלחו לרבעים המיועדים לכך.

ב-1872, זמן קצר לאחר רסטורציית מייג'י, אישרה הממשלה חוק ששחרר את הזונות ואת הגיישות. לשון החוק אמנם הגדירה הפרדה בין זונות לגיישות, אך בנוסף לבחינת כישוריהן האמנותיים, נדרשו הגיישות לעבור גם בדיקת עגבת אחת לחודש, מה שמעיד על דעת המחוקקים לפיה מין הוא חלק מעבודתן. הגבלות אלה נותרו על כנן עד תבוסת יפן במלחמה ב-1945.

יחסים אישיים עם לקוחות

גיישה לעולם תהיה רווקה, ואם ברצונה להתחתן עליה לפרוש מעיסוקה. עם זאת, בעבר היה נהוג שגיישה תיקח לעצמה דאנא, או פטרון. הדאנא היה לרוב אדם אמיד, לעיתים נשוי, שהיה בעל אמצעים לכלכל את הגיישה, על כל הוצאות החינוך שלה והוצאות אחרות. בתמורה, הקדישה עצמה הגיישה לפטרון בלבד, ויחסיהם נחגגו בטקס, הדומה לטקס נישואים.

Geisha Girls

Geisha Girls היו נשים יפניות שעסקו בזנות בתקופת הכיבוש האמריקאי. הן שירתו כמעט באופן בלעדי חיילים אמריקאים ששירתו ביפן, שקראו להן, בטעות: "גיישה גירלס" (Geisha Girls). נשים אלו לבשו קימונו וניסו לחקות את סגנונן של הגיישות, והאמריקאים לא הכירו את ההבדלים בין השתיים, וחשבו אותן לבעלות אותו מקצוע. בסופו של דבר הפך המושג "גיישה גירל" למושג המתאר אישה יפנית העוסקת בבידור לילי, כגון מארחות בברים וזונות.

מיזואגה

מיזואגה (水揚げ) הוא טקס אותו עוברת מאיקו המסמל את התקדמותה של המאיקו בהכשרתה, והפיכתה מנערה לאישה צעירה. שינוי זה בא לידי ביטוי בהחלפת התסרוקת, ובשינויי מלתחה עדינים. התרגום המילולי של מיזואגה הוא "להרים מים", ומשמעות הביטוי הוא להרוויח, בהשאלה מעולם הדיג, כלומר הרווחים שגורפת המאיקו.

מכיוון שהטקס עצמו והשינויים שהוא טומן בחובו כרוכים בהוצאות רבות, התפתח מנהג בתקופת אדו לפיו פטרון יכול לקחת על עצמו את ההוצאות בתמורה לנטילת הבתולים של המאיקו. בדרך זו יכלו המאיקו לשלם את חובן לבית התה ולקדם את בכורתן בתור גיישות.

הופעה

מאיקו באיפור אופייני

גיישה מבוגרת (במרכז) לובשת קימונו צנוע וללא איפור, והשוואה לשתי המאיקו הלבושות כמיטב המסורת

הופעתה של הגיישה משתנה במשך הקריירה שלה, החל בהיותה מאיקו בעלת איפור כבד וילדותי, וכלה בהפיכתה לגיישה מבוגרת עם איפור עדין יותר. הגיישה גם מחליפה את תסרוקתה ואת קישוטי השיער שלה במהלך הקריירה, ואפילו אורך הגבות הוא בעל חשיבות, כשגבות ארוכות יותר מביעות בגרות.

איפור

בעת המודרנית הפך איפורה של הגיישה לאחד ממאפייניה המזוהים ביותר, אף על פי שגיישות מאפרות את פניהן בלבן באירועים מיוחדים בלבד.

האיפור המסורתי של מאיקו כולל שכבת בסיס לבנה המכסה את כל הפנים, שפתון אדום והדגשות אדומות ושחורות מסביב לעיניים ובגבות. בעבר הייתה שכבת הבסיס עשויה עם עופרת, אך לקראת סוף תקופת מייג'י, לאחר שהתברר שהחומר רעיל, החליפו אותו באיפור על בסיס אבקת אורז.

תהליך האיפור מסובך ואורך זמן רב, והוא קודם ללבישת הקימונו על מנת להימנע מלהכתימו. ראשית, מושחים את הפנים בחומר שמנוני, ועליו עוטים את שכבת הבסיס הלבנה, החל בצוואר ומעלה. את האיפור הלבן יוצרים מערבוב של אבקת האורז עם מים עד ליצירת משחה, אותה מושחים על הפנים באמצעות מברשת חזרן. האיפור הלבן מכסה את הפנים, את הצוואר, את החזה, ובעורף נותרים שניים או שלושה פסים של עור חשוף (באופן מסורתי בצורת האות W) על מנת להדגיש את האזור הנחשב ארוטי. לאחר מכן טופחים על האזור הלבן באמצעות ספוג על מנת לספוג את יתרת האיפור. נהוג להשאיר את אזור קו השיער לא מאופר על מנת לתת אשליה של מסכה.

השלב הבא הוא איפור העיניים. בעבר השתמשו בפחם, אך כיום משתמשים באיפור מודרני. צובעים את קצות הגבות בשחור ומאיקו מוסיפות צבע אדום מסביב לעיניהן.

את השפתיים צובעים באדום באמצעות מברשת קטנה. הצבע עצמו מגיע כמקשה אחת וממיסים אותו במים. לאחר מכן מוסיפים מעט סוכר על מנת להוסיף ברק לצבע. הגיישה לא צובעת את כל שפתיה, כפי שנהוג במערב, מכיוון שהבסיס הלבן ושפתיים אדומות רחבות יוצרות אשליה המגדילה את הפנים. תחת זאת, מאיקו צובעות את השפתיים באמצעיתן בלבד, אך בשנתן הראשונה הן משאירות את השפה העליונה ללא אודם. גיישות צובעות רק את השפה העליונה במלואה, ואת השפה התחתונה צובעות רק במרכזה.

מאיקו הנמצאות בשלב האחרון של הכשרתן צובעות את שיניהן בשחור לתקופה קצרה. מנהג זה היה נפוץ בעבר בקרב נשים נשואות בחצר הקיסרות. צביעת השיניים היא בעלת חשיבות חגיגית, והמאיקו חוגגת את סיום הכשרתה והפיכתה לגיישה, כשם שנשואה חדשה הייתה מתכוננת לחייה החדשים בבית בעלה. הצבע השחור נועד גם להסתיר את השיניים, שצבען מודגש על גבי האיפור הלבן, וייתכן שהעדר רפואת השיניים בעבר הביא לכך שהשיניים לא היו לבנות לגמרי.

המאיקו מתאפרת בדרך זו בשלוש השנים הראשונות של הכשרתה. תחילה היא מקבלת סיוע מהאונה-סאן שלה, או מבעלת בית התה בו היא מתגוררת, אך עם הזמן היא לומדת להתאפר בעצמה. לאחר שלוש שנים, בהן התבגרה המאיקו, מתמתן סגנון האיפור שלה על מנת להבליט את היופי הטבעי שלה. עם זאת, גיישה מבוגרת עשויה להתאפר כך באירועים מיוחדים, או בהופעות הדורשות איפור כזה.

לבוש

גיישה תמיד לובשת קימונו. מאיקו לובשות קימונו צבעוני ואובי ראוותני, שתמיד יותר בהיר מהקימונו. המאיקו של אזור קיוטו קושרות את האובי בסגנון דָרארי, או מטלטל, בעוד שבטוקיו קיימים מספר סגנונות נוספים. הגיישות המבוגרות של קיוטו נוהגות לקשור את האובי שלהן בסגנון טאיקו מוּסוּבּי (太鼓結び; קשר תוף), קשר פשוט המקובל בקרב נשים נשואות. בטוקיו, בנוסף לטאיקו מוּסוּבּי, קושרות הגיישות המבוגרות את האובי שלהן בסגנונות היָנאגי מוסובי (柳結び; קשר ערבי) וצוּנוֹדָשי מוסובי (甬出結び)

מאיקו (שמאל) עם דרארי אובי וגיישה עם טאיקו מוסובי

בנוסף לאובי המטלטל, מתאפיין הקימונו של המאיקו בשרוולים ארוכים המגיעים עד לרצפה. במהלך הופעת ריקוד או נגינה על המאיקו ללפף את השרוולים סביב ידיה על מנת שלא תמעד.

הצבע, הדוגמה וסגנון הקימונו תלוי בעונות השנה ובאירוע בו משתתפת הגיישה. בחורף, למשל, לובשות הגיישות האורי - מעיל עליון עשוי משי המגיע עד למותניים או לירכיים. בקיץ הן לובשות קימונו עשוי חומר קליל ואוורירי יותר.

מאיקו לובשות קימונו בצבעי אדום ולבן, וצווארון הקימונו שלהן הוא לרוב אדום עם רקמת זהב או כסף. לאחר שלוש שנים מתחילת ההתלמדות, הצווארון האדום משלוב ברקמה לבנה, המעידה על הוותק שלהן. כשהופכת המאיקו לגיישה היא מחליפה את הצווארון שלה לצווארון לבן.

גיישות נועלות זורי, סנדלים שטוחי-סוליה, כשהן מתהלכות בחוץ, ובפנים הן נועלות טאבי בלבד. במזג אוויר סוער נועלות הגיישות קבקבי גטה, המגביהים אותן מהקרקע. מאיקו נועלות קבקבי אוקובו בעלי הסוליה העבה, המונע מהן לדרוך על שרוולי הקימונו הארוכים שלהן.

שיער

תסרוקות הגיישה השתנו במהלך ההיסטוריה. במאה ה-17 החלו נשים לסדר את שערן גבוה על הראש, ובתקופה זו אימצו הגיישות את תסרוקת השימאדה שלהן, שהיא למעשה איסוף שיער הראש בצורת לחמנייה.

ישנן ארבעה סוגי שימאדה עיקריים: טאקא שימאדה, האופייני לרווקות צעירות, ובו יושב הקשר גבוה על הראש; צובושי שימאדה, שהוא קשר שטוח יותר, האופייני לנשים מבוגרות; אוּאיוָואטה, הדומה לטאקא שימאדה אך משלב עיטורי כותנה; ומוֹמוֹוָוארֶה, האופייני למאיקו והמזכיר בצורתו אפרסק חצוי. בנוסף, ישנם עוד סוגי תסרוקות האופייניות לאזורים מסוימים. את התסרוקות מעטרים מגוון קישוטים, סיכות ומסרקים.

הגיישות ישנות על כרית מיוחדת הנקראת טאקאמאקורה (高枕; כרית גבוהה) השומרת על שלמות התסרוקת. על מנת להטמיע את צורת השינה הזאת במאיקו נוהגות האונה-סאן לפזר אורז סביב הכרית, כך שאם יצנח ראשה של המאיקו ידבקו לשיערה גרגרי אורז. עם זאת, גם ללא תאונות נדרשת הגיישה ללכת למעצב השיער מדי שבוע. גיישות מודרניות משתמשות לעיתים בפאות נכריות, אך על המאיקו להציג את שיערה הטבעי בלבד. לאורך הקריירה, עשויות התסרוקות, המשלבות משיכת ומתיחת השיער, לגרום לקרחת קטנה בקודקוד ראשה של הגיישה, אותה הן מציגות בראווה כסימן של כבוד ושל ותק.

ראו גם

• זכרונותיה של גיישה

לקריאה נוספת

• Bacarr, Jina. The Japanese Art of Sex: How to Tease, Seduce, & Pleasure the Samurai in Your Bedroom. Stone Bridge Press, Inc., 2004. ISBN 9781880656846.
• Iwasaki, Mineko and Rande Brown. Geisha: A Life. Simon and Schuster, 2002. ISBN 9780743453042.
• Matsugu, Miho. "In the Service of the Nation: Geisha and Kawabata Yasunari's "Snow Country"' in Martha Feldman and Bonnie Gordon (eds). The Courtesan's Arts: Cross-Cultural Perspectives. Oxford University Press, 2006. ISBN 9780195170290.
• Seigle, Cecilia S. Yoshiwara: The Glittering World of the Japanese Courtesan. University of Hawaii Press, 1993. ISBN 9780824814885.
• Shirane, Haruo. Early Modern Japanese Literature: An Anthology, 1600-1900. Columbia University Press, 2008. ISBN 9780231144155.

Lesley Downer, "The City Geisha and Their Role in Modern Japan: Anomaly or artistes", in Martha Feldman and Bonnie* Gordon, eds, The Courtesan's Arts: Cross-Cultural Perspectives (New York: Oxford University Press, 2006; ISBN 0-19-517028-8), pp. 223–242

קישורים חיצוניים

• A Week in the Life of: Koaki, Apprentice Geisha - Schooled in the arts of pleasure , ‏The Independent,‏ 8 באוגוסט 1998.
• World's oldest geisha looks to future to preserve past , רויטרס, 3 בדצמבר 2007.
• ליזה דלבי, Do they or don’t they?.
• ג'וליה לייטון, How Geisha Work.
• שרה קולינס, Japanese Feminism.
• Danielle Demetriou, ‏Geishas serve beer instead of tea and conversation as downturn hits Japan, The Telegraph, 16 July 2010
• טמרה וידר, Remaking a Memoir.
• מחיי הגיישה, ראיון עם סאיוקי
• גיישה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• גיישות, דף שער בספרייה הלאומית