השואה: 1944–1945

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: ראו שיחה:השואה: 1939–1941.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גם כאשר ברור היה יותר מכל לגרמנים שהם מפסידים במלחמה, גם כאשר הם ראו שהצבא האדום מגיע לפאתי וינה, ורשה ואף ברלין – הם המשיכו והתעקשו לבצע את מדיניות הפתרון הסופי וניסו גם ברגעים האחרונים של המלחמה לרצוח כמה שיותר יהודים, באמצעות צעדות מוות שנועדו להתיש את היהודים שבועות ספורים, ואף ימים ספורים, טרם ישתחררו לחופשי מן המשטר הנאצי.

לקראת הסוף (1944-5.1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 3 בינואר – מתקפת נגד של האמריקאים בקרב הארדנים.
  • 12 בינואר
    • פתיחת מתקפה מחודשת של הצבא האדום בפולין.
    • מרד אסירי חלמנו. 47 עובדי הכפייה היהודים האחרונים בחלמנו התקוממו. האס-אס רצחו את כולם. רק אחד שרד.
  • 15 בינואר - תחילת צעדות מוות ממחנות משנה באזור קניגסברג (Königsberg) ובהן 7,000-5,000 אסירים יהודים, רובם נשים. בפלמניקן נרצחו כ-3,000 מהם. רק כ-200–400 שרדו.
  • 16 בינואר
    • שחרור קילצה בידי הצבא האדום. רק 25 יהודים מסתתרים נותרו בעיר.
    • השלמת שחרור של כל בליטת הארדנים.
    • פשט (Pest), חצי מהעיר בודפשט, שוחררה בידי הצבא האדום ובה כ-70,000 יהודים. כ-25,000 שרדו בחסות דיפלומטית ו-25,000 נוספים חיו במסתור, חלקם עם תעודות מזויפות.
  • 17 בינואר
    • שחרור ורשה בידי הצבא האדום. העיר הייתה הרוסה לגמרי.
    • הגרמנים מפנים בצעדות מוות אסירים ממחנות משנה של אושוויץ: מחנה הריכוז נוי-דאקס שביאבוז'נו ובו כ-3,500 אסירים, ומחנה הריכוז סוסנוביץ 2.
  • 18 בינואר – תחילת פינויו של אושוויץ-בירקנאו. 58,000 אסירים, רובם יהודים, נשלחו בצעדות המוות למחנות אחרים וכ-15,000 מהם נספו בדרך.
  • 19 בינואר – שחרור לודז' וקרקוב בידי הצבא האדום.
  • 25 בינואר
  • 26 בינואר - תחילת צעדת המוות מקניגסברג לפלמניקן. בתוך 24 שעות נרצחו כ-1,500 מבין 4,500 הצועדים.
  • 27 בינואר – שחרור אושוויץ בידי הצבא האדום. במקום נמצאו 7,600 אסירים.
  • 31 בינואר - תחילת הטבח של כ-3,000 ניצולי צעדת המוות מקניגסברג לפלמניקן (Palmnicken) על חוף הים בעיירה. הטבח נמשך עד 5 בפברואר.
  • 2 בפברואר - רצח 1,200 אסירים יהודים במחנה ליברוזה (Lieberose), מחנה משנה של זקסנהאוזן. הרצח נמשך עד 4 בפברואר.
  • 4 בפברואר – עד ה-12 בחודש נערכה ועידת יאלטה, בהשתתפות סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל.
  • 5 בפברואר
  • 13 בפברואר
  • 19 בפברואר – נחיתת האמריקאים באיוו ג'ימה.
  • 7 במרץ – שחרור קלן בידי האמריקאים.
  • 29 במרץ – חדירת הצבא האדום לאוסטריה.
  • 30 במרץ – שחרור דנציג בידי הצבא האדום.
  • 1 באפריל – נחיתת האמריקאים באוקינווה.
  • 3 באפריל - בין 3,000 ל-4,000 יהודים יצאו בצעדת מוות ב-3 וב-5 באפריל מאורדרוף. לפני הוצאת הצועדים לבוכנוואלד נרצחו במחנה יותר מ-1,500 אסירים. עוד כ-500 נספו בצעדה עצמה.
  • 4 באפריל – השלמת השחרור של הונגריה בידי הצבא האדום.
  • 5 באפריל – הוצאה של יותר מ-28,250 אסירים מבוכנוואלד וממחנות המשנה שלו. 7000-8000 מהם נספו או נרצחו בפינוי.
  • 7 באפריל - יציאת 28,000 מבין 48,000 אסירי בוכנוואלד בצעדות מוות. בין 13,000 ל-15,000 מתוך אסירי בוכנוואלד נרצחו ונספו בעת פינוי בוכנוואלד.
  • 8 באפריל - טבח 3,000 אסירים במחנה הריכוז צלה (Celle) בהנובר.
  • 9 באפריל
    • תחילת פינויו של מחנה מאוטהאוזן.
    • שחרור קניגסברג.
    • הצבא האמריקאי שחרר את מחנה הריכוז והעבודה דורה-מיטלבאו ובו כ-2,000 גוויות של אסירים ומאות אסירים חיים. ב-25 במרס היו בו כ-34,500 אסירים ורובם הוצאו לצעדות מוות לפני השחרור.
    • תחילת המתקפה האחרונה של בעלות הברית באיטליה.
  • 10 באפריל
    • שחרור הנובר.
    • הצבא האדום שחרר את מחנה הריכוז שטרסהוף.[2]
  • 11 באפריל – שחרור מחנה בוכנוואלד בידי האמריקאים.
  • 13 באפריל
    • שחרור וינה בידי הצבא האדום.
    • כ-5,400 אסירים פונו ממחנה הרסברוק (Hersbruck), מחנה משנה של פלוסנבירג, לדכאו, רובם בצעדת מוות ומיעוטם ברכבת. כעשירית מהם נרצחו או נספו בעת הצעדה.
  • 15 באפריל
    • העברתם של 413 יהודים דנים מהפרוטקטורט לשוודיה, בסיוע הצלב האדום הבינלאומי.
    • הצבא האמריקאי משחרר את מחנה הריכוז נורדהאוזן ובו מאות עובדי כפייה.
    • 17,000 נשים הוצעדו מראוונסבריק ו-40,000 גברים הוצעדו מזקסנהאוזן בצעדות מוות. אלפים נורו בפרצדורף ובפריצוואלק. הצועדים שוחררו על ידי הצבא האדום.[3]
  • 16 באפריל - 25,000 עד 30,000 מאסירי מחנות פלוסנבירג פונו לדכאו. מאות נרצחו בדרך.
  • 19 באפריל – שחרור לייפציג בידי האמריקאים.
  • 20 באפריל - כ-2,800 אסירים יהודים הוצאו לצעדת מוות ממחנה הריכוז רמסדורף. פחות משש מאות הגיעו לגטו טרזין, כשבועיים לאחר מכן. כמעט כולם נרצחו עם הגעתם. 75 שרדו.
  • 21 באפריל – השלמת פינויו של מחנה רוונסבריק. רק חולים נותרו בו.
  • 22 באפריל
    • כוחות הצבא האדום משחררים את מחנה הריכוז זקסנהאוזן
    • תחילת רציחתם של מאות אסירים בתא גז במאוטהאוזן. עד סוף אפריל נרצחו במאוטהאוזן 1,200-1,400 אסירים ואסירות.
    • שחרור מחנה הריכוז יסנובץ.
    • אסירי מחנות המשנה בלנדסברג, מילדורף וקאופרינג פונו לדכאו. מבין כ-5,200 אסירי קאופרינג נספו ונרצחו כמעט אלף בצעדות המוות.
  • 23 באפריל
  • 26 באפריל - פינוי כ-14,000 אסירות המחנה הראשי של ראוונסבריק בצעדות מוות. ביתר מחנות ראוונסבריק היו כ-17,000 אסירים שלא פונו. במחנה הראשי הושארו 2,000-3,000 אסירות ואסירים חולים.
  • 27 באפריל -
    • 1,000 אסירים נרצחו בצעדת מוות שיצאה ב-20 באפריל עם כ-2,800 עובדי כפייה יהודים מרמרסדורף
    • שחרור מחנה הריכוז קאופרינג-לנדסברג.[4]
  • 28 באפריל -
    • צעדת מוות שיצאה מבוכנוואלד ב-7 באפריל ובה 5,000-6,000 אסירים הגיעה לדכאו. יותר ממחצית האסירים נרצחו או נספו בירי ובהרעבה.
    • הצלב האדום מגיע להסדר עם הגסטפו בדבר העברת 150 יהודיות מראוונסבריק לשוודיה. זו הקבוצה הראשונה מבין 3,500 נשים יהודיות ו-3,500 נשים לא יהודיות שנשלחו לשוודיה בעשרת הימים האחרונים של המלחמה.
  • 29 באפריל
    • שחרור מחנה הריכוז דכאו בידי האמריקאיים.
    • שחרור סלובקיה.
    • שחרור מחנה רוונסבריק.
    • עד 29 באפריל רוכזו ביער בלו ליד ויטשטוק כ-40,000 אסירים ששרדו את צעדות המוות מראוונסבריק ומזקסנהאוזן. 800-700 מתוכם נרצחו ביער לפני השחרור.
  • 30 באפריל -
    • הצבא האדום משחרר את מחנה הריכוז ראוונסבריק.
    • אדולף היטלר מתאבד בפיהררבונקר.
    • כ-5,000 אסירים שפונו בצעדת המוות מדכאו שוחררו על ידי הצבא האמריקאי, רובם בבוירברג

לאחר המלחמה באירופה (5-9.1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאי 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1 במאי
  • 2 במאי
    • שחרור ברלין בידי הצבא האדום.
    • הצבא האמריקאי שחרר את העיר הגרמנית שוורין. במקום נמצאו כ-20,000 אסירים שפונו ממחנות הריכוז זקסנהאוזן וראוונסבריק.
  • 3 במאי
    • מסירת טרזיינשטט על 17,247 הכלואים בה, לידי הצלב האדום הבינלאומי.
    • יותר מ-7,000 מבין כ-10,000 מאסירי נוינגמה נהרגו בהפצצת חיל האוויר הבריטי ובירי הגרמנים. על אוניות בנמל נוישטט אין הולשטיין.
  • 4 במאי – יציאת האס אס ממחנה מאוטהאוזן
  • 5 במאי -
    • הצבא האמריקאי משחרר את מחנה גונסקירכן. מבין 20,000 האסירים שהובאו אליו עם הקמתו, כחודש וחצי לפני כן, שרדו בו עם השחרור מעט יותר מ-5,400 אסירים. ביום זה גם הגיעה לגונסקירכן צעדת המוות האחרונה. זו יצאה ממחנה הריכוז מאוטהאוזן ב-1 במאי.
    • הצבא האמריקאי משחרר את מחנה הריכוז מאוטהאוזן.
  • 7 במאי – כניעת הצבא הגרמני לבעלות הברית.
  • 8 במאי -
    • שחרור גטו טרזין על ידי הצבא האדום.
    • הצבא האדום משחרר את מחנה גרוס-רוזן
  • 9 במאי – כניעת הגרמנים לסובייטים.
  • סוף מאי - הקמת קיבוץ בוכנוואלד[5]

יוני 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שליחי ועדים יהודיים משש ערים בשלזיה התחתית הקימו ועדה מחוזית של יהודי פולין כדי לתאם פעילות יהודית בפולין אחרי השואה.[6]
  • הקמת מחנה העקורים פרנוואלד, ממחנות העקורים הגדולים ביותר, באזור הכיבוש האמריקני של גרמניה, מדרום מערב למינכן. בתוך שלושה חודשים גדל מספר היהודים במחנה מ-3,000 ל-5,300. פרנוואלד היה מחנה העקורים האחרון שפעל באירופה. הוא נסגר ב-1957.
  • 22 ביוני - טרומן ממנה את ארל הריסון לראשות ועדה לשם בחינת מצבם של היהודים העקורים באירופה.

יולי 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1 ביולי - 41 נציגים של שארית הפליטה מרחבי בווריה התכנסו במחנה העקורים פלדאפינג והקימו גוף מייצג של שארית הפליטה.[7]
  • 16 ביולי - ועידת פוטסדם: לפולין הוקצו שטחים גרמניים ממזרח לנהר אודר (Oder). ברית המועצות קיבלה חלקים מגרמניה, אוסטריה, בולגריה, הונגריה, רומניה ופינלנד. גרמניה חולקה לארבעה אזורי השפעה: אזור סובייטי במזרח; אזור בריטי בצפון מערב; אזור צרפתי, בדרום מערב; ואזור אמריקני, בדרום. ברלין חולקה לארבעה אזורי שליטה תחת ארבע בעלות הברית הכובשות, לפי הדגם שבו נעשה שימוש לגבי כל גרמניה.
  • 25 ביולי - ועידת נציגי הניצולים היהודים בגרמניה התכנסה בסן אוטיליין בהשתתפות 94 צירים שייצגו 40,000 יהודים בגרמניה ואוסטריה.[8]

אוגוסט-ספטמבר 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 6 באוגוסטהטלת פצצת האטום על הירושימה
  • 9 באוגוסט – הטלת פצצת האטום על נגסאקי
  • 24 באוגוסט - פרסום דו"ח הוועדה בראשה עמד ארל האריסון על מצב היהודים במחנות העקורים באירופה המשוחררת. בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים ותנאי חייהם שופרו. בעקבות הדו"ח ביקש טרומן מבריטניה לתת 100,000 אשרות הגירה לארץ ישראל עבור יהודים ניצולי שואה באירופה.
  • סוף אוגוסט - עלייתה ארצה של הקבוצה הראשונה מבין חברי קיבוץ בוכנוואלד[9]
  • 2 בספטמבר – כניעת האימפריה היפנית וסיום מלחמת העולם השנייה.
  • ספטמבר - ביזמתה של הנהגת היהודים במחנה העקורים ברגן-בלזן התקיים קונגרס שארית הפלטה באזור הכיבוש הבריטי בססמה "פתחו את שערי ארץ-ישראל", בהשתתפות נציגים יהודים מכל המחנות והקהילות באזור הבריטי ונציגי ארגונים יהודיים בעולם ובעיקר מאנגליה. בקונגרס נבחר הוועד המרכזי לאזור הבריטי.
  • 17 בספטמבר - תחילת משפטם של 48 אנשי סגל מחנה ברגן-בלזן, ביניהם 16 נשים, בלינבורג (Lüneburg), בבית משפט צבאי בריטי. 11 נדונו למוות, ביניהם מפקד המחנה יוזף קרמר. ב-12 בדצמבר הוצאו להורג.

אוקטובר 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוקטובר - מחנה העקורים פרנוואלד מתחיל לשמש עקורים יהודים בלבד.
  • 12 באוקטובר - הופעת הגיליון הראשון של עיתון שארית הפליטה, "אונדזער וועג" (דרכנו). העיתון הופץ ב-20,000 עותקים וסייע באיחוד שארית הפליטה ובהצגתה בפני העולם היהודי.[10]
  • 18 באוקטובר - תחילת משפטי נירנברג. בית משפט בינלאומי ובו שופטים מארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת שפט 22 מנהיגים נאציים. הפסיקה בנוגע לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות נקשרה לרדיפת היהודים ולרציחתם. פסק הדין ניתן ב-30 בספטמבר וב-1 באוקטובר 1946. 12 מהנאשמים נדונו למוות.
  • סוף אוקטובר - ביקור בן-גוריון בגרמניה כאורחו של אייזנהאואר. בן-גוריון ביקש לשקם את העקורים היהודים, להכשירם לחקלאות ולעיסוק מקצועי ולשלוח מורים מא"י כדי לעזור בהכשרה.[11]

נובמבר 1945[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תחילת משפטי דכאו – משפטיהם של פושעי מלחמה שניהלו את מחנה הריכוז דכאו ושיטרו בו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צעדות המוות, מאמר מאת דניאל בלטמן, באתר יד ושם
  2. ^ אתר הנצחה לשטרסהוף (באנגלית)
  3. ^ צעדות המוות, מאמר מאת דניאל בלטמן, באתר יד ושם
  4. ^ הערך על קאופרינג באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
  5. ^ זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה: ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, הוצאת יד ושם, 2006
  6. ^ מידע בנושא, באתר יד ושם
  7. ^ מנקוביץ, ע' 61
  8. ^ מנקוביץ, ע' 63
  9. ^ מנקוביץ, ע' 42
  10. ^ מנקוביץ, ע' 123
  11. ^ מנקוביץ, ע' 83