הארי טרומן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף טרומן)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "טרומן" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו טרומן (פירושונים).
הארי טרומן
Harry S. Truman
Harry S Truman - NARA - 530677 (2).jpg
הארי טרומן
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
תאריך לידה 8 במאי 1884
מקום לידה לאמאר שבמיזורי
תאריך פטירה 26 בדצמבר 1972 (בגיל 88)
מקום פטירה קנזס סיטי, מיזורי
מקום קבורה הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם הארי טרומן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, אוטוביוגרף, שופט, חקלאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
דת בפטיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג בס טרומן
נשיא ארצות הברית ה-33
תקופת כהונה 12 באפריל 194520 בינואר 1953 (7 שנים ו-40 שבועות)
סגן אין (1945–1949)
אלבן ברקלי (1949–1953)
הקודם פרנקלין דלאנו רוזוולט
הבא דווייט אייזנהאואר
סגן נשיא ארצות הברית ה-34
תקופת כהונה 20 בינואר 194512 באפריל 1945 (11 שבועות ו-6 ימים)
הקודם הנרי וולאס
הבא אלבן ברקלי
תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
סנאטור מטעם מדינת מיזורי
תקופת כהונה 3 בינואר 193517 בינואר 1945 (10 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הארי ס. טרומןאנגלית: Harry S. Truman;‏ 8 במאי 188426 בדצמבר 1972) היה נשיאה ה-33 של ארצות הברית (19451953). כשותפו האחרון למרוץ של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ב-1944, ירש טרומן את נשיאותו ב-12 באפריל 1945, כאשר נפטר רוזוולט לאחר חודשים של בריאות מתדרדרת.

כנשיא ארצות הברית הביא לכניעתה המוחלטת של יפן ולסיום מלחמת העולם השנייה כשעשה לראשונה שימוש בנשק גרעיני, הנהיג קו תקיף במלחמה הקרה מול התפשטות הקומוניזם ושיקם את מערב אירופה, נקט צעדים לקידום זכויות השחורים כשביטל את ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי, והכיר במדינת ישראל דקות ספורות לאחר הקמתה, בעודו המנהיג הזר הראשון לעשות כן.

נשיאותו הייתה נקודת מפנה ביחסי החוץ של ארצות הברית, כאשר החלה לדגול באינטרנציונליזם ובהתערבות בעולם תוך דחיית הבדלנות, לצד שיתוף פעולה עם בנות בריתה האירופאיות והמערביות. לאחר מלחמת העולם השנייה עזר טרומן בהקמת האומות המאוחדות ופרס את דוקטרינת טרומן ב-1947 שקראה לבלום את הקומוניזם, וכן העביר את תוכנית מרשל – בת 13 מיליארד דולר – אשר בנתה מחדש את כלכלת מערב אירופה, בהן גם מדינות הציר לשעבר. הוא הוביל את המלחמה הקרה נגד ברית המועצות, שמבעלת ברית הפכה לאויב עם תחילת המלחמה הקרה, כאשר אישר את הרכבת האווירית לברלין וקידם את יצירת נאט"ו ב-1949. כאשר הצפון הקומוניסטי פלש לדרום קוריאה ב-1950, שלח טרומן חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה, אך לאחר הצלחה התחלתית נמשך הסכסוך עד לסוף נשיאותו עקב התערבות הסינים. בעת נשיאותו נחתם חוק הביטחון הלאומי (1947), שייצר את מחלקת ההגנה, ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי, וב-1952 הקים את ה-NSA. מבחינה פנימית נחשב לדמוקרט מתון והמשיך את מדיניות הניו דיל של רוזוולט, אך הקונגרס הלעומתי דחה את רוב תוכניותיו – והוא השתמש בזכות הווטו 180 פעמים, יותר מכל נשיא מאז.

היסטוריונים מחשיבים אותו לאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית, אם כי החלטתו להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, חרף היותה גורם מרכזי בכניעתה המוחלטת של יפן, נותרה שנויה במחלוקת עד יום זה.

תוכן עניינים

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן בגיל 13

הארי ס' טרומן נולד ב-8 במאי 1884, בעיירה למר במיזורי שבארצות הברית למשפחה נוצרית-בפטיסטית-פרסביטריאנית. הוא גדל באינדפנדנס, עיירה סמוכה לעיר קנזס סיטי שבמערב מיזורי. הוא בנם הבכור של ג'ון אנדרסון טרומן (1851–1914) ומרתה אל יאנג טרומן (1852–1947). הוא קרוי על שם דודו מצד אמו, האריסון "הארי" יאנג (1846–1916).[1] מכיוון ששני סביו קיוו כי שמו האמצעי יהיה קרוי על שמם, החליטו הוריו כפשרה לקרוא לו הארי ס', כאשר שני הסבים (שיפ וסולומון) האמינו כי הוא נקרא על שמם, כשלמעשה אין לו שם אמצעי – ול"ס." אין משמעות – זהו מנהג שהיה נפוץ בקרב סקוטים-אירים (מהגרים פרוטסטנטים מסקוטלנד שהשתקעו באלסטר).[2] לאחר היוולדו נולדו למשפחתו אחיו הצעיר, ג'ון ויוויאן (1886–1965), וכן אחות, מרי ג'יין (1889–1978).[3]

אביו היה חקלאי. המשפחה שינתה שלוש פעמים את מקום מגוריה, וכאשר היה טרומן בן 6 השתקעה באינדפנדנס, כדי שהוא יוכל ללמוד בבית ספר פרסבטריאני בימי ראשון. טרומן לא למד בבית ספר עד שהיה בן שמונה. באותו הזמן שירת כגוי של שבת עבור שכניו היהודים.

כילד, התעניין טרומן במוזיקה, בקריאה ובהיסטוריה, בעידודה של אמו איתה החזיק בקשר קרוב אף בתקופת נשיאותו. הוא היה מתעורר מוקדם כל בוקר ומנגן בפסנתר, בו לקח שיעורים פעמיים מדי שבוע עד גיל 15. אביו היה פעיל מוכר במפלגה הדמוקרטית במיזורי, ועזר לבנו, שהחל להתעניין בפוליטיקה, להשתלב בשורות המפלגה. טרומן עבד בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1900 בקנזס סיטי.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים באינדיפנדנט ב-1901, החל לעבוד כשומר זמן במסגרת בניית מסילות רכבת, ולאחר מכן במספר משרות פקידותיות, חזר לחווה של סבו וסבתו בגרנדוויו, עיירה במערב מיזורי, שם גר ועבד כחוואי עד 1917, כשהתגייס לצבא. בעת תקופה זו, הכיר את בס וואלאס והציע לה נישואים ב-1911, אך נענה בשלילה. מאוחר יותר אמר כי לפני שהציע לה שוב, שאף להרוויח כסף רב יותר מזה שמרוויח חוואי. לכן, לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפך לפעיל במספר מיזמים עסקיים ובנדל"ן. העסקים לא הצליחו בטווח הארוך.

טרומן הוא הנשיא האחרון שלא זכה בהשכלה אקדמית. בעת שחבריו לתיכון נרשמו ללימודים באוניברסיטה ב-1901, נרשם טרומן לבית ספר לכלכלה בקנזס סיטי, אך נשר ממנו לאחר סמסטר אחד בלבד. לאחר שירותו הצבאי לקח קורסים כדי ללמוד תואר במשפטים, אך ויתר לאחר שאיבד את עבודתו הממשלתית. ב-1947, בהיותו נשיא, הגיש בקשה להסמכה לעריכת דין אולם ויתר על כך. ב-1996, לאחר מותו, העניק לו בית המשפט של מיזורי רישיון עריכת דין לשם כבוד.

מלחמת העולם הראשונה ושירותו בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן בעת מלחמת העולם הראשונה

טרומן לא יכול היה להרשות לעצמו לימודים גבוהים, וחשב ללמוד באקדמיה הצבאית של ארצות הברית בווסט פוינט. הוא לא התקבל אליה בגלל קוצר ראייה. טרומן התנדב למשמר הלאומי משנת 1905 ועד 1911, שם פיקד בהצטיינות על סוללת תותחים בקנזס סיטי. למרות קוצר הראייה שלו, הצליח לזכור את הספרות במבדק העיניים וכך התקבל.

כשארצות הברית נכנסה למלחמה הגדולה, שב טרומן והתגייס למשמר הלאומי, על אף שהיה פטור משירות צבאי. הוא גייס חיילים חדשים ליחידתו, ונבחר להיות הסגן הראשון של יחידתו. טרומן ניהל קנטינה במחנה גיוס, יחד עם אדי יעקובסון (ג'ייקובסון בשמו האמריקאי), שהצליחה להרוויח כספים. בנוסף לכך פגש במנהיגים של המפלגה הדמוקרטית באזור ויצר איתם קשרים. באמצע 1918 היו כמיליון חיילים בצרפת, לשם נשלח טרומן ביולי 1918 ופיקד על סוללת תותחים כחלק מחטיבת חי"ר 35, ושירת כקצין בדרגת קפטן. טרומן נאלץ לארגן מחדש את היחידה ולהשליט בה סדר. במהלך מתקפה גרמנית פתאומית בהרי הווז', החלו החיילים לסגת, וטרומן החל לקלל אותם כדי שיישארו בשדה הקרב.

במהלך שירותו סיפק טרומן תמיכה ארטילרית לחטיבת הטנקים של הגנרל ג'ורג' פטון. תחת פיקודו של טרומן בצרפת, יחידת הסוללה לא איבדה אף לא חייל אחד, וכששבה ארצה לאחר המלחמה ערכו חייליה מחווה עבור טרומן.

עם תום המלחמה ולאחריה, שירת טרומן מילואים והגיע עד לדרגת קולונל, ושוחרר ב-1919. בשנות העשרים והשלושים פיקד על גדוד חיל רגלים. לאחר היבחרו לסנאט, הפך למפקד ליחידה של חיילים פחות פעילים. טרומן מחה על כך וחזר לתפקידו. הוא נשאר במילואים עד לשנות הארבעים. טרומן התנדב לשירות צבאי במלחמת העולם השנייה אולם לא התקבל, בעיקר בגלל שפרנקלין דלאנו רוזוולט רצה שהסנאטורים יישארו בקונגרס. עד לפרישתו של טרומן ב-1953, היה חבר מילואים פעיל.

קריירה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשופט במחוז ג'קסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Wedding photo of Truman in gray suit and his wife in hat with white dress holding flowers
הארי ובס טרומן ביום חתונתם, ה-28 ביוני 1919

לאחר סיום שירותו בצבא, חזר טרומן לאינדיפנדנס, שם התחתן עם בס וואלאס ב-28 ביוני 1919. לזוג הייתה ילדה אחת, מרי מרגרט טרומן.

מעט לפני החתונה, חזר טרומן למיזורי ופתח חנות סדקית ביחד עם אדי יעקובסון (ג'ייקובסון בשמו האמריקאי), ידידו הטוב מתקופת שירותו הצבאי, אותו הכיר מקנזס סיטי. על אף הצלחה התחלתית קצרה, החנות פשטה רגל במהלך המיתון של התקופה אשר באה לאחר המלחמה. טרומן הספיק לשלם את חובותיו הנותרים רק ב-1934, בעזרת תומך פוליטי. יעקובסון וטרומן נותרו חברים קרובים, ועצתו של יעקובסון מאוחר יותר, שהיה ממוצא יהודי, באשר לציונות, השפיעה על החלטת הממשל האמריקאי בנוגע להכרתו בישראל[4].

לאחר מכן החל טרומן לפנות אל הפוליטיקה. בעזרת המנגנון הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית, נבחר ב-1922 לשופט המחוזי במחוז ג'קסון כמועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית. טרומן לא נבחר מחדש ב-1924, עקב גל של ניצחונות רפובליקניים שהושפעו מבחירתו מחדש של הנשיא קלווין קולידג'. במשך שנתיים מכר תעודות חברות במועדוני מכוניות, ולאחר מכן השתכנע שעדיף לו להישאר בשירות הציבורי. הוא תכנן לרוץ לתפקיד שופט ב-1926.

בשנת 1926 נבחר לשופט אדמיניסטרטיבי בתמיכת המנגנון הדמוקרטי, ונבחר מחדש בשנות השלושים. טרומן סייע בהרכבת תוכנית שהנהיגה עבודות ציבוריות רבות בקנזס סיטי ובמחוז ג'קסון. ב-1926 הפך לנשיא איגוד הכבישים הלאומי. במהלך כהונתו נבנו שנים עשר פסלים שמכבדים נשים חלוצות. הוא מונה ב-1933 לאחראי תוכנית התעסוקה הממשלתית במיזורי לבקשת שר הדואר, כתגמול על כך שב-1932 הצליח המנגנון המפלגתי להשיג את תמיכת קנזס סיטי ברוזוולט. המינוי הבטיח את תמיכתו של טרומן בניו דיל.

סנאטור מטעם מיזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Inside of wooden desk with several names carved into it
מגירה משולחנו של טרומן בסנאט

לאחר ששירת כשופט מחוזי, רצה לרוץ טרומן לתפקיד המושל או לקונגרס. ב-1934 השיג את תמיכת המנגנון לאחר שמועמדים אחרים סירבו לכך. טרומן הצליח להיבחר בזכות רשת הקשרים שבנה לעצמו ברחבי המדינה. הוא ניצח בהפרש של עשרים אחוזים, עוד דמוקרט שתמך בתוכניות הניו דיל בתגובה לשפל הגדול.

טרומן העניק מינויים פוליטיים למנגנון הפוליטי במיזורי, וטען שבכך חסך הרבה מאוד למדינה. בכהונתו הראשונה נאם כנגד תאוות הבצע של הספקולנטים מוול סטריט. הנשיא רוזוולט התעלם ממנו.

במהלך הבחירות לסנאט ב-1940, ניסו דמוקרטים לאתגר את טרומן על המועמדות. טרומן היה חלש לאחר נפילת פטרונו הפוליטי. לבסוף הצליח טרומן לנצל את הפיצול במחנה היריב ולהיבחר להיות המועמד הדמוקרטי. בנובמבר נבחר שוב לסנאט ברוב זעום של 51%.

שלט בחירות של טרומן ורוזוולט מ-1944

באותה עת ביקר בבסיסים צבאיים רבים, והבחין בבזבזנות וספסרות במקום, מה שגרם לו לנצל את היותו יושב ראש תת-ועדה בוועדה לענייני צבא בסנאט, לצורך ניהול תחקיר האם בוצע שימוש לרעה בציוד ובמזון בעת שהאומה נערכת למלחמה. לאחר מכן הקים טרומן ועדה לפיקוח רשמי על משק המלחמה והייצור המלחמתי בארצות הברית, בתמיכתו של הנשיא רוזוולט. בתחילה לא זכתה הוועדה לתשומת לב בסנאט ובציבור, אך טרומן נסע בכל רחבי ארצות הברית, באופן אישי, ואסף מידע לגבי חוסר יעילות ובזבזנות שנוהגות חברות הנהנות מחוזים ממשלתיים. פעילותו בוועדה הביאה לתשומת לב לאומית כלפיו, והוא אף הופיע בשער של הטיים מגזין. מאוחר יותר דווח כי הוועדה בראשותו הובילה לחיסכון של כ-15 מיליארד דולר.[5][6] דו"חותיה של הוועדה זכו להדים רבים בציבור האמריקאי, ושמו של טרומן עלה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 1944.

טרומן התנגד לגרמניה הנאצית ולרוסיה הקומוניסטית. שבוע לאחר הפלישה הגרמנית אל ברית המועצות ב-1941, טען שעל ארצות הברית לסייע לצד המפסיד, ולסייע לשני הצדדים להרוג אחד את השני, אף על פי שהוא לא רצה שהיטלר ינצח.

סגן הנשיא (1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הרצון להחליף את סגן הנשיא המכהן הנרי וולאס, שאף על פי שהיה אהוד בקרב מצביעי המפלגה הדמוקרטית, נתפס כבעל עמדות מעט קיצוניות – חיפשו בכירי המפלגה הדמוקרטית מועמד שיסייע לרוזוולט להבטיח את קולות מדינות הדרום, ובעיקר- מועמד שיוכל לכהן כנשיא עם מותו הקרב של רוזוולט. וטרומן, שהגיע ממיזורי, התאים לתפקיד. רוזוולט מסר למנהיגי המפלגה כי הוא יקבל את מועמדותו של טרומן וגם את מועמדותו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי ויליאם אורוויל דאגלאס. בחירותו של טרומן, שכונתה "פשרת מיזורי השנייה", התקבלה בברכה על ידי המפלגה. ב-1944 נבחר טרומן לסגן נשיא ארצות הברית, לצד הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. רוזוולט וטרומן זכו ל-432 קולות אלקטורליים, בהביסם את המועמד הרפובליקני תומאס דיואי, מושל ניו יורק דאז, יחד עם סגנו ג'ון בריקר מאוהיו, שזכו ל-99 קולות חברי האלקטורים בלבד. טרומן הושבע לסגן הנשיא ב-20 בינואר 1945.

כהונתו כסגן נשיא הייתה שגרתית יחסית, ולא זכתה לתשומת לב רבה. במהלך כהונתו בתפקיד לא התייעץ רבות עם רוזוולט, שהיה עסוק בניהול המלחמה, וניהל בעיקר את הישיבות בסנאט, מתוקף תפקידו החוקתי כנשיא הסנאט. הוא אף הכניס הצבעה שוברת שוויון בסנאט על מנת לאשר את מינויו של סגן הנשיא הקודם, הנרי וולאס, למזכיר המסחר. הוא נפגש לבדו עם הנשיא רוזוולט רק פעמיים מאז כניסתו לתפקיד. הוא אף לא ידע בנוגע לפרויקט מנהטן ליצירת פצצת האטום.

טרומן כיהן בתפקיד 82 ימים בלבד, עד מותו של רוזוולט ב-12 באפריל 1945. באותו אחר הצהריים ניהל את ישיבת הסנאט כרגיל. הוא פיזר את הישיבה ולאחר מכן קיבל הודעה לגשת בדחיפות אל הבית הלבן. הוא הניח שהנשיא רצה להיפגש איתו, אולם אלינור רוזוולט הודיעה לו על מותו של הנשיא. טרומן שאל האם יש משהו שיוכל לעשות למענה, ורוזוולט ענתה לו "האם יש משהו שנוכל לעשות למענך? אתה זה שבצרות עכשיו!".

נשיאותו (1945-1953)[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן ב-1945

נשיאותו של טרומן החלה ב-12 באפריל 1945, עם מותו של רוזוולט, והסתיימה ב-20 בינואר 1953. הוא נבחר לכהונה מלאה ב-1948. לאחר הבחירות ב-1952, הוחלף בתפקידו בידי דווייט אייזנהאואר הרפובליקני.

במהלך כהונתו הובסו גרמניה ויפן במלחמת העולם השנייה, החלה תוכנית מרשל לשיקום מערב אירופה, התרחשה מלחמת קוריאה והחלה המלחמה הקרה כנגד ברית המועצות. בנושאי פנים המשיך במדיניות הניו דיל של רוזוולט, אולם הקואליציה השמרנית בקונגרס חסמה את רובן. הוא הנהיג יחס שוויוני לשחורים בצבא ותמך בזכויות האזרח.

ביחסי חוץ, שינה את מדיניות ארצות הברית מבדלנות לאינטרנציונליזם. באמצע 1945 סייע בהקמת ארגון האומות המאוחדות לפי חזונו של רוזוולט. ב-1947, כשהיחסים עם ברית המועצות הפכו לעוינים, הנהיג את דוקטרינת טרומן לבלימת הקומוניזם. ב-1948 העביר שלושה עשר מיליארד דולרים לבניית מערב אירופה. החשש מהקומוניזם הוביל לעליית המקארתיזם. טרומן פיקח על הרכבת האווירית לברלין ב-1948 ועל הקמת נאט"ו ב-1949. כשצפון קוריאה הקומוניסטית פלשה לדרום קוריאה ב-1950, שלח לשם חיילים והשיג את אישור האו"ם למלחמת קוריאה. לאחר הצלחה התחלתית, נאלצו הכוחות האמריקנים לסגת עקב מעורבות סינית בסוף השנה. המלחמה נמשכה עד לסוף כהונתו.

במהלך כהונתו החלה הכלכלה לצמוח לאחר שנים ארוכות של שפל כלכלי. הוא זכה לתמיכה מצד הדרום, איגודי העובדים, החקלאים, המיעוטים והדמוקרטים בצפון. מדיניות הפנים שלו, שכונתה "העסקה ההוגנת", לא עברה בקונגרס השמרני שנשלט בידי הדרום. למרות גל שביתות ב-1946, פעל בקשיחות נגד איגודי העובדים שתמכו בו. הוא הטיל וטו על החלטות הקונגרס 180 פעמים, כש-12 מהן בוטלו. טרומן חיסל את האפליה הגזעית בצבא ובממשלה. הוא נחשב לאחד מהנשיאים האהודים ביותר בתולדות המדינה. זאת אף על פי שהיסטוריונים מסוימים תקפו את מדיניות החוץ שלו כעוינת מדי כלפי הקומוניזם, ואת מדיניות הפנים שלו כידידותית כלפי העסקים.

כניסתו לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן הושבע לנשיאות ב-7 בערב ב-12 באפריל 1945, שעתיים לאחר שגילה על מותו של רוזוולט, בידי נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, הארלן סטון.

עלייתו לשלטון לאחר רוזוולט הפופולרי עוררה חששות כבדים, כיוון שהוא נהנה מיוקרה מועטה, אך טרומן התעלה מעל לציפיות הנמוכות ממנו. מיד לאחר כניסתו לתפקיד, אמר טרומן לכתבים: "בנים, אם אי פעם תתפללו, התפללו עבורי כעת. אינני יודע חבר'ה אם פעם נפלה עליכם ערימת שחת, אך כשנודע לי מה קרה אתמול, הרגשתי כאילו הירח, הכוכבים וכל הפלנטות נפלו עלי".[7]

ממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסתו לתפקיד, ביקש טרומן מחברי ממשלו של רוזוולט להישאר בתפקידם תוך קבלת תמיכתם, ואמר להם כי הוא פתוח לעצתם. עם זאת, בסוף 1946 נותרו רק שניים מהם. רובם הוחלפו בחברים קרובים שלו, שנחשבו לא מתאימים לתפקידם, בעיקר פרד וינסון וג'ון וסלי סניידר, שמונו לתפקיד מזכיר האוצר של ארצות הברית. משרת סגן הנשיא תחת טרומן נותרה פנויה במשך שלוש השנים ו-253 הימים של כהונתו הראשונה של טרומן, כיוון שלפני אשרור התיקון ה-25 לחוקת ארצות הברית ב-1967, לא היה הליך למינוי סגן נשיא במהלך הכהונה. אלבן ברקלי, סנאטור מקנטקי, היה סגנו של טרומן בכהונתו השנייה.

מינויים לבית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן מינה ארבעה שופטים אל בית המשפט העליון של ארצות הברית במהלך כהונתו, בהם גם אחד כנשיא בית המשפט, פרד וינסון. בנוסף לכך מינה עשרים ושבעה שופטים לבתי המשפט לערעורים ו-101 שופטים מחוזיים.

סופה של מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי
Three men in suits standing with several men in the background
יוסיף סטלין, הארי טרומן ווינסטון צ'רצ'יל בפוטסדאם, יולי 1945

טרומן היה סגן הנשיא למשך שלושה חודשים בלבד בהם בקושי דיבר עם רוזוולט. הוא היה פוליטיקאי משני ממיזורי, שלמרות התבלטותו בחשיפת הבזבוז במהלך המלחמה, החוויר בהשוואה לכישרון הנאום של רוזוולט.

גרמניה נכנעה תוך פחות מחודש מהשבעתו של טרומן, אולם יפן נותרה במלחמה באוקיינוס השקט. על אף שטרומן תודרך עוד ביום השבעתו כי לבעלות הברית ישנו נשק חדש, הרסני וקטלני, רק ב-25 באפריל יידע אותו מזכיר המלחמה הנרי סטימסון בפרטי פרויקט מנהטן. טרומן הרוויח מסיום המלחמה ונאם במהלך יום הניצחון באירופה ב-8 במאי 1945, ביום הולדתו.

עם ניצחונן הצפוי של בנות הברית במלחמה וכניעתה של גרמניה הנאצית, נסע טרומן לאירופה על מנת לקחת חלק בוועידת פוטסדאם, כדי לדון בסדר העולמי לאחר המלחמה. כמה החלטות מרכזיות התקבלו בוועידה: גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (בין שלוש המעצמות וצרפת), גבולה של גרמניה יעבור ממערב לקו אודר-נייסה, שלטון סובייטי הוכר כממשלת פולין, ווייטנאם תחולק בקו הרוחב ה-16. בזמן היותו בוועידה למד לראשונה על הצלחתו של ניסוי טריניטי, הניסוי האטומי הראשון ב-16 ביולי. למחרת הניסוי נפגש טרומן בוועידה עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, ובישר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק בעל עוצמה חסרת תקדים. הייתה זו הפעם הראשונה בה שמעו הסובייטים על פצצת האטום, אולם סטלין כבר ידע על כך לפני טרומן, בזכות מרגלי אטום.

טרומן מכריז על כניעתה של יפן בחדר הסגלגל, 14 באוגוסט 1945

(מולטימדיה)

חלק מן הנאום שנשא הארי טרומן לעם האמריקאי לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי
הנאום שודר ב-9 באוגוסט 1945. להלן תקציר הנאום: "העולם יציין לעצמו שפצצת האטום הראשונה הוטלה על הירושימה, בסיס צבאי... ניצחנו במרוץ התגליות נגד הגרמנים... השתמשנו בה כדי לקצר את יסוריי המלחמה, כדי להציל את חייהם של עשרות אלפי אמריקאים צעירים. אנו נמשיך להשתמש בה עד שנהרוס לחלוטין את יכולתה של יפן לנהל מלחמה."
לעזרה בהפעלת הקבצים

עם כניסתו לתפקיד, מיקד את תשומתו לבו למלחמה בחזית היפנית, אשר לפי הציפיות הייתה צפויה להימשך שנה ויותר. באוגוסט, כאשר מיאנה יפן להיכנע לאחר אולטימטום סופי בפוטסדאם, התכוננה ארצות הברית לפלישה ליפן. למרות זאת אישר טרומן את הטלת שתי פצצות האטום על הירושימה ועל נגסקי. פצצת האטום שכונתה "ילד קטן" הוטלה על העיר הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ופצצה גרעינית נוספת שכונתה "איש שמן" הוטלה על העיר נגסאקי שלושה ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט. הטלת שתי פצצות האטום על יפן הייתה השימוש המבצעי הראשון, וכן היחיד, שנעשה בנשק גרעיני עד היום. שישה ימים לאחר הטלת פצצת האטום על נגסאקי, הודיעה ההנהגה היפנית על הסכמתה לקבלת תנאי הצהרת פוטסדאם מן הוועידה ועל כניעה לבעלות הברית ללא תנאי.

בפוטסדם, הסכימו טרומן ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין כיצד יתבצע הכיבוש הצבאי של האימפריה היפנית. סוכם כי ברית המועצות תהיה אחראית לקוריאה הצפונית, לסחלין ולאיים הקוריליים, ואילו לארצות הברית תהיה האחריות העיקרית ליפן, לקוריאה הדרומית, ולאיים שנותרו בידי יפן בתחום אוקיאניה.

עם כניעתה של יפן, מינה טרומן את הגנרל דאגלס מקארתור למפקד העליון של כוחות הברית, לצורך פיקוח על הכיבוש היפני. ב-28 באוגוסט טסו 150 אמריקאים לאצוגי שבמחוז קנאגווה, והיו לכוחות בעלות הברית הראשונים על אדמת יפן. כוחות רבים החלו לזרום ליפן, ועד סוף שנת 1945 היו מוצבים בה יותר מ־350,000 חיילים אמריקאים. בשנת 1949 החלה ארצות הברית לשנות את סמכויות שלטון הכיבוש והגדילה את כוחם של המנהיגים המקומיים, ועם העברת תשומת לבו של טרומן למלחמת קוריאה, החל הכיבוש להתקרב לסיומו. חוזה סן פרנסיסקו, שנחתם ב-8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וב-28 באפריל 1952, עם כניסתו לתוקף, הייתה יפן שוב למדינה עצמאית. עם זאת, אלפי אנשי צבא אמריקאים נותרו ביפן בעשורים הבאים, ושתי המדינות נותרו בנות ברית קרובות.

החלטתו של טרומן להטיל פצצות אטום על הירושימה ונגסקי נותרה שנויה במחלוקת גם שנים רבות לאחר מועד האירוע. המצדדים בהחלטתו טענו כי הטלת פצצות האטום הייתה מהלך הכרחי שנועד להביא לסיום מהיר של המלחמה נגד יפן, לנוכח הגנתה העקשנית על אייה המרוחקים, וכי החלטה זו הצילה חיים של מאות אלפי אנשים אשר היו נהרגים או נפגעים לו הייתה מתבצעת פלישה קרקעית לשטחה של יפן. טרומן הגן בתקיפות על החלטתו בספר זיכרונותיו (1955-56), וטען כי הפצצה הוטלה על מנת למנוע את מותם של מיליון חיילים אמריקאים במלחמה הנואשת שהיו היפנים מנהלים על מנת למנוע את כיבוש מולדתם.

יצירת האומות המאוחדת, תוכנית מרשל ותחילת המלחמה הקרה, סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתומך במדיניות אינטרנציונליסטית, תמך טרומן בהקמת האומות המאוחדות. הוא חתם על מגילת האומות המאוחדות ב-1945 בסן פרנסיסקו. טרומן לא חזר על טעויותיו של וודרו וילסון כשזה ניסה להשיג אישור להסכם ורסאי ב-1919. טרומן שיתף פעולה עם מנהיגים רפובליקנים לצורך אישור ההסכם בסנאט. בניין האומות המאוחדות הוקם בניו יורק סיטי ב-1952 בעזרת תרומות מקרן רוקפלר.

ארצות הברית הצטרפה לארגון באופן רשמי באוקטובר 1945. כאדם המאמין בהשקפתו של הנשיא וודרו וילסון באשר להתערבותה של ארצות הברית בעולם, קידם את האומות המאוחדות ושלח את אלינור רוזוולט במשלחת לעצרת הכללית הראשונה של הארגון.

כחלק נוסף ממדיניותו במלחמה הקרה והעצמת שותפות נאט"ו, הנשיא הנשיא טרומן, בהודעה מיוחדת לקונגרס ב-19 בדצמבר 1945, ליצור מחלקה מאוחדת להגנה לאומית. לאחר הצעתו לקונגרס שכללה עיכובים רבים, חתם טרומן על חוק הביטחון הלאומי של שנת 1947, מה שהוביל לאיחוד מחלקת הצי ומחלקת המלחמה לתוך "המוסד הצבאי הלאומי" (National Military Establishment). מאוחר יותר שמו של המוסד שונה למחלקת ההגנה של ארצות הברית. בנוסף לזאת הוביל החוק גם ליצירת חיל האוויר של ארצות הברית. החוק גם הוביל להקמת ה-CIA והמועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. שניהם נועדו להגן על ארצות הברית מפני איומים זרים. ב-1952 הקים טרומן את הסוכנות לביטחון לאומי.

המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הקרה

עם עלייתו לשלטון תפש טרומן את ברית המועצות כמדינת משטרה, אולם סירב לפעול כנגד ברית המועצות בהתחלה כיוון שרצה לשתף איתה פעולה לאחר המלחמה. חשדו העמיק לאחר השתלטות הסובייטים על מזרח אירופה ב-1945, והכרזת תוכנית החומש של 1946 שקראה להרחבת הצבא הסובייטי. המתיחות עלתה עם משבר איראן, אותה כבשו הסובייטים במהלך המלחמה, אולם לחץ מארצות הברית ומהאו"ם הוביל לנסיגה סובייטית. טרומן תמך בנאום מסך הברזל של צ'רצ'יל מ-1946, שדרש מארצות הברית להוביל התנגדות לסובייטים, אולם לא תמך בו בפומבי. וולאס, אלינור רוזוולט ואמריקנים אחרים קיוו לשיתוף פעולה עם ברית המועצות. וולאס, שהיה מזכיר המסחר, התפטר בספטמבר 1946 בגלל הקשחת המדיניות כנגד ברית המועצות. טרומן תמך בתורת הבלימה, בניגוד לדטאנט שהוצע בידי השמאל, וניסיונות להכריע את ברית המועצות.

דוקטרינת טרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארצות הברית התעלמה מיוון, בעלת הממשלה האנטי-קומוניסטית, כיוון שהייתה שטח חסות בריטית. היא הלוותה ליוון 25 מיליון דולרים ב-1946. השמאל הקיצוני החרים את מערכת הבחירות במרץ 1946. הבחירות היו שקטות וממשלה שמרנית עלתה בעקבותיהן. ארצות הברית לחצה על הממשלה להקטין את השחיתות, ומלחמת אזרחים פרצה ב-1946, כשהקומוניסטים השיגו נשק מיוגוסלביה. לונדון התחננה בפני ארצות הברית לסייע לה במימון ההגנה על יוון. מנהיגי הממשל חששו מהשתלטות קומוניסטית על המזרח התיכון. במלחמת האזרחים ביוון נתמכו הקומוניסטים, שהתארגנו לצורך לחימה בגרמנים במהלך המלחמה, בידי הסובייטים, בולגריה ויוגוסלביה. ניצחון ביוון היה מסכן את טורקיה.

טרומן הנהיג קו תקיף כנגד הקומוניזם, אשר שיאו היה בנאומו בפני הקונגרס ב-12 במרץ 1947, בו הכריז על דוקטרינת טרומן, שתכליתה לעצור את הקומוניזם, לעזור למדינות בעולם לשמור על חירותן, ולקיים נגדו מדיניות אף שעל, כלומר לא לוותר לקומוניסטים בשאיפתם להרחיב את תחום השפעתם. כמו כן, התאוריה דיברה על הצורך של ארצות הברית לתמוך בין אם כספית ובין אם בכוחות צבא במדינות שמאוימות על ידי הקומוניזם. במסגרת מדיניות נגד הקומוניזם, סייע טרומן ליוון ולטורקיה במהלך מלחמות אזרחים בהן אחד מן הצדדים היה קומוניסטי. יוון קיבלה 300 מיליון דולרים וטורקיה מאה מיליון. היו אלו מענקים ולא הלוואות.

הפילוג של מנהיג יוגוסלביה יוסיפ ברוז טיטו מסטלין, והסיוע האמריקני אפשר לממשלה היוונית לשרוד. טורקיה הצליחה למנוע מלחמת אזרחים.

תוכנית מרשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית מרשל
מפת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה; המדינות בירוק קיבלו את הסיוע מתוכנית מרשל והעמודות האדומות מייצגות את כמות הכסף שהושקעה בהן

טרומן נטש את תוכנית מורגנטאו של ממשל רוזוולט שביקשה לפרק את התעשייה הכבדה של גרמניה, ותמך בתוכנית מרשל. התוכנית דרשה את בנייתה מחדש של הכלכלה במערב אירופה, לבלום את הקומוניזם ולהגביר את הסחר בין ארצות הברית ואירופה. ארצות הברית, צרפת ובריטניה איחדו את אזורי השליטה שלהם בגרמניה, מה שהוביל להקמתה של גרמניה המערבית. בתוך שלוש שנים מימנה תוכנית מרשל את מערב אירופה ב-12 מיליארד דולרים, הסירה את מכסי המגן ומחסומי הסחר וחיזקה את הכלכלה. סטלין סירב לאפשר למדינות הלוויין הסובייטיות להשתתף בתוכנית.

הקונגרס, תחת שליטת הרפובליקנים השמרנים, הסכים לתוכנית מכמה סיבות. האגף השמרני של המפלגה, מהמערב התיכון הכפרי, התנגד לתוכנית בטענה שהיא בזבזנית ומחזקת את הסוציאליזם באירופה, ובנוסף שהסחורות האמריקניות יגיעו לברית המועצות לבסוף. האגף האינטרנציונליסטי של המפלגה תמך בתוכנית לצורך בלימת הקומוניזם והצלת החברה המערבית. לבסוף התוכנית התקבלה במרץ 1948 וברוב גדול.

דעת הציבור הסיקה שהקומוניזם משגשג בעוני. יוקרתו של טרומן עלתה בעקבות ניצחונו בבחירות, ורבים ראו בתוכנית מרשל פתרון לא יקר לבעיה רצינית, שתסייע לכלכלה האמריקנית. תוכנית מרשל נגמרה ב-1951 ואחריה באו תוכניות סיוע אחרות, כולל חוק הביטחון המשותף.

המאבק בקומוניזם ובברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 ראה טרומן בברית המועצות מעצמה טוטליטרית עם שאיפות התפשטות, ואת ברית המועצות כאתגר לדרך החיים הדמוקרטית של ארצות הברית. ממשלו ראה בברית המועצות יריב מרכזי, והחל לדון ביכולת לחסל את השפעתו במזרח אירופה ללא מלחמה. המדיניות נכשלה. בעוד שטרומן דגל בבלימה כלכלית ופוליטית בעיקר, האירועים העולמיים גרמו לפרשנות מקצינה והולכת של הבלימה בכיוון הצבאי מבחינת מדיניותו. הסלמת המלחמה הקרה הובילה לאישור NSC-68 - דו"ח סודי של המועצה לביטחון לאומי על מדיניות חוץ. הדו"ח קרא לשילוש תקציב הביטחון ולהרחבת פעילותו הצבאית של נאט"ו כנגד התפשטות הקומוניזם. טרומן אימץ את המסמך לאחר תחילת המלחמה בקוריאה. התוכנית נועדה לחזק את אירופה, להחליש את ברית המועצות ולבנות את ארצות הברית צבאית וכלכלית.

האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית היה מפולג בשל המדיניות כלפי ברית המועצות והקומוניזם. איגודי העובדים היו אנטי קומוניסטיים וטיהרו את עצמם מהשפעות קומוניסטיות. גם מנהיגי המפלגה השמרניים החלישו את האגף השמאלי. האגף השמאלי התאחד מאחורי הנרי וולאס שרץ לנשיאות באופן עצמאי ב-1948. לצערו, מסע הבחירות שלו נשלט בידי קומוניסטים. טרומן עצמו פיטר שלוש מאות עובדים ממשלתיים שנחשבו לתומכים בקומוניזם, פאשיזם או טוטליטריזם.

נאט"ו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1948, במהלך מתיחות בין ברית המועצות למערב אירופה, חתמו חמש מדינות מערב אירופאיות על ברית בריסל, ברית הגנתית. כדי לבלום את הסובייטים, רצה טרומן להצטרף לברית מורחבת. ב-1949, חתמו ארצות הברית, קנדה ומדינות אירופאיות על ההסכם הצפון-אטלנטי, שהקים את נאט"ו, ברית צבאית טרנס-אטלנטית שחייבה את ארצות הברית, לראשונה מאז הברית עם צרפת ב-1778. ההסכם להקמת נאט"ו זכה לאהדה בציבור ועבר בקלות בסנאט ב-1949. טרומן מינה את הגנרל דווייט אייזנהאואר למפקד. מטרת נאט"ו הייתה לבלום את ההתפשטות הסובייטית באירופה ולהבהיר למנהיגי הקומוניזם שהדמוקרטיות העולמיות מוכנות לבנות מבנים ביטחוניים חדשים כדי לתמוך בדמוקרטיה. ההסכם גם הבטיח לצרפת שארצות הברית תסייע לה, והקלה על הסכמתה להקמת מדינה גרמנית עצמאית. ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה, לוקסמבורג, נורווגיה, דנמרק, פורטוגל, איסלנד וקנדה חתמו על ההסכם. הברית הובילה לברית נגדית אצל הסובייטים, ברית ורשה.

הרכבת האווירית לברלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המצור על ברלין

מתוך חשש שצרפת, בריטניה וארצות הברית יקימו את גרמניה מחדש בניגוד לאינטרסים הסובייטים, הפסיקו הרוסים לשתף פעולה עם המערב בכיבוש גרמניה. ב-24 ביוני 1948, חסמה ברית המועצות גישה אל שלושת האזורים המערביים של ברלין, שהוקפה בטריטוריה הסובייטית. בעלות הברית לא הגיעו להסכם להבטחת האספקה. הגנרלים הציעו לשלוח גדודי שריון אל מערב ברלין. טרומן חשש ממלחמה אפשרית. הוא אישר את תוכניתו של ארנסט בווין להעביר אספקה מהאוויר. ב-25 ביוני, החלה הרכבת האווירית לברלין, שהביאה פחם, מזון ואספקה אל האזור בצורה המונית. אף מדינה לא ניסתה זאת לפני כן. הרכבת האווירית עבדה והגישה לאזור נפתחה שוב ב-11 במאי 1949. הרכבת האווירית המשיכה עוד כמה חודשים לאחר מכן. הרכבת האווירית לברלין נחשבה להצלחה בולטת במדיניות החוץ של טרומן, וחיזקה את מעמדו לקראת הבחירות של 1948.

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן וראש ממשלת הודו ג'ווהרלל נהרו במהלך ביקורו בארצות הברית באוקטובר, 1949

לאחר נפילת האימפריה היפנית, החלה בסין מלחמת אזרחים. המלחמה הציבה את וושינגטון בדילמה, כשגם הלאומנים בראשות צ'יאנג קאי שק והקומוניסטים בראשות מאו דזה-דונג זכו לתמיכה מצדדים שונים. השגריר האמריקני התפטר בנובמבר 1945, בטענה שמחלקת המדינה העדיפה את המשטר הלאומני המושחת. טרומן סמך על ג'ורג' מרשל, שהוביל בשנות העשרים יחידה אמריקנית בסין. טרומן שלח את מרשל לסין בתחילת 1946 כמתווך על מנת ליצור ממשלת קואליציה. המשימה נכשלה, ושני הצדדים פנו אל שדה הקרב. מרשל חזר אל וושינגטון בדצמבר 1946, והאשים את הקיצוניים משני הצדדים. הוא טען שהקומוניסטים לא היו מוכנים להתפשר ושהלאומנים היו ריאקציונרים. בקיץ 1947, ניסה טרומן שוב משא ומתן, שלא התקדם.

בפברואר 1948, אמר מזכיר המדינה מרשל בוועדה סודית בקונגרס שהלאומנים לעולם לא יוכלו לנצח את הקומוניסטים, וללא הסכם תיאלץ ארצות הברית להילחם. חיזוק חייליו של צ'יאנג יוביל להידלדלות המשאבים האמריקניים שאירופה הייתה זקוקה להם כדי לבלום את הסובייטים. הוא העיד שכל ניסיון לסייע לממשלה הסינית מול הקומוניסטים יוביל למעורבות אמריקנית ישירה. דבר זה, טען מרשל, יוביל לחיזוק הרוסים. ב-1949, השתלטו מאו דזה-דונג והקומוניסטים על סין היבשתית, כשהם מבריחים את הלאומנים אל טאיוואן ומקימים את הרפובליקה העממית של סין. האמריקנים כינו אותה "סין האדומה" עד לשנות השבעים. כעת היה לאמריקנים אויב חדש באסיה, וטרומן ספג ביקורת שמרנית על אובדן סין. טרומן רצה לשמור על מערכת יחסים עם הממשל החדש, אולם מאו סירב לכך. ארצות הברית סירבה להכיר בסין האדומה, וצ'יאנג ומפלגת הקומינטנג שמרו על מושבה של סין במועצת הביטחון של האו"ם עד ל-1971.

ב-7 ביוני 1950, לאחר פרוץ המלחמה בקוריאה, שלח טרומן צי אל טאיוואן כדי למנוע עימות בינה לבין סין. ארצות הברית נותרה מעורפלת בנוגע לרצונה להגן על טאיוואן מפני מתקפה סינית.

הסוכנות לאנרגיה אטומית, פליטים והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ 1946 הגיש הממשל דו"ח על בקרה לאנרגיה אטומית, שהציע שכל האומות ימנעו מבניית כלי נשק אטומיים, ושארצות הברית לוותר על הנשק שלה בתמורה להתחייבות מצד מדינות אחרות לא להשיג את הנשק האטומי. מתוך חשש שהקונגרס יסרב לכך, פנה טרומן אל ברנרד ברוך, שייצג את עמדת ארצות הברית באו"ם. התוכנית לא אומצה בגלל התנגדות הקונגרס וברית המועצות. ברית המועצות השיגה נשק אטומי באוגוסט 1949.

עם תום המלחמה, החלו הפליטים מאירופה לנהור לארצות הברית, ובעיית הפליטים העסקה את האו"ם רבות. בין 1941 ל-1950, כ-1,035,000 איש היגרו לארצות הברית, ביניהם 226,000 מגרמניה, 139,000 מבריטניה, 171,000 מקנדה, 60,000 ממקסיקו ו-57,000 מאיטליה. ב-1948 עבר חוק שאישר לעקורים ממלחמת העולם השנייה להגר לארצות הברית. כ-200,000 אירופאים ו-17,000 יתומים היגרו אל המדינה. חוק נוסף אפשר הגירה של עוד 200,000 ב-1950. כ-600,000 פליטים היגרו אל המדינה, מספר המהגרים הגדול ביותר פרט ל-650,000 העולים לישראל.

טרומן תמך בפליטים היהודיים בישראל, וממשלו שינה את הגדרת הפליטים בוועידת ז'נבה ב-1951, וסייע לפליטים שברחו מברית המועצות. המוטיבציה הייתה כפולה: הומניטריות מצד אחד, ונשק כנגד הקומוניזם מצד שני.

ההגירה הגיעה לשפל במהלך השפל הגדול, אך עלתה עם סיום המלחמה. ב-1945 אושר לנשותיהם של אזרחים אמריקנים ששירתו בצבא והיו בעלות נתינות זרה להגר לארצות הברית. ב-1946 עבר חוק שאפשר להודים ולתושבי הפיליפינים להגר לארצות הברית. ב-1952 עבר חוק הגירה למרות הוטו של טרומן, אשר שמר על המכסות מ-1924 אך הוסיף גם הזדמנויות הגירה מאירופה וממקומות אחרים. כשני שלישים מהמהגרים לא נכללו במכסות של 1924. ב-1966 החוקים שונו לחלוטין.

הכרתו בישראל ויחסו לעם היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסמך עליו חתם הנשיא טרומן שבו הכירה ארצות הברית במדינת ישראל, דקות ספורות לאחר שהכריזה על עצמאותה
הנשיא טרומן בחדר הסגלגל, מקבל מנורת חנוכה מראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, כשלצידו שגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן

טרומן הביע עניין במזרח התיכון, ואהד את המאבק היהודי בארץ ישראל. כסנאטור, הבטיח טרומן למנהיגים יהודים את תמיכתו בציונות, ובעצרת בשיקגו ב-1943 קרא להקמת בית לאומי עבור ניצולי השואה והיהודים שנותרו בחיים. נטען כי מקור אהדתו של טרומן לעם היהודי ותמיכתו הגורפת בציונות ובהקמת מדינה יהודית הוא באביו, שימים ספורים טרם מותו ציווה עליו לדאוג ליהודים.

טרומן החזיק בידידות ארוכת שנים עם אדי יעקובסון היהודי, ששיכנע את הנשיא להפגש עם חיים ויצמן – פגישה שהובילה לתמיכת ארצות הברית בהקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית – חרף התנגדות לכך בקרב חוגים מסוימים בממשל, בממסד הביטחוני האמריקאי ובפרט ממחלקת המדינה בראשותו של גנרל ג'ורג' מרשל, שסבר כי הכרה בישראל תפגע ביחסיה של ארצות הברית עם מדינות ערב ותעורר את חמת זעמם של הערבים. מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל הזהיר את טרומן מחשיבתו של נפט מערב הסעודית במלחמה נוספת, ולו השיב טרומן כי הוא יחליט על מדיניותו על סמך מה שנכון וצודק, ולא על סמך נפט.[8]

בקיץ 1945, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שלח טרומן את שליחו האישי, ארל הריסון, לסייר במחנות העקורים בשטחי הכיבוש של ארצות הברית ובריטניה בגרמניה. בעקבות הדו"ח הקשה על מצב היהודים ניצולי השואה במחנות, שציין כי רובם המוחלט של העקורים מבקשים לעלות לארץ ישראל, הנחה טרומן את הגנרל אייזנהאואר להיטיב את מצבם, ולאפשר לפליטים היהודים ממזרח אירופה להיכנס לשטח הכיבוש האמריקני ולהעניק להם מקלט במחנות הפליטים שם. טרומן ביקש מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להעניק רישיונות עלייה לארץ ישראל למאה אלף פליטים יהודים. אטלי סירב ומאז הפך נושא העקורים לבעיה מרכזית בסדר היום הבינלאומי.[9]

ארץ ישראל הייתה משנית לעומת מטרתו של טרומן, להגן על יוון, טורקיה ואיראן מפני קומוניזם ברוח דוקטרינת טרומן. טרומן עצמו היה מותש מהלחצים בנוגע למדיניותו במזרח התיכון.

בתולדות העם היהודי ייזכר טרומן לטובה כנשיא אשר כיהן בעת הקמת מדינת ישראל. טרומן היה המנהיג הראשון שהביע תמיכה בהכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. הוא עשה זאת דקות ספורות לאחר סיום ההכרזה, אחת עשרה במספר, ובמעשה זה נתן כוח עצום והכרה עולמית מצד המעצמה החזקה בעולם למדינה החדשה.

טרומן אף הסכים להעניק מלווה לישראל בסך של 135 מיליון דולר על ידי הבנק ליבוא ויצוא של ארצות הברית, סיוע שמבחינתה של ישראל היה בעל חשיבות כמעט קיומית ושימש תקדים להענקת סיוע אמריקאי לישראל בעשורים הבאים.[10]

לצד זאת, כאשר הטיל האו"ם אמברגו על ייצוא נשק לארץ ישראל במאי 1948, הקפיד טרומן על קיום אמברגו הנשק ועל מניעת יציאת נשק דרך ארצות הברית ומקסיקו.[11]

ביקורים בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן נסע מחוץ לארצות הברית חמש פעמים במהלך נשיאותו. הנסיעה הטרנס-אטלנטית היחידה שלו הייתה כדי להשתתף בועידת פוטסדאם ב-1945, עם ראשי הממשלה הבריטיים צ'רצ'יל ואטלי ועם סטלין. בנוסף ביקר בברמודה, קנדה, מקסיקו וברזיל. את ארצות הברית היבשתית עזב רק בעוד שני מקרים: לפוארטו ריקו, איי הבתולה, ומפרץ גואנטנמו בין ה-20 בפברואר ל-5 במרץ 1948, ולאיי וייק בין ה-11 ל-18 באוקטובר 1950.

מספר תאריכים מדינה מיקום פרטים
1 16 ביולי– 2 באוגוסט 1945 גרמניה פוטסדאם נכח בועידת פוטסדאם עם ראשי הממשלה הבריטיים וינסטון צ'רצ'יל וקלמנט אטלי, ומנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין.
2 באוגוסט 1945 בריטניהבריטניה פלימות' פגישה בלתי רשמית עם ג'ורג' השישי.
2 23-30 באוגוסט 1946 ברמודהברמודה המילטון ביקור בלתי רשמי.
3 3-6 במרץ 1947 מקסיקומקסיקו מקסיקו סיטי ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה החדש מיגל אלמאן ולדס.
4 10-12 ביוני 1947 קנדהקנדה אוטווה ביקור רשמי. נפגש עם המושל הכללי הרולד אלכסנדר וראש הממשלה מקנזי קינג ונאם בפני הפרלמנט.
5 1-7 בספטמבר 1947 ברזילברזיל ריו דה ז'ניירו ביקור ממלכתי. נאם מול הקונגרס הברזילאי.

מדיניות פנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו כסנאטור, היה טרומן תומך בניו דיל. הוא תמך ברוב רפורמות הרווחה, כחוק הביטוח הלאומי, חוק הדיור ומנהל העבודות הציבוריות, אולם התנגד לחקיקה ליברלית מדי. טרומן טען שפרט לדיור, יש להעביר את נושאי הרווחה לרשויות המקומיות. טרומן הסכים עם הסנאטור רוברט טאפט שהדיור לעניים היה אחריות ממשלתית. בנושאי מיסוי, תמך בתקציב מאוזן, ובהעלאת מסים לצורך מימון הניו דיל והמלחמה. הוא התנגד לניסיון הליברלים להעלות את מס ההכנסה. טרומן התמקד בעיקר באחריות התאגידים במלחמה. הוא ביצע רגולציה ותקף לעתים קרובות את וול סטריט.

בשנים 1945–1946, החלו הליברלים לבקר את מדיניות הפנים שלו וטענו שהוא חסר מנהיגות. הם תמכו בו כשהטיל וטו על חוק טאפט-הארטלי שפגע באיגודי העובדים, אף על פי שהוטו בוטל, ועל תמיכתו בזכויות האזרח. במסע הבחירות של 1948 תקף תאגידים ואת וול סטריט. בכהונתו השנייה היה יחסית ליברל. פרט לדיור הציבורי, רוב הצעותיו הובסו בידי השמרנים בקונגרס. הוא הטיל וטו על חוקים להורדת מס ההכנסה ב-1947. הקונגרס ביטל וטו על חוק להורדת מס הכנסה ב-1948. המפלגות שיתפו פעולה בתחומים מסוימים, כולל העברת חוק הירושה הנשיאותית של 1947, שקבע שיושב ראש בית הנבחרים הוא הבא בתור לרשת את הנשיא לאחר סגן הנשיא, ולא מזכיר המדינה.

חוק החיילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהתוכניות המוצלחות של ממשל טרומן הייתה חוק החיילים מ-1944. החוק עבר ב-1944 בידי הקואליציה השמרנית, שרצתה להגביל את ההטבות אך ורק ליוצאי צבא מובחרים, בניגוד לממשל רוזוולט שרצה תוכנית רווחה אוניברסלית. החוק סייע ליוצאי צבא שרצו להקים חוות או עסק קטן, והעניק להם דמי אבטלה לשנה. החוק לא הגביל את המין או הגזע של המשתתפים בתוכנית, אולם רובם היו גברים לבנים. החוק סייע בלימודים ליוצאי צבא שהתקשו במימון. הדבר הוביל למתו לימודים ל-2.2 מיליון יוצאי צבא, מה שמיקסם את ההזדמנות התעסוקתית שלהם.

חוק החיילים עסק גם בדיור. מעט דירות נבנו בשפל הגדול ובמלחמה, מלבד מגורי חירום לצד התעשיות המלחמתיות. רוב יוצאי הצבא גרו בדירות צפופות. הגדילה של הפרוורים חייבה מכוניות, כבישים ודיור זול. האוכלוסייה גדלה, והחסכונות המשפחתיים מימנו את רכישת המכוניות. הדבר הוביל לעלייה במספר הדירות שנבנו. בתקופת המלחמה נבנו 316,000 דירות חדשות בממוצע, ובין 1946 ל-1955 נבנו 1,450,000 דירות בכל שנה. החוק הבטיח דמי שכירות נמוכים ליוצאי הצבא. שישה עשר מיליון יוצאי צבא הצליחו לרכוש בית. ב-1947, 540,000 יוצאי צבא קנו בית במכיר של 7,300 דולרים. תעשיית הבנייה בנתה מטבחים בגודל סטנדרטי, מה שהוביל לייצור המוני של כלי מטבח. המפתחים רכשו אדמות ריקות מחוץ לעיר, בנו בתים והרשויות המקומיות בנו בתי ספר.

תמורות כלכליות ושביתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מדיניותו של טרומן בנושאי פנים בכהונתו הראשונה הייתה קשורה לכלכלה. כיצד היה על וושינגטון לטפל במעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום? כיצד להקטין את המסים מתקופת המלחמה ולשלם את החוב הלאומי? כיצד לדכא את האינפלציה שנגרמה בידי החסכונות והמחסור בדיור ובטובין? האם לבטל את הפיקוח מתקופת המלחמה על המחירים? וכיצד לטפל בשביתות של איגודי העובדים? הקונגרס נשלט בידי הקואליציה השמרנית, וכשהרפובליקנים השתלטו על הקונגרס ב-1946, היה להם את הרוב כדי לבטל וטו נשיאותי. היה חשש בקרב האזרחים שלאחר סיום המלחמה, הכלכלה תחזור אל השפל הגדול. תומכי הניו דיל רצו מחויבות ל"תעסוקה מלאה", אולם לא קיבלו אותה. חוק התעסוקה מ-1946 הצהיר שעל הממשלה לשמור על כלכלה בריאה, עם יכולת לתאם בין תוכניותיה, לקדם את היוזמה החופשית והרווחה הכללית, ולקדם תעסוקה באופן מקסימלי.

למרות החששות, הכלכלה התעצמה ורק ב-1958 החל מיתון קל. המשלה נאלצה להתמודד עם התעוררות סכסוכי העבודה ששככו במהלך המלחמה, במחסור בדיור ובמוצרים ובאינפלציה, שהגיעה ל-6% בחודש. היצרנים לא רצו לשמור על המחירים הנמוכים מתקופת המלחמה. החקלאים סירבו למכור חיטה עד שהממשלה הגדילה את התשלום שלהם, למרות הצורך בחיטה למשלוח לאירופה. כשבוטל הפיקוח על המחירים, החיטה, התירס והבשר הציפו את השוק.

תגובתו של טרומן לאינפלציה נתפסה לחלשה. העלייה במחירים הונעה בגלל סיום הקיצוב וביטול הפיקוח על המחירים. עם סיום המלחמה באוגוסט 1945 התרחש גל שביתות. בנובמבר, שבתו 180,000 עובדי תעשיית המכוניות, אליהם הצטרפו 800,000 עובדי תעשיית הברזל, 200,000 עובדי תעשיית החשמל ו-150,000 עובדי אריזה.

במאי 1946, כשאיימו עליו בשביתת רכבות, ניסה טרומן להשתלט על המצב. שני איגודים שבתו בכל מקרה ורכבות מסע ונוסעים הפסיקו לנסוע. במשך יומיים גבר הכעס הציבורי, וטרומן עצמו רצה לשלוח מכתב לקונגרס בו טען שהשובתים חיים בעושר ושהם מושפעים מהרוסים. הוא אף דרש "לתלות כמה בוגדים כדי להפוך את מדינתנו לבטוחה לדמוקרטיה". עובדי הצוות שלו נאלצו לכתוב מחדש את הנאום. טרומן נאם בפני הקונגרס ודרש לגייס את השובתים לצבא. באותו הזמן, קיבל מכתב שהשביתה הגיעה לסיומה לפי התנאים שלו. הוא סיים את הנאום בכל מקרה ובית הנבחרים העביר חוק לגיוס השובתים. טאפט חיסל את החוק בסנאט. איגודי העובדים זכו להצלחות, אולם עקב המעבר החד מתקופה של מלחמה לעת של שלום, כולל חזרת שנים עשר מיליון חיילים לכלכלה, חוותה הכלכלה קשיים ומיתון. הקונגרס סירב לחוקק חקיקה ליברלית, וניסיון האיגודים המקצועיים להתרחב דרומה נכשל.

בתגובה ללחץ הציבורי כתוצאה מהשביתות, עבר חוק ניהול יחסי העבודה של 1947, שנודע כ'חוק טאפט-הארטלי, אשר ביטל חוקים לטובת איגודי העובדים והגבילם. איגודי העובדים לחמו מול החוק, שעליו הטיל טרומן וטו, אולם החוק עבר בכל זאת. טרומן טען שמדובר בחוק עבדות, אולם השתמש בסמכויות החירום שלו כמה פעמים כדי לעצור שביתות. איגודי העובדים לא הצליחו לבטל את החוק, שנשאר בתוקף עד היום.

מערכות בחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירות 1946[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות אמצע הכהונה ב-1946, סבלו הדמוקרטים של טרומן מהפסדים בשני בתי הקונגרס. הרפובליקנים, שלא שלטו על אף בית מאז 1932, השתלטו על בית הנבחרים ועל הסנאט. מפלגתו של טרומן נפגעה בשל הקשיים הכלכליים של לאחר המלחמה. הבחירות פגעו ביכולתו של טרומן להעביר מדיניות פנים. אולם ב-1946 החל טרומן להיות בטוח בעצמו כנשיא והפסיק לנסות להיות ממלכתי. הוא ביקר את הקונגרס הנבחר כ"קונגרס שלא עושה כלום".

איגודי העובדים סבלו מהפסדים במערכת הבחירות ונאלצו לנקות את שורותיהם מקומוניסטים.

בחירות 1948[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948
קריקטורה מה-19 באוקטובר 1948, שמראה את הדעה הרווחת

הבחירות של שנת 1948 התפרסמו בגלל ניצחונו המפתיע של טרומן. באביב 1948, רק 36% ראו את נשיאותו כחיובית, ונראה היה שלא ייבחר מחדש. נאמני הניו דיל במפלגה ניסו לשכנע את הגנרל דווייט אייזנהאואר, שעמדותיו הפוליטיות לא היו ידועות אז, לרוץ מטעם המפלגה. אייזנהאואר סירב וטרומן הצליח להיבחר להיות המועמד.

בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1948, ניסה טרומן לאחד את הצירים הצפוניים עם מצע מעורפל בנושא זכויות האזרח. הליברלים העבירו מצע ליברלי עוד יותר, בעיקר בשל תמיכתו של ראש עיריית מיניאפוליס, יוברט האמפרי. טרומן הסכים לקבל את המצע. כל צירי אלבמה, ורוב צירי מיסיסיפי, נטשו את הוועידה במחאה. טרומן נאם את נאום קבלת המועמדות שלו ותקף את הקונגרס השמונים. הוא כינס את הקונגרס מחדש.

בנאומו, אתגר טרומן את הרוב הרפובליקני לקיים את המצע החדש של המפלגה, ולהעביר חוקים בנושאי זכויות האזרח, להרחבת הביטוח הלאומי, ולהנהיג ביטוח בריאות לאומי. טרומן קבע את תחילת המושב המיוחד בן השבועיים של הקונגרס ב"יום הלפת", יום בו אנשי מיזורי שותלים לפת, ב-26 ביולי 1948.

הרפובליקנים לעגו לטרומן בטענה שהממשל שלו שר את שירת הברבור שלו. למרות זאת, הסנאטורים החליטו שיש להעביר חוקים להמרצת ציבור הבוחרים. אולם רוברט טאפט, מנהיג האגף השמרני שזעם על ניצול הסמכויות של טרומן, חסם כל חקיקה אפשרית.

כעבור אחד עשר ימים, שלח הקונגרס לטרומן שני חוקים. חוק אחד נועד לבלום את האינפלציה וחוק שני נועד לעודד התחלות בנייה. טרומן חתם על שני החוקים אולם קרא להם בלתי מספיקים.

שבועיים לאחר מועמדותו, פרסם טרומן צו נשיאותי שביטל את ההפרדה הגזעית במוסדות הממשלה, ואת צו נשיאותי 9981 שאסר על אפליה בצבא. טרומן הסתכן בתמיכה בזכויות האזרח, ורבים טענו שאובדן הדמוקרטים מהדרום יחסל את המפלגה בדרום. מושל קרוליינה הדרומית סטרום ת'ורמונד, תומך בהפרדה הגזעית, הכריז על מועמדותו לנשיאות. משמאל, הוביל הנרי וולאס מועמדות משלו. לאחר מותו של רוזוולט נדמה היה שהמפלגה הדמוקרטית מתפרקת. הניצחון בנובמבר נראה רחוק. לסגנו, הסכים טרומן למנות את אלבן ברקלי, למרות שרצה את ויליאם אורוויל דאגלס שסירב לכך.

יועציו של טרומן ביקשו ממנו לנאום בפני העם בצורה אישית. טרומן נאם נאומים מאולתרים וחודרים. הוא נסע 35,290 קילומטרים ונאם נאומים לוחמניים שמשכו קהל רב. מיליון איש באו לראות אותו בניו יורק.

קולות האלקטורים ב-1948.

התמיכה בטרומן במהלך נסיעותיו הובילה לשינוי המצב במערכת הבחירות, דבר שהעיתונות לא שמה לב אליו. היא המשיכה לטעון שהרפובליקנים מובילים. רבים חשבו שבשלב מאוחר כל כך של מערכת הבחירות, לא ישנו האנשים את דעתם. רבים הפסיקו לערוך סקרים באוקטובר.

בסופו של דבר, הצליח טרומן לשמור על בסיס כוחו במערב התיכון, זכה ברוב מדינות הדרום למרות תמיכתו בזכויות האזרח, והצליח לנצח ברוב זעום בכמה מדינות חשובות, בעיקר אוהיו, קליפורניה ואילינוי. הוא השיג יותר מ-50% מהקולות ו-303 אלקטורים. דיואי השיג 189 אלקטורים בלבד. ת'ורמונד השיג 39, ואילו וולאס לא השיג אלקטורים. הדמוקרטים השיגו רוב גם בבית הנבחרים ובסנאט. התמונה המפורסמת ממערכת הבחירות התרחשה בשעות הבוקר המוקדמות לאחר הבחירות, כשטרומן צולם מרים את עיתון השיקגו טריביון שהכריז "Dewey Defeats Truman" (אנ') ("דיואי מביס את טרומן").

כהונתו השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן היה הנשיא האמריקאי הלפני אחרון שכיהן ללא סגן נשיא לצידו, מיום כניסתו לתפקיד עם מותו של רוזוולט ועד יום השבעתו ב-20 בינואר 1949 (אז הושבע סגן הנשיא הנבחר, אלבן ברקלי). גם ממשיכו בתפקיד לינדון ג'ונסון כיהן ללא סגן נשיא עד ינואר 1965, לאחר שהתמנה לנשיאות עקב רצח קנדי. הסיבה הייתה חוקת ארצות הברית, שלא קבעה שום דרך למינוי סגן-נשיא, אם התפנתה משרה זו לפני תום הקדנציה. לאחר מכן תוקנה החוקה (התיקון ה-25) ונקבע כי במקרה של פינוי משרת סגן-הנשיא, ימנה הנשיא, באישור שני בתי הקונגרס, את סגן-הנשיא.

השבעתו לנשיאות ב-20 בינואר 1949 הייתה ההשבעה הראשונה להיות משודרת בטלוויזיה. כהונתו השנייה הייתה מפרכת, שכן יריביו שלטו בקונגרס ומאמציו בקוריאה נכשלו. הסובייטים השיגו פצצת אטום ב-29 באוגוסט 1948, וב-7 בינואר 1953 הכריז טרומן על השגת פצצת מימן.

במשך מרבית תקופת כהונה זו, מדצמבר 1949 ועד מרץ 1952, שהה הנשיא טרומן יחד עם משפחתו בבלייר האוס עקב שיפוצים נרחבים ומקיפים שנערכו בבית הלבן. אגפו המזרחי והמערבי של הבית הלבן נותרו פעילים במהלך השיפוץ, והנשיא טרומן נע מדי יום בינם לבין הבלייר האוס. בחלק מהזמן התגורר גם ב"בית הלבן" בעיר קי וסט שבמדינת פלורידה, שם נהג לנפוש.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת קוריאה
הנשיא טרומן חותם על הכרזה המצהירה על מצב חירום לאומי, שהחל את מעורבותה של ארצות הברית במלחמת קוריאה

לאחר מלחמת העולם השנייה, קיבלו ארצות הברית וברית המועצות את כניעת יפן בקוריאה, שהייתה מסופחת כ-35 שנה לאימפריה היפנית. ברית המועצות, קיבלה את המנדט בקוריאה מצפון לקו רוחב 38 פעלה להקמת הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה (קוריאה הצפונית) ב-1948, בעוד שארצות הברית פעלה להקמת הרפובליקה של קוריאה (קוריאה הדרומית) באותה השנה. בתקווה לבלום את הקומוניזם, סיפק טרומן תמיכה כספית לממשלה הדרום-קוריאנית הנבחרת בראשות סינגמן רי. טרומן קיווה לא להיות מחויב באופן צבאי לאזור והסיג את חיילי המדינה מחצי האי ב-1949.

ב-25 ביוני 1950, פלש צבא העם הקוריאני של קים איל-סונג אל קוריאה הדרומית, מה שהוביל לפתיחת מלחמת קוריאה. עם תחילת המלחמה, הצליחו הקוריאנים הצפונים בקרבות מול הדרום. טרומן לא האמין שקוריאה הייתה אזור חיוני במלחמה הקרה, אולם סבר שנפילת מדינה שהייתה בברית עם המערב תעודד את הקומוניסטים ותפגע במעמדו. טרומן פנה לאו"ם שיגנה את הפלישה. ברית המועצות החרימה את מועצת הביטחון עקב סירובה להכיר ברפובליקה העממית של סין, ולכן השיג טרומן החלטה שהסמיכה מדינות אחרות להגן על דרום קוריאה. טרומן לא דרש מהקונגרס להכריז מלחמה, בטענה שהחלטת האו"ם הסמיכה אותו להגן על קוריאה הצפונית.

הצפון קוריאנים הובילו בהתחלה, וכבשו את סיאול ב-28 ביוני. מתוך חשש לנפילת חצי האי, שלח טרומן חיילים אמריקניים אל חצי האי כחלק מצבא האו"מ ובהובלתו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור, כדי להגן על קוריאה הדרומית. באוגוסט 1950, החיילים וההפצצות מהאוויר הצליחו לחסום את כוחות הצפון. בעקבות ביקורת על חוסר מוכנות, פיטר טרומן את מזכיר ההגנה לואיס ג'ונסון והחליף אותו בגנרל ג'ורג' מרשל. טרומן חפץ לכבוש את חצי האי כולו. כוחות האו"ם ביצעו מתקפת נגד, והצליחו לצעוד צפונה, אל גבולה של סין, במטרה לאחד את קוריאה מחדש.

סין הפתיעה את כוחות האו"ם בפלישה בנובמבר. כוחות האו"ם נאלצו לסגת אל מעבר לקו רוחב 38, והתאוששו. מתוך חשש שהמלחמה תצית סכסוך מול ברית המועצות, סירב טרומן לבקשתו של מקארתור להפציץ את סין בעקבות התערבותה. בשנת 1951 נעצרו הכוחות פחות או יותר בקו הרוחב 38. ב-5 באפריל התפרסם מכתב של מקארתור שביקר את מנהיגותו של טרומן וקרא להרחבת המלחמה בקוריאה. טרומן התנגד לעמדותיו של מקארתור והאמין שהוא חורג מסמכותו. טרומן, בצעד אמיץ, פיטר את מקארתור שהיה בעל מוניטין ופופולריות גבוהים בקרב הציבור, עקב סירובו לקבל את מרות הנשיא והדרג העליון. הדבר הוביל להתפרצות מחאה נגד טרומן ותמיכה במקארתור. רבים טענו שטרומן סירב לקבל את כישלונו במלחמה והאשים גנרלים. מקארתור נאם בפני הקונגרס ונחשב לגיבור. הדבר הוביל לשיעורי אהדה של 22% לטרומן בפברואר 1952, מה שהיה, עד ג'ורג' בוש ב-2008, שיעורי האהדה הנמוכים ביותר לנשיא מכהן.

בקיץ 1951 הסתיימה המלחמה דה-פאקטו, אולם קרובות המשיכו עוד חודשים רבים. שיחות השלום נמשכו כמעט שנתיים, עקב ויכוחים על החלפת שבויים ודרישת קוריאה הדרומית לאיחוד מיידי של שתי הקוריאות. מבין 116,000 שבויי מלחמה שבידי הדרום, רק 83,000 היו מוכנים לחזור. מעל 30,000 אמריקנים נהרגו במלחמה. רק בקיץ 1953, תחת נשיאותו של דווייט אייזנהאואר ולאחר ששני חלקי קוריאה היו הרוסים וחיילים רבים שנהרגו במלחמה, הושגה הפסקת האש הסופית בין קוריאה הצפונית לכוחות האו"ם (ללא חתימת סינגמן רי, נשיא הדרום) וכוחותי האו"ם שבו לביתם. הפסקת האש הובילה לחלוקה של קוריאה בקו הגבול.

זכויות האזרח[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן ביקש להקטין את האפליה כלפי השחורים, אולם בגלל כוח הצירים הדרומיים, לא הצליח להעביר חוקים בקונגרס והחליט לפעול בצווים נשיאותיים. דו"ח מ-1947 הציג מצע בן עשר נקודות על נושאי זכויות האזרח. בפברואר 1948, הגיש טרומן דו"ח בנושא זכויות האזרח לקונגרס ודרש יצירת משרדים לשמירה על זכויות ההצבעה וההוגנות בתעסוקה. הדמוקרטים הדרומיים ביקרו את טרומן לקראת הוועידה הלאומית, אולם טרומן סירב להתפשר איתם. הוא טען שאבותיו היו מהקונפדרצייה, אולם שהוא כעס כשגילה שחיילים שחורים נזרקו ממשאיות צבא במיסיסיפי והוכו לאחר ששירתו את המדינה במלחמה. האלימות שיוצאי הצבא השחורים דיווחו עליה לאחר חזרתם מהמלחמה הכעיסה אותו, ולכן פרסם ביולי 1948 את צו נשיאותי 9981, שדרש שוויון הזדמנויות בצבא. לאחר כמה שנות תכנון, החלו היחידות הצבאיות להפוך למעורבות בתחילת שנות החמישים. ב-1948 עבר חוק שאפשר לנשים לשרת בצבא בעתות שלום.

עוד צו מ-1948 אסר להפלות מבקשים להתקבל לשירות האזרחי לפי גזע. צו שלישי מ-1951 הקים וועדה שהבטיחה שמעסיקים שעובדים עם הממשלה לא יבצעו אפליה גזעית.

גם אם מדיניות זכויות האזרח של טרומן הייתה לוקה בחסר, הוא היה הנשיא הראשון שעסק בנושא, והראשון שגינה את האפליה באמריקה.

עסקה הוגנת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהתכונן לקראת הבחירות של 1948, הבהיר טרומן שהוא דמוקרט תומך ניו דיל, ותמך בביטוח בריאות לאומי, ביטול חוק טאפט-הארטלי, סיוע ממשלתי לחינוך, הרחבת תוכנית הדיור הציבורי, העלאת שכר המינימום, עוד פרויקטים לחשמל ציבורי כרשות עמק טנסי, ומס פרוגרסיבי. ההצעות ככלל נקראו "העסקה ההוגנת". ההבדל בין העסקה ההוגנת לבין הניו דיל היה הדגש על זכויות האזרח. הקונגרס, גם זה עם הרוב הדמוקרטי לאחר 1948, לא קיבל את ההצעות. הדרום סירב לזכויות האזרח ותמך בהפרדה גזעית. רק חוק אחד שהוצע, חוק הדיור של 1949, עבר. מצד שני, תוכניות הניו דיל לא בוטלו וחלקן הורחבו.

שערוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפשע המאורגן בערים הגדולות, שרובן היו מעוזים דמוקרטיים, זכה להתנגדות הרפובליקנים והתקשורת. שיעורי הפשע עלו לאחר 1945, כשמספר הצעירים ברחובות והכסף עלה. כנופיות מקצועיות ארגנו פשע מאורגן. מחלקת המשפטים ניסתה לבצע חקירות גדולות, וחקרה את החזרי המס של תעשיות ההימורים. אולם חוסר תיאום בין הממשלה לרשויות המקומיות הוביל לכישלון התוכנית. טרומן ניסה להעביר את האחריות לרשויות המקומיות, והסנאט, בראשות הסנאטור הטירון אסטס קאפובר, ניסה לחקור את הפשע המאורגן במסחר בין המדינות. קאפובר זכה לכותרות ובמרץ 1952 ניצח את טרומן בבחירות המקדימות בניו המפשייר. לאחר מכן פרש טרומן מהמירוץ. קאפובר היה המועמד לתפקיד סגן הנשיא ב-1956.

הקשרים של טרומן עם המנגנון הדמוקרטי בקנזס סיטי הביכו אותו רבות. הפשע המאורגן לא היה קשור לטרומן, אולם נחשב לתחום שחשף את השחיתות בממשלו. כמה פקידים בכירים בממשל טרומן לקחו שוחד, וכך גם פקידי מס הכנסה. אייזנהאואר השתמש בשחיתות כאחת משלוש הביקורות שלו נגד ממשל טרומן בבחירות של 1952, יחד עם קוריאה וקומוניזם.

ניסיון ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ניסיון ההתנקשות בהארי טרומן

במהלך כהונתו של טרומן חווה הבית הלבן שיפוצים רבים, ובשל כך נאלץ הנשיא להתגורר במשך תקופות רבות בבלייר האוס שבוושינגטון. בנובמבר 1950 ניסו שני לאומנים פורטוריקנים להתנקש בחייו, בעת ששהה בבלייר האוס. לאחר מרדף משטרתי, בו נהרג אחד החשודים במעשה, השני נפצע אנושות ושוטר אחד נהרג, המשיך טרומן בשגרתו וטען כי "נשיא צריך לצפות לדברים כאלה". כדי להסדיר את מעמדה של פוארטו ריקו, איפשר טרומן עריכת משאל עם ב-1952 בשאלת עצמאותה. 82% מן המשתתפים בו תמכו בהמשך המעמד שנתן הקונגרס לפוארטו ריקו ב-1950.

המתנקש שנותר בחיים, אוסקר קויאסו, הועמד למשפט בפני בית משפט פדרלי וב-1952 נדון למוות. אשתו רוזה (שנאסרה לאחר ההתנקשות ל-8 חודשים בחשד שהייתה שותפה לקשר לרצוח את הנשיא) השתתפה באיסוף 100,000 חתימות על עצומה נגד הוצאתו להורג, וטרומן המתיק את עונשו למאסר עולם. בשנת 1979 העניק לו הנשיא ג'ימי קרטר חנינה, וקויאסו שוחרר ושב לפוארטו ריקו. הוא נפטר ב-1994, בגיל 80.

בחירות האמצע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Three men at a desk reviewing a document
משמאל: הנשיא הארי טרומן, המועמד לתפקיד סגן הנשיא, הסנאטור מאלבמה ג'ון ספרקמן, והמועמד הנשיאותי, מושל אילינוי, עדלי סטיבנסון, בתוך החדר הסגלגל ב-1952

בבחירות אמצע הכהונה השניות של טרומן ב-1950, שוב השיגו הרפובליקנים מושבים בשני הבתים בקונגרס. אולם בניגוד לבחירות של 1946, שמרו הדמוקרטים על רוב. הרפובליקנים התנגדו למדיניות הפנים של טרומן ולמדיניותו במלחמת קוריאה. טרומן הודאג מהצלחת המועמדים המקארתיסטיים.

בחירות 1952[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952

לקראת הבחירות המקדימות בניו המפשייר ב-1952, לא תמך טרומן באף מועמד ולא הודיע האם ירוץ לכהונה נוספת. חרף התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית, שאושרר סופית ב-1951, טרומן עדיין יכול היה לרוץ לעוד כהונה כיוון שתיקון זה לא חל עליו. לאחר סירובם של בכירים במפלגה הדמוקרטית להתמודד, דחף טרומן את תומכיו להכניס את שמו אל הפריימריז בניו המפשייר. אך טרומן, שאהדתו הציבורית בשלהי כהונתו הייתה נמוכה מאוד, הובס בידי קאפובר. כעבור שמונה עשר ימים הודיע שלא ינסה להיבחר שוב. הוא שיכנע את עדלי סטיבנסון לרוץ, שנבחר בסופו של דבר למועמד המפלגה לנשיאות.

הגנרל דווייט אייזנהאואר נבחר להיות המועמד הרפובליקני, עם הנסאטור ריצ'רד ניקסון תחתיו. אייזנהאואר תקף את טרומן וטען שינקה את וושינגטון ויפתור את המשבר בקוריאה. הוא ניצח את סטיבנסון בקלות בבחירות 1952 והשיב לרפובליקנים נשיאות אחרי עשרים שנות שלטון דמוקרטי. הרפובליקנים גם השיגו רוב בבית הנבחרים ובסנאט.

מערכת היחסים בין טרומן ואייזנהאואר נפגעה במהלך מערכת הבחירות. טרומן כעס על כך שאייזנהאואר הופיע בעצרת עם מקארתי בוויסקונסין ולא הגן על קציני צבא אותם האשים מקארתי בקומוניזם. אייזנהאואר זעם כשטרומן נאם נאום תמיכה בסטיבנסון והאשים את אייזנהאואר בהתעלמות מכוחות אכזריים, מאנטישמיות, אנטי-קתוליות ואנטי זרים, בתוך המפלגה הרפובליקנית. אייזנהאואר זעם ואיים לא לנסוע מהבית הלבן אל הקפיטול עם טרומן לפני ההשבעה.

לאחר הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיוקן הרשמי של הנשיא טרומן בבית הלבן

בצאתו מן הנשיאות, חזר טרומן לאינדפנדנס שבמיזורי, והתגורר יחד עם אשתו בס בבית בו חלק במשך שנים רבות יחד עם חמותו. עם סיום תפקידו כנשיא, גרס טרומן כי אין זה ראוי עבורו לעבוד בחברה ולהשתכר בה, בתואנה כי ניצול של הזדמנות כלכלית כזו יפגע ביושרת התפקיד החשוב ביותר במדינה. הוא גם ויתר על הצעות רבות להעניק חסויות מסחריות. הואיל ועסקיו טרם שירותו הציבורי היו לא מוצלחים, נותר טרומן ללא חסכונות ממשיים לאחר שעזב את הבית הלבן, ומשכורתו היחידה הייתה הפנסיה הצבאית הישנה שלו, בסך 112.56 דולר בחודש. על אף שחברי קונגרס ובתי משפט פדרליים זכו לחבילת פנסיה בעת שסיימו את תפקידם באותה עת, ואף על פי שטרומן בעצמו דאג להבטיח שמשרתים לשעבר ברשות המבצעת יקבלו חבילה דומה, לא הייתה ב-1953 חבילה כזו לנשיאים לשעבר, והוא גם לא קיבל פנסיה על שירותו בסנאט.

טרומן ורעייתו בס (מימין), לצד הנשיא לינדון ג'ונסון במעמד החתימה על חוק המדיקר, יולי 1965

טרומן לקח הלוואה אישית מבנק במיזורי עם סיום נשיאותו, וקבע תקדים שישומש רבות בקרב נשיאים עתידיים: ספר זכרונות הסוקר באופן מקיף את תקופת נשיאותו. ספר זכרונותיו, שפורסם בשני כרכים ב-1955 ו-1956, זכה להצלחה מסחרית וכן קיבל ביקורות חיוביות, אם כי הביא לטרומן רווחים זעומים, עקב מיסוי ותשלום לעוזריו. ב-1958 העביר הקונגרס האמריקאי חוק הנקרא "Former Presidents Act", הקובע כי נשיאים לשעבר ישתכרו בפנסיה בסך 25,000 דולר לשנה, וסביר מאוד כי למצבו הכלכלי הרעוע של טרומן בו היה שרוי לאחר נשיאותו היה קשר לחקיקת החוק.[12] הנשיא לשעבר היחדי שחי באותה עת, הרברט הובר, הסכים לקבל את הפנסיה, אך לא נזדקק לה מבחינה כלכלית בניגוד לטרומן.

קודמו של טרומן בתפקיד, פרנקלין דלאנו רוזוולט, יזם בעצמו את בניית הספריה הנשיאותית על שמו, אך לא הונחה חקיקה המאפשרת לנשיאים עתידיים לעשות זאת. טרומן אסף תרומות על מנת לבנות את הספרייה הנשיאותית על שמו, והעניק אותן לממשלה הפדרלית על מנת שתנהל ותשמור על המקום – וזו יוזמה שהתקבלה לאחר מכן על ידי יורשיו עם חקיקת חוק ב-1957. טרומן עצמו היה מלומד, בעיקר בנושאים היסטוריים.

עם עזיבתו את התפקיד המשיך לתמוך במועמדים דמוקרטים לנשיאות ולקונגרס, ואף השתתף בקמפיינים עבור מועמדים דמוקרטים רבים לסנאט. בגיל שמונים ב-1964, נסע לוושינגטון ונאם בפני הסנאט. לאחר נפילה בביתו בסתיו של 1964, מצבו הגופני התדרדר. ביולי 1965, חתם הנשיא לינדון ג'ונסון על חוק המדיקר בספריה הנשיאותית על שמו של טרומן, במעמדו ובמעמד אשתו בס, והעניק את שני הכרטיסים הראשונים של התוכנית לזוג טרומן, כדי להוקיר את מאבקו של הנשיא לשעבר למען תוכנית בריאות ממשלתית בעת כהונתו.

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארון הקבורה של טרומן ב-27 בדצמבר 1972

ב-5 בדצמבר 1972, נשלח טרומן לבית החולים בקנזס סיטי בשל גודש ריאתי הנגרם מדלקת ריאות. הוא סבל מכשל מערכתי ומת ב-7:50 בבוקר לפי שעון מיזורי, ב-26 בדצמבר, כשהוא בן 88. אשתו, בס, ביקשה לערוך עבורו טקס אשכבה צנוע ופרטי בספריה הנשיאותית על שמו, במקום הלוויה ממלכתית בוושינגטון. כשבוע לאחר ההלוויה, נכחו נכבדים ממדינות זרות וגורמי ממשל רשמיים בטקס זיכרון שנערך לכבודו בקתדרלה הלאומית של וושינגטון. רעייתו בס נפטרה ב-1982. שניהם קבורים בספרייה הנשיאותית והמוזיאון על שם הארי טרומן באינדפנדנס, מיזורי.

דמותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן נחשב לאדם עממי, חרוץ ומחובר לעם. הוא נחשב לפוליטיקאי חריף במיוחד, שהיה נאמן למפלגתו ללא שום ספק.

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן נראה בחדר הסגלגל האישי שלו בספרייתו הנשיאותית ב-1959, עם השלט הידוע "The Buck Stops Here" ("גלגול האחריות נעצר כאן") על שולחנו. בצד האחורי של השלט נכתב "אני ממיזורי".

הארי טרומן היה אדם נוח מזג ונעים הליכות ובעל אישיות עממית. הוא לא נהג להפגין הומור, ובזיכרון האמריקאי הוא נודע כ"Give'em hell Harry" ("כסח אותם, הארי"), עקב אישיותו הישירה, כנותו והעובדה שלעתים השתמש בשפה בוטה, כשהנסיבות הצדיקו זאת, גם בעת מגעים דיפלומטיים, ובעיקר כאשר התעמת מול אישי ממשל סובייטיים בכירים. ערכי העבודה הקשה והאחריות הציבורית היו נר לרגליו, בעיקר כלקח מעשר שנות חייו כחקלאי באינדפנדנס, מיזורי, בחווה של אביו, וכמפקד גדוד ארטילריה במלחמת העולם הראשונה, חוויות שאחד הביוגרפים שלו, רוברט פרל (Ferrell) טען כי עיצבו את אישיותו.

עם סיום כהונתו ב-1952, המחלוקת הפנים מפלגתית, המלחמה הקרה והמצב הכלכלי הובילו לטענה שלא קידם את המדינה. בתחילת כהונתו של טרומן, רבים ניבאו לו תחזיות לא מוצלחות ביחס לכהונתו, בטענה כי הגיע לתפקיד כמעט במקרה וללא הכנה – באחת התקופות הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית ובעולם בכלל. עם זאת, הוא התעלה על הציפיות הנמוכות שהושמו לו והוכיח עצמו מנהיג נחוש שניהל את ענייני המדינה ביעילות. מידת אהדתו לא הייתה גבוהה כשפרש מנשיאותו ב-1953, והוא החליט שלא להתמודד על קדנציה שלישית, על אף שחוקת ארצות הברית אפשרה זאת באותו הזמן. הוא זכה לתמיכת 22% מהציבור, פחות אף מ-24% של ריצ'רד ניקסון באוגוסט 1974, החודש בו התפטר, אולם כמו מידת האהדה לניקסון בינואר 1974, שפל של כל הזמנים.

ברם, עם השנים גדלה האהדה הציבורית כלפיו, כשהוא זכה לראות זאת עוד בחייו; כבר בסקר ב-1962, שנערך בידי 75 היסטוריונים בעלי שם, דורג טרומן בסמוך לנשיאים "הטובים ביותר". לאחר מותו גובש שיקום חלקי של מורשתו בקרב המומחים והציבור. במבט לאחור מקובל בקרב היסטוריונים וחוקרי מדע המדינה לציינו כאחד מגדולי הנשיאים שקמו לארצות הברית. בסקרים עצמאיים שנערכו, בקרב אנשי מקצוע ליברלים ושמרנים כאחד, דורג תמיד טרומן בין תשעת הנשיאים הטובים שהיו לארצות הברית בכל הזמנים. טרומן הלך לעולמו כשארצות הברית הייתה שקועה במלחמת וייטנאם ובפרשת ווטרגייט, ומותו הביא גל של תשומת לב לקריירה הציבורית שלו.[13] הוא כבש את דעת הציבור בראשית ואמצע שנות השבעים כמעט כמו במהלך נשיאותו ב-1948, כאשר בעת זו הסתמן כגיבור עממי פוליטי, וכנשיא שנחשב למי שהדגים יושרה ואחריות שנעדרו מנשיאותו של ריצ'רד ניקסון. הערכתו של הציבור מחדש על טרומן התעצמה גם בשל ספר זכרונות שנכתב בשנת 1961 על ידי העיתונאית מרל מילר, איתה הוא סיכם על יציאתו לאור רק לאחר מותו.[14]

טרומן היה האחרון מבין נשיאי ארצות הברית שלא החזיקו בתואר אקדמאי, והוא זכור גם בזכות השלט שנח על שולחנו בחדר הסגלגל, בו נכתב: "The Buck Stops Here" – "גלגול האחריות נעצר כאן". הביטוי מתייחס לעובדה כי על הנשיא לקבל החלטות והכרעות חשובות, וכך גם עליו מוטלת בסופו של דבר האחריות בשל החלטות אלה.

לטרומן היו מבקרים גם לאחר מותו. רבים טענו שהוא התעלם מהסכנה במרגלים קומוניסטים והוא נחשב לנשיא שנוי במחלוקת. נפילת ברית המועצות הובילה להתעוררות תמיכה בטרומן, בכך שהצליח למנוע מלחמה גרעינית עם תחילת המלחמה הקרה.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרומן על בול ב-1973. הוא הופיע על חמישה בולים בין 1973 ל-1999.

ב-1953, קיבל טרומן פרס על שירות לציבור מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בישראל נקרא על שמו המושב כפר טרומן, וכן רחובות בשכונת רמות שבירושלים, רמת גן, נתניה, קריית אונו וב"קרית-חיים" שבחיפה.

במהלך ביקור באירופה בשנת 1956 לצד רעייתו, נפגש טרומן באנגליה עם וינסטון צ'רצ'יל והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפט אזרחי מאוניברסיטת אוקספורד. לאחר מותו הוענקה לו מדליית הזהב של הקונגרס ב-1984, והוא זכה לאותות כבוד רבים ולמבנים הקרויים על שמו במדינתו, מיזורי. מוסדות, מבנים ומתקנים קרויים של שמו גם ברחבי ארצות הברית. המשרד הראשי של מחלקת המדינה של ארצות הברית בוושינגטון קרוי על שמו. בית הספר לעניינים ציבוריים של אוניברסיטת מיזורי קרוי גם כן על שמו. נושאת המטוסים הארי ס. טרומן (USS Harry S. Truman CVN-75) קרויה על שמו. המרפסת בקומה השנייה של הבית הלבן מעל למרפסת הדרומית נבנתה בעת נשיאותו, ועל כן קרויה על שמו – "מרפסת טרומן" (Truman Balcony). ביתו שבקנזס סיטי הוא אתר היסטורי המופעל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנת הכרעות, כרך א', הוצאת עיינות, 1957
  • הארי ס. טרומן, זכרונותיו של הארי טרומן – שנות מסה ותוחלת, כרך ב', הוצאת עיינות, 1957

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • David McCullough, Truman. New York: Simon & Schuster. (1992) ISBN 978-0-671-86920-5
  • Margaret Truman, Harry S. Truman. New York: William Morrow. (1973) ISBN 978-0-688-00005-9
  • Robert Hugh Ferrell, Harry S. Truman: A Life. Columbia, Missouri: University of Missouri Press. (1994) ISBN 978-0-8262-1050-0
  • Robert Dallek, Harry S. Truman. New York: Times Books. (2008) ISBN 978-0-8050-6938-9
  • David Pietrusza, 1948: Harry Truman's Improbable Victory and the Year That Transformed America. New York: Union Square Press. (2011) ISBN 978-1-4027-6748-7

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמי
אחר

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McCullough 1992, pp. 24, 37.
  2. ^ USE OF THE PERIOD AFTER THE "S" IN HARRY S. TRUMAN'S NAME
  3. ^ McCullough 1992, pp. 27, 37.
  4. ^ דין אצ'יסון מסביר מדוע תמך טרומאן במדינת ישראל, הצופה, 6 באוקטובר 1969
  5. ^ אילן קפרוב, ‏החלטה אחת – חצי מיליון הרוגים: הנשיאים ששינו את ההיסטוריה, באתר ‏mako‏‏, ‏1 בנובמבר 2012‏
  6. ^ [McDonald, John W. (May 1984): "This committee saved billions in taxpayers' money by helping eliminate waste and fraud."
  7. ^ Thoughts Of A President, 1945, Eyewitness to History
  8. ^ McCullough 1992, pp. 595–597.
  9. ^ אניטה שפירא, בן-גוריון: דמותו של מנהיג, עמ' 117-116.
  10. ^ חנן בר-און, חמישה עשורים של יחסי ישראל-ארצות הברית
  11. ^ נתנאל לורך, בעיית ההיסטוריוגראפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 1, עמוד 67
  12. ^ Smith, Stephanie (18 במרץ 2008). "Former Presidents: Federal Pension and Retirement Benefits" (PDF). U.S. Senate Congressional Research Service. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2012. 
  13. ^ Time December 3, 1973.
  14. ^ Dallek 2008, pp. 149, 152.