ויליאם קובט

ויליאם קובט
William Cobbett

ויליאם קובט, דיוקן, צבע שמן, אולי מאת ג'ורג' קוק, סביב 1831 גלריית הדיוקנאות הלאומית (לונדון)
לידה	9 במרץ 1763 פרנהאם, הממלכה המאוחדת
פטירה	18 ביוני 1835 (בגיל 72) סארי, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	סארי
השכלה	Parktown Boys' High School
תפקיד	חבר הפרלמנט ה־12 של הממלכה המאוחדת (6 בינואר 1835–18 ביוני 1835) חבר הפרלמנט ה־11 של הממלכה המאוחדת (10 בדצמבר 1832–29 בדצמבר 1834)
מפלגה	המפלגה הליברלית

וִילְיֶאם קוֹבֶּט (באנגלית: William Cobbett ‏; 9 במרץ 1763 – 18 ביוני 1835) היה מחבר פמפלטים, עיתונאי, פוליטיקאי ואיכר אנגלי יליד פרנהאם במחוז סארי מדרום-מערב ללונדון. הוא נמנה עם סיעה אגררית שביקשה לבצע רפורמה בפרלמנט, לבטל "רבעים רקובים", לרסן את הפעילות הזרה ולהעלות את השכר, במטרה לצמצם את העוני בקרב פועלים בחקלאות ובעלי קרקעות קטנות. קובט תמך במיסים נמוכים יותר, בחיסכון, בביטול הגידור והתנגד לתקן הזהב של 1821. הוא התנגד לספסרי מושבים בפרלמנט, לסינקיוריסטים , ל"אוכלי מס" ביורוקרטיים ולסוכני מניות. הרדיקליות שלו קידמה את חוק הרפורמה של 1832 והשיגה עבורו את אחד משני מושבים חדשים שנוצרו בפרלמנט ברובע אולדהאם . הפולמוסים שלו נעים בין רפורמה פוליטית לדת, כולל אמנציפציה לקתולים . ספרו הידוע ביותר הוא Rural Rides (1830, בדפוס). הוא טען נגד המלתוסיאניזם, ואמר ששיפור כלכלי יכול לתמוך בגידול האוכלוסייה העולמית.

תחילת חייו

מקום הולדתו של ויליאם קובט

ויליאם קובט נולד בפרנהאם בסארי, ב-9 במרץ 1763, בנם השלישי של ג'ורג' קובט (George Cobbett), חקלאי ופונדקאי, ואן וינסנט (Anne Vincent). אביו לימד אותו קרוא וכתוב והוא החל לעבוד מגיל צעיר. לימים אמר: "אינני זוכר תקופה שבה לא התפרנסתי. עיסוקי הראשון היה גירוש ציפורים קטנות מזרעי הלפת, ואת העורבים מהאפונה". הוא עבד כפועל חקלאי בטירת פרנהאם , וכן עבד זמן קצר כגנן בגן המלך בגני קיו. חינוכו הכפרי העניק לו אהבה לכל החיים לגינון ולציד.

קריקטורה של קובט מתגייס לצבא. מתוך הרגיסטר הפוליטי של 1809. האמן ג'יימס גילריי.

ב-6 במאי 1783 הוא נסע ללונדון ושהה בה שמונה או תשעה חודשים כפקיד של עורך הדין מר הולנד בגרייז אין (אחת מ-4 אכסניות המשפט בלונדון). הוא הצטרף לגדוד הרגלים ה-54 (מערב נורפוק) בשנת 1783. בזמנו הפנוי, הוא שיפר את הידע שלו בדקדוק האנגלי. בין השנים 1785 ו-1791, קובט הוצב עם הגדוד שלו בניו ברנזוויק והפליג מגרייבסנד בקנט להליפקס בנובה סקוטיה. קובט היה בסנט ג'ון, פרדריקטון ובמקומות אחרים בניו ברנזוויק עד ספטמבר 1791, כאשר הוא הועלה בדרגות לדרגת סרג'נט מייג'ור (מקביל לרס"ר), הדרגה הבכירה ביותר של מש"ק.

קובט חזר לאנגליה עם הגדוד שלו, נחת בפורטסמות' ב-3 בנובמבר 1791. הוא השתחרר מהצבא ב-19 בדצמבר 1791. בווליוויץ' במהלך פברואר 1792, הוא התחתן עם אישה ילידת אמריקה, אן ריד (Anne Reid‏; 1774–1848), אותה פגש בזמן שהוצב בפורט האו בסנט ג'ון. ילדיהם היו אן (1795–1877), ויליאם (1798–1878), ג'ון (1800–1877), ג'יימס פול (1803–1881), אלינור (1805–1900) וסוזן (1807–1889).

מקלט בצרפת ובארצות הברית (1792–1800)

קובט פיתח עוינות כלפי כמה קצינים, חשד בהם בשחיתות, ואסף ראיות בעניין בזמן שהותו בניו ברנזוויק. ההאשמות שלו נגדם זכו להתעלמות. הוא כתב את "ידיד החייל" (The Soldier's Friend) ב-1792, במחאה נגד השכר הנמוך והיחס הקשוח של מגויסים לצבא הבריטי. הוא חש כי עומדים להגיש נגדו כתב אישום כתגמול, הוא ברח מבריטניה לצרפת במרץ 1792 כדי להימנע ממאסר. קובט התכוון להישאר שנה כדי ללמוד את השפה הצרפתית, אך עקב המהפכה הצרפתית ומלחמות המהפכה הצרפתית, הוא הפליג לארצות הברית בספטמבר 1792.

קובט הגיע לווילמינגטון והתיישב בפילדלפיה במהלך אביב 1793. קובט השתכר יפה בתחילה בכך שלימד אנגלית לצרפתים ותרגם טקסטים מצרפתית לאנגלית. מאוחר יותר הוא טען שהוא הפך לסופר פוליטי במקרה: במהלך שיעור באנגלית אחד מתלמידיו הצרפתים קרא בקול רם מעיתון ניו יורקי את נאומי קבלת הפנים ששלחו הדמוקרטים לג'וזף פריסטלי עם הגעתו לאמריקה, יחד עם התשובות של פריסטלי. תלמידו שיבח את הרגשות האנטי-בריטיים שבאו לידי ביטוי, והוא הסתכסך עם קובט, אשר החליט אז "לכתוב ולפרסם פמפלט להגנת ארצי". הפמפלט שכתב, "הבחנות על ההגירה של ד"ר פריסטלי" (Observations on the Emigration of Dr. Priestley), ושפורסם בעילום שם ב-1794, היה מתקפה אלימה על פריסטלי.

בשנת 1795, קובט כתב את "עצם לכרסם עבור הדמוקרטים" (A Bone to Gnaw for the Democrats), אשר תקף את המפלגה הדמוקרטית הפרו-צרפתית. הוא השיב למבקריו ב"בעיטה לביס" (A Kick for a Bite), שהייתה יצירתו הראשונה שפורסמה תחת השם הבדוי "פיטר פורקופין" (Peter Porcupine), כלומר "פיטר דורבן"; מבקר השווה אותו לדורבן, מה שמצא חן בעיניו. הוא צידד בפדרליסטים, שהונהגו על ידי אלכסנדר המילטון, מכיוון שהם היו ידידותיים יותר לבריטניה מאשר הדמוקרטים הפרו-צרפתיים בראשות תומאס ג'פרסון.

בינואר 1796, הוא החל לכתוב עלון חודשי, הצנזור (The Censor). הוא הופסק לאחר שמונה מהדורות, והוחלף על ידי "כתב העת של הדורבן" (Porcupine's Gazette), עיתון יומי שהודפס ממרץ 1797 עד סוף 1799. טליראן, בזמנו מרגל צרפתי באמריקה, ניסה אך לא הצליח לשחד את קובט כדי להצטרף לצידה של צרפת.

קובט פתח חנות ספרים בפילדלפיה ביולי 1796. חלון הראווה שלה הציג דיוקן גדול של מלך בריטניה ג'ורג' השלישי ובתוך החנות היה ציור ענק של "הניצחון המכריע של לורד האו על הצרפתים". תצוגה פרובוקטיבית זו משכה תשומת לב רבה. הוא הדפיס מחדש ופרסם חלק ניכר מהספרות של הלויאליסטים הקיצוניים שהייתה אז, כולל הביוגרפיה העוינת של ג'ורג' צ'אלמרס על תומאס פיין, וכן את הגרסה שלו, שבה יצר מחדש את עבודתו של צ'אלמרס המשובצת בהערות בוז.

לאחר שספרד כרתה ברית עם צרפת נגד בריטניה, הביע קובט את כעסו באמצעות עלונים נוספים שהיו ביקורתיים מאוד כלפי המלך הספרדי קרלוס הרביעי ב"כתב העת של הדורבן". שר החוץ הספרדי בפילדלפיה ביקש מממשלת ארצות הברית להעמיד לדין את קובט בגין הוצאת דיבה של המלך הספרדי. קובט נעצר ב-18 בנובמבר 1797. הוא נשפט בבית המשפט של מדינת פנסילבניה על ידי השופט הראשי תומאס מק'קין (שהיה גם חותנו של השר הספרדי). למרות הביקורת של מק'קין על קובט בנאום הסיכום, חבר המושבעים הגדול זיכה את קובט ברוב של קול אחד.

קובט גם פעל נגד הרופא וחסיד התנועה לביטול העבדות בנג'מין ראש, שייתכן שתמיכתו בהקזת דם כטיפול במהלך מגפת הקדחת הצהובה גרמה למקרי מוות רבים. ראש זכה בתביעת דיבה נגד קובט. קובט מעולם לא שילם במלואו את גזר הדין, קנס של 8,000 דולר, אלא ברח לניו יורק ובמהלך 1800 דרך הליפקס, נובה סקוטיה, לפאלמות' בקורנוול.

ממשלת בריטניה הייתה אסירת תודה לקובט על שתמך באינטרסים של בריטניה באמריקה: הדוכס מקנט בירך אותו בתור "הפטריוט הבריטי הגדול הזה"; הנציג הבריטי באמריקה, רוברט ליסטון , הציע לו "פרס כספי גדול" (שאותו דחה), ושר המלחמה , ויליאם וינדהאם , אמר שלקובט מגיע פסל זהב עבור השירותים שהוא העניק לבריטניה באמריקה.

חזרה לאנגליה והרגיסטר הפוליטי (1800–1810)

כתביו האמריקאים של קובט הודפסו מחדש בבריטניה, כאשר ג'ון רייט שימש כסוכנו. באוגוסט 1800 הזמין וינדהאם את קובט לארוחת ערב עם ראש הממשלה, ויליאם פיט הבן, ותורמים לעיתון אנטי-ג'קובין , כולל העורך ג'ורג' קנינג. ממשלתו של פיט הציעה לקובט את תפקיד העריכה של עיתון ממשלתי, אך הוא בחר להישאר עצמאי. העיתון שלו "הדורבן" (The Porcupine), הנושא את המוטו "ירא את אלוהים, כבד את המלך", החל ב-30 באוקטובר 1800, אך ללא הצלחה, והוא מכר אותו ב-1801. פחות מחודש לאחר מכן, הוא הקים את "הרגיסטר הפוליטי " (Political Register), עיתון שהופיע כמעט מדי שבוע מינואר 1802 עד 1835, שנת מותו של קובט. וינדהאם ופרנץ' לורנס הציעו את הרעיון של עיתון שבועי לקובט, ווינדהאם גייס את הכסף כדי לממן אותו באמצעות מנוי פרטי.

כאשר ממשלת בריטניה חתמה על הסכם שלום ראשוני עם צרפת באוקטובר 1801, התגלה קובט כאחד ממתנגדיה הבולטים, ובדפי "הדורבן" ובפמפלט "מכתבים ללורד הוקסברי" (Letters to Lord Hawkesbury), הוא גינה את ההסכם כמשפיל לבריטניה ומועיל לצרפת. כשהגיעו החדשות על האשרור ב-10 באוקטובר, סירב קובט להאיר את חלונות ביתו בחגיגה והוא הותקף על ידי המון, שניפץ את כל החלונות. כאשר נחתם הסכם אמיין במרץ 1802, קובט שוב סירב להאיר את חלונותיו וחיילים מגדוד הפרשים שלשומרי הסוסים המלכותיים נאלצו להגן על ביתו מפני ההמון.

מלחמה פרצה שוב בין בריטניה לצרפת במאי 1803 ונפוליאון תכנן לפלוש לאנגליה , כשהוא מקבץ את הגרנד ארמה בבולון-סור-מר. ביוני פנה היומון "דה מורנינג פוסט " לכל העיתונים להדפיס מאמרים "במטרה לעורר את העם להגנת המדינה". קובט הכין מיד את הפמפלט, "שיקולים חשובים לתושבי הממלכה" (Important Considerations for the People of the Kingdom), המזהיר את המדינה מפני ההשלכות של פלישה צרפתית. קובט דחה הצעת תשלום מהממשלה והפמפלט שלו פורסם בעילום שם ביולי. ראש הממשלה, הנרי אדינגטון, הורה לשלוח עותקים לכל קהילה באנגליה והייתה לכך השפעה מיידית על דעת הקהל.

קובט יצר ידידות קרובה עם וינדהאם, שהפך לפטרונו וחלק איתו את האנטי-ז'קוביניזם שלו ואת אהבתו לספורט כפרי ואתלטי. התנועה האוונגליסטית ניהלה קמפיין לרפורמה בענפי הספורט והבילויים של פשוטי העם, בכוונה להחליף התעמרות בשוורים , אגרוף, סינגלסטיק , היאבקות ומרוצים בבתי ספר של יום ראשון ושירי דת. ב"רגיסטר הפוליטי" מתח קובט ביקורת על העוינות של האוונגליסטים לענפי ספורט כפריים ואתלטיים, "המותחים את העצבים ומחזקים את המסגרת, המעוררים חיקוי במעשים של קושי וגבורה, ואשר משרים באופן בלתי מורגש כבוד, נדיבות ואהבת תהילה. גברים שנוצרו כך הם תלמידים שאינם מתאימים לבית הספר הפוריטני; לכן הכת עמלה ללא הרף על מנת למגר, סיבים אחר סיבים, את השרידים העלובים האחרונים של נימוסים אנגליים". קובט תמך בווינדהאם בהתנגדות לניסיונות בבית הנבחרים להעביר הצעות חוק נגד אגרוף והתעמרות בשוורים; הוא כתב לווינדהאם שהצעת החוק "נועדה לטפח את הפוריטניות במערכת".

אף על פי שבתחילה היה אנטי יעקוביני חריף, בשנת 1804 הטיל קובט ספק במדיניותה של ממשלת פיט, במיוחד החוב הלאומי העצום והשימוש המופקר בסינקיוריסטים ,, שקובט האמין שהם הורסים את המדינה ומגבירים את האנטגוניזם המעמדי. בהגיע שנת 1807, הוא תמך ברפורמטורים כמו פרנסיס בורדט (Francis Burdett) וג'ון קרטרייט.

קובט פרסם את "האוסף המלא של משפטי המדינה" (Complete Collection of State Trials) בין 1804 ל-1812 וצבר דיווחים של דיונים פרלמנטריים מ-1066 ואילך, אך קשיים כלכליים חייבו אותו למכור את המידע שלו לתומאס הנסארד ב-1812. תיעוד לא רשמי זה של הליכים פרלמנטריים נודע מאוחר יותר בשם הנסארד .

קובט התכוון לנהל מסע בחירות לפרלמנט במחוז הבחירה הוניטון ב-1806, אך שוכנע על ידי תומאס קוקרן, הרוזן העשירי מדונדונלד לערוך את מערכת הבחירות במקומו. שני הגברים ניהלו את מערכת הבחירות יחד אך נכשלו, לאחר שסירבו לשחד מצביעים על ידי "קניית" קולות. מצב זה עודד את התנגדותו למחוזות הרקובים ואת האמונה ברפורמה הפרלמנטרית.

כלא (1810–1812)

ויליאם קובט בכלא ניוגייט

קובט נמצא אשם בהוצאת דיבה בוגדנית ב-15 ביוני 1810, לאחר שהתנגד ב"רגיסטר" להלקאה באילי שבקיימברידג'שייר, של אנשי מיליציה מקומיים על ידי שכירי חרב מהנובר. במהלך השנתיים של כליאתו בכלא ניוגייט, הוא כתב את הפמפלט "נייר נגד זהב" (Paper Against Gold), שבו הזהיר מפני הסכנות שבכסף מנייר, ומאמרים ומכתבים רבים. עם שחרורו, בארוחת ערב לכבודו בלונדון השתתפו 600 איש ובהנחייתו של סר פרנסיס בורדט , שכמו קובט היה תומך נלהב ברפורמה פרלמנטרית.

"זבל בשני פני" (1812–1817)

עד 1815 המס על העיתונים הגיע לארבעה פני לעותק. מכיוון שמעט אנשים יכלו להרשות לעצמם לשלם שישה או שבעה פני עבור עיתון יומי, המס הגביל את תפוצת רוב כתבי העת לבעלי הכנסה גבוהה למדי. קובט יכול היה למכור רק כאלף עותקים בשבוע. אף על פי כן, הוא החל למתוח ביקורת על ויליאם וילברפורס על כך שהוא תמך בחוקי הדגן, למען עושרו האישי והתנגדותו להתעמרות בשוורים והתעמרות בדובים , ובמיוחד על הסכמתו לתופעת "הכושים השמנים והעצלים והצוחקים והשרים".

בשנת 1816 החל קובט לפרסם את הרגיסטר הפוליטי כפמפלט. כעת הוא נמכר בשני פני בלבד ובמהרה הייתה לו תפוצה של 40,000 עותקים. המבקרים כינו את זה "זבל בשני פני", ביטוי שקובט אימץ. הוא הפך לעיתון העיקרי שנקרא על ידי מעמד הפועלים. התועמלן הרדיקלי סמואל במפורד כתב מאוחר יותר:

בזמן הזה כתביו של ויליאם קובט הפכו לפתע בעלי סמכות רבה; הם נקראו כמעט ליד כל אח בקוטג' במחוזות התעשייה של דרום לנקשייר, במחוזות של לסטר, דרבי ונוטינגהאם; גם ברבות מעיירות התעשייה הסקוטיות. השפעתם נראתה במהירות. הוא הפנה את קוראיו אל הסיבה האמיתית לסבלם - שלטון שגוי; ולתיקון הראוי שלו - רפורמה פרלמנטרית.

זה הפך את קובט לאיש מסוכן. בשנת 1817 נודע לו שהממשלה מתכננת לעצור אותו בגין המרדה. עם הכוונה של הממשלה להשעות את צו ההביאס קורפוס, וחשש ממעצר על רקע כתביו המעוררים למרד לכאורה, ברח קובט שוב לארצות הברית. ביום רביעי, 27 במרץ 1817, הוא עלה בליברפול על האונייה "אימפורטר" בדרכו לניו יורק, מלווה בשני בניו הגדולים, ויליאם וג'ון.

מקלט בארצות הברית (1817–1819)

"רכיבות כפריות במחוזות הדרומיים, המערביים והמזרחיים של אנגליה", 1930.

קובט חי במשך שנתיים בחווה בלונג איילנד, שם כתב את "הדקדוק של השפה האנגלית" (Grammar of the English Language). בעזרת ויליאם בנבו , חבר בלונדון, הוא המשיך להדפיס את "הרגיסטר הפוליטי". הוא גם כתב את "הגנן האמריקאי" (The American Gardener‏, 1821), אחד מספרי הגינון המוקדמים ביותר שיצאו לאור בארצות הברית.

קובט ראה הרגלי שתיית אלכוהול בארצות הברית. הוא הצהיר ב-1819, "האמריקאים שומרים על הרצינות והשקט שלהם וההומור הטוב אפילו במשקה שלהם". הוא האמין ש"עדיף להם להיות רועשים ואוהבי מדון כמו השיכורים האנגלים; כי אז הזוועות של ההרגל הרע בולטות יותר לעין, והוא עשוי להיות פחות שכיח."

תוכנית לחזור לאנגליה עם שרידי כותב הפמפלטים הרדיקלי והמהפכן הבריטי-אמריקאי תומאס פיין (שמת ב-1809) הביאה לאובדן הסופי של השרידים. התוכנית הייתה להוציא מהקבר את שרידיו של פיין מהחווה שלו בניו רושל, ניו יורק, לקבורה מחדש הרואית באדמת מולדתו, אבל העצמות עדיין היו בין החפצים של קובט כאשר הוא מת 16 שנים מאוחר יותר. אין סיפור מאושר על מה שקרה להם לאחר מכן, אף על פי שבמשך השנים הועלו טענות לחלקים בגוף, כולל הגולגולת ויד ימין שלו.

קובט הגיע חזרה לבריטניה לליברפול באונייה בנובמבר 1819.

שארית חייו (1819–1835)

הכנסת מכונות דיש המונעות על ידי סוסים לחוות הייתה אחד הגורמים העיקריים למהומות סווינג

חזרתו של קובט לאנגליה הגיעה זמן קצר לאחר טבח פיטרלו. הוא הצטרף לרדיקלים אחרים בהתקפות על הממשלה והואשם בהוצאת דיבה שלוש פעמים בשנים הבאות.

בשנת 1820, הוא ניסה להיבחר לפרלמנט במחוז הבחירה של קובנטרי, אך סיים אחרון. באותה שנה הוא גם הקים משתלה בקנזינגטון, שם גידל עצים רבים מאמריקה הצפונית, כמו רוביניה בת-השיטה (Robinia pseudoacacia), ועם בנו, זן של תירס שהוא כינה "התירס של קובט". זה היה זן ננסי שנמצא בגן קוטג' צרפתי, שהתברר שהוא גדל היטב בקיץ הקצר יותר של אנגליה. כדי לסייע במכירת הזן, הוא הוציא ספר בשם "מסה על התירס של קובט" (A Treatise on Cobbett's Corn‏, 1828). בנוסף הוא גם כתב את "כלכלת הקוטג'" (Cottage Economy) הפופולרי שלו (1822), שלימד את בעלי הקוטג'ים כמה מיומנויות הנחוצות להסתפקות עצמית, כמו הכנת לחם, בישול בירה וטיפול בחיות משק.

תמיכה בעניים האנגלים ובמעמד הפועלים

קובט לא הסתפק בקבלת מידע עבור העיתון שלו, הוא יזם עבודה עיתונאית בעצמו - במיוחד על הנושא שאליו חזר שוב ושוב: מצוקת הכפריים האנגלים. הוא החל לרכוב ברחבי הארץ ולצפות באירועים בערים ובכפרים. ספרו Rural Rides ("רכיבות באזור הכפרי"), יצירה שקובט התפרסם בה, הופיע תחילה כסדרת כתבות ב"רגיסטר הפוליטי" מ-1822 עד 1826, ולאחר מכן בצורת ספר ב-1830. תוך כדי כתיבתו, כתב קובט גם את The Woodlands ("אזורי היערות", 1825), ספר על יערנות.

במוסף הראשון ל"רגיסטר הפוליטי", הגן קובט על סחר העבדים כנדרש למסחר הבריטי. לאחר שחוק סחר העבדים 1807 אסר על סחר בעבדים, כתב קובט ברגיסטר כי "אין אדם חושב בממלכה שאכפת לו מהחוק". בגיליון של הרגיסטר ב-30 באוגוסט 1823, פרסם קובט את "מכתב אל ויליאם וילברפורס" (Letter to William Wilberforce), תשובה למאמרו של וילברפורס "פנייה לדת, צדק ואנושיות של תושבי האימפריה הבריטית למען הכושים העבדים באיי הודו המערבית". כאן הוא תקף את תמיכתו של וילברפורס בחוק השילוב 1799 , שאסר על הקמת איגודי עובדים בקרב עובדים בריטים, ואמר: "מעולם לא עשית מעשה אחד, לטובת אותם פועלים, אלא מעשים רבים מאוד שעשית נגדם". המכתב לווילברפורס קיבל תפוצה נרחבת באזורי מעמד הפועלים ונתן דחיפה לביטול חוק השילוב ב-1824.

קובט עימת את המערכה של הרפורמים האוונגליסטים לביטול העבדות של השחורים כנגד תמיכתם ב"עבדות המפעל" של פועלים בריטים. הוא טען שעבדים שחורים זכו למזון, לבוש ומגורים טוב יותר מאשר פועלים בריטיים, והם זכו ליחס טוב יותר מצד אדוניהם. הוא כתב: "האם לא הדאגה, האם לא החרדה של אנגלי אנושי באמת תופנה כלפי הלבנים, במקום כלפי השחורים, עד שבכל מקרה, מצבם של הראשונים יהיה טוב כמו זה של האחרונים?". ב-1833 הצביע קובט בעד חוק ביטול העבדות, אך ברגיסטר הוא עדיין עימת את הדאגה של הפרלמנט לעבדים שחורים עם האדישות לסבלם של "עבדי בתי החרושת" הבריטיים.

אמנציפציה לקתולים

אף שלא היה קתולי דגל קובט בתקופה זו גם למען אמנציפציה לקתולים . בין 1824 ל-1826 הוא פרסם את "תולדות הרפורמציה הפרוטסטנטית" (History of the Protestant Reformation), מתקפה חזיתית נגד הנרטיב ההיסטורי הפרוטסטנטי המסורתי של הרפורמציה, והדגיש את הרדיפות הממושכות והעקובות מדם לעיתים קרובות של קתולים בבריטניה ובאירלנד. לקתולים עדיין נאסר באותה תקופה לעסוק במקצועות מסוימים או להיות חברי פרלמנט. אף על פי שהחוק כבר לא נאכף, רשמית היה זה עדיין פשע להשתתף במיסה או לבנות כנסייה קתולית. אף על פי שגם וילברפורס פעל ודיבר נגד אפליה נגד קתולים, קובט חידש את התנגדותו החריפה לרפורמטור הידוע, במיוחד לאחר שווילברפורס ב-1823 פרסם את הפנייה שלו למען העבדים השחורים באיי הודו המערבית. וילברפורס, שסבל זמן רב מבריאות לקויה, פרש שנה אחר כך.

ויליאם קובט (בחזית משמאל), ג'ון גולי (באמצע) וג'וזף פיז (מימין) (הקוויקר הראשון שנבחר לפרלמנט) מגיעים לווסטמינסטר, במהלך מרץ 1833. סקיצה מאת ג'ון דויל.

בשנת 1829, פרסם קובט את 'עצה לגברים צעירים' (Advice To Young Men), בו מתח ביקורת על המסה "על עקרון האוכלוסייה" (An Essay on the Principle of Population) מאת הכומר תומאס רוברט מלתוס. באותה שנה פרסם גם את "הגנן האנגלי" (The English Gardener), שאותו עדכן והרחיב מאוחר יותר. ספר זה הושווה לטובה עם ספרי גינון אחרים מאותה תקופה, דוגמת האנציקלופדיה לגינון (Encyclopædia of Gardening) של ג'ון קלאודיוס לודון .

קובט המשיך לפרסם תוכן שנוי במחלוקת ברגיסטר הפוליטי והואשם ביולי 1831 בהוצאת דיבה מרדנית על פמפלט בשם "מלחמה כפרית" (Rural War), שבה תמך במהומות סווינג , שבה פורעים ניפצו מכונות חקלאיות ושרפו ערימות שחת. קובט ניהל בעצמו בהצלחה את ההגנה שלו.

חבר בפרלמנט

קובט עדיין ביקש להיבחר לבית הנבחרים. הוא הובס במחוז הבחירה של פרסטון ב-1826 ובמנצ'סטר ב-1832, אך לאחר חקיקתו של חוק הרפורמה של 1832, זכה קובט במושב של אולדהאם .

בפרלמנט, קובט התמקד בתקיפת השחיתות בממשלה ואת חוק העניים של 1834 . הוא סבר שלעניים יש זכות להתחלק בעושר של הקהילה וכי חוק העניים הישן הוא הזכות האחרונה שנותרה לפועלים אנגלים, ושהיא מבדילה אותם ממדינות אחרות שאין להן הוראה כזו. מכיוון שחוק העניים החדש שלל מהאנשים את הזכות הזו לסעד, סבר קובט שהאמנה החברתית נפרצה ולכן חובת הנאמנות התמוססה. שבוע לפני מותו, הוא כתב לחבר: "לפני העברת חוק העניים, ביקשתי להימנע מהפסקת עוויתות. כעת אינני רוצה שהם ימנעו".

במהלך שלהי חייו, העיר חבר הפרלמנט תומאס בבינגטון מקולי, כי היכולות של קובט נפגעו בשל גילו המתקדם. מ-1831 ועד מותו ניהל קובט חווה בשם אש (Ash) בכפר נורמנדי (Normandy) במחוז סארי, קילומטרים ספורים ממקום הולדתו בפרנהאם . קובט מת שם לאחר מחלה קצרה ביוני 1835 ונקבר בחצר של כנסיית סנט אנדרו בפרנהאם .

מורשתו

קברו של ויליאם קובט בחצר כנסיית סנט אנדרו בפרנהאם.

קובט נחשב כעיתונאי שמרני מטבעו. הוא כעס על הממסד הפוליטי הבריטי המושחת, והפך ליותר ויותר קיצוני ואהדה לאידיאלים האנטי-ממשלתיים והדמוקרטיים. הוא הלל את אנגליה הכפרית במהלך המהפכה התעשייתית, שכלפי האחרונה לא הייתה לו אהדה. קובט קיווה שאנגליה תחזור להיות אנגליה הכפרית של שנות ה-60 של המאה ה-18, שבהן הוא נולד.

בניגוד לעמיתו הרדיקל תומאס פיין, קובט לא היה קוסמופוליטן בינלאומי ולא תמך בבריטניה רפובליקנית. הוא התגאה בכך שהוא לא "אזרח עולם... זה מספיק בשבילי לחשוב מה הכי טוב לאנגליה, סקוטלנד ואירלנד". כשהוא בעל זהות לאומית, הוא ביקר לעיתים קרובות מדינות יריבות והזהיר אותן שהן לא צריכות "להתרברב ולהתחצף לאנגליה". הוא אמר שהזדהותו עם הכנסייה האנגליקנית נובעת בין השאר משום שהיא "נושאת את שמה של ארצי". בצד אומץ ליבו ורדיפת הצדק שלו היה בעל דעות קדומות, גם ביחס ליהודים. בין הביוגרפים ההיסטוריים, איאן דייק (Ian Dyck) טען שקובט תמך ב"מצע של מפלגת המדינה של המאה השמונה עשרה"; אדוארד טנגייה לין (Edward Tangye Lean) תיאר אותו כ"טורי אנגלי ארכאי".

סגנון הכתיבה שלו זכה לפרודיה על ידי הוראס וג'יימס סמית' (Horace and James Smith) באוספה שלהם "נאומים דחויים" (Rejected Addresses‏, 1812).

קובט זכה לשבחים על ידי הוגים בעלי דעות פוליטיות שונות, כגון מת'יו ארנולד, קרל מרקס, ג. ק. צ'סטרטון, ריימונד ויליאמס, אדוארד פאלמר תומפסון ומייקל פוט.

סיפור מאת קובט שיצא לאור בשנת 1807 הפך את המונח "רד הרינג " (דג הרינג אדום) לפופולרי, במשמעות של הסחת דעת מבעיה חשובה.

בניו של קובט הוכשרו כעורכי דין וייסדו שותפות במנצ'סטר בשם קובטס (Cobbetts) לכבודו. המשרד התפרק בשנת 2013. בנו השני, ג'ון מורגן קובט (1800–1877), הלך בעקבותיו לפוליטיקה וכמו אביו נבחר לפרלמנט במושב של אולדהאם.

שמו של מקום הולדתו של קובט, פאב בפרנהאם שנקרא פעם "החוואי העליז" (The Jolly Farmer), שונה ל"ויליאם קובט". פסל פרש של קובט תוכנן לאתר בפרנהאם בשנת 2009, לאחר שכבר נקרא בית הספר יסודי על שמו.

לאחר מותו של קובט, בנג'מין טילי (Benjamin Tilly), ששירת את קובט כמלווה, מזכיר ומשרת, יזם את הקמת מועדון קובט (Cobbett Club). חברים במועדון שלחו עצומות לפרלמנט בדרישה לרפורמה קיצונית והפיקו פמפלטים ועלונים רדיקליים כדי לשמור על הפוליטיקה של קובט בחיים. חלקם עדיין זמינים בספריות. אגודת ויליאם קובט (William Cobbett Society), שבסיסה בפרנהאם, מפיקה מהדורה שנתית של 'הרגיסטר החדש של קובט', וחוגגת את חייו, יצירותיו ורוחו של קובט בפעילויות שונות, כולל רכיבה כפרית שנתית והרצאה.

לקריאה נוספת

• G. D. H. Cole, The Life of William Cobbett (Westport: Greenwood Press, 1971). ISBN 0837147816
• Ian Dyck, "Cobbett, William (1763–1835)", Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004.
• Daniel Green, Great Cobbett: The Noblest Agitator (Oxford: Oxford University Press, 1985). ISBN 0192818651
• G. K. Chesterton, William Cobbett (1925). ISBN 0-7551-0033-6
• Heath, Richard (1893). "William Cobbett" . The English Peasant. London: T. Fisher Unwin. pp. 245–291.
• Richard Ingrams, The Life and Adventures of William Cobbett, (2005) ISBN 0-00-255800-9
• Young, Penny (2009). Two Cocks on the Dunghill – William Cobbett and Henry Hunt: their friendship, feuds and fights. Twopenny Press. ISBN 978-0-9561703-3-0.
• M. L. Pearl, William Cobbett: A Bibliographical Account of His Life and Times, OUP (1953)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ויליאם קובט בוויקישיתוף

• ויליאם קובט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ויליאם קובט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

• The William Cobbett Society
• William Cobbett Exhibition - UK Parliament - Living Heritage
• Biography by Peter Landry
• Biography at the Dictionary of Canadian Biography Online
• Brief history: gives additional reference to The Political Register
• William Cobbett's Rural Rides on Vision of Britain
• Cobbett, William, (1763-1835), MP, author, journalist and publisher - UK National Archives
• 1803–2005: contributions in Parliament by William Cobbett