זיטה, נסיכת בורבון-פארמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
זיטה, נסיכת בורבון-פארמה
Zita Maria delle Grazie Adelgonda Micaela Raffaela Gabriella Giuseppina Antonia Luisa Agnese
Zita magyar királyné.jpg
דיוקן רשמי מ-1916
לידה 9 במאי 1892
לוקה, ממלכת איטליה ממלכת איטליהממלכת איטליה
פטירה 14 במרץ 1989 (בגיל 96)
ציצרס, שווייץ שווייץשווייץ
שם מלא זיטה מריה דלה גרציה אדליגונדה מיכאלה רפאלה גבריאלה ג'וזפינה אנטוניה לאויזה אגנס
מדינה האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית  האימפריה האוסטרו-הונגרית
מקום קבורה הקריפטה הקיסרית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן זוג קרל הראשון, קיסר אוסטריה
שושלת בית הבסבורג
תואר קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה
אב רוברטו הראשון, דוכס פארמה
אם מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל
צאצאים ראו בהמשך
פרסים והוקרה
מסדר צלב הכוכב עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Zita of Bourbon-Parma signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

זיטה מריה דלה גרציה אדליגונדה מיכאלה רפאלה גבריאלה ג'וזפינה אנטוניה לואיזה אגנס, נסיכת בורבון-פארמהאיטלקית: Zita Maria delle Grazie Adelgonda Micaela Raffaela Gabriella Giuseppina Antonia Luisa Agnese; 9 במאי 1892 - 14 במרץ 1989) הייתה אשתו של קרל הראשון, קיסר אוסטריה, וככזו הייתה הקיסרית האחרונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיטה (יושבת, קיצוני מימין) עם בני משפחתה
זיטה וקרל עם הקיסר פרנץ יוזף ביום חתונתם
זיטה עם בעלה קרל ובנה אוטו בטקס ההכתרה בבודפשט
ציור משנת 1916 של זיטה (יושבת במרכבה) ובנה בן הארבע, נסיך הכתר אוטו
דיוקן רשמי מ-1917
קרל, זיטה, וילדיהם, במהלך שהותם בשווייץ ב-1921
ילדיה של זיטה בספרד
בול עם דיוקנה של זיטה
קברה של זיטה בקריפטה הקיסרית

זיטה נולדה ב-9 במאי 1892 בעיר לוקה שבממלכת איטליה. אביה היה רוברטו הראשון, דוכס פארמה ואמה הייתה מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל. סבא מצד אמא של היה מיגל הראשון, מלך פורטוגל, וסבא רבא מצד אבא שלה היה שארל פרדינן, דוכס ברי. אביה הודח מכיסאו כשליט פארמה ב-1859, בעקבות איחוד איטליה. לפני נישואיו למריה אנטוניה הוא היה נשוי למריה פיה, נסיכת בורבון-שתי הסיציליות. היא ילדה לו שנים עשר ילדים (מתוכם שישה לקו בנפשם ושלושה מתו צעירים). ב-1882 מתה מריה פיה, ורוברטו נישא למריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל כעבור שנתיים. היא ילדה לו שנים עשר ילדים נוספים, אשר זיטה הייתה החמישית מביניהם. בסך הכל זיטה הייתה הבת ה-17 מבין 24 בניו של רוברטו. היא נקראה זיטה על שם הקדושה זיטה מלוקה.

המשפחה הגדולה נהגה לגור רוב השנה בטירה בעיר שוורצאו באוסטריה תחתית, ובקיץ לחזור ללוקה שבאיטליה. לצורך כך נשכרה רכבת מיוחדת. זיטה ואחיה למדו לדבר איטלקית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, פורטוגזית ואנגלית. היא העידה מאוחר יותר שפעם שאלה את אביה כיצד עליהם להגדיר את עצמם, והוא השיב: "אנחנו נסיכים צרפתים ששלטו באיטליה". בפועל, מבין 24 ילדים של רוברטו, רק שלושה, כולל זיטה, נולדו באיטליה. בגיל 10 נשלחה זיטה ללמוד בפנימייה בעיר זאנברג שבבוואריה. בסתיו 1907 היא עזבה את הלימודים עקב מותו של אביה. סבתא שלה, אדליידה מלוינשטיין-ורטהיים-רוזנברג שלחה אותה ואת אחותה פרנצ'סקה להשלים את לימודיהן במנזר קתולי באי וייט. חינוך זה הפך אותן לקתוליות אדוקות, והן עסקו רבות בפעילות צדקה. שלוש מאחיותיה של זיטה הפכו לנזירות, והיא עצמה שקלה ללכת בדרך זו תקופה מסוימת.

נישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסביבת טירת שוורצאו שבה התגוררה זיטה במשך רוב השנה, נמצאה וילה וורתולז אשר שימשה כמקום מגוריה של הארכידוכסית מריה תרזה, בתו של מיגל הראשון, מלך פורטוגל ודודתה מצד האם של זיטה. מריה תרזה הייתה גם גיסתו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה, ואמו החורגת של אוטו פרנץ, ארכידוכס אוסטריה. כילדה, ביקרה זיטה רבות אצל דודתה, ונפגשה שם מספר פעמים עם בנו של אוטו, הארכידוכס קרל. לאחר שכל אחד מהם נשלח להתחנך במקום אחר, הם לא נפגשו כמעט עשר שנים. ב-1909 מונה קרל למפקד רגימנט דרגונים שהוצב לא רחוק, ולפיכך הוא הגיע מדי פעם לבקר את סבתו החורגת. במהלך אחד מביקוריו, הוא וזיטה נפגשו מחדש, ואט אט החלו לגלות עניין רומנטי זה בזו. קרל, היה באותה תקופה השני בתור לרשת את השלטון על האימפריה האוסטרו-הונגרית. קודמו בתור, פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה, נישא בנישואים מורגנטיים לסופיה, דוכסית הוהנברג, ולפיכך ילדיו לא יכלו לרשת את הכתר. לפיכ, גורמים בחצר המלוכה הפעילו לחץ על קרל שיקים משפחה ויעמיד צאצאים שיוכלו לרשת את הכתר. בסתיו 1910 התפשטו שמועות על כך שזיטה התארסה עם קרוב משפחה רחוק שלה, חיימה, דוכס מדריד. קרל נלחץ מאוד, ומיהר לפגוש את סבתו אשר אמרה לו שאין אמת בשמועות. בעקבות כך, קרל החליט להתארס עם זיטה לפני שהיא תתארס עם מישהו אחר.

ב-13 ביוני 1911 הוכרז על אירוסיהם של קרל וזיטה. הם נישאו בטירת שוורצאו ב-21 באוקטובר. הקיסר פרנץ יוזף בן ה-81, שחיבב את אחיינו קרל, השתתף בחתונה בעצמו, בניגוד לחתונת פרנץ פרדיננד שבה לא השתתף. לכבוד חתונתם, אסטרואיד 689 Zita (אנ') שהתגלה על ידי יוהאן פאליזה נקרא על שמה של זיטה כמתנת חתונה.[1]

עם זאת, לנוכח העובדה שפרנץ פרדיננד היה במצב בריאותי טוב, קרל לא ציפה לרשת את הכתר אי פעם. המצב השתנה ב-28 ביוני 1914, עת נרצחו פרנץ פרדיננד ואשתו בידי גברילו פרינציפ. רצח זה הפך את קרל ליורש העצר של האימפריה. הרצח הוביל למשבר יולי, אשר בעקבותיו פרצה מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הייתה קשה מנשוא עבור זיטה. בעלה שרת בצבא האוסטרו-הונגרי בדרגת גנרל ופיקד על קורפוס ולאחר מכן על ארמייה. גם שניים מאחיה לחמו בצבא האוסטרו-הונגרי, אולם שני אחים אחרים שרתו בצבא בלגיה, אשר לחם כנגד הקיסרות הגרמנית - בעלת בריתה של אוסטריה. כמו כן, ארץ הולדתה של זיטה, איטליה, לחמה גם כן כנגד אוסטריה. לבקשתו של הקיסר, עזבו קרל וזיטה את ביתם ועברו לגור לצדו בארמון שנברון. זיטה בילתה זמן רב עם הקיסר הזקן אשר חיבב אותה מאוד. הקיסר נפטר ב-21 בנובמבר 1916, וקרל הוכתר כקיסר החדש.

קיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה

קרל וזיטה הוכתרו בבודפשט ב-30 בדצמבר 1916. חגיגות ההכתרה היו קצרות מהמקובל, כיוון שקרל סבר שלא בסדר לערוך חגיגות ממושכות בזמן מלחמה. קרל היה איש צבא מובהק, וקיסר הוא היה מפקדו העליון של הצבא האוסטרו-הונגרי. לפיכך הוא נמצא רוב הזמן במפקדתו בעיר באדן והותקן עבורו קו טלפון מיוחד כדי שיוכל להתקשר עם וינה. זיטה גילתה עניין רב במדיניות ובצבא, ולעיתים קרובות הופיעה בציבור כשהיא מלווה בקנצלר או אוחזת תדריכים צבאיים. היא התלוותה פעמים רבות אל בעלה בחזית, ועבדה כאחות בבית חולים לפצועי מלחמה. עם זאת, באביב 1917 התקרבה המלחמה לשנתה הרביעית, ואוסטריה כבר מאסה בה. קרל וזיטה הגו רעיון להשיג הסכם שלום נפרד עם מדינות ההסכמה. זיטה כתבה מכתב לאחיה סיסטו, נסיך בורבון-פארמה אשר שרת כקצין בצבא הבלגי, והזמינה אותו לבוא לבקר בחשאי בווינה. אמם, מריה אנטוניה, העבירה את המכתב לידיו באופן אישי. קרל גם הוא יצר קשר עם סיסטו דרך שווייץ הנייטרלית.

בהסכמת הצרפתים והבריטים, סיסטו הגיע לווינה עם תנאים מוכנים מראש. מדינות ההסכמה סירבו לנהל משא ומתן על הסכם שלום נפרד עם אוסטריה, אלא דרשו הסכם גם עם גרמניה. צרפת דרשה לקבל חזרה את אלזס ולורן מידי גרמניה, את שיקום עצמאותה של בלגיה, וכן דרשה שהאימפריה העות'מאנית תמסור את קונסטנטינופול לידי האימפריה הרוסית. לקרל לא היו בעיות עם תנאים אלו, שלא נגעו ישירות לאימפריה שלו, והוא שלח מסר סודי ובלתי רשמי לנשיא צרפת, אשר בו הוא מודיע על הסכמה עקרונית לשלוש נקודות אלו. קרל הבטיח להשתמש "בכל האמצעים ובכל ההשפעה האישית שלי". אולם גרמניה סרבה לנהל משא ומתן על אלזס-לורן, ולנוכח הצלחות מעצמות המרכז בחזית המזרחית וההתמוטטות הצפויה של רוסיה, סרבה בכלל לדבר על הסכם שלום. סיסטו המשיך במאמציו, ואף פגש את ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' בלונדון. לויד ג'ורג' הסכים להגיע להסכם נפרד עם אוסטריה, אולם עמדו לו למכשול מפקדי הצבא הבריטי אשר סירבו להסכים לכך.

באפריל 1918 נחתם הסכם ברסט-ליטובסק, אשר סיים את הלחימה בחזית המזרחית. בעקבות כך, נשא שר החוץ האוסטרו-הונגרי, הרוזן צ'רנין נאום בו הוקיע את ראש ממשלת צרפת ז'ורז' קלמנסו כגורם האחרון העומד בפני השלום באירופה. קלמנסו זעם, ופרסם את מכתביו של קרל אליו ואת מאמציו להגיע להסכם שלום מאחורי גבם של הגרמנים. אלו האחרונים זעמו, ואף התעוררו חששות לפלישה גרמנית לאוסטריה. צ'רנין טען שהדרך היחידה להציל את המצב תהיה התפטרות של קרל, אולם קרל סירב וצ'רנין הוא זה שהתפטר. קרל שלח הודעה לווילהלם השני, קיסר גרמניה בו הודיע לו כי סיסטו לא הוסמך להציג את המכתב ואת הצעות השלום, וכי אוסטריה מעולם לא שקלה להסכים להפקעת אלזס-לורן ובלגיה מידי גרמניה. הגרמנים הסכימו לסלוח, אולם דרשו מעורבות יתר של אוסטריה במלחמה. האירוע כולו נודע כ"פרשת סיסטו".

קריסת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם החתימה על הסכם ברסט-ליטובסק, היה לכאורה מצבה של אוסטריה יציב ביותר. ארבע מאויבותיה, רוסיה, סרביה, מונטנגרו ורומניה, הובסו לחלוטין. הלחימה בחזית האיטלקית עוד נמשכה, אולם הכוחות הגרמניים והאוסטרו-הונגריים שהו בעומק שטחה של איטליה. עם קריסת החזית המזרחית, צפוי היה שהגרמנים יעבירו את כל כוחותיהם ממנה ויסיימו לחלוטין את הלחימה בחזית המערבית. עם זאת, המצב הכלכלי הפנימי הלך והתדרדר ועורר, יחד עם מחיר הדמים הכבד, גלים של חוסר-שקט מבית, התקוממויות ושביתות, בפרט מצד סוציאליסטים שראו את המלחמה כמשחק של אריסטוקרטים לאומניים השולחים פועלים משני הצדדים להרוג אלה את אלה. במקביל גברה התסיסה בקרב הלאומים שהבחינו בחולשתה של האימפריה וביקשו לצאת לעצמאות. אף ראש ממשלת הונגריה, אישטוון טיסה, סירב לתקצב מזון לאוסטריה וביקש לנצל את וינה השוקעת לשם קבלת יתר השפעה וייצוג להונגרים במסגרת הצבא והממשל. דרישות הלאומים מצאו הד ב"ארבע עשרה הנקודות" שהציג נשיא ארצות הברית וודרו וילסון על מנת לשקם את אירופה.

קרל הביע נכונות לכנס מחדש את הפרלמנט, והציע לכל טריטוריה המוכנה לכך שותפות בקונפדרציה שתקום בשטחי האימפריה. אולם היה זה צעד קטן מדי ומאוחר מדי; הקבוצות האתניות השונות ראו את העצמאות כאפשרית, ולא נטו להתפשר על פחות מעצמאות מלאה. ב-14 באוקטובר 1918 כתב מזכיר המדינה של ארצות הברית רוברט לאנסינג לקיסר שארצו ומדינות ההסכמה לא יסתפקו בפחות מעצמאות לצ'כיה, סלובקיה ועמי סרביה הדרומית (יוגוסלביה), כך שאפילו אוטונומיה לא תספק אותן. ב-28 באוקטובר הכריזה צ'כוסלובקיה על עצמאותה. ב-31 באוקטובר הודיעה ממשלת הונגריה שהיא מסיימת את האיחוד הפרסונלי עם הקיסרות האוסטרית, והאימפריה הגיעה למעשה לקִצה, כאשר כל קבוצה מבססת עצמאות בשטחה על בסיס ממשל מקומי. הכישלון המוחץ בקרב ויטוריו ונטו בחזית האיטלקית וכיבוש טריאסטה, הובילו את הקיסר למסור הודעת כניעה, שנכנסה לתוקף רשמי ב-4 בנובמבר 1918 וסיימה את המלחמה. שבוע לאחר מכן שיחרר הקיסר את חייליו ונתיניו משבועת האמונים כלפיו כנציג בית הבסבורג וקיומה של האימפריה תם באופן מעשי. המשפחה הקיסרית עברה לארמון שנברון, ותוקף שלטונה הוגבל לאוסטריה בלבד. ב-11 בנובמבר הכין הפרלמנט מניפסט המודיע על ביטול המונרכיה והפיכתה של אוסטריה לרפובליקה. המניפסט הוגש בפני קרל וזיטה והם נדרשו לחתום. זיטה אמרה לקרל: "ריבון לעולם לא יכול להתפטר, הוא יכול להיות מודח... בכוח זה בסדר, אבל לוותר - לעולם, לעולם, לעולם לא, אני מעדיפה ליפול כאן לצידך. אז יהיה אוטו, וגם אם כולנו נהרג, עדיין יהיו הבסבורגים אחרים!". קרל סירב לחתום, אולם נתן את הסכמתו לפרסום המסמך. עוד באותו היום עזבה המשפחה הקיסרית את אוסטריה אל בית-הארחה המלכותי באקרטסאו, סמוך לגבולות הונגריה וסלובקיה. יום למחרת הוכרז על הקמת "הרפובליקה של אוסטריה הגרמנית".

חיים בגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על המשפחה הקיסרית עברו מספר חודשים קשים באקרטסאו, כשהם מתמודדים עם חוסר וודאות וחשש לגורל דומה לגורל משפחתו של ניקולאי השני, קיסר רוסיה. המשפחה קיבלה סיוע ממקור בלתי צפוי: סיקסטוס נפגש עם ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת, ושכנע אותו לסייע למשפחה הקיסרית. משלחת צבאית בריטית אורגנה ללא דיחוי בפיקודו של לוטננט קולונל אדוארד ליזל שטראוט, סטודנט לשעבר באוניברסיטת אינסברוק. שטראוט הצליח לארגן רכבת מאוסטריה לשווייץ, וב-24 במרץ עזבה המשפחה הקיסרית את אוסטריה תחת פיקוחם של חיילים בריטים.

המשפחה חיה בתחילה בשווייץ בסמוך לגבול האוסטרי, בטירת וארטג (Wartegg) אשר הייתה בבעלות משפחתה של זיטה. כעבור חודש אילצו אותם השלטונות השווייצריים לעבור לווילה ליד אגם ז'נבה, רחוק יותר מהגבול האוסטרי. תקוות בני המשפחה התעוררו מחדש ב-1920 עת עלה מיקלוש הורטי לשלטון בהונגריה והכריז על עצמו כעוצר הממלכה (כלומר ממלא מקומו של המלך בהיעדרו). רשמית היה קרל עדיין המלך של הונגריה, אולם הורטי שלח אליו שליחים בחשאי שינחו אותו לא לנסוע להונגריה לפני שהמצב יירגע. עם זאת, בהדרגה גברה שאפתנותו של הורטי. הוא סירב לאפשר לקרל לחזור לשלטון והמשיך לשלוט כעוצר ללא מלך. ב-1921 תבע קרל את כתר הונגריה, בטענה שעוצרותו של הורטי אינה חוקית כאשר יש מלך חוקי להונגריה. הדבר נתפס בעיני המלוכנים ההונגרים כבגידה של הורטי. הורטי, מצדו, נסמך חוקית על צידודו של הפרלמנט בחוסר הרצון להחזיר את קרל אל כס המלוכה. נראה שצעדו של הורטי נבע מאיומן של המדינות השכנות של הונגריה (צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה שאך-זה זכו לעצמאות) לפלוש להונגריה אם יעלה קרל על כס המלוכה שם.

באוקטובר 1921 נסעו קרל וזיטה לבודפשט ותבעו את הכתר. הורטי עצר את שניהם (זיטה הייתה באותו הזמן הרה עם בתם השמינית), ושלח אותם למעצר במנזר טיהאן. הורטי החליט לשלוח אותם לגלות מחוץ להונגריה. לאחר דיונים, נבחר האי מדיירה למטרה זו. הזוג הקיסרי הועבר לאי, אולם ילדיהם נותרו בשווייץ. בפברואר 1922 הצטרפו הילדים להוריהם במדיירה. ב-1 באפריל של אותה שנה מת קרל מדלקת סימפונות. מילותיו האחרונות היו "אני כל כך אוהב אותך." והופנו לזיטה. לאחר המוות, זיטה לבשה שחורים במשך שישים ושבע שנות אלמנות. בעקבות המוות, הודיע אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד, שארצו מוכנה להעניק מקלט למשפחת הנפטר. בתיאום עם הבריטים, עברה המשפחה למדריד. מלך ספרד הציע לזיטה אחוזה בעיר ליקיטיו שבמפרץ ביסקאיה. זיטה קיבלה את ההצעה, ומכיוון שלא רצתה להוות נטל כבד מדי על המדינה שאירחה אותה, התקיימה בעיקר מהכנסות פרטיות מנכסים באוסטריה שנותרו בידי בני הבסבורג.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכמה מילדיה הגיעו לבגרות, זיטה ביקשה למצוא עבורם מקום טוב יותר להתחנך מאשר ספרד. בספטמבר 1929 עקרה המשפחה לבלגיה והתיישבה בכפר ליד בריסל. בבלגיה, עמדה זיטה בראש בני הבסבורג הגולים, והמשיכה להאמין שיום יבוא ובנה אוטו יעלה לשלטון כקיסר באוסטריה. אוטו נהנה מתמיכה ציבורית ניכרת באוסטריה, ובין השנים 19311938 1,603 עיריות אוסטריות נתנו לאוטו תואר אזרח כבוד. ייתכן שהעם האוסטרי היה מחזיר את אוטו לשלטון, אילו לא הייתה מתלווה לכך חזרתם של כל בני בית הבסבורג. בנוסף גם עמד לו למכשול התנגדותם של צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, שחששו כי אזרחיהם ירצו גם הם להצטרף מחדש לשלטון בית הבסבורג. גישושים אלו נפסקו באחת ב-1938 בעקבות האנשלוס - סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית. בני הבסבורג התנגדו לנאציזם בחריפות, ובתגובה הורה רודולף הס על הוצאתו להורג של אוטו באופן מיידי, כאשר ייתפס. בהוראתו של אדולף היטלר, הרכוש האישי של בית הבסבורג הוחרם, ונאסר על בני הבסבורג להיכנס לאוסטריה. מנהיגי התנועה הלגיטימית האוסטרית, כלומר המונרכיסטים, נעצרו על ידי הנאצים והוצאו להורג ברובם. הדודנים של אוטו מקס, דוכס הוהנברג וארנסט, נסיך הוהנברג נעצרו בווינה על ידי הגסטאפו, ונשלחו למחנה הריכוז דכאו, שם נשארו בכל תקופת השלטון הנאצי.

ב-1940 פלשו הגרמנים לבלגיה. הטירה שבה זיטה גרה כמעט והופצצה בידי מפציצי הלופטוואפה, והיא נמלטה עם משפחתה לספרד, ומשם לפורטוגל. ממשלת ארצות הברית העניקה להם אשרת כניסה, והמשפחה עברה לניו יורק ומשם ללונג איילנד. זיטה התיישבה בסופו של דבר בקוויבק שבקנדה. ב-1941 היטלר ביטל באופן אישי את אזרחותה ואת אזרחות ילדיה, והם נותרו חסרי כל אזרחות. עובדה זו ניתקה את זיטה ממקורות ההכנסה שלה באירופה, ולאורך כל מלחמת העולם השנייה הא נאלצה לחיות בצמצום. בניה השתתפו במאמץ המלחמתי לצד בעלות הברית. אוטו עמד בקשר עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט וניסה לדאוג לעתידה של אוסטריה לאחר המלחמה. רוברט היה נציג בית הבסבורג בלונדון. פליקס וקרל לודוויג התגייסו לצבא ארצות הברית. רודולף הבריח את עצמו לאוסטריה בימים האחרונים של המלחמה כדי לסייע בארגון התנגדות לשלטון הנאצי. זיטה עצמה העבירה את השנתיים שלאחר סיום המלחמה באיסוף תרומות בקנדה וארצות הברית עבור אוסטריה והונגריה שניזוקו קשה במלחמה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה חזרו בניה של זיטה לאירופה, שם נישאו והקימו משפחות. ב-1952, החליטה גם זיטה לחזור ליבשת, והתגוררה בטירת ברג שבלוקסמבורג יחד עם אמה מריה אנטוניה. ב-1959 נפטרה מריה אנטוניה, וזיטה קיבלה הצעה לעבור לגור בעיר ציצרס שבמחוז גראובינדן בשווייץ. היא לא יכלה להיכנס לאוסטריה, כיוון שהחוק התיר כניסה רק של בני הבסבורג שנולדו אחרי 10 באפריל 1919. בשל כך, הא לא יכלה להשתתף בהלוויית בתה אדלהייד ב-1972, והדבר הכאיב לה מאוד. היא ניהלה מאבק עיקש לקבל את עצמותיו של בעלה, אולם לשווא. ב-1982 הותר לה לחזור לאוסטריה, לאחר שנעדרה ממנה שישה עשורים. היא ביקרה באוסטריה מספר פעמים, ואף התראיינה בטלוויזיה האוסטרית ובצהובונים שונים. לאחר יום הולדתה ה-90 היא פיתחה קטרקט בשתי העיניים. ב-1987 נחגג יום הולדתה ה-95 בציצרס ברוב פאר והדר, בהשתתפות בניה ונכדיה. בתחילת מרץ 1989 היא התקשרה לבנה אוטו ואמרה לו שהיא גוססת. המשפחה כולה הגיעה לציצרס והמתינה ליד מיטתה עד שנפטרה ב-14 במרץ. היא הייתה בת 96 במותה, והייתה האחרונה ששרדה מבין בניו של רוברטו הראשון, דוכס פארמה.

לווייתה של זיטה התקיימה ב-1 באפריל. ממשלת אוסטריה הסכימה שהיא תתקיים על אדמתה, בתנאי שבני הבסבורג ישאו בעלויות בעצמם. בלוויה השתתפו כ-200 מבני משפחות הבסבורג ובורבון-פארמה, לצד פוליטיקאים פקידי ממשל ונציגים בינלאומיים. האפיפיור יוחנן פאולוס השני שלח גם הוא נציג מטעמו. על פי בקשתה, לבה נעקר ונקבר לצד לבו של בעלה. גופתה הובאה לקריפטה הקיסרית בווינה. על פי המסורת, בשערי הקריפטה נקש מנחה הטקס על הדלת, והציג את הנקברת כ"הוד מלכותה הקיסרית והמלכה".

משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1911 נישאה לקרל הראשון, קיסר אוסטריה, בנם של אוטו פרנץ, ארכידוכס אוסטריה ומריה יוזפה, נסיכת סקסוניה, היא ילדה לו 8 ילדים:

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרלו השני, דוכס פארמה
 
מריה תרזה, נסיכת סבויה
 
שארל פרדינן, דוכס ברי
 
מריה קרולינה, נסיכת נאפולי וסיציליה, דוכסית ברי
 
ז'ואאו השישי, מלך פורטוגל
 
קרלוטה ז'ואקינה מספרד
 
קונסטנטין, נסיך הכתר של לוינשטיין-ורטהיים-רוזנברג
 
אגנס, נסיכת הוהנלוהה-לנגנבורג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרלו השלישי, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
לואיז מארי תרז, נסיכת ארטואה
 
 
 
 
 
מיגל הראשון, מלך פורטוגל
 
 
 
 
 
אדליידה מלוינשטיין-ורטהיים-רוזנברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רוברטו הראשון, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מריה אנטוניה, נסיכת פורטוגל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
זיטה, נסיכת בורבון-פארמה


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beeche, Arturo & McIntosh, David. (2005). Empress Zita of Austria, Queen of Hungary (1892–1989) Eurohistory. ASIN: B000F1PHOI
  • Bogle, James and Joanna. (1990). A Heart for Europe: The Lives of Emperor Charles and Empress Zita of Austria-Hungary, Fowler Wright, 1990, ISBN 0-85244-173-8
  • Brook-Shepherd, Gordon. (1991). The Last Empress – The Life and Times of Zita of Austria-Hungary 1893–1989. Harper-Collins. ISBN 0-00-215861-2
  • Harding, Bertita. (1939). Imperial Twilight: The Story of Karl and Zita of Hungary. Bobbs-Merrill Company Publishers. ASIN: B000J0DDQO

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Schmadel, Lutz D. (2007). Dictionary of Minor Planet Names – (689) Zita. Springer Berlin Heidelberg. עמ' 67. ISBN 978-3-540-00238-3. בדיקה אחרונה ב-20 בדצמבר 2018.