יוסף נייגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף נייגו
נייגו-3.jpg
יוסף נייגו, כשהיה בן 70 (1933)
לידה 1863
אדירנה, טורקיה
פטירה 8 בדצמבר 1945 (בגיל 82 בערך)
איסטנבול, טורקיה
מדינה טורקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה איסטנבול טורקיה
עיסוק אגרונום עריכת הנתון בוויקינתונים
בת-זוג לאה פאולינה מיטרני
מנהל מקווה ישראל
תקופת כהונה 1891 – 1904 (כ־13 שנים)
מפקח על פעילות יק"א במזרח התיכון
תקופת כהונה 1904 – 1923 (כ־19 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

יוסף נייגו (18631945) היה אגרונום אשר שימש כמנהל מקוה ישראל בשנים 1891–1904 ותרם רבות לפיתוחו. בשנים 1904–1923 שימש כיועץ של חברת יק"א ישראל (החברה היהודית להתיישבות) ועסק בעידוד התיישבות יהודית חקלאית במזרח התיכון. הגה את רעיון הקמת חוות סג'רה מטעם כל ישראל חברים (כי"ח) והביא לארץ ישראל את מטעי האבוקדו וההדרים. מנהל לשכת "בני ברית" באיסטנבול ומייסדה. סייע בהקמתו של בית הספר התיכון היהודי הראשון באיסטנבול והיה מנהלו הראשון.[1]

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נייגו בן 15

נולד באדריאנופול (היום: אדירנה) לעזרא נייגו ואשתו, שהייתה בתו של הרב הראשי משה רחמים במוירס. התחתן עם לאה פאולינה מיטרני, יוצאת בולגריה ובוגרת כי"ח.

נולדו להם בן ובת שמתו בגיל צעיר. הבן הבכור יצחק יעקב נייגו נולד בטורקיה ונפטר בגיל שנה במקווה ישראל בשנת 1895. בתו חנה נולדה במקווה ישראל ונפטרה בגיל שלוש בשנת 1899. שניהם נקברו בבית העלמין העתיק היהודי ביפו.[2]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למד בחדר ולאחר שהתייתם מאביו החל ללמוד בישיבתו הפרטית של דודו, הרב רפאל, בעיר אדירנה. בגיל 15 עבר נייגו ללמוד בבית ספר של כי"ח, ברוח האמנציפציה הצרפתית, ולמד עברית מפי ר' מנחם פרחי. למד תורה בבית ספר "Ecole Normale Orientale" מפיו של המזרחן יוסף הלוי. עקב הצטיינותו בלימודים נבחר על ידי כי"ח ללמוד בפקולטה לאגרונומיה בבית ספר הגבוה לחקלאות במונפלייה שבצרפת. נייגו סיים את לימודיו בהצטיינות, ונשלח על ידי כי"ח לארץ ישראל כדי למלא את תפקיד מנהל בי"ס מקווה ישראל.[1]

מנהל מקווה ישראל 1891–1904[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגיעו בשנת 1886 למקווה ישראל מונה נייגו לסגן מנהל בית הספר, שמואל הירש. לאחר ארבע שנות עבודה כמורה לחקלאות, הוא מונה ב-1891 למנהל. השכלתו כאגרונום סייעה להצלחתו להכשיר את תלמידיו, באמצעות לימודים תאורטיים ועבודה מעשית, כחקלאים טובים במקצועות חקלאיים רבים.

מינויו של נייגו למנהל הביא לגידול משמעותי במספר התלמידים. בשנים 1893–1896 הגיע מספרם ל-100, בשנת 1897 הגיע מספרם ל-150 ובשנים 1898–1901 הגיע מספר התלמידים ל-200. בשנים האלה נפתחו שערי בית הספר בפני בני המושבות. הנהלת בית הספר העדיפה תלמידים מהערים בארץ ומחו"ל ואילו האיכרים במושבות טענו שהם בנו את משקיהם בהדרכת אנשים מבחוץ והעדר ידע בחקלאות יגרום לסבל ולאובדן מרץ ואמצעים רבים. הושגה פשרה לפיה בית הספר יקלוט שני תלמידים מכל מושבה. עם התרבות התלמידים במקווה, פחתו שנות הלימוד משבע לחמש ואחר כך לארבע. התלמידים מהמושבות למדו רק שנתיים.[3]

דאגתו המיוחדת כמנהל מקוה ישראל הייתה להבטיח עתיד טוב ובטוח לבוגרי המוסד. הוא הקפיד לקלוט את תלמידיו מכל אחד מהישובים החלוציים של "חובבי ציון", כדי שיוכלו, בבוא הזמן, להכניס שיטות חדישות של עיבוד חקלאי ביישוביהם.[2]

סייע בהקמת בית הספר העברי הראשון ביפו בשנת תרנ"ג, 1893.[1]

בעקבות הוראה מהנהלת חברת כי"ח, שמניעיה לא ידועים, נפסק התשלום לתלמידים עבור עבודתם בשדות, ובתגובה התלמידים החלו בשביתה. השלטונות הטורקיים חשבו שמדובר במרד ואיימו לסגור את המוסד ולכן התלמידים הפסיקו את השביתה.[4]

יוסף נייגו עם המורים והעובדים במקוה ישראל 1892

שינויים במקווה ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נייגו הוסיף מבנים רבים למקווה ישראל וכך שיפר משמעותית את איכות ההוראה-הלמידה במוסד. הקים בנינים ומשרדים למורים ולפקידים, וחדרי שינה מרווחים בשביל התלמידים. הקים בית כנסת ואולמות מיוחדים לעיון וללימודים. בנה יקב, רפתות ואורוות, מעבדות לניסיונות כימיים, לולים ובית מרקחת. הרחיב את הפרדסים וגני הירקות. נטע עצי סרק והרבה לנטוע עצי פרי, כמו שקדים, זיתים, רימונים, בננות ואפרסקים. יזם ייעור אדמות יבשות ואדמת ביצות ועודד את נטיעת עצי אקליפטוס, האזדרכת, הברוש והרוביניה, המתאימים לאקלימה ולאדמתה של ארץ ישראל.[1]

בית הכנסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקווה ישראל

בית הכנסת נבנה בשנת 1896 כאשר נייגו היה מנהל מקווה ישראל.

היקב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקווה ישראל

היקב נבנה בשנת 1877 על ידי קבוצת חוצבים מומחים שהובאו מאיטליה.

ביקורו של הרצל במקוה ישראל ב-1898[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-27 באוקטובר 1898 הגיע הרצל לבקר במקווה ישראל. נייגו הופתע מביקור הפתע של המנהיג הציוני ומתוכניתו לפגוש למחרת את הקיסר הגרמני בשער בית הספר. תחילה היסס, כי כי"ח לא תמכה בעמדותיו הציוניות של הרצל, אבל אחר כך קיבל את הרצל בכבוד ובחיבה יחד עם אשתו וערך לו סיור נרחב בבית ספרו. הרצל גילה התעניינות רבה בכל דבר שהוצג לפניו. לאחר ביקורו במקווה כתב הרצל ביומנו "זהו בית ספר חקלאי מצוין".

מכתב תודה מהרצל לנייגו על עזרתו לארגן את הפגישה עם הקיסר הגרמני

לאחר מכן נייגו החל לארגן את בית הספר לקראת המפגש הצפוי של הרצל עם הקיסר הגרמני למחרת, 28 בחודש. נייגו דאג ששער יפו יהיה מקושט ומהודר בפרחים ושתלמידי בית הספר יעמדו בשער בית הספר בקבלת הפנים לקיסר ולפמלייתו. הרצל דאג שמקהלת בית הספר תשיר לפני הקיסר את ההמנון הגרמני.

המפגש בין הרצל לקיסר הגרמני נערך ב-28 באוקטובר 1898 והשאיר רושם רב על הנוכחים.[5]

סיוע למושבה נס ציונה כנציג יק"א 1897[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף נייגו היה נציג יק"א בארץ ישראל מאז 1894. הנהלת יק"א החליטה ב-1897, לאחר מותו של הברון הירש שהקים את החברה, בעקבות בקשתו של נייגו, להקציב 150 אלף פרנק לסיוע לאיכרים במושבות שלא נתמכו בידי הברון רוטשילד: רחובות, חדרה, משמר הירדן, גדרה ונס ציונה. נייגו ושמואל הוכברג, יושב ראש ועד המושבה ואדי אל חנין שלימים נקראה נס ציונה, עיבדו ביחד תוכנית להבראת המושבה, שהתבססה על תוספת קרקע למתיישבים, כך שלכל מתיישב יהיו 60 דונם, מהם 40 דונם כרם, 10 דונמים ירקות בהשקיה ו-10 דונמים פרדס הדרים, וכן בית אבן ורפת קטנה. כך יתאפשר להם לפרוע את ההלוואות שלקחו ממלווים פרטיים ביפו.[6]

ניהול משא ומתן על הרחבת בית חולים ביפו 1898–1899[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1898 היה נייגו מעורב במשא ומתן על רכישת אחוזתו של הקונסול האוסטרי האגופ פסקל ביפו, כדי להרחיב את בית החולים שער ציון הישן, בשכונת יפה נוף. זאת לאחר שבית החולים שנוסד ב-1890 לא הצליח לקלוט את החולים הרבים בעקבות מגפה שפרצה בעיר. הקונסול ביקש תמורת הבית ובו 25 חדרים וקרקע בשטח של כ-13 דונם, סכום של 75 אלף פרנק. הברונית קלרה הירש תרמה 4,500 פרנקים לבית החולים ושאר הכסף התקבל מתרומות של יהודים באירופה ובארצות הברית. באפריל 1899 הושלמה הרכישה.

כנציג אגודת "כל ישראל חברים" שסייע ברכישתו של 'בית פסקל', דרש נייגו שהנכס יירשם על שמו ויהיה מוסד רפואי עד עולם, "לשמש מגורי מרפא לחולים עניים יהודים, ספרדים, ואשכנזים, בעת חוליים". לפיכך נרשם המתחם כהקדש (ואקף) בבית הדין השרעי ביפו. נייגו קבע שלאחר מותו יעבור הפיקוח על ההקדש לחכם באשי של ירושלים ולראש העדה האשכנזית, לרב ראשי של צרפת ולמנהל מקווה ישראל, ולאחר מותם יעבור התפקיד לממלאי מקומם.

הבעלות על הנכס נמצאת כיום בדיונים משפטיים.[7]

מפקח על פעילות יק"א במזרח התיכון 1904–1923[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1904 סיים נייגו את תפקידו כמנהל מקווה, לאחר שבתו חנה מתה וחלה הידרדרות במצב הבריאותי של אשתו. נייגו התמנה למפקח על כל פעולות יק"א במזרח התיכון ועודד התיישבות חקלאית יהודית. בתפקיד זה היה נייגו מעורב בהקמת יישובים לפליטים יהודים ברחבי הקיסרות העות'מאנית. במהלך עבודתו הוא טיפל בצד החקלאי של מושבות יק"א בקפריסין, באחוזת סלובודקה-ליסנה בגליציה, במשתלת סורוקי בפלך בסרביה, ב"מסלה חדשה" ליד קושטא ובמושבות נוספות.

נייגו קיבל אישור מהשלטון העות'מאני לעסוק בניסויים חקלאים, ולצורך הוא נסע שלוש פעמים לארם נהריים לביצוע מחקרים מדעיים. הוא פרסם את ממצאיו, לפיהם ניתן לקיים התיישבות יהודית במושבות שונות.

כאחד מענפי פעולתו החשובים נחשב הטיפול במושבות יק"א בארץ ישראל. פרסם מחקרים רבים על ארץ ישראל: גדרה וואדי חנין, קסטינה, חדרה וסג'רה; גזר וואדי חווארת; על הקרקעות בסביבות טבריה, גשר ובנות יעקב; על החורן, הגולן והבשן.

לאחר חתימת הסכם לוזאן ב-1923, שלפיו נאסר על אנשים זרים לרכוש קרקע בטורקיה, נאלצה יק"א להפסיק את פעילותה במדינה זו.[1]

הרעיון להקים את חוות הפועלים בסג'רה 1892[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1892 העלה נייגו הצעה מעשית ראשונה להקים בארץ ישראל מערך התיישבותי שבמרכזו חוות פועלים. שתי פעולות הניעו אותו להגות את הרעיון. הראשונה הייתה שבשנת 1891 עסק נייגו על פי הנחיית כי"ח בארגון חזרתן של מספר משפחות עולים מארץ ישראל לארץ מוצאן (רוסיה). נייגו בחר את המשפחות העניות והאומללות, ועזר להן להשיג כרטיס לאונייה במחיר מוזל ודמי קיום שיאפשרו להן להתחיל מחדש את חייהן. השנייה הייתה העסקת פועלים יהודיים שעלו לארץ ישראל מרוסיה במקווה ישראל, כפועלים יומיים, במקום פועלים ערבים שעזבו את מקווה וחיפשו עבודה בשכר גבוה יותר. נייגו השתכנע שהעובדים היהודיים היו מוצלחים ויעילים בכמה רמות מעל הערבים, והיה מאד מרוצה מעבודתם. הם היו מסורים, אינטליגנטים, מנומסים וחסונים, מה שהראה לנייגו שאפשר לקדם אותם ולפתח איתם את הארץ.

נייגו הציע רעיון של הקמת חוות פועלים בסג'רה, כדי להכשיר בה עולים מרוסיה שרצו לעסוק בעבודה חקלאית בארץ. על פי הרעיון שלו, לאחר מיון והכשרת הפועלים בחווה, תהפוך החווה למושבה מן המניין והפועלים יקבלו את חלקות האדמה כהלוואה לטווח ארוך. לדעתו של נייגו, היתרון בתהליך היה הגדלת סיכויי העולים להפוך לאיכרים עצמאיים, בניגוד לפעמים הקודמות בהן קיבלו העולים את האדמות ללא לימוד והכשרה ולכן נכשלו.

כי"ח דחתה את הרעיון של נייגו, אך ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1896, חיבר אמיל מאירסון, המנהל המיועד של יק"א, הצעה דומה. לאחר אישור הצעתו של מאירסון על ידי יק"א ב-1898, התבקש נייגו, שהיה באותו זמן הנציג של יק"א בארץ, לאתר שטחי אדמה מתאימים להקמת החווה. נייגו סבר שהגליל התחתון הוא המקום המתאים להקמת מפעל התיישבות, והמליץ לרכוש את אדמות סג'רה וסביבתה, עקב התאמתן לגידולי פלחה. עד סוף המאה נרכשו עשרות אלפי דונמים של קרקע שהיו מיועדים להקמת החווה וההתיישבות הקשורה בה. לאחר הרכישה, בשנת 1900, החלה החווה לפעול וחיים מרגליות קלווריסקי מונה למנהל החווה.

כך התגשם חזונו של נייגו, שאפשר להצליח במפעל ההתיישבות בארץ ישראל, כאשר המתיישבים הם אנשים מבוגרים, חסרי ניסיון וחסרי הכשרה בעבודה חקלאית. תפיסתו של נייגו שיקפה רעיונות של יהודי צרפת, כמו קרל נטר ואמיל מאירסון, החל משנות ה-60 של המאה ה-19, שניתן לפתור את בעייתם של היהודים בארץ ושל העולים אליה ממזרח אירופה, עקב אנטישמיות ופרעות, רק על ידי הפנייתם לעבודת האדמה כמקור תעסוקה עיקרי, זאת בהיעדר תעשייה ומסחר בארץ.[8]

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910 נכנס נייגו לארגון "בני ברית" ונבחר באותה שנה לראש הלשכה באיסטנבול, ובתפקיד זה שימש עד יומו האחרון. יהודי איסטנבול העדיפו להצטרף לארגון "בני ברית", כי הם רצו לקחת על עצמם אחריות רבה יותר על גורל חברי הקהילה, ואילו כי"ח ניהלה מדיניות שהייתה מוכתבת מפריז. נייגו עזר בגיוס כספים מיהודי איסטנבול למען בניית בית הספר היהודי הראשון בעיר. כהוקרת תודה על תרומתו הרבה ליהודי טורקיה, ארגון "בני ברית" נותן כיום מלגות לסטודנטים יוצאי טורקיה שלומדים באוניברסיטאות בישראל.[9]

במלחמת העולם הראשונה נפסקה הפעילות של בתי הספר הזרים בטורקיה העות'ומאנית. לכן יהודי איסטנבול שהיו רגילים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר זרים, חיפשו באופן דחוף בית ספר יהודי תיכוני (לִיְצֵיאום). יוסף נייגו אסף את הכספים הדרושים והקים את בית הספר התיכון היהודי הראשון באיסטנבול, "בני ברית" ששמו שונה יותר מאוחר ל"יבנה". נייגו שימש בו בהתנדבות כמנהלו הראשון במשך כשלוש שנים (1914–1917).

עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, החלו מעצמות ההסכמה לשאת ולתת עם טורקיה. אז התעורר צורך דחוף בקרב יהודי טורקיה לייצוג הולם באותו משא ומתן. מאחר שהרב הראשי של הקיסרות העות'ומאנית, רבי חיים נחום, לא היה זמנית בנמצא, הקימו יהודי איסטנבול מועצה לאומית זמנית של הקהילה היהודית בטורקיה, ובחרו פה אחד ביוסף נייגו לנשיאה.

בהמלצותיהם של השגריר האמריקאי בטורקיה מוֹרְגֶנְטאו ושל נרסיס לוון, אשר שימש מאז 1896 נשיא חברת יק"א, הוזמן נייגו בשנת 1923 לנהל את קופת מלוה לעסקים קטנים “Caisse de petits pres de Constantinople” של הג'וינט.

בשנת 1929 ביקר נייגו בארץ ישראל ונהנה הנאה מרובה מהתפתחותו של מקווה ישראל בהנהלתו של תלמידו, אליהו קראוזה.

בשנת 1933, בהגיעו לגיל 70, חבריו ואוהדיו של נייגו כתבו לכבודו קובץ ספרותי בשם "משאות ונאומים" שהכיל את הביוגרפיה שלו, הרצאותיו וזיכרונותיו.

בשנת 1945 מת באיסטנבול, ונערכה לו הלוויה מפוארת שבה השתתפו כל יהודי העיר.[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אביבה שוורץ, מקווה ישראל מחזון למציאות, מקווה ישראל, 2006
  • יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל, אלחנן ריינר (עורכים). נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, מוגשים ליהושע בן אריה, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס 1999.
  • יוסף שפירא, מאה שנים למקווה ישראל: 1870–1970, תל אביב: תרבות וחינוך, 1970

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 דוד תדהר (עורך), "יוסף נייגו", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1267
  2. ^ 2.0 2.1 מידע שנמסר מעודד ישראלי וצפוי להתפרסם באתר מצבות מדברות
  3. ^ שפירא, 1970, עמוד 166
  4. ^ שפירא, 1970, עמ' 175-174
  5. ^ שפירא, 1970, עמ' 177–181, פרק: הרצל במקווה ישראל
  6. ^ אריה חשביה, נס ציונה, עיר עם לב של מושבה (תרמ"ג, 1883 – תשס"ג, 2003), פתח תקווה: עיריית נס ציונה, באמצעות הוצאת מלוא בע"מ, 2003, עמ' 56
  7. ^ דליה קרפלהוואקף היהודי, באתר הארץ, 2 בפברואר 2012
  8. ^ יורם מיורק, "המקורות הרעיוניים של חוות הפועלים בסג'רה", עמ' 376–383, בתוך יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל, אלחנן ריינר (עורכים), נוף מולדתו: מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל ובתולדותיה, האוניברסיטה העברית, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, תש"ס 1999
  9. ^ ארגון בני ברית ישראל - לשכת יוסף נייגו, הישגים - מנגישים השכלה גבוהה