יורם פרי

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יורם פרי
לידה 1944 (בן 79 בערך)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי סוציולוגיה תקשורת יחסי צבא-חברה
מקום לימודים
מוסדות
פרסים והוקרה פרס היצירה לסופרים עבריים (2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יורם פרי (נולד ב-1944) הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת מרילנד בארצות הברית, שם היה בעל קתדרה ע"ש אברהם וג'ק קיי ללימודי ישראל, הקים ועמד בראש המכון ללימודי ישראל ע"ש ג'וזף ואלמה גילדנהורן באוניברסיטת מרילנד. סוציולוג וחוקר תקשורת, שהיה בעבר העורך הראשי של העיתון "דבר", יועץ פוליטי של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ופעיל ציבור. בהיותו מרצה באוניברסיטת תל אביב, ייסד את מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה[1].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי (במקור פריצקי) נולד בירושלים למשפחה ירושלמית ותיקה. אבי המשפחה הגיע לארץ ישראל מפולין בשנת 1865 והשתקע ברובע המוסלמי של העיר העתיקה. המשפחה יצאה אל מחוץ לחומות העיר ב-1940. למד בבית הספר היסודי הדתי תחכמוני ובתיכון בית הכרם (היום תיכון ליד"ה)[2]. היה חניך ומדריך בתנועת הצופים ובמסגרת גרעין נתיב התגייס לנח"ל. בשנים 1962–1965 שירת ככתב צבאי של הירחון במחנה נח"ל. סיים את לימודיו לתואר הראשון והשני במדע המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בהצטיינות. הגיש את עבודת המאסטר שלו בשנת 1973 בנושא: "תהליכי גיבוש אליטה אזרחית חדשה - של קצינים בכירים במילואים". הדוקטורט שלו מבית הספר לכלכלה של לונדון, עסק במעורבות צבאית בפוליטיקה. הקריירה שלו התנהלה בשלושה מעגלים: תקשורת, אקדמיה ופעילות ציבורית[2].

תקשורת ועיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקריירה העיתונאית החלה כ"עיתונאי קטן" בשבועון הילדים הארץ שלנו ו"כתב נוער" במעריב לנוער. בעת שירותו בצה"ל היה כתב צבאי של הירחון במחנה נח"ל ואת רוב הקריירה העיתונאית שלו עשה בעיתון דבר[2]. החל ב-1965 כרפורטר, כותב כתבות, מאמרים וטור אישי, עורך עמודי פנים ועורך חדשות ראשי, מזכיר מערכת וסגן עורך. עם פרישתה של חנה זמר לגמלאות ב-1990, התמנה לתפקיד העורך הראשי של העיתון[3], תפקיד אותו מילא עד 1995.

פרי מונה לתפקיד לאחר שבמהלך שנות ה-80 נקלע העיתון לקשיים כספיים,וצבר חובות עקב גירעונות תפעוליים, ולמעשה סובסד על ידי ההסתדרות הכללית[4] בתפקידו כעורך ראשי חולל בעיתון שינויים רבים. בנוסף לעיצוב הגרפי החדשני, פרי עבודתו של המעצב ירום ורדימון וביטול כותרת המשנה "עיתון פועלי ישראל", נעשה העיתון פתוח ומגוון ויותר[5]. במסגרת זו היה "דבר" הראשון שפתח מדור מיוחד לקהילה הלהט"בית[6], הורחב הטיפול באוכלוסייה המזרחית ובתושבי הפריפריה, וצורף לעיתון מוסף עצמאי הפטיש, אותו ערכו, בין היתר חנה קים ובן-דרור ימיני[7].

השינויים במדיניות המערכת שינו את העיתון, אך הוא עדיין צבר גירעונות עמוקים וחיים רמון, ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה, החליט להפסיק את המימון לעיתון[8]. פרי פעל למניעת הסגירה של העיתון וב-1995 פרש. לעורך העיתון מונה רון בן ישי שאף שינה את שם העיתון ל"דבר ראשון" אך לאחר כשנה נסגר העיתון[9].

במשך השנים כתב מאמרים בכתבי עת שונים, הגיש תוכניות ברדיו ובטלוויזיה ופרסם בתקשורת הבינלאומית. היה חבר בוועדת העורכים ובשנים 1993–1995 כיהן כיו"ר הוועדה. היה חבר מועצת העיתונות וחבר נשיאות המועצה. היה חבר במערכת ועורך של כתבים אקדמיים. בשנת 2009 הקים את כתב העת ISR (Israel Studies Review), כתב העת של האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל והיה עורכו הראשי עד 2021.

פעילות ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970, בהיותו כתב פוליטי ב"דבר" הוזמן על ידי מזכ"ל מפלגת העבודה אריה (לובה) אליאב באותם ימים, להיות דובר המפלגה[10], תפקיד אותו מילא עד 1975. היה נציג מדיני של מפלגת העבודה באירופה ובלשכה של האינטרנציונל הסוציאליסטי בלונדון[11]. זה היה תפקיד מדיני ששימש צינור קשר בין הנהגת מפלגת העבודה לצמרות המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות באירופה[12]. בשנים אלו טווה קשרים הדוקים עם כמה מהמנהיגים הבולטים של השמאל האירופאי בשנות ה-70, בין השאר עם הרולד וילסון מבריטניה, וילי ברנדט מגרמניה, פרנסואה מיטראן מצרפת, ברונו קרייסקי מאוסטריה ועם שורה ארוכה של חברי פרלמנט ממדינות אלה[2].

היה הישראלי הראשון שיצר קשרים עם ההנהגה החדשה של המפלגה הסוציאליסטית בספרד, כאשר פעלה עדיין במחתרת. המפלגה, בראשות פליפה גונסאלס הגיעה לשלטון בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו ב-1977[2].

כששב יצחק רבין מכהונתו כשגריר ישראל בארצות הברית ב-1973 ונכנס לפעילות מפלגתית במפלגת העבודה, היה פרי, שהיה אז דובר המפלגה, אחד מיועציו הקרובים. יחד עם דב צמיר ניהל את מערכת הבחירות שלו, ולאחר שנבחר רבין כמועמד המפלגה לראשות ממשלה, היה יועץ פוליטי שלו[13].

פרי היה פעיל בארגונים חברתיים שונים, ובעיקר ארגונים לשינוי חברתי. היה חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל והנשיא הבינלאומי שלה בשנים 2000–2002. היה חבר הנהלת מכון ון ליר בירושלים, חבר הוועדה המייעצת למבקר המדינה ועוד. ב-1995 יזם יחד עם שירה הרצוג שעמדה בראש קרן כהנוב את פרויקט "מלגות מעוף"[14] שנועד להגדיל את מספר המרצים הערבים אזרחי ישראל במוסדות להשכלה גבוהה.

קריירה אקדמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחזר מהשהות בלונדון ב-1981 שילב פרי את עבודתו העיתונאית ב"דבר" עם הוראה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל־אביב[2]. בתקופה זו עיבד את עבודת הדוקטורט שלו לספר שיצא באמכלית "Between Battles and Ballots: Israeli Military in Politics" ב-1983[15]. כעבור ארבע שנים באוניברסיטת תל אביב נסע לארצות הברית, שם שימש כפרופסור אורח באוניברסיטת הרווארד ובדארטמות' קולג' במשך שנתיים. כששב עם משפחתו לישראל חזר לעבוד "דבר" במשרה מלאה ופרש מהאקדמיה[2].

בתום עבודתו כעורך ראשי ב"דבר" ב-1995, הצטרף לחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, משם עבר למחלקה לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, שם יסד ועמד בראש מכון חיים הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה. היה מרצה וחוקר אורח במכון למחקרים אסטרטגיים בתל אביב, כמו גם באוניברסיטאות ומכוני מחקר בעולם, בין השאר באוניברסיטת הרווארד, במכללת דארטמות', אמריקן יוניברסיטי, US Institute of Peace ועוד. פרי זכה בפרסים בינלאומיים, ובהם מלגת פולברייט היוקרתית, וחמישה מספריו קיבלו גם הם פרסים ישראליים ובינלאומיים.

תחומי מחקרו ופרסומיו של פרי כוללים יחסי חברה-צבא ובמיוחד יחסי צבא-פוליטיקה, סוציולוגיה פוליטית ותקשורת פוליטית, ובתוך כך יחסי צבא-תקשורת וסוגיות בחקר הדמוקרטיה[16]. כתלמידם של הפרופסורים שמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק ודן הורוביץ חקר את מעורבות צה"ל בפוליטיקה הישראלית והפריך את ההנחות שהיו מקובלות עד ראשית שנות ה-70, לפיהן קיים בישראל המודל האינסטרומנטלי והצבא אינו מעורב בפוליטיקה.

מחקריו של פרי הראו, כי בישראל מתקיים מודל אחר, דואלי, לפיו הצבא כפוף אמנם לדרג המדיני, אבל בפועל מהווה גורם פוליטי אקטיבי. בכך היה פרי החלוץ בין חוקרי הדור השני של חוקרי יחסי צבא פוליטיקה, כשתיאר את יחסי דרג מדיני דרג צבאי כיחסי "שותפות צבאית פוליטית".

בתחום התקשורת הפוליטית טיפל פרי בשינוי שחוללה התקשורת במערכות הפוליטיות עם חדירת "הלוגיקה של המדיה" לשדה הפוליטי ויצירת ה"פוליטיקשורת". הוא חקר את פעולתם של מנהיגים פופוליסטיים דוגמת ברלוסקוני, קרלוס מנם ובנימין נתניהו, וטבע את המושג "טלה-פופוליזם" בספר: "Telepopulism: media and politics in Israel".

בעקבות רצח יצחק רבין חקר פרי את הרצח, התהליכים החברתיים והפוליטיים שהביאו לו, וכן סוגיות של הנצחה וזיכרון קולקטיבי. הוא פרסם על כך שלושה ספרים באנגלית ואחד בעברית "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל".

ב-2017 התפרסם על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי ספרו "מלחמות מונחות תקשורת: פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של ישראל". התיזה המרכזית בספר קובעת כי תהליך המדיאטיזציה (Mediatization) שעוברת החברה בת זמננו הביא לשינוי גם באופייה של המלחמה. במלחמות החדשות, ובהן גם מלחמתה של ישראל נגד ארגונים חתרניים וארגוני טרור, המימד הקינטי, הפיסי, פסק להיות היחיד ונוסף לו גם המימד התודעתי.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשוי לדר' פנינה פרי, שפיתחה את תחום לימודי המגדר וחינוך במכללת לוינסקי וכן לימדה באוניברסיטת מרילנד[17]. לזוג בן ושתי בנות.

ספרים ומונוגרפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרי פרסם יותר מ-80 מאמרים ושישה ספרים אקדמיים בנוסף למאות המאמרים שפרסם בעיתונות בישראל ובעולם. ספרו "יד איש באחיו, רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל", ראה אור ב-2005[18], ועליו זכה פרי בפרס מטעם המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שבמשרד ראש הממשלה[19]. ספרו "Generals in the Cabinet Room: How the Military Shapes Israeli Policy" ("גנרלים בחדר הממשלה: כיצד משפיע צה"ל על קביעת המדיניות בישראל") ראה אור ב-2006 וזכה לפרס מאת ארגון המו"לים האקדמיים בארצות הברית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מלחמות מונחות תקשורת: פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה"ל המכון למחקרי ביטחון לאומי, תל אביב 2017.
  • יד איש באחיו : רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל בבל ידיעות אחרונות, תל אביב תשס"ה 2005[20].
  • Reissue of Between Battles and Ballots: Israeli Military in Politics, Cambridge UK and New York: Cambridge University Press, 2009
  • Generals in the Cabinet Room: How the Military Shapes Israel Policy, Washington DC: US Institute of Peace, 2006[21].
  • Tele-Populism: Media and Politics in Israel in the 1990’s, Stanford: Stanford University Press, c2004
  • The Israeli Military and Israel’s Palestinians Policy, Washington DC: US Institute of Peace Press (65 pp), 2002
  • The Assassination of Yitzhak Rabin, (ed. and contributor of 4 chapters), Stanford: Stanford University Press, c2000
  • Between Battles and Ballots: Israeli Military in Politics, Cambridge UK and New York: Cambridge University Press., c1983

מבחר ממאמריו האקדמיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • השפעת מלחמת ששת הימים על העמקת הפער ביחסי חברה-צבא בישראל, שישה ימים וחמישים שנה (קובץ בעריכת גבי סיבוני, קובי מיכאל וענת קורץ). תל אביב: המכון למחקרי ביטחון לאומי, עמ' 241–250, 2017
  • התפשטות טריטוריאלית והתפרקות חברתית, ישראל 2048 (קובץ בעריכת שלמה חסון, עודד קוטוק, דורון דרוקמן ודוד רוטר). ירושלים: מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים, עמ' 109–117, 2016
  • האם לא הגיעה העת להכשיר את הקצונה הבכירה לפוליטיקה? צבא ואסטרטגיה, 6 (3): 17-38, 2014
  • שינויים קוסמטיים או שינויים מהותיים? יחסי תקשורת-ביטחון בראשית המאה העשרים ואחת, מסגרות מדיה, 153-168, 2007
  • ממדינת מפלגות לטלה-פופוליזם, פנים, 9, עמ' 17–23, 1999
  • רקוויאם לדבר שאיננו, קשר, מב, 25, עמ' 28–40, 1999
  • האמנם החברה הישראלית מיליטריסטית? זמנים: רבעון להיסטוריה, 56: 94-112, 118, 1996
  • Peri, Y. Why was the IDF mobilized to fight against the Corona epidemic? In Meir Elran, Carmit Padan, Amichai Cohen, Idit Sgafran-Gitelma, (eds) Civil Military relations in the shadow of the corona, a special report by INSS, 2020.
  • Peri, Y. The Time has Come for a New Security Paradigm, Memorandum No. 195, INSS, October 2019.
  • Peri, Y. Afterword: Rabin: From Mr. Security to Nobel Prize Winner, in The Rabin Memoirs, Berkeley: California University Press (pp. 339-380), 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממאמריו

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור: אודות מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 שרית ישי לוי, אמרתי עשיתי נפגשתי פעלתי, חדשות, 12 באוקטובר 1990
  3. ^ אפי לנדאו, מירב ארלוזורוב, עורך ראשי חדש ל"דבר": יורם פרי. העורך האחראי: דני בלוך, חדשות, 1 באוקטובר 1990
    אבשלום גינוסר, ד"ר יורם פרי ־ העורך הראשי של העתון דבר, מעריב, 1 באוקטובר 1990
  4. ^ חיים ברעם, נפל דבר, כל העיר, 1 בספטמבר 1989
    אפי לנדאו, עיתון "דבר׳ שוב בהפסדים; בהסתר' שוקלים למכור אותו, חדשות, 28 בדצמבר 1989
  5. ^ יורם פרי, דבר חדש בא למדינה!, חדשות, 30 במאי 1991
    יגאל לביב, אולטימטום ל"דבר" להחזיר את הלוגו, חדשות, 9 ביוני 1991
  6. ^ יהל פרג', ‏גאווה / מדור 'הומוגני' פתח לקוראי 'דבר' צוהר לחיי להט"ב בישראל של שנות ה-90, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 13 ביוני 2020
  7. ^ יוסי דהאן, על דודו גבע, באתר "העוקץ", 16 בפברואר 2005
  8. ^ חיים ביאור, געגועיי לעיתונות המפלגתית, באתר הארץ, 24 באוגוסט 2006
  9. ^ כתב "העין השביעית", "דבר ראשון" ניצל מסגירה וממשיך להופיע, באתר העין השביעית, 1 במרץ 1996
  10. ^ י. פרי דובר העבודה, על המשמר, 10 באפריל 1970
  11. ^ מ. שמריהו, יורם פרי מונה לנציג המדיני של "העבודה" באירופה, מעריב, 5 בספטמבר 1974
  12. ^ מארק סגל, מחר, האינטרנציונל הסוציאליסטי, על המשמר, 25 בנובמבר 1976
  13. ^ דורית גפן, ערב הוועידה – מטות שני מועמדי "העבודה" מודיעים שהניצחון בכיסם, על המשמר, 21 בפברואר 1977
  14. ^ מקור: על מלגות מעוף באתר המועצה להשכלה גבוהה
  15. ^ ספר מרתק על היחסים בין ממשל וצבא, "העולם הזה", גיליון 2373 מ-23 בפברואר 1983, עמוד 16
  16. ^ שלמה פרנקל, היצוא הסודי של הנשק - מחקר חדש על הקומפלקס הצבאי־תעשייתי בישראל, חדשות, 8 באוגוסט 1984
  17. ^ פנינה פרי, לנשים יש כנראה סדרי עדיפות משלהן, באתר הארץ, 23 באפריל 2002
  18. ^ יהושע סימון, ‏ביום ההוא, בזמן הזה, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2005
  19. ^ מירב לוי, פרס ראש הממשלה הוענק לפרופ' יורם פרי, 03/04/2006, nfc
  20. ^ סקירה: זאב גלילי, מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם, 28 בדצמבר 2005
  21. ^ סקירה: יגיל לוי, יש לנו צבא חזק. ומה חוץ מזה?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2006
עורכי עיתון דבר
ברל כצנלסון • זלמן שזר • הרצל ברגר • יחיאל הלפרן • חיים שורר • יהודה גוטהלף • חנה זמר • יורם פרי • דניאל בלוך • רון בן ישי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=יורם_פרי&oldid=37430894"