בית שיזופולי

(הופנה מהדף ילדי סלבינו)
בית שיזופולי
Sciesopoli Casa
Jewish Sciesopoli of Selvino(Bergamo - Italy).jpg
מידע כללי
סוג בית מגורים עריכת הנתון בוויקינתונים
על שם Amatore Sciesa עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום Selvino עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איטליהאיטליה איטליה
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה ? – 1933
תאריך פתיחה רשמי 1933 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל Paolo Vietti-Violi עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 45°47′27″N 9°45′27″E / 45.79075°N 9.7575277777778°E / 45.79075; 9.7575277777778
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שיזופולי (Sciesopoli) הוא שמו של מתחם בעיירה סלבינו, שלמרגלות האלפים בצפון איטליה, אשר שימש משנת 1933 ועד סוף מלחמת העולם השנייה כמעון קיץ לילדים מטעם המפלגה הפשיסטית. לאחר המלחמה הוסב על ידי חיילי הבריגדה היהודית, בראשותו של משה זעירי, ל"בית עליית הנוער". בבית התגוררו בתקופות שונות לאחר המלחמה כ-800 ילדים יהודים משארית הפליטה אשר הגיעו לאיטליה בדרכם לארץ ישראל. ילדים אלה נודעו בשם "ילדי סלבינו". "בית עליית הנוער" פעל בין ספטמבר 1945 לנובמבר 1948.[1]

שיזופולי הפאשיסטי – בית נופש לנוער איטלקי פשיסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם שיזופולי הוקם ב-1933 על ידי האדריכל האיטלקי פאולו ויאטי ויאולי (Paolo Vietti Violi) בעיירה סלבינו שבפרובינציית ברגמו באיטליה, ופעל עד שנת 1943. המתחם ממוקם בדרך קרדו 64 (Via Cardo). המתחם נקרא על שמו של אנטוניו שיאזה (Antonio Sciesa), גיבור התנועה הלאומית האיטלקית, סנדלר ממילאנו שהוצא להורג ב-1840 על ידי האימפריה האוסטרית, בשל השתייכותו לתנועה האנטי-אוסטרית. המתחם כולל את מבנה הבית ואת הפארק שסביבו. שטח המבנה הוא 6000 מ"ר ושטחו של הפארק הסובב אותו 27,500 מ"ר.

המתחם נבנה בתמיכתם של תורמים רבים אשר שאפו להקים מתחם הכשרה מודרני לספורטאים. בראש רשימת התורמים התנוסס שמו של בניטו מוסוליני, אשר תרם 5000 לירות איטלקיות מכיסו להקמת המבנה. מרבית התורמים תרמו עד כ-100,000 לירות מכיסם. המתחם כלל חדרי מגורים, אולם התעמלות, אולם קולנוע, בריכת שחייה, חדרי משרדים, כיתות לימוד ומלאכה, מרפאה, חדרי שירותים, מחסנים ומגרש למסדרים.[2]

מיד לאחר הקמתו ועד לסוף מלחמת העולם השנייה שימש המתחם כבית נופש ופנימייה לבני נוער ממשפחות האליטה הפאשיסטית במילאנו. בני הנוער נשלחו למקום בחודשי הקיץ על מנת להכשירם לקראת הצטרפותם כחברי המפלגה הפאשיסטית הלאומית. בני הנוער התחלקו לשתי קבוצות, "ילדי הזאבה" (Figli della Lupa) היו הקבוצה הצעירה, ו"הבלילה" (Opera Nazionale Balilla) היו הקבוצה הבוגרת. המקום נוהל על ידי המפלגה, שדאגה להטמיע בנערים את עקרונות האידאולוגיה הפאשיסטית באמצעות תליית דגלים ותמונות של מוסוליני, ושימוש בסיסמאות פשיסטיות. בני הנוער עסקו בפעילויות ספורטיביות ובתרגילי סדר צבאיים. הם ערכו מפקדים ויצאו למסעות בהרי האלפים. פעולות אלה שימשו כהכנה לגיוסם לצבא. בנוסף, שימש המתחם גם כמרכז חברתי, והתקיימו בו מסיבות, הוקרנו סרטי קולנוע והצגות.[2]

ב-25 ביולי 1943 הצביעה המועצה הפאשיסטית העליונה על הדחתו של בניטו מוסוליני מהשלטון. ב-8 בספטמבר הורה היטלר על פלישת כוחותיו לשטחה של איטליה וכיבושה. היטלר הקים ממשלת בובות שנקראה רפובליקת סאלו, ומוסוליני שימש בה כ"ראש המדינה" וכשר החוץ, תחת חסות גרמניה. לאחר פלישת הגרמנים לאיטליה, ננטש מתחם שיזופולי.

שיזופולי היהודי – בית עליית הנוער[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסעם של הילדים ניצולי השואה לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדי בית שיזופולי ובתו של משה זעירי, ניצה (שנייה מימין) משחקים בשלג

לאחר מלחמת העולם השנייה, נותרו ברחבי אירופה ילדים ובני נוער יהודים רבים יתומים ועקורים. הם יצאו מהמחנות, היערות, מקומות המסתור והמנזרים וחיפשו דרכים להשתקם.[3] חיילי צבאות בעלות הברית דאגו להעברתם לבתי חולים ומחנות ששימשו את הצבא הגרמני בתקופת המלחמה, שם היו תחת השגחה ופיקוח של ארגוני העזרה לעקורים היהודים. שני הארגונים המרכזיים שפעלו למען הפליטים ברחבי אירופה היו אונרר"א, ארגון הסיוע לפליטים שפעל באזורי הכיבוש של בעלות הברית באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, והג'וינט, ארגון סעד, רווחה וצדקה יהודי אמריקאי. ארגון נוסף היה "תנועת הבריחה", התארגנות ציונית האחראית להעפלה של אלפי ניצולי שואה לארץ ישראל. תחילה אורגנה הבריחה באופן ספונטני אך לאחר מכן אורגנה על ידי "ההגנה".

לאחר תקופת החלמה במחנות של בעלות הברית, נאספו הילדים בקבוצות לפי מקום הימצאם על ידי הארגונים השונים. כבר בשנת 1944 החל לפעול באיטליה המרכז הגדול ביותר לפליטים יהודים, שהוקם על ידי חיילי הבריגדה היהודית ומתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1945, שונה שמו ל"המרכז לגולה באיטליה". המרכז הפעיל יחידות מתנדבים עבריות רבות באיטליה.[4]

הארגונים ובראשם חיילי הבריגדה, העבירו את קבוצות הילדים דרך האלפים לצפון איטליה, התחנה הראשונה בדרכם לארץ ישראל. הם הוסעו בחשאי ובגלוי למחנות מעבר בסביבות מילאנו, ורונה, מודנה, בולוניה ואחרות. במקביל, חצו את הגבול מאות פליטים אשר הגיעו ברגל, במשאיות וברכבות למחנות אלו גם כן.[5] רובם נלקחו דרך האלפים לבית בויה אוניונה 5 (Via Unione) שבמילאנו, שהיה מקום ריכוז זמני לשארית הפליטה באיטליה, והופעל על ידי ארגוני העזרה היהודיים ו"המרכז לגולה".

העברתם של הילדים לשיזופולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזרח איטלקי בשם רפאל קנטוני ועוזרתו מתילדה קסין שמו להם למטרה לעזור לילדים היהודיים ולהחזירם לחיק היהדות, והחלו מארגנים קבוצות של ילדים ונוער במונה[דרושה הבהרה] ובלוצרן. כדי להקים קבוצה נוספת הם פנו לעזרת משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חייל הבריגדה שהוצב במילאנו והוא החל לארגנה. הקבוצה הראשונה כללה 20 ילדים מפולין ומהונגריה. זעירי, חברו לפלוגה טדי בארי, ופרופסור לואיג'י גוריני, פעלו להקמת בית שיספק את צורכיהם של הפליטים היהודים.

ביולי 1945 עברה הקבוצה עברה לבית בפיאצטורה (איט'), הסמוכה לעיר ברגמו.[6]. לאחר שהקבוצה גדלה מאוד ונוספו לה מדי יום ילדים ניצולי מחנות, הבית כבר לא התאים לקליטת ילדים נוספים. לכן, הוחלט להעבירם לסלבינו.

גוריני, שהיה חבר בכיר במפלגה הסוציאליסטית, דאג לארגוני הנוער באזור ופעל רבות למען הפליטים היהודים.[7] תחילה, הם פנו למשרדי המושל בברגמו, ובידם אישור מן המושל הצבאי של מילאנו להקמת הבית. המשרד לא נעתר לבקשותיהם מכיוון שהמבנה שימש באותה העת כסמינר לכמרים. נאמר להם כי אם ישיגו כתב ויתור החתום על ידי הקרדינל של מילאנו, המשרד יאשר להם להיכנס לבית. המשלחת הצליחה להשיג את האישורים הנחוצים ממשרד המנהל המרכזי בברגמו ולואיג'י גוריני זכה בשטר החכירה של שיזופולי תמורת דולר אחד לחודש, והפך לממונה הרשמי על המבנה מול השלטונות.[8] בספטמבר 1945 קיבלו את האישור להשתמש בשיזופולי למימוש מטרותיהם[9][10][11]

בראש הבית עמד משה זעירי, שהיה חייל ארץ ישראלי בצבא הבריטי בפלוגת ההנדסה 745 ("פלוגת סולל בונה") בבריגדה היהודית, ואיש חינוך.[12][13]

לאחר שהייה קצרה במילאנו, הועברו הילדים בקבוצות קטנות לבית בסלבינו, שם הוכשרו לקראת העלייה לארץ וזכו לחיים חדשים. הילדים נאספו מרוסיה, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה, פולין, ליטא, גרמניה.

בשנת 1945, עם תחילת פעילותו של הבית, שיתף זעירי את אשתו בגאוותו על הישגיו:

"בתחילה לא האמנתי בעצמי כי אצליח. ללא כסף, ללא מדריכים, ללא אמצעי הובלה, מרחק 100 ק"מ מהעיר. כולם נגדי – וניצחתי."

יערי, 2015, עמוד 61

חיי היומיום בשיזופולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקהלת ילדי סלבינו בניצוחו של משה זעירי. תאריך לא ידוע

המתחם יכול היה להכיל כ-400 נפשות בו זמנית. הילדים היו בגילאי 3 עד 18, רבים מהם יתומים. הם הגיעו לעיירה בקבוצות לפי המקום בו העבירו את המלחמה, ובעת הגעתם לבית, קיבלו את פניהם המדריכים הארץ ישראלים. אחת הקבוצות הראשונות שהגיעו לבית הייתה קבוצת "אחווה" של כ-30 ילדים מלודג'. הקבוצה הייתה מלוכדת ודוברת עברית ולאט לאט החלו להגיע לבית קבוצות רבות ומתחלפות של ילדים מאירופה.[14][15] בעת שקבוצה אחת עלתה לארץ ישראל, קבוצה חדשה הגיעה לבית.

בחודשים הראשונים, היה מחסור במזון ובבגדים חמים וכתוצאה מכך המנות היו קצובות. ארגון הג'וינט וארגונים בארץ ישראל לא שלחו תחילה תרומות כספים ומזון לילדים, אך ככל שעבר הזמן, החלו להגיע תרומות מגורמים שונים, כגון אונרר"א, הג'וינט, הקהילה היהודית באיטליה בראשות עמנואלה קנטוני, ראש עיריית מילאנו באותה התקופה, ארגונים פרטיזנים אנטי פשיסטיים, והבריגדה היהודית.[16]

הצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשי החינוך העבריים ובראשם משה זעירי, עשו ככל יכולתם למען הילדים ושימשו כאבא ואמא למענם. הם היוו חלק מרכזי בהתפתחותם של הילדים ובתהליך הכשרתם לעלייה לארץ ישראל.

חיילי הבריגדה היהודית היו הארגון הצבאי המשמעותי והמרכזי ביותר שפעל למען ילדי סלבינו. חטיבת הבריגדה פעלה באיטליה עד אוגוסט 1945. חיילי הבריגדה עזרו בדרכים שונות, בין אם בהעברת הילדים לבית, העברת מזון (העבירו 15% ממזונם לילדי סלבינו), ובין אם בניהול הבית והעברת בגדים. כמו כן, עשו החיילים רושם עז על הילדים ניצולי השואה. לראשונה, נתקלו הילדים בחיילים יהודים מארץ ישראל, אשר לחמו בפאשיסטים ובנאצים. החיילים תרמו להטמעת הערכים הציוניים בילדים, אשר רצו להילחם בארץ ישראל כמותם.[11]

גם התושבים המקומיים היו מעורים בנעשה בבית ועודדו את הילדים בפעילותם.

צרכים בסיסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדים עברו תהליך של שיקום פיזי ונפשי מהתלאות אותן חוו בתקופת השואה. בפעם הראשונה מזה שנים קיבלו הילדים את הצרכים הבסיסיים הקיומיים שחסרו להם במהלך המלחמה. כל ילד קיבל מיטה ומזון, והמדריכים פעלו להחזרת שגרת החיים של בני נוער בגילם.

בנוסף, ניתנו לילדים השירותים הרפואיים להם נזקקו, כגון טיפולי כינים וטיפולים בדלקות ומחלות אותם נשאו מימי המלחמה.[17][18]

תוך זמן קצר, הילדים התרגלו לחוקי הבית ולסדר היום, דבר שאפשר להם לחזור לתמימותם ולהרגיש שוב ילדים. אולם, טראומת השואה לא נעלמה, אלא נדחקה לצד, על מנת לפנות מקום לחיים המתחדשים.

הכשרה ולימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדים חולקו לכיתות לפי גילם, והתחנכו בתוכנית לימודים שנועדה להשלים את לימודיהם בתחומים כלליים אותם החסירו, וכן לימוד מלאכות שונות כמו מסגרות, נגרות ותפירה. בנוסף, הקפידו על חינוך ליהדות וציונות שנועד להכינם לעלייה לארץ ישראל, כולל לימוד עברית. ארבע שעות ביום הילדים עבדו בכל ענפי הבית, כשהם מנהלים את חייהם בכוחות עצמם, ללא שכירת עובדים מבחוץ.

תרבות ויהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעודת ליל הסדר בבית שיזופולי. המנגן באקורדיון הוא גארי ברתיני, לימים מנצח ישראלי בין-לאומי. העומד מקדימה הוא משה זעירי ובשולחן הימני יושבות אשתו יהודית ובתם ניצה.

בבית התקיימו חיי תרבות עשירים. מקהלת הילדים בניצוחו של משה זעירי הופיעה בפני בני הבית בחגים ובאירועים מיוחדים וזכתה להצלחה רבה.[19] נערכו פעילויות של שירה, ריקודים, התעמלות, שמיעת סיפורים וחגיגות בשבתות ובחגים. הילדים הוציאו עלון בשם "ניבנו" ובו סיפורים, זיכרונות מבית ההורים ומאמרים פרי עטם.[20][15][19]

מנהג קבוע בסדר היום הייתה הנפת דגל הלאום במגרש המסדרים.[21][22]

המדריכים שאפו לשמור על החגים והמסורות היהודיים אשר נשכחו בתקופת השואה. הם ערכו קבלות שבת, שתלו עצים בט"ו בשבט, אספו עצים ביערות בל"ג בעומר וישבו בצוותא בחדר האוכל בליל הסדר.[23][19] לעיתים גם נסעו למילאנו כדי לראות אופרות וליהנות מבילויים נוספים. המדריכים אף שינו את שמותיהם של הילדים לשמות עבריים.[24]

בין הילדים ששהו בבית, היו גם ילדים למשפחות חרדיות, אשר לפני המלחמה ניהלו אורח חיים דתי. כאשר הגיעו ילדים אלה לשיזופולי, שאפו רבים מהם לחזור לאורח חייהם הקודם, אך החיים בשיזופולי היו חילוניים, ולא ניתן להם המענה לצרכיהם. לדוגמה, כלי המטבח לא היו כשרים, וקבלת השבת נערכה כשעתיים לאחר כניסתה. המדריכים הציוניים דחקו את הדת מחיי היומיום, והעדיפו להכשירם לערכי הציונות לקראת העלייה לארץ. לאחר המלחמה, עדויות אלה, כמו גם עדויות מבתי ילדים נוספים באיטליה, הגיעו אל חברי תנועת פועלי אגודת ישראל בארץ ישראל. בעקבות עדויות אלה, נשלחו שליחים דתיים מארץ ישראל אשר ניסו לספק למחנות העקורים ובתי הילדים הללו מזון כשר ולעשות ככל יכולתם על מנת שישמרו את מנהגי הדת.[25]

העלייה לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הילדים עזבו בקבוצות לפי סדר הגעתם ועלו לארץ כחלק מעליית הנוער של מפעל ההעפלה, שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב'. הקבוצה הראשונה עזבה ב-1946[26]והאחרונה בנובמבר 1948, כחצי שנה לאחר הקמת המדינה, אך כבר מספטמבר 1948 הפסיקו להגיע ילדים חדשים לבית. סך הכל עברו בבית כ-800 ילדים. הילדים עלו לארץ ישראל בדרכים לגאליות ובלתי לגאליות באניות מעפילים. רבים מהם נתפסו בדרכם לארץ על ידי הבריטים והועברו למחנות המעצר שהקימו הבריטים בעתלית ובקפריסין. החפצים בבית אשר נתרמו או נרכשו על ידי זעירי וחבריו, כגון ספרים וכלים שונים, נארזו בארגזים גדולים עליהם נכתבה הכתובת "קיבוץ סלבינו", בציפייה שהחפצים יגיעו לידי הקבוצה המגובשת שעלתה לארץ ישראל בשנים האחרונות.

ריכוזים גדולים של ילדי סלבינו היו על סיפון האניות "חיים ארלוזורוב", "כתריאל יפה" ו-"אנצו סרני".[27][28][29] לאחר עלייתם לארץ, ילדי סלבינו התפצלו לקבוצות שונות כגון קבוצת משמר השרון, קבוצת שילר וקבוצת גורדוניה. הם נקלטו בקיבוצים ויישובים כגון חניתה, כפר רופין, ראש הנקרה, כפר המכבי, אבוקה ומזרע. כמו כן, הם הקימו את קיבוץ צאלים.[27]

לקבוצה האחרונה שעזבה את סלבינו הצטרף משה זעירי, אשר חזר למשפחתו בארץ ישראל כחייל משוחרר.

הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר עזיבת הילדים, הבית שימש נזירות קתוליות. שנים לאחר מכן, הציבה עיריית מילאנו הציבה מגבלות על הקצאת השימוש במבנה, והוא אף היה בסכנת הריסה.

בביקור איחוד במקום, אשר נערך על ידי הילדים בהיותם בוגרים בשנת 1983, קיבעו הם במקום את השלט "שם הוחזרה להם חדוות הנעורים הגזולה והאמונה באדם". הביקור לווה על ידי הסופר אהרן מגד, אשר בעקבותיו כתב את הספר "מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרשת ילדי סלבינו[30]" - המספר על תולדות המקום ועל קורות חלק מהילדים שחיו בו.

עד לשנת 1990, שימש המתחם את מכון העזרה לקטינים וקשישים במילאנו (Institute for Minority and Older Assistance in Milan) בסוף שנה זו, נמכר המבנה על ידי עיריית מילאנו במכירה פומבית לחברת הבנייה Schiavo S.P.A, אך הבית מעולם לא שימש את החברה, ולמעשה ננטש עד להתערבותה של מרים ביסק, שהפכה לאחר מכן לנשיאת עמותת ילדי סלבינו. בשנת 2013, ביקרה מרים ביסק במבנה כחלק ממסע שורשים שערכה לזכר הוריה. במהלך המסע היא נחשפה למצבו העגום של הבית ובעזרתו של פרופסור מרקו קוואלרין, החליטו להציל את הבית מהריסה ולשמרו. יחדיו, הם אספו מעל 27,000 חתימות למען שימור הבית, ועתרו למשרדים ממשלתיים באיטליה, העוסקים בשימור והצלת מבנים היסטוריים. בעקבות העצומה, הוקמה וועדה לקידום העתירה אשר כללה את מרים ביסק, מרקו קוואלרין, ווקר מגנאג'י, נשיא הקהילה היהודית במילאנו ואנשי ציבור נוספים. כמו כן, הוקמה עמותה למען ילדי סלבינו, ונוצר קשר עם משפחות הילדים ששהו בבית בשנות פעילותו.[31]

העמותה אחראית להנצחת זיכרון סיפור ילדי סלבינו, לארגון מפגשים שנתיים של הילדים ובני משפחותיהם, ולעריכת הרצאות בפני דור ההמשך.

בשנת 2009 נחנכה תערוכה חדשה המנציחה את ילדי סלבינו, "ילדי סלבינו – משואה לתקומה". התערוכה הוצגה במכון משואה לחקר השואה ולאחר מכן הועברה ליד ושם.[32]

בנוסף, נערכים ב"משואה" ימי עיון לתלמידי חטיבות הביניים בנושא הנצחת השואה. במסגרת ימי העיון נערכת סדנא הנקראת "ילדים ניצולים למחרת השחרור". הסדנא מתמקדת בחשיפה לסיפוריהם האישיים של ניצולי השואה והעברת הסיפור לדורות הבאים באמצעות חקר הנושא.

בשנת 2013 הופק ביוזמת המרכז האוניברסיטאי למולטימדיה באוניברסיטה העברית בירושלים סרט על חייו של שמוליק שילה. במהלך הסרט הוא מבקר בתחנות שונות בחייו, בילדותו בפולין, במחנה עבודה שבו היה בשואה, וגם בבית עליית הנוער בסלבינו.[33]

באביב 2015, נערך "כנס ילדי סלבינו" בקיבוץ צאלים, במהלכו נחתם ברית ערים תאומות בין העיר סלבינו לבין מועצה אזורית אשכול.[34][35]

בספטמבר 2015, יזמה העמותה מפגש בשיזופולי, שכלל כ-12 מילדי הבית ומשפחותיהם, במהלכו ביקרה הקבוצה בבית וערכה טקס במעמד ראש עיריית סלבינו ותושבי העיירה שהגיעו לחלוק כבוד למקימי הבית, למדריכים ולילדים.[34]

בספטמבר 2016 נפתחה התערוכה "נאום תשובה לרב חובלים איטלקי" במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב על עלייה ב' מאיטליה בשנים 1945–1949 וחיי שארית הפליטה באיטליה ויחסיהם עם האיטלקים. בתערוכה מוצגים סרטי ארכיון נדירים ותמונות מקוריות של מחנות עקורים, בית הילדים בסלבינו, הבריגדה היהודית ומפעל ההעפלה לארץ ישראל.[36]

ב-19 במרץ 2017, יצא רוכב האופניים האיטלקי ג'ובאני בלואיזי למסע של כ-2000 ק"מ לזכר ילדי סלבינו. תחילה רכב באיטליה ופקד אתרי זיכרון הקשורים לשואה ולעקורים באיטליה, ובמיוחד בתחנות הקשורות לילדי סלבינו. משם עבר במעבורת ליוון, רכב לאתונה ומשם לישראל. ב-19 באפריל 2017 הגיע ג'ובאני לישראל. מארגני החלק הישראלי במסעו דאגו שיבקר באתרים הנוגעים לזכר השואה ומחנות העקורים, כגון מחנה המעצר בעתלית. כמו, במקומות בהם חיים היום ילדי סלבינו, שנותרו בחיים, או אצל בני הדור השני. המסע הסתיים בערב יום השואה. בלואיזי רכב על אופניו לירושלים להשתתף בעצרת המרכזית לשואה ביד ושם, וביום השואה קיבל את פניו השגריר האיטלקי בירושלים.[37][38]

ילדי סלבינו מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אדם וקסלר, הזוית נפתחת, ראשון לציון: הוצאה עצמית, 2015
  • אהרן מגד, מסע הילדים לארץ המובטחת, תל אביב: עם עובד, 1984
  • עורך: יהודה יערי, להשיב חיים לילדי סלבינו, ממכתביו של משה זעירי, קיבוץ ארז: הוצאה עצמית, 2015
  • אברהם אביאל, החופש והבדידות, הוצאת תמוז-אגודת הסופרים, 2000.
  • Cavallarin, Marco. Sciesopoli, pagina importante dell'aliyah beth, in "Keshet. Vita e cultura ebraica per il pluralismo ebraico", anno XIV numero 1, 2016, pp. 65–74
  • Scandella, Anna. Aliyah Bet – Sciesopoli: the return to life of 800 children who survived the Holocaust. Edizioni Unicopli: Milano, Italy. 2017

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וקסלר, 2015, עמ' 9
  2. ^ 1 2 מגד, 1984, עמ' 34–35
  3. ^ מגד, 1984, עמ' 40
  4. ^ המרכז לגולה, ארגון ההגנה (ארכיון)
  5. ^ מגד, 1984, עמ' 31
  6. ^ מגד, 1984, עמ' 20–25
  7. ^ מגד, 1984, עמ' 35–37
  8. ^ מגד, 1984, עמוד 38
  9. ^ מגד, 1984, עמ' 37–38
  10. ^ וקסלר, 2015, עמ' 74–77, 81
  11. ^ 1 2 מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, יד ושם
  12. ^ מגד, 1984, עמוד 17
  13. ^ וקסלר, 2015, עמ' 12, 23–24
  14. ^ וקסלר, 2015, עמ' 25–26
  15. ^ 1 2 מגד, 1984, עמוד 85
  16. ^ אדם שבדרון, בונה קיבוץ ואמן גדול, שווים, ‏24.11.11 (ארכיון)
  17. ^ וקסלר, 2015, עמוד 13
  18. ^ Ort Union, Report On The Ort Activities - August 1946 - July 1947, Ort Union, June 1947
  19. ^ 1 2 3 נוער ח'-ילדי סלבינו 1948, קהילה-נט
  20. ^ עדותו של ניצול השואה, דוד יעקובוביץ, יד ושם
  21. ^ מגד, 1984, עמוד 44
  22. ^ וקסלר, 2015, עמ' 8, 16
  23. ^ מגד, 1984, עמ' 103–104
  24. ^ רותי קדוש, מעריב, בחזרה לסלבינו, באתר nrg‏, 10 בינואר 2007
  25. ^ שמואל רזניקוביץ', "פועלי אגודת ישראל" ו"אגודת ישראל" במחנות העקורים באיטליה, בשנים 1945–1946, דפים לחקר תקופת השואה ה, תשמז, עמ' 165-167
  26. ^ יערי, 2015, עמוד 92
  27. ^ 1 2 מחנות העקורים וקיבוצי הכשרה באיטליה אחרי המלחמה, יד ושם
  28. ^ סיפור הפלגת "אנצו סרני, אתר הפלי"ם
  29. ^ סיפור הפלגת "כתריאל יפה", אתר הפל"ים
  30. ^ מסע הילדים אל הארץ המובטחת - פרשת ילדי סלבינו, עם עובד, 1984
  31. ^ Miriam Bisk a Selvino e la storia di Lola e Salek Najman, SCIESOPOLI E I BAMBINI EBREI DI SELVINO, ‏11.2.15 (באיטלקית)
  32. ^ מפגש של בוגרי בית סלבינו ופתיחת התצוגה "ילדי סלבינו – משואה לתקומה", יד ושם
  33. ^ "אם תשאר בחיים" – סיפורו של שמוליק שילה | הסרט המלא, Youtube, ‏9.4.2013
  34. ^ 1 2 Selvino 2015: Cargo of Hope, Youtube, ‏8.12.2015
  35. ^ רואים עולם – ילדי סלבינו, You Tube
  36. ^ נאום תשובה לרב חובלים איטלקי: עלייה ב' מאיטליה 1945 – 1948, מוזיאון ארץ-ישראל תל אביב
  37. ^ Il viaggio della Memoria per Sciesopoli e i Bambini di Selvino, SCIESOPOLI E I BAMBINI EBREI DI SELVINO, ‏17.3.17 (באיטלקית)
  38. ^ YouTube play button icon (2013–2017).svg חדשות השבת: גלגל זיכרון – מסעו של רוכב האופניים ג'ובאני בלואיזי בישראל, כתבה באתר יוטיוב