ילדי סלבינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מקהלה של ילדי סלבינו. תאריך לא ידוע

ילדי סֶלבינוֹ (Selvino) היו קבוצה של כ-800 ילדים יהודים, ניצולי השואה, שרוכזו בבית עליית הנוער, בית שיזופולי, בעיירה האיטלקית סלבינו. בית שיזופולי פעל בין השנים 19451948.

תולדות הקבוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום מלחמת העולם השנייה החלה נהירה של ניצולים יהודיים משארית הפליטה לכיוון איטליה, שם התרכזו ארגוני העזרה היהודיים וחיילי הבריגדה היהודית, במטרה לעלות לארץ ישראל. רובם התרכזו בבתי ארגוני העזרה במילאנו. אזרח איטלקי בשם רפאלה קנטוני ועוזרתו מתילדה קאסין שמו להם למטרה לעזור לילדים היהודיים ולהחזירם לחיק היהדות, והחלו מארגנים קבוצות של ילדים ונוער במונה[דרושה הבהרה] ובלוצרן. כדי להקים קבוצה נוספת הם פנו לעזרת משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חייל הבריגדה שהוצב במילאנו והוא החל לארגנה. לאחר שהקבוצה עברה לבית בפיאצה טורה היא גדלה מאוד ונוספו לה מדי יום ילדים ניצולי מחנות. הבית כבר לא התאים לקליטת ילדים נוספים ולכן הוחלט להעבירם לסלבינו, שם קיבלו בניין גדול ורחב ששימש קודם לכן כבית נופש ופנימיה לנוער העילית הפאשיסטי, בית שיזופולי. הקבוצה הראשונה כללה 20 ילדים מפולין ומהונגריה. את בית הילדים ניהל משה זעירי.

הילדים שנאספו בבית שיזופולי בסלבינו עברו תהליך של שיקום פיזי ונפשי מהתלאות אותן חוו בתקופת השואה. במקביל התחנכו בתוכנית לימודים שנועדה להשלים את לימודיהם בתחומים כלליים אותם החסירו, וכן לימוד מלאכות שונות כמו מסגרות, נגרות ותפירה. בנוסף, הקפידו על חינוך ליהדות וציונות שנועד להכינם לעלייה לארץ ישראל, כולל לימוד עברית. ארבע שעות ביום הילדים עבדו בכל ענפי הבית, כשהם מנהלים את חייהם בכוחות עצמם, ללא שכירת עובדים מבחוץ, בעידודם של חיילי הבריגדה היהודית שהוצבו בצפון איטליה והתושבים המקומיים. כמו כן נערכו פעילויות של שירה, מקהלה, ריקודים, התעמלות, שמיעת סיפורים וחגיגות בשבתות ובחגים. הם הוציאו עלון בשם "ניבנו" ובו סיפורים, זיכרונות מבית ההורים ומאמרים פרי עטם של הילדים.

עלייה וקליטה בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מילדי סלבינו העפילו ארצה ב-1946 באוניה "כתריאל יפה" וחלקם עלו ארצה בעלייה ההמונית עם קום המדינה ב-1948, נקלטו בקיבוצים בחניתה, כפר רופין, ראש הנקרה, קבוצת משמר השרון, רמת דוד, כפר המכבי, אבוקה, קבוצת שילר ומזרע[1], נטלו חלק במלחמת העצמאות ולאחר מכן בהקמת יישובים במסגרת ההתיישבות העובדת.

השחקן שמואל שילה תיאר את ילדי סלבינו עמם הוא נמנה, בנאומו בעצרת הממלכתית של יום השואה ביד ושם בשנת 2008[2]:

אותי שלחו אל בית עליית הנוער בעיירה סלבינו. לשם קיבצו ילדים מגיל 4 עד 16... הגענו לשם נערים רציניים, מבוגרים הרבה מעל גילנו. לאחר חודש שיחקנו כדורגל וחיזרנו אחרי הבנות. בבית הזה עבדנו, למדנו והתכוננו לעליה. הגדולים טיפלו בקטנים ועשו כל מלאכה. קיימנו קבלות שבת וחגגנו את החגים... ילדי סלבינו הקימו שני קיבוצים בארץ: ראש הנקרה בצפון וצאלים בנגב. שרידי השואה הכו שורשים בכל הארץ. בנו בתים, הקימו משפחות: ילדים, נכדים ונינים. עבדו קשה בחקלאות, בבניין, בתעשייה, בצה"ל. רכשו השכלה גבוהה במדע, כלכלה, חינוך, ספרות, מוזיקה, תיאטרון. אנו אוהבים את ארץ ישראל ונאמנים לה ללא סייג. השיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה" אינו רק שיר - זו תמצית חיינו, אמת צרופה".

ילדי סלבינו מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מפגש של בוגרי בית סלבינו באתר יד ושם
  2. ^ אדם שבדרון, בונה קיבוץ ואמן גדול באתר 'שווים'