מריון החולות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןמריון החולות
מצב שימור
מצב שימור: פגיענכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
מצב שימור: פגיע
פגיע (VU)[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: יונקים
סדרה: מכרסמים
תת־סדרה: דמויי עכבר
משפחה: עכבריים
סוג: מריון
מין: מריון החולות
שם מדעי
Meriones sacramenti
תומאס, 1922
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מריון החולות  (שם מדעי: Meriones sacramenti) הוא מין של מכרסם במשפחה העכבריים. מין זה קיים אך ורק בנגב ובחוף הצפוני של חצי האי סיני.[2] מריון החולות הוא הגדול בבני סוגו המצוי בישראל.

תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]

למריון החולות פרווה בצבע צהבהב-אפור, וזנב באורך הגוף ובסופו מברשת שחורה בולטת. בדומה למריונים אחרים, פרוותו ארוכה וצפופה על הגוף, בעוד הפרווה באזור בסיס הזנב קצרה ודלילה  .[3] הגחון והרגליים לבנים, וצדי הגוף לרוב בהירים מהגב. רגליו לבנבנות, עם ציפורניים חזקות וחיוורות. אורך הגוף הוא 14-19 סנטימטר והזנב לרוב קצר במעט מהגוף, ואורכו 11-17 סנטימטר . הזכרים גדולים ומהנקבות ב-30% בממוצע.[4]

מריון חולות בצפון הנגב

תפוצה ובית גידול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המין אנדמי לאזור החוף של צפון סיני (מצרים), ולישראל, בה הוא נמצא באזורים מסוימים מאוד בצפון הנגב, על מישור החוף שמדרום לירקון. המין מעדיף אזורים צחיחים וחוליים ובית הגידול שלו מורכב בעיקר מדיונות החוף, מדבריות, וערבות צחיחות, בכולן צמחייה מוגבלת למדי. המין נצפה גם בשדות מעובדים ובאזורים הרריים. מריון החולות הוא נדיר מאוד ו34 מוגבלת בארץ לשטח של פחות מ-1000 קמ"ר.[5]

התנהגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריון החולות מבלה את רוב זמנו במחילות תת-קרקעיות. מינים בסוג זה חופרים את מחילותיהם באדמה רכה, ומורכבות המחילות משתנה רבות בין המינים. במחילה יש לרוב חללי אחסון למזון, לרוב קרובים לפני השטח, וחללים עמוקים יותר לשיכון הוולדות.

המחילה היא בדרך כלל ביתה של הנקבה והשגר האחרון שהומלט, והזכרים הנקבות חיים באופן יחידאי ונפגשים לצורך ההזדווגות בלבד, אם כי בשבי, נצפו זכרים המסייעים בטיפול בגורים, ואף תועד מקרה בו לאחר מות הנקבה, טיפל הזכר בגורים וחימם אותם בגופו, עד שמת האחרון שבהם.[4] למרות היותו די טריטוריאלי ואגרסיבי כלפי פולשים לא מוכרים, מריון החולות לרוב ישלים עם קרבתם של שארי בשר, והנקבות אף יחלקו את המחילה עם משפחה נוספת.[5]

יש מעט מאוד מידע ספציפי זמין על הרגלי הרבייה של מריון החולות. עם זאת, בהתבסס על התנהגות של  מיני מריון אחרים במרכז אסיה, הקווקז, והמזרח התיכון, סביר להניח כי הרבייה מתרחשת לאורך כל השנה, עם שיאים ברבייה בקיץ ובאביב. הנקבות של רוב המינים ממליטות שניים או שלושה שגרים בכל שנה, והגורים נולדים קטנים, עירומים ועיוורים. לפי ההערכות אורך ההריון הוא בין 20 ל-31 יום. נקבת מריון החולות ממליטה את השגר בקן, אשר מורכב בדרך כלל מצמחים מיובשים.

מריונים לא נחשבים כיושני שנת חורף, על אף שבמינים מסוימים נצפית ירידה חדה בפעילות, בעוד אחרים יישארו מתחת לאדמה במשך כל החורף ותקיימו בלעדית על מזון מאוחסן. סביר להניח כי התזונה של מריון החולות דומה לזו של שאר המריונים, המורכבת בעיקר ממגוון רחב של צמחייה ירוקה, שורשים, פקעות, זרעים, דגנים, פירות וחרקים. מריון החולות ניזון מיותר עלים מאשר מיני מריון אחרים.

מזון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריוני החולות ניזונים מחלקים ירוקים של צמחים (כ-68%), מזרעים (כ-29%) ומחרקים (כ-3%).[5]

שימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריון החולות מסווג כפגיע על ידי הרשימה האדומה של איגוד השימור העולמי . אובדן בתי הגידול הוא האיום המרכזי, הנגרם על ידי עיור והמרת שטחים לחקלאות, במיוחד בדרום הארץ. במישור החוף הצפוני האוכלוסייה פחתה ביותר מחצי מאז אמצע המאה העשרים,[דרוש מקור] ו. גדילת האוכלוסייה והגדלת פיתוח באזור מישור החוף ממשיך לפגוע באוכלוסיית המריון החולות.

למרות שלא ידוע על פעילות שימור המכוונות ספציפית למין זה, הוא קיים במספר שמורות טבע בדרום הארץ ושם זוכה לרמה מסוימת של הגנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מריון החולות בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מריון החולות באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Kutiel, P (2001). "Conservation and management of the Mediterranean coastal sand dunes in Israel". Journal of Coastal Conservation. 7: 183–192. doi:10.1007/bf02742480.
  3. ^ Nowak, R.M. (1991). Walker’s Mammals of the World. Baltimore and London: Johns Hopkins University Press.
  4. ^ 1 2 האנציקליפדיה של החי והצומח, כרך 7, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1993, עמ' 110-111
  5. ^ 1 2 3 אבי ארבל, המדריך השלם ליונקי ארץ ישראל, מפה, 2008, עמ' 162