נציגות ישראל בביירות

נציגות ישראל בביירות הייתה הנציגות הישראלית בלבנון שפעלה מ-1982 ועד 1984.

במקביל לפעולתה של השגרירות הישראלית בביירות, הפלנגות הנוצריות שכרו בראשית 1984 משרדים בירושלים, בבניין הצופה למשכן הכנסת. באופן רשמי המשרדים היו משרד הסברה של הנוצרים הלבנונים, אך הם התקיימו כשגרירות בפועל. המשרדים נסגרו במאי 1985 עם נסיגת צה"ל לקו רצועת הביטחון.

רקע

הנורמליזציה ביחסי ישראל–לבנון החלה כבר ב-1976, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון. במהלכה, כחלק ממדיניות הגדר הטובה שכללה סיוע אזרחי, רפואי וכלכלי לתושבי דרום לבנון וסיוע צבאי לצבא לבנון החופשית.

תושבים בדרום לבנון רכשו אספקה, מזון, דלק ומים מישראל. סוחרים מלבנון הורשו להיכנס עם רכבם לקריית שמונה, להגיע לסניף בנק לאומי בעיר, להמיר את הלירה לבנונית ללירה ישראלית ולקנות מוצרים בעיר. בנוסף הורשו חקלאי דרום לבנון למכור את יבול הטבק שלהם בישראל, סטודנטים לבנונים אפילו נרשמו ללימודים במכללת תל-חי.

לאחר מלחמת לבנון הראשונה שכללה כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון החלה יחידת הקישור ללבנון לעודד תיירות לבנונית-ישראלית, כ-180,000 לבנונים ביקרו בישראל מאז יוני 1982 ועד מרץ 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ועודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחוצה לה בסכום של שישה מיליוני דולרים. היחידה הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל, הכניסה לישראל התקיימה דרך מעברי הגדר הטובה (מעבר ראש הנקרה, מעבר בירנית, מעבר תורמוס, מעבר תבנית, שער עגל ושער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי).

מנכ"ל משרד החוץ דאז, דייב קמחי הגיע לביירות כנציג של המוסד והיה אחראי על הקשרים של ישראל עם הנוצרים הלבנונים. בתמיכתו של שר החוץ, יצחק שמיר קמחי וצוותו שכלל דיפלומטים שרובם דוברי צרפתית נשלחו ללבנון.

היסטוריה

בראשיתה, פעלה השגרירות בתוך בית נטוש בבעבדא שבפאתי ביירות. בסמוך לשגרירות שכן ארמון בעבדא, שהוא מעונו של נשיא לבנון. צוות השגרירות עבד בו וגם התגורר בו. בשגרירות עבדו בין היתר קמחי, השגריר איציק ליאור, הנספח הכלכלי דני קטריבס, הנספח הצבאי אסא ירקוני ונספח ההסברה ברוס קשדן. לצידם פעלו גם צוות מנהלי מצומצם שבניגוד אליהם, לא היה בנציגות באופן קבוע ומדי פעם היה חוזר לישראל.

בכתבה שפורסמה במעריב בדצמבר 1982 דווח על אנשי עסקים רבים הבאים לשגרירות, דבר שבא לידי ביטוי בכך שהייצוא הישראלי ללבנון נסק.

חרף זאת, אחרי כמעט שנה בלבנון הועברה הנציגות למבנה חדש, וזאת לאור חששו של הנשיא אמין ג'ומאייל (שמונה לתפקיד הנשיא לאחר שאחיו, בשיר ג'ומאייל, נרצח בספטמבר 1982) מפני נוכחות ישראלית במקום שצמוד לארמון הנשיאות. השגרירות עברה מבעבדא ליארזה, שהייתה עיר פרבר אחרת במזרח ביירות. הפעם הנציגות שכנה בווילה רחבת ידיים ומלאת חדרים. עם זאת, בסוף 1983 צה"ל החל את נסיגתו מביירות, ואנשי השגרירות נאלצו לראשונה להתמודד עם המקומיים ללא עזרה מצה"ל. במקביל, סיים איציק ליאור את תפקידו והוחלף בראובן מרחב.

בעקבות המצב, השגרירות הועברה בשנית למקום אחר, לעיירה בדייה שמצפון לביירות. השגרירות שכנה בבניין משרדים יחד עם יחידה שיעית של צבא לבנון, ששמרה על צוות השגרירות. במאי 1984 הופגז אזור הנציגות כחלק מתקיפה של ארגוני השמאל המוסלמיים בשכונות הנוצריות של העיר.

בפסח 1984, כאשר הסורים פעלו על מנת להבריח את צה"ל מלבנון, נפלו בשבי שני מאבטחים ישראלים שטעו בניווט בטיול. הם הגיעו לאזור בשליטה סורית ונפלו בשבי. לבסוף הוחלט לפנות את השגרירות מאחר שהסיכון הביטחוני אינו מצדיק עוד את השמירה עליה. בקיץ החל הפינוי (שהוקדם במספר ימים לאור התרעה מחשש לפגיעה בצוות השגרירות), שבוצע והושלם בעזרת מסוקים של חיל האוויר הישראלי.

קישורים חיצוניים

• יוגב כרמל, ‏מזוודות כסף ודוגמניות: סיפורה של שגרירות ישראל המחתרתית בלבנון, באתר ‏מאקו‏, 2 ביוני 2022