גרובר קליבלנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גרובר קליבלנד
18 במרץ 1837; קאלדוול שבניו ג'רזי - 24 ביוני 1908; פרינסטון שבניו ג'רזי (בגיל 71)
StephenGroverCleveland.png

גרובר קליבלנד
שם בשפת המקור Stephen Grover Cleveland
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מפלגה המפלגה הדמוקרטית
בת-זוג
נשיא ארצות הברית ה-24
תקופת כהונה 4 במרץ 18934 במרץ 1897 (4 שנים)
סגן עדלי סטיבנסון
הקודם בתפקיד בנג'מין הריסון
הבא בתפקיד ויליאם מקינלי
נשיא ארצות הברית ה-22
תקופת כהונה 4 במרץ 18854 במרץ 1889 (4 שנים)
סגן תומאס הנדריקס
הקודם בתפקיד צ'סטר ארתור
הבא בתפקיד בנג'מין הריסון
מושל ניו יורק ה-28
תקופת כהונה 1 בינואר 18836 בינואר 1885 (שנתיים)
הקודם בתפקיד אלונזו קורנל
הבא בתפקיד דייוויד היל
ראש עיריית באפלו ה-34
תקופת כהונה 2 בינואר 188220 בנובמבר 1882 (46 שבועות ויום)
הקודם בתפקיד אלכסנדר בראש
הבא בתפקיד מרקוס דרייק

סטיבן גרובר קליבלנדאנגלית: Stephen Grover Cleveland;‏ 18 במרץ 183724 ביוני 1908) היה נשיאהּ העשרים-ושניים והעשרים-וארבעה של ארצות הברית, הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנבחר לשתי כהונות לא רצופות והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר להיות מועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות- ב-1884, 1888 ו-1892.

קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון"- שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא. במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps".

בתקופת כהונתו השנייה, בהלת 1893 גרמה לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לעצור. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כשהרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הצליח להדיח את קליבלנד ב-1896.

קליבלנד היה נחוש בעמדותיו, וזכה לביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של שנת 1894 שלח את הצבא לפעול כנגד השובתים וזכה להתנגדות איגודי העובדים. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. למרות זאת, קליבלנד נחשב לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד נולד במדינת ניו ג'רזי לכומר פרסביטריאני. בשנת 1857, עת היה בן 19 שנים, כבר היה מעורב בפוליטיקה של המפלגה הדמוקרטית כשנטל חלק בתעמולה לטובת המועמד הדמוקרטי (שניצח) ג'יימס ביוקנן. בשנת 1863, במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, נמנע מגיוס על-פי פקודת הגיוס של לינקולן על ידי כך ששכר אדם אחר שיתגייס במקומו.

קליבלנד, שהיה עורך דין במדינת ניו יורק, התפרסם ברבים כאיש המתמסר למשימות שמוצבות בפניו, ובשנת 1870 נבחר לראש המשטרה (שריף) של מחוז במדינת ניו יורק. בתפקידו זה תלה באופן אישי שני פושעים, משום שסירב להעביר את התפקיד - והאחריות על המעשה עצמו - לאחרים. בשנת 1881 קליבלנד נבחר להיות ראש העיר של מקום מושבו, באפלו-ניו-יורק; כעבור שנה קליבלנד נבחר להיות מושל מדינת ניו יורק כולה. בשני המקרים אחת הסיבות המרכזיות לבחירתו הייתה היושר ונקיון הכפיים שלו.

בחירות 1884[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועמדות הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה נגד ג'יימס בליין

לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884, הרפובליקנים בחרו ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין, כמועמדם לנשיאות. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי. המנהיגים במפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856.

סמואל טילדן נחשב למועמד המוביל של הדמוקרטים, אולם הוא סירב. לאחר מכן, קליבלנד זכה לתמיכה. מועמדים אחרים נחשבו למבוגרים מדי או לתומכים בדרום או בצפון במהלך מלחמת האזרחים. הבעיה היחידה עם קליבלנד הייתה ההתנגדות של הטמאני הול אליו, אולם ההתנגדות שלהם רק הגבירה את התמיכה בו. קליבלנד נבחר בסיבוב השני להיות המועמד, כשתומאס הנדריקס נבחר להיות סגנו.

מסע הבחירות נגד בליין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריקטורה נגד קליבלנד, שמאשימה שיש לו בן מחוץ לנישואין

השחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות. בליין היה מעורב בנושאים מפוקפקים במהלך הקריירה שלו, וקליבלנד היה ידוע כאדם ישר. הסיסמה שלו הייתה "משרה ציבורית היא אמון ציבורי". הרפובליקנים שתמכו ברפורמה עברו לתמוך בקליבלנד, כיוון שטענו שיוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי. הדמוקרטים איבדו תמיכה מצד כמה פועלים בגלל עמדותיו של קליבלנד. קליבלנד עצמו לא השתתף במסע הבחירות, כנהוג אז, בעוד שבליין כן שבר את המסורת.

מסע הבחירות התמקד באישיות שני המועמדים, ומטה קליבלנד הזכיר את השערוריות שבליין היה מעורב בהן. מכתבים שחשפו התכתבויות בין בליין ואילי הון בולטים, שהסתיימו בקריאה של בליין לשרוף את המכתב, זיכו אותו בביקורת.

הרפובליקנים מצאו לכלוך בעבורו של קליבלנד: הם טענו שהיה אב לילד לא חוקי מתקופתו כעורך דין, ויצרו את הסיסמה "אמא, איפה אבא?". קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת. לטענתו, הוא סיפק תמיכה כלכלית לאישה שטענה שהייתה אם ילדו, כיוון שהיה הרווק היחיד מבין האבות הפוטנציאליים.

תוצאות הבחירות

הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקנטיקט. הטמאני הול החליט לתמוך בקליבלנד, כיוון שהיו בטוחים שבכך יוכלו לקבל מינויים פוליטיים. בליין קיווה שיזכה לתמיכה מצד הקהילה האירית-אמריקאית. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אמו של בליין הייתה אירית קתולית, והוא תמך במהלך כהונתו כמזכיר המדינה במאבק האירים. האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומאיות ומרד". הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי, וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקושר לעשירים של ניו יורק.

קליבלנד זכה בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד, ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה להפרש של רבע אחוז בספירת הקולות, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין.

כהונה ראשונה כנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסתו לתפקיד, קליבלנד נאלץ למנות את המינויים שהנשיא היה צריך למנות. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם קליבלנד הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד. הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. הדמוקרטים חפצו בחזרה לשלטון אחרי חצי יובל שנים במדבר הפוליטי, ודרשו מינויים פוליטיים. קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם קידם בו בזמן את הרפורמה למינוי על פי כישורים.

קליבלנד ניסה ליצור רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. הוא חתם על חוק ב-1887 שיצר ועדה לפיקוח על הסחר הפנימי. בנוסף, פעל ליצירת צי חדשני, וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות. קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כלפי איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב. לאחר חקירה, נקבע שהאיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית.

קליבלנד גם נלחם להחזיר לנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה בימי הנשיא החלש אנדרו ג'ונסון (1865-1869). קליבלנד הצליח לבטל אותה ב-1887.

וטו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד נלחם מול סנאט רפובליקני, ונאלץ להפעיל את זכות הוטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו לשלם ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות, גם לפציעות לא משירות צבאי, וקליבלנד ביטל זאת. הוא הטיל וטו יותר מכל נשיא עד אז. בנוסף, הטיל וטו על חוק שנועד לרכוש זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם. הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.

הכסף החופשי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מהשאלות הבוערות של אותה התקופה הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, או בזהב בלבד. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בינלאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.

קליבלנד ומזכיר האוצר שלו תמכו בתקן הזהב, וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם. ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר. המצב המשיך להיות כמו שהיה.

מכסי המגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושא חשוב נוסף היה מכסי המגן. הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים. מאז מלחמת האזרחים, המכס היה גבוה, והוא הביא כל כך הרבה הכנסה עד שנוצר עודף תקציבי.

קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס. הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לדרוש רפורמה. העודף גדל, וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". בהודעתו לקונגרס ב-1887, טען שזה לא צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים. הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות. הוצע חוק להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם כדי שיעבור בבית הנבחרים. הסנאט הרפובליקני סירב לתמוך בחוק, וכך הנושא המשיך להיות בוער גם במהלך הבחירות של 1888.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד היה מחויב לבדלנות, והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה. מזכיר המדינה, תומאס בייארד, ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברליין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו.

מדיניות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. מאז שנות השבעים, הצי לא שופץ, והוגשה תוכנית לשיפורו. רוב הנשקים מהתוכנית נשארו עד למלחמת העולם השנייה. ממשל קליבלנד הוביל חידוש הצי, אולם לא הצליח להדביק את הספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הן עוצבו כדי להשתוות לספינות דרום אמריקניות.

זכויות האזרח והגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים) ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל, ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי.

בתקופת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה, ולאחר מכן קליבלנד העביר חוק שמנע חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית.

מדיניות כלפי האינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים, וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית, ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים. מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.

לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד, הנשיא צ'סטר ארתור אישר למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בדקוטה. קליבלנד טען שהיה מדובר בהפרת הסכם, וביטל את האישור בעזרת הצבא.

נישואין וילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד, ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 הוא פגש את פרנסס פולסום, בת של חברו מתקופתו כעורך דין. ב-2 ביוני 1886, קליבלנד נישא לה בבית הלבן. הוא היה הנשיא השני שהתחתן בתפקידו, והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה הגברת הראשונה הצעירה ביותר, בת 21 בלבד. היו לו חמישה ילדים ממנה.

מערכת הבחירות של שנת 1888 וחיים פרטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

תבוסה בבחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים תמכו בבנג'מין הריסון לנשיאות ובלוי פ. מורטון כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטי בקלות. לאחר שהנדריקס מת ב-1885, הדמוקרטים בחרו באלן ת'ורמן מאוהיו כסגנו. קליבלנד לא ניהל מסע בחירות יעיל, והרפובליקנים השיגו תרומות רבות.

הרפובליקנים הדגישו את נושא מכס המגן, שקסם למצביעים במדינות המתועשות בצפון. הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים וכך קליבלנד נחלש שם.

הרפובליקנים תומכי מכסי-המגן טענו כי הם מגינים על התעשייה האמריקאית ומבטיחים משכורות גבוהות; נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא בפומבי כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.

כמו ב-1884, מסע הבחירות התמקד בארבע המדינות המתנדנדות. הפעם קליבלנד ניצח רק בשתיים, והפסיד בניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה, והיו שטענו שהם קנו קולות.

קליבלנד הפסיד את מערכת הבחירות הזו בחבר האלקטורים, אף שזכה ליותר קולות מאשר יריבו, בנג'מין הריסון (דבר זה אירע רק שלוש פעמים בהיסטוריה - לראשונה בשנת 1876 ושוב רק בבחירות של שנת 2000); המדינה שהכריעה את הכף הייתה, כמו קודם, מדינת ניו יורק, על קהילתה האירית הגדולה, וכמו בבחירות הקודמות, ההכרעה הייתה ברוב של פחות מאחוז אחד.

תוצאות הבחירות של 1888

אזרח פרטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסס קליבלנד ביקשה מחברי הסגל של הבית הלבן לשמור על הרהיטים כמו שהם היו, ליום בו הזוג יחזור. היא טענה שהם יחזרו אל הבית הלבן בתוך ארבע שנים. בינתיים, הקליבלנדים עברו לניו יורק סיטי, וקליבלנד חזר לעסוק בעריכת דין ובדיג. ילדם הראשון נולד ב-1891.

ממשל הריסון העביר בקונגרס את "מיסוי מקינלי", שהעלה את המחירים באופן חד, וחוקים לרכישת כסף, שהגבירו את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד התנגד לשני החוקים מסיבות כלכליות.

בחירות 1892[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1892

המועמדות הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד היה המועמד המוביל בתוך המפלגה הדמוקרטית. יריבו, דיוויד היל, זכה לתמיכת הפרוטקציוניסטים, תומכי הכסף החופשי והטמאני הול- אולם לא הצליח לעצור אותו. קליבלנד נבחר בסיבוב הראשון. בתור סגנו, המפלגה בחרה בעדלי סטיבנסון, תומך כסף חופשי.

הבחירות מול הריסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקנים בחרו מחדש בהריסון. הפעם, הבחירות היו נקיות, בניגוד למערכות הבחירות הקודמות. אשתו של הריסון, קרוליין, גססה משחפת. הריסון לא ניהל מסע בחירות. לאחר מותה, קליבלנד ושאר המועמדים הפסיקו עם מסע הבחירות.

מכסי המגן היו היתרון של הרפובליקנים ב-1888, אולם המחירים היקרים באותה תקופה גרמו לציבור לפקפק בעסקים הגדולים. מערביים רבים, שתמכו ברפובליקנים, תמכו בג'יימס וייבר, מועמדה של המפלגה הפופוליסטית. וייבר תמך בהטבעה חופשית של מטבעות כסף, בקצבאות נדיבות ליוצאי צבא, ובהנהגת יום עבודה בן שמונה שעות. הדמוקרטים מהטמאני הול תמכו בקליבלנד וכך עזרו לו לנצח בניו יורק. פופוליסטים רבים אף תמכו בקליבלנד בגלל סכסוכי עבודה עם הממשל. קליבלנד ניצח בקלות במערכת הבחירות.

מפת הבחירות

כהונה שנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משבר כלכלי ועניין הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כניסתו של קליבלנד לתפקיד, בהלת 1893 פגעה בשוק המניות, והוא נאלץ להתמודד עם מיתון חמור. הבהלה הוחמרה בגלל המחסור בזהב שנגרם מהטבעה גוברת והולכת של מטבעות כסף, וקליבלנד נאלץ לכנס את הקונגרס כדי לטפל בבעיה. יותר ויותר אנשים התחילו להתנגד להטבעת מטבעות כסף. אולם תומכי הכסף החופשי סירבו להיכנע, והחוק עבר בבית הנבחרים רק לאחר חמישה עשר שבועות. הסנאט גם התווכח על החוק. קליבלנד נאלץ ללחוץ על הקונגרס, ושכנע מספיק דמוקרטים, יחד עם רפובליקנים מהמזרח, לבטל את חוק רכישת הכסף ברוב של 48 לעומת 37. כמות הזהב הידלדלה בקצב מתון יותר, ואגרות חוב הצליחו להחזיר את הזהב למדינה. צעד זה היה תחילת הסוף של הכסף כבסיס למטבע האמריקני.

רפורמה במכסי המגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהצליח לבטל את מדיניות הכסף של ממשל הריסון, קליבלנד ביקש לבטל את מיסוי מקינלי. הוא הגיש חוק שהצליח לעבור בבית הנבחרים, והציע הורדת מכסי המגן על חומרי גלם. כפיצוי, הוטל מס הכנסה של שני אחוזים על הכנסות של מעל 4,000 דולרים (סכום שווה ערך ל-105,000 דולרים היום).

בסנאט, החוק זכה להתנגדות חזקה יותר מצד דמוקרטים שחפצו בהגנה על מדינותיהם. הצעת החוק בעניין עברה יחד עם כ-600 הסתייגויות של סנאטורים אשר כמעט ולא השאירו דבר מכוונותיה המקוריות. מונופול הסוכר היה מהתומכים הבולטים של ההסתייגויות. קליבלנד זעם על כך, וטען שהסנאט ויתר לעסקים ולמונופולים. למרות זאת, הוא האמין שהחוק היה טוב יותר ממיסוי מקינלי ואפשר לחוק לעבור גם ללא חתימתו.

זכויות הצבעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קליבלנד התנגד לחוקים שנועדו להגן על זכויות ההצבעה במדינה, ולמינוי מפקחים פדרליים לבחירות לקונגרס. קליבלנד ביטל חוק מ-1871 בעניין. בית המשפט ניסה להמשיך להגן על זכויות ההצבעה, אולם ללא תמיכה פדרלית, כל ניסיון לשמור על זכויות ההצבעה של השחורים נכשל.

סכסוכי עבודה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהלת 1893 פגעה בתנאי ההעסקה בכל המדינה, וביטול רכישת הכסף מצד האוצר הפדרלי הכעיסה את הפועלים במערב. קבוצת עובדים החלה צעדת מחאה אל וושינגטון כדי למחות כנגד מדיניותו של קליבלנד. הקבוצה תמכה בעבודות ציבוריות לסלילת כבישים, והחלשת ערך המטבע כדי לעזור לחקלאים לשלם את חובותיהם. כשהגיעו לוושינגטון, נשארו רק מאה מהם, והם נעצרו למחרת היום בעקבות הליכה על המדשאה של גבעת הקפיטול. הקבוצה לא הצליחה להשפיע, אולם סימנה שהמערב מתחיל להתנגד למדיניות הכלכלית המזרחית.

שביתת פולמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שביתת פולמן

שביתת פולמן השפיעה יותר על הממשל. השביתה החלה כנגד איגוד הרכבות של ג'ון פולמן, עקב שכר נמוך וימי עבודה באורך שתים-עשרה שעות, ושביתות נוספות, בהנהגת מנהיג איגוד עובדי הרכבת יוג'ין דבס, פרצו לאחר מכן. ביוני 1894, 125,000 עובדי רכבת שבתו ושיתקו את התחבורה. המסילות העבירו גם את הדואר, וחלקן העבירו דואר פדרלי, כך שקליבלנד טען שבסמכותו להתערב בסכסוך. הוא הוציא בתחילה צו מניעה, ולאחר שהשובתים סירבו לציית לו, שלח לאילינוי 12,000 מאנשי שירות המרשלים של ארצות הברית, אנשי מיליציה מאילינוי וחיילים. קליבלנד טען שגם אם יידרש להשתמש בכל הצבא והצי של ארצות הברית כדי לשלוח מכתב אחד בשיקגו, הוא יעשה זאת. רוב המושלים תמכו בקליבלנד, מלבד מושל אילינוי עצמו. העיתונות המפלגתית תמכה בקליבלנד, אולם יחסיו עם העבודה המאורגנת נפגעו קשות.

בבחירות לקונגרס ב-1894, הרפובליקנים זכו בניצחון גדול, והשתלטו על בית הנבחרים על חשבון הפופוליסטים. אויביו של קליבלנד השתלטו על המפלגה הדמוקרטית ברוב המדינות. ההתנגדות הייתה קרובה לכדי שני-שליש מהמפלגה, סכום שהיה נחוץ כדי לבחור במועמד לנשיאות ב-1896.

מדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשקליבלנד נכנס לתפקיד, הוא נאלץ להתעסק בנושא סיפוחה של הוואי. בתקופת כהונתו הראשונה, הוא תמך בסחר חופשי עם הוואי והסכים להקמת תחנות בפרל הארבור. בארבע השנים לאחר מכן, התרחש מרד כנגד המלכה והיא הוחלפה בממשלה רפובליקנית שביקשה להצטרף לארצות הברית. ממשל הריסון הסכים לכך והגיש את הסכם הסיפוח לסנאט. קליבלנד ביטל את ההסכם חמישה ימים לאחר שנכנס לתפקיד.

בעקבות חקירה, הגיע ממשל קליבלנד למסקנה שהציבור בהוואי מתנגד לסיפוח. המלכה סירבה להעניק חנינה בתמורה להחזרתה לתפקיד, וטענה שתגרש או תוציא להורג את הממשלה הנוכחית. בדצמבר, העניין עדיין לא היה פתור, וקליבלנד העביר את העניין לקונגרס. הוא דחה את רעיון הסיפוח ודרש להמשיך במדיניות הבדלנית. הסנאט, שהיה תחת שליטה דמוקרטית והתנגד לקליבלנד, יצר דו"ח משלו שטען שהציבור בהוואי תומך בסיפוח ושההפיכה כנגד המלכה היא עניין פנימי. קליבלנד הפסיק לנסות להחזיר את המלכה, והכיר ביחסים הדיפלומטיים עם רפובליקת הוואי.

קליבלנד החליט לפרש באופן נרחב יותר את דוקטרינת מונרו, ולא רק שהתנגד לקולוניות אירופאיות חדשות, אלא הכריז על כך שזהו אינטרס לאומי של ארצות הברית להתערב בסכסוכים באזור. כשבריטניה נכנסה לסכסוך עם ונצואלה על גבולה של גיאנה הבריטית, קליבלנד ומזכיר המדינה, ריצ'רד אולני, מחו על כך. ראש הממשלה הבריטי רוברט גסקוין ססיל והשגריר הבריטי בארצות הברית דחו את ההכרעה במשבר לפי שקיבלו את הדרישה האמריקנית לבוררות. ב-1898, התכנסה ועידה בפריז, שהעניקה ב-1899 את רוב הטריטוריה לגיאנה. בכך שעמד לצד אומה לטינית מול הקולוניות, קליבלנד שיפר את יחסי ארצות הברית עם שכניה הדרומיים, אולם גם שמר על יחסים טובים עם בריטניה.

מדיניות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשל קליבלנד השני היה גם הוא מחויב לשיפור צבאי, וציווה על הקמת ספינות התקפיות. מזכיר הצי אימץ אסטרטגיה אגרסיבית, ודרש בניית חמש ספינות קרב ושש-עשרה סירות טורפדו. השלמת הספינות הכפילה את כוחו של הצי. ספינות הקרב ושבע סירות לא הושלמו עד 1901.

סרטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ניסיונו לדחות את הטבעת מטבעות הכסף, פנה קליבלנד לרופא בבית הלבן בעקבות גוש שנוצר בפניו. בעקבות בדיקה, הוכרע שלקליבלנד היה גידול.

קליבלנד עבר ניתוח באופן סודי, כדי למנוע בהלה שתחמיר את המשבר הכלכלי. הוא עבר את הניתוח ב-1 ביולי, במסווה של שיט תענוגות. הניתוח נעשה כדי למנוע כל סימן שיחשוף את המחלה לציבור. הניתוח פגע בפיו של קליבלנד, ובניתוח אחר הושתלו בו שתלי חניכיים.

מדינות שהצטרפו לאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו הראשונה של קליבלנד, לא הצטרפו לאיחוד מדינות חדשות, כיוון שהדמוקרטים בקונגרס לא רצו לצרף מדינות שישלחו נציגים רפובליקניים. כשהריסון נכנס לתפקיד, הוא והרפובליקנים צירפו לאיחוד שש מדינות- צפון דקוטה, דרום דקוטה, מונטנה, וושינגטון, איידהו, ווויומינג- שכולן היו רפובליקניות במובהק. יוטה נחשבה למעוז דמוקרטי, ובנוסף הייתה חשדנות רבה כנגד המורמונים בתוכה. בתקופת כהונתו השנייה של קליבלנד, הוא והקונגרס העבירו חוק שאישר את צירופה של יוטה, שהצטרפה לאיחוד ב-4 בינואר 1896.

אחרי הנשיאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של קליבלנד על שטר 1000$ (לא פעיל משנת 1934)

בשנת 1896 נוצר במפלגה הדמוקרטית רוב לסיעת החקלאים תומכי הכסף המתכתי החופשי והאינפלציה הגבוהה (אשר שחקה את חובותיהם), וקליבלנד הפסיד את המינוי למועמדות לנשיאות לטובת עורך הדין הצעיר והנואם המבריק ויליאם ג'נינגס ברייאן. לאחר תום כהונתו הוא התגורר בפרינסטון שבניו ג'רזי, שם גם נפטר בשנת 1908 מהתקף לב.

רבים מניחים בטעות שהעיר קליבלנד באוהיו קרויה על שמו, אולם העיר קרויה על שמו של מוזס קליבלנד שייסד את העיר בשלהי המאה ה-17.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת גרובר קליבלנד