פצאליס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פצאליס
Φασαηλίς
אין תמונה חופשית
שטח 650 דונם עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה מעל פני הים -251 מ׳ עריכת הנתון בוויקינתונים
היסטוריה
תקופות תקופת בית שני, התקופה הביזנטית בארץ ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
בונה הורדוס עריכת הנתון בוויקינתונים
נבנה 8 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
מאורעות הריסה עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר ארכאולוגי
ארכאולוגים אדם זרטל, שי בר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פַֿצָאֵלִיסיוונית: Φασαηλίς,[1]‏ Phasaelis) הייתה עיר בבקעת הירדן, שהוקמה בסוף המאה ה-1 לפנה"ס על ידי הורדוס, מלך יהודה. שרידי העיר נמצאו בח'רבת פסאיל, כ-18 קילומטרים מצפון לעיר יריחו.[2] כיום קיים במקום הכפר הפלסטיני פסאיל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלך הורדוס הקים את העיר פצאליס בשנת 8 לפנה"ס,[3] וקרא לה על שם אחיו הגדול, פצאל.[4] לדברי יוסף בן מתתיהו, באמצעות העיר הזו ומאמצי תושביה, הפך הורדוס "גם את הארץ שמסביב, שהייתה שוממה, לפוריה ביותר".[5] לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, קיבלה אחותו שלומית מידי הקיסר אוגוסטוס טריטוריות בתחום שלטונו של ארכלאוס ובהן גם העיר פצאליס.[6] עם מותה של שלומית, בין השנים 9–12 לספירה (בזמן שארכלאוס כבר היה בגלות), היא הורישה ליוליה אוגוסטה, אשת הקיסר אוגוסטוס, את נחלותיה, כולל הערים פצאליס, על מטעי התמרים שבה, וארכלאיס, שנוסדה על ידי ארכלאוס בתקופת שלטונו (דרומית לפצאליס).[7] אחוזתה של יוליה בפצאליס עברה לאחר מותה בשנת 29 לידי בנה, הקיסר טיבריוס, ונותרה רכוש האימפריה הרומית לאורך כל התקופה הרומית והתקופה הביזנטית.[8]

על פי המקורות העתיקים, באזור זה שגשגו בתקופת בית שני מטעים של תמרים, אפרסמון ותבלינים, שהיוו חלק משמעותי מהייצוא היהודי והארץ-ישראלי של תקופה זו.[9] הסופר הרומאי פליניוס הזקן כתב בספרו "תולדות הטבע" (המאה ה-1 לספירה), כי ארץ יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה, וכי אלה הגדלים בעמקים של ארכלאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים מאד.[10] פצאליס נזכרת ברשימת ערי ארץ ישראל שערך הגאוגרף תלמי בספרו "גאוגרפיה" (אנ') (המאה ה-2), בין הערים שב"יהודה ממערב לנהר הירדן",[11] אם כי רשימתו משקפת צירופי מקורות מתקופות שונות.[12] בזמן המרד הגדול ברומאים (66–70 לספירה), ננטשה העיר על ידי תושביה היהודים.[9]

בשנת 199 נסללה דרך חדשה מנאפוליס (שכם) לפצאליס.[13]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 363 פקדה את בקעת הירדן רעידת אדמה שהרסה את העיר.[14] היא יושבה מחדש בתקופה הביזנטית, במאה ה-5 או ה-6 לספירה,[14] הפעם על ידי נוצרים.[9]

פצאליס מופיעה במפת מידבא (בגבולה השמאלי), המתוארכת לסביבות 600 לספירה. היא מופיעה משמאל לארכלאיס (מהשם "פצאליס" ביוונית שרדו רק שתי האותיות האחרונות "ις") ובין שתי הערים מופיעות כפות תמרים.[15]

בחיבוריהם של של הנזירים הביזנטיים מהמאה ה-6, קירילוס מסקיתופוליס (חיי סבאס, Vita Sabae, 29) ויואנס מוסכוס (אנ')‏ (Pratum spirituale, 92), נזכרת כנסייה על שמו של סיריאקוס הקדוש,[8] נזיר שמת בשנת 556 לספירה.[16] על פי מוסכוס (מת בשנת 619), נזיר בשם גאורגיוס ממנזר תאודוסיוס הקדוש, בנה בסביבות שנת 600 כנסייה בפצאליס לכבוד סיריאקוס, ובמהלך הבנייה מצא קבר של אנכורט (אנ') (נזיר סגפן מתבודד) בשם פטרוס.[16] במאה ה-7 הזכיר גם הגאוגרף האנונימי מרוונה (גר') (באיטליה) כפר בשם "פסלידה" (Fasselide).

היישוב חרב ככל הנראה שוב במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל (המאה ה-7).[9]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1982 נתגלה לוח אבן ועליו כתובת המנציחה פרויקט בנייה במקום בסוף המאה ה-9. ככל הנראה, אין בספרות הערבית שום אזכור לשם היישוב (עד לעת החדשה) ולכן הכתובת שנמצאה מהווה עדות יחידה על קיומו של יישוב בעל חשיבות באזור במהלך מאה זו.[17]

נראה כי שמו של היישוב מן התקופה הרומית עדיין היה קיים בימי הביניים, משום שבשנת 1280 (התקופה הצלבנית) נזיר בשם ברוקארדוס (Brocardus או Burchard) מציין באזור (בפעם הראשונה) כפר קטן בשם "פֶסֶך" (Phesech),[18][17] ובשנת 1322[19] מתקן הנוסע הגאוגרף מרינו סנודו את השם ל"פסאליס".[17]

בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור בקעת הירדן מצפון ליריחו במפת הקרן לחקר ארץ ישראל.

בשנת 1870 ביקר במקום ויקטור גרן ומצא אותו בהריסות. הוא ציין כי המקום מכונה "ח'רבת תל אל-פסאיל".[20][21] בשנת 1874 ביקרה במקום משלחת סקר מטעם הקרן לחקר ארץ ישראל, לצורך מיפוי הארץ, ותיארה את ההריסות הנרחבות באתר.[22]

במחצית השנייה של שנות ה-70 של המאה ה-20, אז עלו על הקרקע המושבים פצאל ותומר, שכנו בשטח הכפר פסאיל בקתות בוץ בודדות ששימשו את הבדואים בזמן מרעה החורף. עם ההתיישבות היהודית בסביבה ואיתה הזדמנויות העבודה, הגיעו לכפר מתיישבים חדשים, רובם מאזור בית לחם ושכם (הכפר פסאיל א-תחתא, "התחתון"). מאוחר יותר התיישבו באזור גם פלסטינים מיטא (פסאיל אל-פוקא, "העליון", היושב על חלק מהאתר הארכאולוגי). ב-1998 התיישבו בשטח האתר עצמו בדואים שמקורם באזור תל ערד (פסאיל אל-ווסטא, "התיכון").

ממצאי החפירות הארכאולוגיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר ח'רבת אל-פצאיל, מזוהה עם העיר פצאליס.[3] השטח המוכר כאתר ארכאולוגי הוא בן כ-650 דונם בין חלקי הכפר פסאיל הדרומי והצפוני ("אל-פצאיל דרום" ו"אל-פצאיל צפון"), והוא נמצא בשטח C.[23] האתר הארכאולוגי כולו משתרע מכביש הגישה למושב תומר וצפונה עד לשדות שמדרום למושב פצאל. ניתן להגיע לאתר ברכב, מדרום מכביש 90 דרך כביש הגישה שעובר בתוך הכפר פסאיל (א-תחתא) או בדרך עפר מצפון דרך הכפר פסאיל אל-פוקא ("העליון").

במשך השנים סבל האתר משוד והרס עתיקות, ובעקבות זאת שכר המינהל האזרחי מספר בדואים שמתגוררים באתר, כדי שישמרו ויאבטחו אותו מפני שודדי עתיקות. שמירה זו הביאה לירידה תלולה באירועי השוד באתר.[9]

התקופה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 2011–2012 נערכה חפירה באתר מטעם יחידת קמ"ט ארכיאולוגיה איו"ש.[3] מהתקופה ההרודיאנית נחשפה בריכת מים בגודל 30X40 מטר ובעומק של כ-6 מטרים, שהכילה, על פי ההערכה, כ-6,000 קוב מים. הורדוס הקים אמות מים ממעיינות פצאל הסמוכים עד לבריכת האגירה הגדולה.[9] שרידיהן של אמות המים עדיין קיימים.[24] נראה כי אורכן של אמות המים היה בין 300 ל-1,000 מטרים.[9] לבריכת האגירה יש גרם מדרגות בצידה הצפון מזרחי והיא היתה בשימוש גם בימי המנדט הבריטי.[24] מהבריכה הוזרמו המים אל היישוב עצמו ואל השדות והמרחבים שסביבו, מה שאפשר את יצירתם של מטעים חקלאיים גדולים.[9]

בחפירה נתגלו שרידי מבנה מגורים מפואר, בנוי מאבני גזית, ובו בסיסי עמודים הרודיאניים ואולם קבלת פנים גדול. בבתוך מערך החדרים של הבית ישנו גם מקווה טהרה.[14] המקווה כפול (עם שתי בריכות) ובכך הוא האופייני לאזור הבקעה. קירותיו של אולם האירוח עוטרו בפרסקאות והמבנה כלל גם חדרי מגורים.[3] בחפירה זו נחשף גם בית מרחץ שנבנה בתקופת הורדוס והיה גם בשימוש בתקופה הביזנטית. חדרי בית המרחץ מצופים בצינורות חרס.[24] בצינורות החרס המרובעים, שפתחם כלפי מעלה, זרם האוויר החם, והם משולבים בהיקף הקיר שמסביב לחדר החם של בית המרחץ.

ליד בית המרחץ נמצאו שרידים של עיטורי סטוקו, שכמוהם נמצאו גם בארמונותיו של הורדוס ביריחו ובהרודיון. בחפירה נמצאו כלי אבן, המעידים על נוכחות יהודית ביישוב (בשל סוגיית הטהרה), נרות שמן, קערות שעליהן ציורים של תמר, וכן כלי זכוכית וצפחות ליין, לבשמים או למטבעות.[14] כמו כן, נמצא בסיס של כלי האבן הגדול "קלל".[3] הצפחות מתוארכות לזמנו של הורדוס ועד לתקופת שלטונו של אגריפס הראשון, מה שמעיד על רצף התיישבותי בעיר עד חורבן בית שני, בשנת 70 לספירה. על צלע ההר בסמוך לעיר אותר גם בית קברות.[14]

התקופה הביזנטית וימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממצאים מהתקופה הביזנטית מעידים על קיומו של יישוב נוצרי גדול במקום.[9] מתקופה זו נחשף מתחם מרובע גדול, כנראה מנזר, שבמרכזו חצר וסביבה חדרים ואומנות שנשאו קשתות.[3] המנזר המשיך לפעול עד שנחרב במאה ה-8.[14] סמוך למתחם, נחשפה כנסייה בסגנון בזיליקה, מרוצפת פסיפס, ובה שלוש כתובות הקדשה ביוונית.[3] הכתובות הוקדשו לאבות המנזר שפעלו למען הקהילה. בכנסייה התגלה גם אפסיס – גומחה בקיר הפונה מזרחה, שני חדרי איקונין (פסלים), ובפטיסטריום – אגן שבו היו טובלים את המתנצרים והילדים.[14] בסמוך לכנסייה הייתה כנראה חוות גידול חזירים.[24] לאורך השנים נפגעה רצפת הפסיפס של הכנסייה, בשל קבורה בדואית.[24] נראה כי היישוב ננטש בסוף התקופה הביזנטית.

בתקופה הערבית הקדומה, ככל הנראה התיישבה במקום קבוצה של בתי אב, אולם לא היה זה יישוב של ממש.[14] בדצמבר 1982, במהלך חפירות באתר בניהולו של יוסף פורת, נתגלה בתוך הריסות של טחנת מים לוח אבן גיר בגודל 80 על 79 ס"מ, ועליו כתובת המנציחה פרויקט בנייה במקום שהוקדש לח'מארוויה בן אחמד בן טולון (אנ'). הפרויקט החל כפי הנראה במהלך שלטונו, או בתקופת שלטונו של בנו, אבו אל-עסאכר ג'ייש בן ח'מארוויה (אנ'), כלומר בין השנים 884–896.[17]

אין ממצאים של יישוב בתקופה הממלוכית ובתקופה העות'מאנית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חנניה היזמי (2011), ""הטופרכיה של שלומי", אחות המלך הורדוס, ויישוביה : ארכילאיס, פצאליס וליוויאס", במעבה ההר 1, עמ' 97-118.
  • חנניה היזמי (2012), "פצאליס - פרויקט הבנייה האחרון של הורדוס : סיכום עונת החפירות הראשונה - 2011", במעבה ההר 2, עמ' 153-172.
  • משה עינב, בנייתו, תפקודו ונטישתו של מבצר סרטבה/אלכסנדריון בשלהי התקופה החשמונאית ובימי הורדוס: חיבור לשם קבלת תואר "מגיסטר" בפקולטה למדעי הרוח והחברה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, עמ' 35-38.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הגיית השם ביוונית: פסאליס, בפ' רפה ובמלרעהטעמה בהברה האחרונה).
  2. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום אולמן), הערה 418.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 פצאליס – פרוייקט הבנייה האחרון של הורדוס, באתר קמ"ט ארכיאולוגיה איו"ש
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק כא, פסקה ט, סעיף 418.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ה, פסקה ב, סעיף 145.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ו, פסקה ג, סעיף 98; קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק יא, פסקה ה, סעיף 321
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ב, פרק ט, פסקה א, סעיף 167; קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ב, פסקה ב, סעיף 31
  8. ^ 1 2 פצאליס, באתר encyclopedia.com
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 הפרויקט האחרון של הורדוס, ישראל היום, 29.7.2011
  10. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 13, פרק 9.
  11. ^ Ptolemaeus, Geographia, V, 16:7
  12. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, עמ' 107–108.
  13. ^ משה דוד הר, ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 5, עמ' 36.
  14. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 דליה מזורי, העיר האחרונה של הורדוס: מבנים, פסיפסים וגללים, מקור ראשון, 4.9.2015
  15. ^ פצאליס במפת מידבא
  16. ^ 1 2 פצאליס, באתר העוסק במפת מידבא
  17. ^ 1 2 3 4 Moshe Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae (2004), Vol. 3, p. 202
  18. ^ The Manasseh Hill Country Survey, Volume 5, p. 173
  19. ^ Conder and Kitchener, 1883, SWP III, p. 388
  20. ^ Guérin, Samarie I, 228-229 (בצרפתית)
  21. ^ Moshe Sharon, Corpus Inscriptionum Arabicarum Palaestinae (2004), Vol. 3, p. 201
  22. ^ Conder and Kitchener, 1883, SWP III, pp. 392-393
  23. ^ אתרי עתיקות ושילובם בפיתוח יישובים פלסטיניים בשטחי C בגדה המערבית (עמק שוה, 2014), אל-פצאיל, עמ' 14.
  24. ^ 1 2 3 4 5 בקעת הירדן: פצאליס, באתר נערן