פרנסיס בידל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיס בידל
Francis Biddle
פרנסיס בידל
פרנסיס בידל
לידה 9 במאי 1886
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 באוקטובר 1968 (בגיל 82)
ולפליט, מסצ'וסטס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא פרנסיס בברלי בידל
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה כנסיית סנט תומאס, ווייטמארש, פנסילבניה, ארצות הברית
השכלה בית הספר למשפטים בהרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Democratic Disc.svg המפלגה הדמוקרטית
בן או בת זוג Katherine Garrison Chapin עריכת הנתון בוויקינתונים
התובע הכללי של ארצות הברית ה־58
26 באוגוסט 194126 ביוני 1945
(3 שנים ו־43 שבועות)
תחת נשיאי ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
הארי טרומן
פרקליט המדינה של ארצות הברית ה־22
22 בינואר 194025 באוגוסט 1941
(שנה ו־30 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט
שופט בית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים של ארצות הברית
4 במרץ 193922 בינואר 1940
(46 שבועות ו־3 ימים)
נשיא ממנה פרנקלין דלאנו רוזוולט
→ ג'וזף בפינגטון
הרברט פנק גודריץ' ←
פרסים והוקרה
עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Francis Biddle signature.jpg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פרנסיס בברלי בידלאנגלית: Francis Beverley Biddle;‏ ‏9 במאי 18864 באוקטובר 1968) היה עורך דין ושופט אמריקאי, שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא גם שימש כשופט האמריקאי הראשי במשפטי נירנברג. קודם לכן הוא כיהן כשופט פדרלי בבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים של ארצות הברית.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיס בידל נולד בפריז, צרפת כאשר משפחתו התגוררה שם.[1] הוא היה אחד מארבעת בניהם של פרנסס בראון (לבית רובינסון) ושל אלגרנון סידני בידל, פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת פנסילבניה. הוא היה נכד-נכדו של אדמונד רנדולף, מושל וירג'יניה השביעי, מזכיר המדינה השני של ארצות הברית, והתובע הכללי הראשון של ארצות הברית.[2] בידל סיים את לימודיו בבית הספר גרוטון, שם הוא היה פעיל באיגרוף. ב-1909 הוא סיים לימודי תואר ראשון בקולג' הרווארד וב-1911 תואר בוגר במשפטים בבית ספר למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.[1]

ראשית הקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקריירה שלו החל בידל כמזכיר האישי, כלומר כעוזר המשפטי של שופט בית המשפט העליון אוליבר ונדל הולמס הבן בשנים 19111912.[1] ב-27 השנים הבאות הוא עסק בעריכת דין בפילדלפיה. בבחירות לנשיאות של 1912 הוא תמך במועמדותו של הנשיא לשעבר תאודור רוזוולט שהתמודד אז לכהונה נוספת ללא הצלחה מטעם המפלגה הפרוגרסיבית. במלחמת העולם הראשונה שירת בידל לזמן קצר כטוראי בצבא ארצות הברית וכעוזר מיוחד לתובע הפדרלי של המחוז המזרחי של פנסילבניה בשנים 19221926.[1]

בממשל רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-30 של המאה ה-20 שימש בידל במספר תפקידים בממשל הפדרלי. ב-1934 מינה אותו הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט כיושב ראש המועצה הלאומית ליחסי עבודה. בפברואר 1939 מינה אותו רוזוולט כשופט פדרלי בבית המשפט הפדרלי השלישי לערעורים של ארצות הברית במקומו של ג'וזף בפינגטון. בסוף אותו חודש אישר הסנאט של ארצות הברית את המינוי ובמרץ הוא הכל לכהן בתפקיד. הוא כיהן על כס השיפוט שנה אחת בלבד ואז התפטר כדי להתמנות כפרקליט המדינה של ארצות הברית.[1] גם במשרה זו הוא שימש לזמן קצר כאשר רוזוולט מינה אותו ב-1941 כתובע הכללי של ארצות הברית. בתקופה זו הוא גם שימש כיועץ המשפט הראשי של ועדת הקונגרס המיוחדת לחקירת רשות עמק טנסי בשנים 1938–1939 וכמנהל שירות ההגירה והאזרוח (INS) במחלקת המשפטים של ארצות הברית ב-1940.[1]

בתקופת מלחמת העולם השנייה עשה בידל שימוש בחוק הריגול של 1917 כדי לנסות לסגור "פרסומים מזיקים", שכללו את כתב העת "צדק חברתי" של הכומר צ'ארלס קוגלין.[3] בידל העמיד לדין כמה אנשים וארגונים בולטים מהשמאל הפוליטי על פי חוק סמית'. ב-1941 הוא אישר את העמדתם לדין של 29 חברי מפלגה העובדים הסוציאליסטית, במהלך שספג ביקורת מצד האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות. על פי חוק זה הוא גם ניסה לגרש ללא הצלחה את איש האיגוד המקצועי הארי ברידג'ס.

ב-1942 היה בידל מעורב במקרה בו בית דין צבאי שמונה על ידי הנשיא רוזוולט כדי לשפוט שמונה סוכנים נאצים על ריגול ועל תכנון מעשי חבלה בארצות הברית כחלק ממבצע פסטוריוס. לוטננט קולונל קנת' רויאל קרא תיגר על החלטתו של רוזוולט לשפוט את הגרמנים בבית דין צבאי בצטטו את פסק הדין "אקס פארטה מיליגן" (Ex parte Milligan) משנת 1866, מקרה בו בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע שלממשלה הפדרלית של ארצות הברית אין את היכולת להקים בתי דין צבאיים כדי לשפוט בהם אזרחים באזורים בהם בתי משפט אזרחיים מתפקדים, גם בעת מלחמה. בידל הגיב לטענה זו באומרו שלגרמנים אין את הזכות להישפט בבית משפט אזרחי בשל מעמדם כלוחמים בלתי חוקיים. בית המשפט העליון קבע בפסק הדין "אקס פאטרה קווירין" (Ex parte Quirin) שהוועדה הצבאית שהוקמה כדי לשפוט את הגרמנים הוקמה על פי חוק. ב-3 באוגוסט אותה שנה הורשעו כל שמונת הגרמנים ונגזר עליהם עונש מוות. חמישה ימים לאחר מכן הוצאו להורג שישה מתוכם בכיסא החשמלי והשניים האחרים נשפטו לתקופות מאסר בשל העובדה שהם הסגירו מרצונם את חבריהם ל-FBI. ב-1948 שוחררו השניים מהכלא ושבו לגרמניה.

בידל היה הפקיד הבכיר היחידי בממשל רוזוולט שהתנגד לכליאת היפנים בארצות הברית כבר מראשיתה.[4] ב-1943 לאחר שכליאת היפנים כבר בוצעה, הוא ביקש מהנשיא שיורה על סגירת המחנות: "הנוהג הנוכחי של החזקת אזרחים אמריקאים נאמנים במחנות ריכוז לזמן ארוך יותר מהנחוץ הוא מסוכן ומעורר שאט נפש לעקרונות של הממשלה שלנו".[5] רוזוולט התנגד לבקשתו של בידל והמחנות נסגרו רק שנה לאחר מכן.

בידל הגביר את המאמצים של מחלקתו לטובת זכויות האזרח של האפרו-אמריקאים כאשר הנחה את התובעים הפדרליים לנהל את התביעות שלהם כנגד עבודת כפייה במדינות הדרום.

בממשל טרומן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנסיס בידל (ראשון מימין) כשופט במשפטי נירנברג

לבקשתו של הנשיא הארי טרומן התפטר בידל לאחר מותו של הנשיא רוזוולט. זמן קצר לאחר מכן מניה טרומן את בידל כשופט במשפטי נירנברג.

ב-1947 מינה אותו טרומן כנציג ארצות הברית במועצה הכלכלית-חברתית של האומות המאוחדות. לאחר שהמפלגה הרפובליקנית סירבה לאשר את המינוי, ביקש בידל מטרומן לסגת מההחלטה.

ב-1950 הוא מונה כיושב ראש הארגון "אמריקאים למען פעולה דמוקרטית" (Americans for Democratic Action). בתפקיד זה הוא שימש שלוש שנים.[1] בעשור הבא הוא כתב שני כרכים של זכרונותיו: "עבר מזדמן" (A Casual Past) ב-1961 ו"בסמכות קצרה" (In Brief Authority) ב-1962. תפקידו האחרון היה לשמש כיושב ראש ועדת הזיכרון לפרנקלין ד. רוזוולט עד להתפטרותו ב-1965.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1918 נשא בידל לאישה את המשוררת קתרין גריסון צ'פין. לזוג נולדו שני בנים.

פרנסיס בידל נפטר ב-4 באוקטובר 1968 מהתקף לב בבית הקיץ שלו בקייפ קוד בגיל 82. הוא נטמן בכנסיית סנט תומאס שבווייטמארש, פנסילבניה.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשרון הכתיבה של בידל התגלה עוד זמן רב לפני פרסום הביוגרפיות שלו. ב-1927 הוא כתב רומן אודות החברה בפילדלפיה, The Llanfear Pattern. ב-1942 הוא כתב ספר אודות שלושים שנות היכרותו עם אוליבר ונדל הולמס בביוגרפיה שנקראה "כבוד השופט הולמס" (Mr. Justice Holmes), שפורסמה ב-1944, ועובדה ב-1946 למחזה בברודוויי וב-1950 לסרט בשם "היאנקי הנפלא" (The Magnificent Yankee). ב-1944 הוא פרסם את הספר "חשיבה דמוקרטית והמלחמה" (Democratic Thinking and the War). ספרו משנת 1949 "התקווה הטובה ביותר של העולם" (The World's Best Hope) סקר את תפקידה של ארצות הברית בתקופה שלאחר המלחמה. ב-1963 נבחר בידל כעמית באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט נירנברג משנת 2000 גולמה דמותו של בידל על ידי לן קאריו. מחזה על דמותו בשם "לנסות" (Trying) הועלה בשנת 2004 על ידי ג'ואנה גלאס, שהייתה מזכירתו האישית בשנים 19671968.[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנסיס בידל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]