אבנעזר רוקווד הואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אבנעזר רוקווד הואר
Ebenezer Rockwood Hoar
אבנעזר רוקווד הואר
אבנעזר רוקווד הואר
לידה 21 בפברואר 1816
קונקורד, מסצ'וסטס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 בינואר 1895 (בגיל 78)
קונקורד, מסצ'וסטס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות סליפי הולו, קונקורד, מסצ'וסטס, ארצות הברית
השכלה בית הספר למשפטים בהרווארד עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, עורך דין, שופט, דיפלומט עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הוויגית, המפלגה הרפובליקנית עריכת הנתון בוויקינתונים
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם מחוז הקונגרס השביעי של מסצ'וסטס
4 במרץ 18733 במרץ 1875
(שנתיים)
התובע הכללי של ארצות הברית ה־30
5 במרץ 186922 בנובמבר 1870
(שנה ו־37 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית יוליסס סימפסון גרנט
חתימה Signature of Ebenezer Rockwood Hoar.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אבנעזר רוקווד הואראנגלית: Ebenezer Rockwood Hoar;‏ ‏21 בפברואר 181631 בינואר 1895) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי ממסצ'וסטס, שכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בשנים 18691870 בממשלו של הנשיא יוליסס סימפסון גרנט והיה הראשון בתפקיד זה שעמד בראש מחלקת המשפטים של ארצות הברית.

הואר סייע לגרנט למנות שני שופטים לבית המשפט העליון והיה מועמד לכס השיפוט בעצמו. מועמדותו לא אושרה על ידי הסנאט, בין השאר בשל עמדותיו בנוגע לרפורמות בשיטת הפטרונות.

ב-1871 מונה הואר על ידי גרנט כחבר בוועדה שניהלה את המשא ומתן על הסכם וושינגטון (אנ') שסייע ליישב את תביעות אלבמה (אנ').

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבנעזר רוקווד הואר נולד בקונקורד, מסצ'וסטס לסמואל ושרה (לבית שמרן) הואר. הוא היה בן למשפחה בעלת שורשים עמוקים של פוריטניות, שהיגרה לאמריקה ב-1640 ובתחילה התיישבה בבריינטרי, מסצ'וסטס. בגיל שנתיים נשלח הואר להתחנך אצל מורה פרטית דתייה. כבר בגיל שלוש הוא היה מסוגל לקרוא בשטף בכתבי הקודש כאדם מבוגר. בגיל ארבע הוא כבר רכש את הקריאה והכתיבה באופן מלא ועקף במיומנות זו את אחותו הגדולה. ככל שהוא התבגר הוא נודע בשל מחשבתו המהירה ואמירותיו השנונות.

ב-1831, בגיל 15, התקבל הואר לאוניברסיטת הרווארד. עם סיום לימודיו ב-1835 הוא עבר מערבה ושימש כמדריך בבית ספר לבנות בפיטסבורג. לאחר שסיים לעסוק בהוראה הוא נסע לקנטקי שם שמע את הפוליטיקאי הידוע הנרי קליי. הוא שב לקונקורד והחל ללמוד משפטים במשרד עורכי הדין של אביו.

ב-1837 שב הואר להרווארד, שם הוא למד משפטים במשך שנה וחצי והמשיך במשך חצי שנה להשתלם במשרדו של אמורי וושבורן. בספטמבר 1839 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין וקיבל תואר ראשון במשפטים מהרווארד, וב-1840 החל לעסוק בעריכת דין בקונקורד ובבוסטון.

פעילות פוליטית במסצ'וסטס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-40 של המאה ה-19 החל הואר את הקריירה הפוליטית שלו במפלגה הוויגית שהתנגדה לעבדות. הוא ראה את עצמו כמשויך יותר לאגף ה"וויגי המצפוני" מאשר לאגף "הוויגים של הכותנה", שייצג את האינטרסים של מדינות הדרום.

ב-1846 הוא נבחר לסנאט של מסצ'וסטס. ב-1848 הוא שיתף פעולה עם אביו בייסוד מפלגת הארץ החופשית (אנ') במסצ'וסטס. המפלגה החדשה התנגדה להרחבת העבדות בטריטוריות החדשות שסופחו אז לארצות הברית.

ב-1849 מונה הואר כשופט בבית המשפט השלום בבוסטון וכיהן בו עד 1855. ב-1859 הוא מונה כשופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס. בעת כהונתו על כס השיפוט הוא נודע כמי שסייע לעורכי דין צעירים. אחד מאלו שעשו עליו רושם היה אוליבר ונדל הולמס הבן, לימים שופט בבית המשפט העליון של מסצ'וסטס ושופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. לאחר מלחמת האזרחים נמנה הואר על מתנגדי משפט ההדחה של אנדרו ג'ונסון.

התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 במרץ 1869 מינה הנשיא יוליסס סימפסון גרנט את הואר כתובע הכללי של ארצות הברית. כל המינויים של גרנט, כולל זה של הואר, הכו בתחילה בהלם את הסנאט, שכן הוא בחר את חברי הקבינט שלו באופן עצמאי ללא היוועצות עם הנהגת המפלגה הרפובליקנית.

כל המינוים אושרו מידית ותגובת העיתונות הייתה בדרך כלל אופטימית, והיא שיבחה את הקבינט של גרנט כחופשי מ"הונאה ושחיתות". הואר שירת כיועץ המשפטי הראשי ויועצו הפוליטי של גרנט, שכן עד לבחירתו לנשיאות לא החזיק גרנט במשרה נבחרת.

ביולי 1870 היה הואר לתובע הכללי הראשון שעמד בראש מחלקת המשפטים של ארצות הברית, שהוקמה כדי לחזק את סמכויות החקירה והאכיפה של הנשיא.

מינויו של באוטוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת ממשימותיו הראשונות של הואר כתובע הכללי הייתה לחוות דעתו על מינויו של איש העסקים מניו יורק, אלכסנדר ט. סטיוארט כמזכיר האוצר. למינויו של סטיוארט התנגדו הסנאטורים צ'ארלס סאמנר ורוסקו קונקלינג, שציטטו חוק מ-1789 שאסר על מינוי של חבר הקבינט שהיה "קשור או בעל אינטרסים בעסקי סחר".

סטיוארט הציע שהוא יפרוש מעסקיו עד לאחר תום כהונתו. בכל אופן הואר ייעץ לגרנט שתוכניתו של סטיוארט בלתי מעשית. גרנט קיבל את עצתו של הואר ומינה את ג'ורג' סיואל באוטוול כמזכיר האוצר.

מינויו של באוטוול גרמה להמשך כהונתו של הואר בקבינט של גרנט להיות מתוחה, שכן באוטוול והואר היו שניהם ממסצ'וסטס, ובתקופה זו היה מקובל ורצוי שלא יהיה יותר מחבר קבינט אחד מכל אחת מהמדינות.

המועמדות לבית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תחילת נשיאותו, נדרש גרנט לאייש שני מושבים בבית המשפט העליון של ארצות הברית לאחר שמספר השופטים הורחב לתשעה. ב-14 בדצמבר 1869 מינה גרנט את הואר ואת מזכיר המלחמה לשעבר אדווין סטנטון כשופטים בבית המשפט העליון.

הסנאטורים הרפובליקנים השמרנים התרעמו על סירובו של הואר למנות שופטים פדרליים על בסיס פטרונות פוליטית ועל התנגדותו בעבר להדחתו של הנשיא ג'ונסון. אף על פי שמינויו של הואר נדחה על ידי הסנאט, מינויו של סטנטון אושר מידית. על כל פנים, סטנטון נפטר לפני שהספיק לאייש את כס השיפוט.

גרנט והואר קיימו שיחה ממושכת ובעצתו של הור מינה גרנט שניים ממנהיגי לשכת עורכי הדין הארצית, ויליאם סטרונג וג'וזף בראדלי.

הפבורן נגד גריזוולד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שעה אחת בלבד לאחר שמועמדותם של סטרונג ובראדלי הוגשה לסנאט, פסק בית המשפט העליון בפסק הדין "הפבורן נגד גריזוולד" (Hepburn v. Griswold) שחוק ההילך החוקי של 1862, שהסמיך את מחלקת האוצר להדפיס שטרות כסף כהילך חוקי, נוגד את חוקת ארצות הברית. גרנט, הואר ושאר חברי הקבינט התנגדו לפסיקת בית המשפט שהתקבלה ברוב של ארבעה מול שלושה. הם האמינו שאספקת הכספים לאומה תפחת ושהדבר יגרום להרס הכלכלה. ב-31 במרץ 1870 התייצב הואר בפני בית המשפט העליון וטען שההחלטה בתיק זה תגרום לחוסר יציבות של הכלכלה הלאומית, במקרה שיהיה צורך להדפיס כסף כצעד חירום, כפי שנעשה במהלך מלחמת האזרחים. שנה לאחר מכן, כאשר כיהנו כבר סטרונג ובראדלי בבית המשפט, הפך בית המשפט את פסק הדין ברוב של חמישה מול ארבעה, והפך את שטרות הכסף להילך חוקי. אף על פי שגרנט והואר הואשמו באיוש מכוון של הרכב בית המשפט, שמותיהם של סטרונג ובראדלי הוגשו לסנאט טרם מתן פסק הדין בתיק הפבורן נגד גריזוולד.

תקופת השיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הואר היה רפובליקני מתון שהתנגד להתערבות הממשל הפדרלי בהגנה על זכויות האזרחים האפרו-אמריקאים במהלך תקופת השיקום. הוא האמין שהדרומיים ינהגו באחריות וימצאו דרך להגן על האפרו-אמריקאים. הנשיא גרנט, בכל אופן, איבד את אמונו במדינות הדרום שינהגו על פי החוקה והחוק הפדרליים שהגנו על האפרו-אמריקאים.

במאי 1870 העביר הקונגרס את הראשון מבין שלושת החוקים שנקראו חוקי האכיפה (Enforcement Acts) כנגד האלימות של הקו קלוקס קלאן בדרום. כדי להרחיב את סמכויות החקירה והאכיפה של הממשל הפדרלי, הקים הקונגרס ביוני אותה שנה את מחלקת המשפטים ויצר את משרת פרקליט המדינה של ארצות הברית. הנשיא גרנט היה תחת לחץ שהלך וגבר להחליף את הואר בתובע כללי ראדיקלי יותר, כזה שלא יתנגד להתערבות הממשל הפדרלי בבלימת ההפקרות בדרום.

התפטרותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1870 שלח גרנט מכתב להואר בו הוא ביקש את התפטרותו ולא נתן לכך הסבר. בתחילה הוכה הואר בהלם מהדרישה הפתאומית, והגיע לפגישה עם הנשיא. גרנט אמר להואר שהסנאטורים הדרומיים ביקשו שבקבינט יכהן איש הדרום ושהוא זקוק לתמיכתם.

הואר השלים עם ההחלטה והגיש מכתב התפטרות. כאשר מזכיריו האישיים של גרנט חשפו את מכתב ההתפטרות בפני העיתונות, התעוררה מחלוקת. אף אחד מחברי הקבינט האחרים לא ידע על בקשתו של גרנט מהואר להתפטר. הואר המשיך לכהן בקבינט עד נובמבר, כאשר יורשו בתפקיד, איימוס טפן אקרמן, הושבע לתפקידו. אקרמן היה מג'ורג'יה ותמך בתוקף בתוכנית השיקום ובהגנת הממשל הפדרלי בזכויות האזרח של האפרו-אמריקאים.

תביעות אלבמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הואר היה אחד מחמשת החברים האמריקאים בוועדה העליונה המשותפת עם הממלכה המאוחדת ליישוב התביעות מתקופת מלחמת האזרחים, ובנוגע לתביעות הטריטוריאליות בנוגע לקנדה. עבודת הוועדה הובילה לחתימת הסכם וושינגטון ב-1871.

ההסכם הגדיר את שיטת הבוררות הבינלאומית ליישוב סוגיות ריבונות ימית ויבשתית, וכן הבהיר את כללי הסחר בין קנדה לבין ארצות הברית. הסוגיות שהועברו לבוררות היו: תביעות אלבמה (אנ'), תביעות ותביעות נגד נוספות שהיו קשורות למלחמת האזרחים, הגבול הימי עם קנדה באיי סן חואן ובמפרץ פיוג'יט וזכויות הדיג בנובה סקוטיה.

ועדת בוררות משותפת, שהוקמה מכוח ההסכם, קיבלה בספטמבר 1872 החלטה שדחתה את התביעות של ארצות הברית לפיצויים על נזקי מלחמה בלתי ישירים, אך הורתה לבריטניה לשלם לארצות הברית סכום של 15.5 מיליון דולר במסגרת תביעות אלבמה.[1][2]

חבר בית הנבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1872 נבחר הואר כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית וכיהן בו בשנים 18731875. ב-1874 הוא לא היה מועמד לבחירה מחדש והוא שב לעיסוקו בעריכת דין.

הואר היה יושב ראש האירועים לציון מאה שנה לקרבות לקסינגטון וקונקורד, שהתקיימו בקונקורד בהשתתפות אישי ציבור רבים, כולל הנשיא גרנט. בשנים 18681882 הוא היה חבר במועצת המנהלים של אוניברסיטת הרווארד.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת לימודיו בהרווארד הכיר הואר את קרוליין דאונס ברוקס מקונקורד. השניים נישאו בנובמבר 1840 ונולדו להם שבעה ילדים, מתוכם ילדה אחת שנפטרה בינקותה. קרוליין הואר הייתה אחותו למחצה של חבר בית הנבחרים ג'ורג' מ. ברוקס ממסצ'וסטס.

אביו של הואר, סמואל הואר, היה עורך דין ופוליטיקאי רב השפעה. מצד משפחת אמו, שרה שרמן רוקווד הואר, היה הואר נכדו של אחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית, רוג'ר שרמן. אחיו, ג'ורג' פריסבי הואר, היה סנאטור מטעם מסצ'וסטס משנת 1877 ועד למותו ב-1904.

על ילדיו של הואר נמנו שרמן הואר, שהיה חבר בית הנבחרים, וסמואל הואר. נכדו, רוג'ר שרמן הואר, היה חבר הסנאט של מסצ'וסטס ועוזר התובע הכללי של המדינה. דודנו של הואר מדרגה ראשונה, רוג'ר בולדווין, היה סנאטור ומושל קונטיקט. דודן אחר שלו, ויליאם אברטס, היה סנאטור, מזכיר המדינה של ארצות הברית וכיהן כתובע הכללי של ארצות הברית לפני הואר. דודן נוסף שלו, שרמן דיי, היה חבר הסנאט של קליפורניה וממייסדי אוניברסיטת קליפורניה.

אבעזר רוקווד הואר נפטר ב-31 בינואר 1895 ונטמן בבית הקברות סליפי הולו שבקונקורד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אבנעזר רוקווד הואר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]