ג'ון ברקינרידג' (תובע כללי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ון ברקינרידג'
John Breckinridge
ג'ון ברקינרידג'
ג'ון ברקינרידג'
לידה 2 בדצמבר 1760
מחוז אוגוסטה, וירג'יניה, האימפריה הבריטית
פטירה 14 בדצמבר 1806 (בגיל 46)
מחוז פאייט, קנטקי, ארצות הברית
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות של לקסינגטון, קנטקי, ארצות הברית
השכלה
  • אוניברסיטת וושינגטון ולי
  • קולג' ויליאם ומרי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה Tricolour Cockade.svg  המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית
בן או בת זוג מרי הופקינס קייבל (28 ביוני 1784) עריכת הנתון בוויקינתונים
התובע הכללי של ארצות הברית ה־5
7 באוגוסט 180514 בדצמבר 1806
(שנה ו־18 שבועות)
תחת נשיא ארצות הברית תומאס ג'פרסון
סנאטור מטעם קנטקי
4 במרץ 18017 באוגוסט 1805
(4 שנים ו־22 שבועות)
חתימה John Breckinridge Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ג'ון ברקינרידג'אנגלית: John Breckinridge;‏ 2 בדצמבר 1760 - 14 בדצמבר 1806) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי יליד וירג'יניה. הוא היה חבר בבתי המחוקקים של וירג'יניה וקנטקי לפני שנבחר לסנאט של ארצות הברית ומונה כתובע הכללי של ארצות הברית בתקופת נשיאותו השנייה של תומאס ג'פרסון. משפחתו היא משפחת פוליטיקאים רבת השפעה בקנטקי ועל שמו קרוי מחוז במדינה זו.

אביו של ברקינרידג' היה פוליטיקאי מקומי ואמו הייתה בת למשפחת פרסטון, גם היא משפחה בעלת השפעה. הוא למד בקולג' ויליאם ומרי לסירוגין בין השנים 17801784. לימודיו נקטעו בשל מלחמת העצמאות של ארצות הברית ובחירתו לבית הנבחרים של וירג'יניה. כאחד מהצעירים בבית נבחרים זה, הוא זכה להכיר פוליטיקאים בולטים רבים. ב-1785 הוא נשא לאישה את מרי הופקינס "פולי" קייבל, בת למשפחת פוליטיקאים רבת השפעה מווירג'יניה. על אף חייו הנוחים שהושגו באמצעות שילוב של הצלחה בעיסוקו המשפטי ומחקלאות, הוא שוכנע באמצעות מכתבים מקרובי משפחתו מקנטקי להעתיק את מגוריו לספר המערב. ב-1793 הוא הקים את אחוזת המטעים שלו, קייבלס דייל, שליד לקסינגטון.

זמן קצר לאחר הגעתו לקנטקי, מונה ברקינרידג' כתובע הכללי של המדינה. בנובמבר 1797 הוא התפטר מתפקידו ונבחר לבית הנבחרים של קנטקי חודש לאחר מכן. כמחוקק הוא פעל להעברתם של חוקים פליליים הומניים יותר שביטלו את עונש המוות לכל העבירות למעט רצח מדרגה ראשונה. בביקור שערך ב-1798 בווירג'יניה, העביר לו נציג מטעמו של ג'פרסון את נוסח החלטות קנטקי, שהוקיעו את חוקי הזרים וההסתה. לבקשתו של ג'פרסון לקח ברקינרידג' להוביל את ההחלטות באספה הכללית של קנטקי. רק לאחר מותו של ברקינרידג' התברר שג'פרסון היה זה שניסח את ההחלטות. ב-1799 הוא התנגד לכינוס הוועידה החוקתית של קנטקי, אך נבחר לנציג בה. בהשפעתו נותרה ממשלת המדינה אריסטוקרטית באופן יחסי, נשמרו ההגנות שהיו על העבדות והוגבל כוחם של הבוחרים. כמי שכונה אביה של החוקה שהתקבלה, עלה כוחו לאחריה כמנהיג מוכר של המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית במדינה והוא נבחר כיושב ראש בית הנבחרים שלה ב-1799 וב-1800.

ב-1800 נבחר ברקינרידג' לסנאט של ארצות הברית שם הוא הנהיג את סיעתו של ג'פרסון והוביל את הצעות החוק של הממשל בסנאט שנשלט על ידי מפלגתו ברוב צר. ב-1804 קראו תושבי ספר המערב לבחירתו כמועמד לסגנות הנשיא, אך ג'פרסון מינה אותו ב-1805 כתובע הכללי. הוא היה חבר הקבינט הראשון מהמערב, אך הייתה לו השפעה מועטה עד למותו משחפת ב-1806.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סבו של ברקינרידג', אלכסנדר ברקינרידג', היגר מאירלנד למחוז באקס שבפנסילבניה בערך בשנת 1728. מוצא משפחתו של ברקינרידג' היה ממחוז איירשייר שבסקוטלנד, ממנו הם היגרו לאלסטר (ככל הנראה למחוז אנטרים או למחוז לונדונדרי) בסוף המאה ה-17.[1][2][3][4] ב-1740 עברה המשפחה למחוז אוגוסטה שבווירג'יניה, ליד העיר סטאונטון, שם נפטר אלכסנדר ברקינרידג' ב-1743. ג'ון ברקינבריג' נולד שם ב-1760, כבן השני מבין ששת ילדיהם של רוברט ברקינרידג' ושל אשתו השנייה לטיס (לבית פרסטון) ברקינרידג'.[5] אמו הייתה בתו של ג'ון פרסטון מווירג'יניה, משפחה בעלת השפעה פוליטית.[6] לרוברט ברקינרידג' היו שני ילדים מנישואיו הראשונים, ודרך אחד משני אחים למחצה אלו היה ג'ון לימים לדודו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, ג'יימס ברקינרידג'.[5] רוברט ברקינרידג' השתתף במלחמת הצרפתים והאינדיאנים והיה סגן השריף והשריף, ולאחר מכן שופט השלום של מחוז אוגוסטה.[1] זמן קצר לאחר לידתו של ג'ון ברקינרידג', עברה המשפחה למחוז בוטטורט, שם היה רוברט לשוטר ושופט שלום, וכן שירת במיליציה המקומית.[5][6] רוברט ברקינרידג' נפטר ב-1773. הוא הוריש לבנו ג'ון שטח אדמה של 300 אקרים (1.2 קמ"ר), בעלות על עבד אחד ומחצית בעלות על עבד אחר.[7]

על פי הביוגרף של ג'ון ברקינרידג', לאוול הריסון (אנ'), הוא למד בבית ספר, כולל באקדמיית אוגוסטה (כיום אוניברסיטת וושינגטון ולי (אנ')), אך כל התעוד על כך אבד. לאחר מות אביו סייע ברקינרידג' הצעיר לפרנסת משפחתו באמצעות מכירת ויסקי, ברנדי וקנבוס. מדודו, ויליאם פרסטון, הוא למד מדידת קרקעות, ובין השנים 17741779 הוא הועסק במשרד הקרקעות בעיירה פינקאסל, מקום מושב המחוז. פרסטון שאף שאחיינו ילמד בבתי ספר פרטיים לצד בניו, אך הדבר לא עלה בידו ועיסוקיו האחרים של ברקינרידג' שיבשו את רצף לימודיו. פרסטון אף הגיש את מועמדותו של ברקינרידג' לתפקיד המודד של מחוז מונטגומרי, משרה שהוא קיבל לאחר שעבר את הבחינות הדרושות ב-1 בפברואר 1780.[8] בהמשך אותה שנה הוא הצטרף לדודנו, לימים הסנאטור מטעם קנטקי, ג'ון בראוטן, ללימודים בקולג' ויליאם ומרי.[7] המורים שהשפיעו עליו במידה הרבה ביותר היו הכומר ג'יימס מדיסון וג'ורג' וייט.

בשל מלחמת העצמאות של ארצות הברית נאלץ הקולג' לסגור את שעריו ב-1781, שכן בנייניו שימשו לסירוגין כבסיס צבאי של הבריטים, הצרפתים והכוחות האמריקאים, שכן כל אחד מהצדדים שלט על הקולג' והשטחים סביבו. אף על פי שההיסטוריון ויליאם דייוויס (אנ') מציין שברקינרידג' שירת כקצן בדרגת אנסיין במיליציה של מחוז בטטורט, הריסון מציין שהמקור האמין ביותר בנוגע למשרתים בשירות צבאי בווירג'יניה לא מביא שום עדות על השתתפותו במלחמה, אך מקורות בעלי אמינות נמוכה יותר מזכירים אותו כקצין זוטר במיליציה של וירג'יניה.[9] הריסון משער שאם הוא אכן התגייס, הוא שירת במערכה קצרה אחת או שתיים ב-1780 בסיוע לצבאו של נתנאל גרין בדרום-מערב וירג'יניה.

חבר בית הנבחרים של וירג'יניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שהוא לא שאף להיבחר למשרה והיה עדיין צעיר, נבחר ברקינרידג' בסוף 1780 כנציג מחוז בטטורט בבית הנבחרים של וירג'יניה. מסופר שאף על פי שציבור הבוחרים במחוז בחר בו פעמיים למשרה, הוא לא הורשה לתפוס את מושבו בבית הנבחרים בשל גילו הצעיר ורק בפעם השלישית עלה בידו לעשות כן, אך אין סימוכין למידע זה. על עמיתיו בבית הנבחרים נכללו פטריק הנרי, בנג'מין הריסון החמישי, ג'ון טיילר האב (אנ'), ג'ון טיילור מקרוליין (אנ'), ג'ורג' ניקולס (אנ'), דניאל בון ובנג'מין לוגן.[7]

בשל העובדה שנמנע מבית הנבחרים על ידי חיילים בריטים להתכנס בוויליאמסבורג, התכנסו הנציגים בריצ'מונד ב-7 במאי 1781, אך לא עלה בידם להשיג קוורום. בשל התקדמותו של הגנרל הבריטי צ'ארלס קורנווליס אל העיר ב-10 במאי, התפזר בית הנבחרים והתכנס שוב ב-24 במאי בשארלוטסוויל. ברקינרידג' הגיע לשארלוטסוויל ב-28 במאי וב-3 ביוני התכנסו כבר מספיק חברים כדי שיהיה קוורום. בבוקר המחרת רכב ג'ק ג'ווט לעיר והזהיר את המחוקקים ש-250 פרשים קלים בפיקודו של בנסטרה טרלטון (אנ') מתקרבים אליה. הנציגים התפזרו במהירות ועברו לסטאוטון, עיר הולדתו של ברקינרידג', וכמה ימים לאחר מכן הם השלימו את דיוניהם. ברקינרידג' נשאר בבית אמו בין הדיונים והצטרף לנציגים בריצ'מונד כאשר הם התכנסו שם בנובמבר אותה שנה. רוב הדיונים נסובו על קבלת החלטות להודות לאלו שהפכו את העיר לבטוחה באמצעות הטלת המצור על יורקטאון.[7]

קשיים כספיים מנעו מברקינרידג' לשוב ללימודיו בקולג'.[7] ב-1782 הוא לא ביקש להיבחר מחדש לבית הנבחרים. תחת זאת הוא בילה שנה בגיוס כספים למחייתו וב-1783 הוא נבחר מחדש לבית הנבחרים ובמאי הצטרף לעמיתיו. הוא גם הצטרף לאגודה החוקתית של וירג'יניה, שעל חבריה נמנו מי שכיהנו לימים כנשיאי ארצות הברית, ג'יימס מדיסון וג'יימס מונרו.[10] ב-28 ביוני התפזר בית הנבחרים וברקינרידג' שב לקולג' ויליאם ומרי, שם הוא המשיך בלימודיו עד לכינוס בית הנבחרים בנובמבר ובדצמבר. עם סיום המלחמה, הוא עמד על כך שלא יוטלו שום עיצומים כלכליים או פוליטיים על הלויאליסטים לשעבר. בניגוד להשקפותיו הפוליטיות בשנים מאוחרות יותר, הוא דחף לקיומה של ממשלה מרכזית חזקה יותר בהשוואה למה שנכתב בתקנון הקונפדרציה. הוא טען שהממשלה הלאומית תוכל לשרוד רק אם היא תוכל להטיל מיסים על אזרחיה, סמכות שלא הוקנתה לה בתקנון הקונפדרציה.[11]

קשיים כלכליים נוספים גרמו לברקינרידג' לעזוב את לימודיו בקולג' ויליאם ומרי לאחר סיום סמסטר האביב של 1784. בשל לימודיו בראשית השנה לא עלה בידו לפנות זמן למסע הבחירות שלו לבחירה מחדש לבית הנבחרים, ולפיכך הוא ביקש מאחיו ג'וזף ומדודנו ג'ון פרסטון לנהל את מסע הבחירות בשמו. בתחילה נראו סיכוייו גבוהים, אך הוא הובס על ידי מי שכיהן לימים כחבר הקונגרס מטעם וירג'יניה, ג'ורג' הנקוק. לאחר תבוסתו, בחרו בו המצביעים ממחוז מונטגומרי, שם הוא עבד קודם לכן כמודד, כנציגם בבית הנבחרים. הוא מונה כחבר בוועדות היוקרתיות להצעות ותלונות, בתי המשפט, הדת, וחקירת משרדי הקרקעות.[12] בין עמיתיו בוועדות היו הנרי טאזוול (אנ'), קרטר הנרי הריסון (אנ'), אדוארד קרינגטון (אנ'), ספנסר רואן (אנ'), ג'ון מרשל, ריצ'רד בלנד לי (אנ') ווילסון קרי ניקולס (אנ'). בהשפעת כהונתו בבית הנבחרים הוא בילה את הקיץ שבין ישיבות הבית בלימודי משפטים מתוך כוונה להכשיר את עצמו כעורך דין.[6] דיוני בית הנבחרים התמקדו בענייני מדיניות הפנים של וירג'יניה, כמו השאלה אם על המדינה להנהיג גביית מס למימון צורכי הדת. ברקינרידג' לא היה משויך לשום קהילה דתית, ועל פי מסמכים מהתקופה ניתן להבין שהוא התנגד להטלת מס זה. תחת זאת, הוא וג'יימס מדיסון הגישו הצעת חוק לחירות דתית בווירג'יניה (Virginia Statute for Religious Freedom), שהוצע לראשונה על ידי תומאס ג'פרסון חמש שנים קודם לכן. בית הנבחרים התכנס שוב בינואר 1785 ובהמשך אותה שנה התקבל ברקינרידג' ללשכת עורכי הדין ופתח משרד בשארלוטסוויל.[13]

ב-28 ביוני 1785 נשא ברקינברידג' לאישה את מרי הופקינס "פולי" קייבל, בתו של ג'וזף קייבל ובת למשפחת פוליטיקאים רבת השפעה. כנדוניה הוא קיבל אחוזת מטעים בשטח של 400 אקרים (1.6 קמ"ר) במחוז אלבמארל שכונתה "הגלייב" (The Glebe).[10] לזוג נולדו תשעה ילדים.

האחוזה בקושי הספיקה לצרכיה של המשפחה הרחבה.[14] הקריירה המשפטית של ברקינרידג' סיפקה הכנסה מספקת כדי שהמשפחה תחייה ברווחה, אך הצריכה שעות מרובות ועבודה קשה. פטריק הנרי ייצג לקוחות במקביל לברקינרידג' וג'ון מרשל הפנה אליו לקוחות וביקש שייצג אותם בהיעדרו.[15] אף על פי שהוא המשיך לגלות עניין בפוליטיקה, סירב ברקינרידג' להיכנס מחדש לתחום. הוא האמין שיש צורך בשינויים בתקנון הקונפדרציה והסכים לרוב חלקיה של חוקת ארצות הברית, אך לא תמך בייצוג שוויוני למדינות בסנאט ולא בבתי המשפט הפדרליים. על פי עצת אחיו ג'יימס וידידו ארצ'יבלד סטיוארט, הוא נמנע מלהיבחר כנציג לוועידת אשרור החוקה של וירג'יניה.

המעבר לקנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אחיו למחצה של ברקינרידג', אנדרו ורוברט, עברו ב-1781 לקנטקי, וב-1783 הגיע אחריהם גם אחיו ויליאם.[16] ב-1785 היו אנדרו ורוברט חברי מועצת העיר לואיוויל. במכתביהם הם תיארו את שפע הקרקעות בקנטקי ואת האפשרויות הנרחבות לעיסוק בעריכת דין, בניגוד לוירג'יניה שמספר חברי לשכת עורכי הדין שלה היה עצום בגודלו והיקף הקרקעות הפנויות בה היה בצמצום.[10] ב-1788 שוכנע ברקינרידג' שקנטקי יכלה להציע לו הזדמנויות רבות יותר ובשנה שלאחר מכן הוא נסע מערבה לאתר אדמה בה יוכל להקים לעצמו אחוזה.[16] אף על פי שהגיעו לווירג'יניה ידיעות כוזבות על מותו בדרך, הוא הגיע בבטחה לקנטקי ב-15 באפריל 1789 וביוני הוא שב לווירג'יניה. בשנה שלאחר מכן הוא שילם 360 לירות שטרלינג עבור שטח אדמה של 600 אקרים (2.4 קמ"ר) לאורך נחל אלקהורן הצפוני, כעשרה ק"מ המקום בו שוכנת כיום העיר לקסינגטון.[17] הקרקע, שנרכשה מחותנה של אחותו היחידה בטסי, שכנה בסמוך לקרקע שהייתה בבעלותה של אחותו, וב-1792 הוא רכש שטח אדמה סמוך של 1,000 אקרים (4 קמ"ר), ובכך הגיעו הקרקעות שהיו בבעלותו בקנטקי ל-1,600 אקרים (6.5 קמ"ר). לאחר רכישות אלו הוא הנחה את ויליאם ראסל, ידיד שלו שכבר חי בקנטקי, למצוא חוכרים לאדמות כדי להשביחן.[18]

בפברואר 1792 נבחר ברקינרידג', שהיה איש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם וירג'יניה.[19] ביום הבחירות הוא כתב לארצ'יבלד סטיוארט, "נראה שהאנשים רוצים לבחור בי, אין לי שום התנגדות לשרת אותם במשך חורף אחד בקונגרס".[20] עם זאת, במרץ 1793 הוא עזב את וירג'יניה ועבר לקנטקי לאחר שהתפטר מהקונגרס מבלי שכיהן בו יום אחד.[21] הוא בחר בנתיב הארוך אך הבטוח לקנטקי והצטרף בבראונסוויל, פנסילבניה לשיירת סירות ששטה במורד הנהר מונוגהלה ונהר אוהיו עד לליימסטון (כיום מייסוויל, קנטקי).[22] משפחתו, יחד עם 25 עבדים, הגיעה באפריל ואז הוא הקים את אחוזת המטעים שלו, קייבלס דייל.[21][22] בעת המעבר של ברקינרידג' ומשפחתו לקנטקי היו בבעלותו כבר 30,000 אקרים (120 קמ"ר) של קרקעות.[23]

החיים בקנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהגיעו לקנטקי היו רוב אדמותיו של ברקינרידג' מוחכרות לאנשים שחוזי ההחכרה שלהם טרם הסתיימו. הוא זרע שיפון וחיטה על שטח של 20 אקרים של קרקע שלא הייתה מוחכרת, ושלח 11 עבדים עם משגיח כדי לסקל את השטח לקראת זריעת הסתיו. בסופו של דבר כללו הגידולים באחוזת קייבלס דייל תירס, חיטה, שיפון, שעורה, חציר, וקנבוס, אך הוא סירב לגדל טבק, שהיה יבול מניב תמורה, שכן הוא היה סבור שהוא פגיע לגידול יתר. הוא גם גידל סוסי ת'ורוברד, נטע פרדס ועסק בעריכת דין.[23] הוא עסק בתיווך בעסקאות מקרקעין, בעיקר בטריטוריה הצפון-מערבית, ובזמנים מסוימים הוא היה מעורב בעסקי כריית ברזל ומלח, אך באלו הוא לא נחל הצלחה מרובה.[24]

כאשר הפכה אחוזתו של ברקינרידג' ליצרנית יותר, הוא החל לגלות עניין במכירת עודפי יבוליה. ב-26 באוגוסט 1793 הוא היה לחבר באגודה הדמוקרטית של קנטקי, שפעלה מול הממשלה הפדרלית להבטיח שימוש בלתי מוגבל בנהר המיסיסיפי לנוכח התחרות מול ספרד. ברקינרידג' נבחר כיושב ראש האגודה, רוברט טוד וג'ון ברדפורד נבחרו כסגניו ותומאס טוד ותומאס בודלי נבחרו כפקידי האגודה. ברקינרידג' פרסם חוברת שכותרתה הייתה "מחאת האזרחים ממערב להרים אל הנשיא והקונגרס של ארצות הברית" או "לתושבי ארצות הברית ממערב להרי האלגנים והרי האפלצ'ים". התקבלה התחייבות למימון מצד השגריר הצרפתי בארצות הברית, אדמון שארל גנה (אנ') למבצע צבאי נגד ספרד, אך גנה נקרא לשוב לארצו לפני שהמבצע יצא לפועל. על אף ההתראה שתושבי המערב עלולים ליזום מלחמה נגד ספרד, לא עשה הנשיא ג'ורג' וושינגטון מאמצים להשיג את השימוש בנהר המיסיסיפי, שהאגודה טענה שהוא "הזכות הטבעית של אזרחי קהילה זו".[25] ההתנגדות במדינות המזרח, במיוחד מצד אנשי המפלגה הפדרליסטית, גרמו לברקינרידג' לשקול את תמיכתו בממשלה מרכזית חזקה.[26]

ברקינרידג' היה מודאג גם בנוגע להקלת התובלה היבשתית של סחורות לווירג'יניה. באמצע שנת 1795 הוא הקים יחד עם רוברט בר, אלייז'ה קרייג והארי טומלין, וועדה לגיסו כספים לכביש שיחבר את מעבר קמברלנד עם מרכז קנטקי. הוא נחל אכזבה מאיכות דרך זו שהושלמה בסוף 1796.

ברקינרידג' גילה גם עניין בחינוך. לפני שעבר לקנטקי, הוא צבר ספריה רחבה בנושאי היסטוריה, ביוגרפיה, משפטים וממשל וכן ספרות קלאסית.[20] לעיתים קרובות הוא התיר לעורכי דין שאפתנים ולסטודנטים את הגישה לספרייתו, שהייתה אחת הגדולות במערב. הוא גם דאג למימון הקמתה של ספרייה ציבורית בלקסינגטון.[27] מאמציו להקמת קולג' בלקסינגטון נשאו פרי עם פתיחתו של סמינר טרנסילבניה (כיום אוניברסיטת טרנסילבניה) ב-1788.[28] הוא נבחר כחבר מועצת הנאמנים של הסמינר ודחף להעסקתו של הארי טולמין כנשיא הסמינר ולמיזוג הסמינר עם אקדמיית קנטקי. השמרנים במועצת הנאמנים ובאסיפה הכללית של קנטקי אילצו את טולמין, שהיה אוניטריאניסט ליברל, להתפטר וברקינרידג' איבד את התלהבותו בעיסוק בענייני הסמינר. הוא המשיך להשתתף בישיבות המועצה לעיתים רחוקות ובסוף 1797 התפטר.

התובע הכללי של קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטקי נזקקה לפקידי ממשל מיומנים, וב-19 בדצמבר 1793 מינה מושל קנטקי אייזיק שלבי את ברקינרידג' לתפקיד התובע הכללי של המדינה. שלושה שבועות לאחר מכן הוצעה לו משרת התובע המחוזי הפדרלי של מחוז קנטקי, אך הוא דחה את ההצעה. מזכיר המדינה של ארצות הברית, אדמונד רנדולף, הנחה את שלבי למנוע מסוכנים צרפתים בקנטקי לארגן משלחת כנגד לואיזיאנה הספרדית. בעצתו של ברקינרידג', ענה שלבי שאין לו סמכות להתערב. מחסור במימון מנע את יציאת המשלחת, אך תגובתו הבלתי מחייבת של שלבי סייעה לסלול את הדרך לחקיקת חוק הנייטרליות של 1794 (Neutrality Act of 1794) שהוציא מחוץ לחוק את השתתפותם של אזרחי ארצות הברית במשלחות כאלה.

בנובמבר 1794 הציגו הדמוקרטים-רפובליקנים את מועמדותו של ברקינרידג' כמחליפו של ג'ון אדוארדס בסנאט של ארצות הברית. הפדרליסטים לא זכו מלכתחילה לאהדה נרחבת בקנטקי, אך חתימת חתימת הסכם פינקי (Pinckney's Treaty), שהבטיח באופן זמני את השימוש של קנטקי בנהר המיסיסיפי, והמשלחת של אנתוני ווין כנגד האינדיאנים בטריטוריה הצפון-מערבית, קידמו את התמיכה בממשלה הפדרלית בקנטקי. סבב ההצבעה הראשון שיקף זאת כאשר מועמד הפדרליסטים האמפרי מרשל זכה ב-18 קולות מול 16 הקולות של ברקינרידג', 8 הקולות של ג'ון פאולר, ו-7 הקולות של ג'ון אדוארדס. בסבב ההצבעה השני ניצח מרשל את ברקינרידג' ברוב של 28 מול 22 קולות.[29] הריסון משער שכהונתו באותה עת של מרשל באספה הכללית של קנטקי סייעה לבחירתו, אך הוא מציין שמרשל עצמו הפחית בחשיבות הסיבה הזאת.

במאי 1796 התכנסו האלקטורים של קנטקי לבחור במושל הבא במקום שלבי. קולותיהם התפצלו בין ארבעה מועמדים. איש הספר בנג'מין לוגן קיבל 21 קולות, הכומר הבפטיסטי ג'יימס גררד קיבל 17 קולות, תומאס טוד קיבל 14 קולות, ודודנו של ברקינרידג', הסנאטור ג'ון בראון, קיבל קול אחד. חוקת קנטקי לא הגדירה במפורש אם כמושל ייבחר המועמד שזכה במספר הקולות הרב ביותר או זה שזכה ברוב מוחלט של כלל הקולות. ברקינרידג' טען שאין לו שם סמכות להתערב, אך הכריז שכאזרח פרטי, הוא מאמין שלוגן צריך להיות המושל. הסנאט של קנטקי היה מוסמך ליישב מחלוקות בנושא הבחירות, אך גם הם סירבו להתערב.[29] ב-30 בנובמבר 1797 התפטר ברקינרידג' מתפקידו כתובע הכללי. הרחבת משימותיו בתפקיד זה לייצוג המדינה בבתי המשפט הפדרליים, וכן בבית המשפט לערעורים של קנטקי, וחוסר רצונו לשרת תחת גררד לאחר שזה הכריז באופן פומבי שאין לו זכות לכהן בתפקידו, תרמו ככל הנראה להחלטתו של ברקינרידג'. חודש לאחר מכן הוא הודיע על מועמדותו להתמודד על המושב הפנוי מטעם מחוז פאייט בבית הנבחרים של קנטקי. מתוך 1,323 הקולות הוא זכה ב-594, יותר מכל אחד מששת המועמדים שהתמודדו בבחירות.

חבר בית הנבחרים של קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפורמה בחוק הפלילי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברקינרידג' לחץ להעברת רפורמה בחוק הפלילי של קנטקי, שהיה מבוסס על שיטת המשפט האנגלית ועל פיה הוטל עונש מוות על יותר מ-200 עבירות שונות. בהשראת ניסיונו הכושל של תומאס ג'פרסון לבצע רפורמה בספר החוקים של וירג'יניה עוד בנובמבר 1793, הוא ביקש קודם מחברי האגודה הדמוקרטית של לקסינגטון ללמוד את הדרכים להפוך את העונשים לפורפורציונליים יותר לפשעים. ב-1796 הוא ניסח הצעת חוק שהתבססה על העקרונות שיש לשקם את העבריינים, שנפגעי העבירות צריכים להיות מפוצים על הפגיעה בהם, שהציבור צריך להיות מפוצה על הוצאות המשפט, ושחומרת הענישה צריכה להרתיע עבריינים פוטנציאליים. בינואר 1798 הוא הניח על שולחן האספה הכללית את הצעת החוק. חודש לאחר מכן אישרה האספה את הרפורמה בחוק וביטלה את עונש המוות על כל הפשעים למעט רצח מדרגה ראשונה.[30]

החלטות קנטקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט אותה שנה נסע ברקינרידג' לאתר המרפא סוויט ספרינגס (Sweet Springs Resort) שבווירג'יניה כדי לטפל במצב בריאותו. הוא ביקר שם קרובי משפחה וידידים, אך התאריכים המדויקים של הביקור לא ידועים. בנקודת זמן כלשהי הוא קיבל טיוטה של החלטות שנכתבו על ידי סגן הנשיא תומאס ג'פרסון שהוקיעו את חוקי הזרים וההסתה שהתקבלו זמן קצר לפני כן. ג'פרסון קיווה לשמור בסוד את דבר היותו מחבר ההחלטות, ועד יומו האחרון יוחסה כתיבתם לברקינרידג'.[23] ב-1814 חשף ג'ון טיילור את העובדה שג'פרסון היה זה שניסח אותם. נכדו של ברקינרידג', ג'ון ברקינרידג', כתב לג'פרסון כדי שיאשר את טענותיו של טיילור. מתוך זהירות שהשנים שחלפו וזיכרונו שבגד בו עלול לגרום לו לא לזכור כראוי את הפרטים, השיב ג'פרסון שהוא, ברקינרידג', וילסון ניקולאס וככל הנראה ג'יימס מדיסון, נפגשו במונטיצ'לו בתאריך שהוא לא היה יכול לזכור, כדי לדון בצורך בהחלטות שיגנו את החוקים. הם החליטו שג'פרסון יכתוב את ההחלטות ושברקינרידג' יגיש אותן לבית המחוקקים של קנטקי עם שובו לשם.

חליפת המכתבים בין ניקולאס לבין ג'פרסון מציגה סדר אחר של האירועים. במכתב מיום 4 באוקטובר 1798 הודיע ניקולאס לג'פרסון שהוא נתן "עותק של ההחלטות ששלחת לי" לברקינרידג', שיציג אותם בקנטקי. במכתב גם צוין שהייתה זו סטייה מהתוכנית המקורית לשלוח את הטיוטה למחוקק בקרוליינה הצפונית כדי שיציג אותה בפני בית המחוקקים שם. ניקולאס חש שאותו מחוקק שהיה אמור לקבל את הטיוטה היה קרוב מדי לג'פרסון, וכך סיכן אותו בחשיפתו ככותב ההחלטות. על פי ניקולאס, ברקינרידג' רצה לדון בטיוטה עם ג'פרסון, אך ניקולאס ייעץ להם לא לקיים את הפגישה, מתוך חשש שזה עלול לסבך את ג'פרסון. מכתב שנשלח לאחר מכן על ידי ג'פרסון אישר את מעשיו של ניקולאס. הריסון מציין שלאחר שברקינרידג' עזב את וירג'יניה, קשריו עם ג'פרסון היו מצומצמים עד בחירתו לסנאט ב-1801. הריסון שקל שלא סביר שג'פרסון שגה בנוגע לפגישה בין השניים בה הם היו אמורים לדון בנושא כה חשוב כמו ההחלטות, והניח שייתכן שג'פרסון נפגש עם ברקינרידג' בנפרד מהפגישה עם ניקולאס כדי לדון בהחלטות ושהפגישה עם ברקינרידג' נשמרה בסוד מניקולאס. בשל חוסר הוודאות בנוגע למעשיו של ברקינרידג' בווירג'יניה ב-1798 מידת השפעתו על נוסח הטיוטה הראשונית של ג'פרסון לא ידועה.

בנאומו ב-5 בנובמבר 1798 עודד גררד את האספה הכללית של קנטקי להכריז על השקפתה על חוקי הזרים וההסתה. ברקינרידג' נבחר לוועדה בת שלושה חברים לבצע את המשימה. ההחלטות שהוועדה הגישה ב-10 בנובמבר בפני מליאת האספה נודעו כ"החלטות קנטקי" (Kentucky Resolutions).[26] שבע ההחלטות הראשונות התקבלו בנוסח המדויק שנכתב על ידי ג'פרסון, אך את שתי ההחלטות האחרונות תיקן ברקינרידג' ומחק את הצעתו של ג'פרסון לבטל את החוקים הבלתי פופולריים. במהלך הדיון במליאת האספה, הכריז ברקינרידג' על צורך בביטול החוקים אם הקונגרס לא יעשה כן לאחר שרוב המדינות יכריזו על התנגדותם אליהם. הפדרליסט ויליאם מוראיי הוביל את ההתנגדות להחלטות בבית הנבחרים, אך הוא היה בודד בהתנגדותו. ג'ון פופ הוביל התנגדות בלתי מוצלחת דומה בסנאט. עם אישור ההחלטות בשני בתי האספה הכללית חתם עליהם גררד.[31]

בתי המחוקקים של המדינות שנשלטו על ידי הפדרליסטים, בעיקר אלו שמצפון לנהר הפוטומק, הוציאו תגובות שליליות להחלטות קנטקי. ניקולאס ניסה לשכנע את ג'פרסון שיש צורך לאמץ סדרה שנייה של החלטות שתאשר את הראשונה, שמא אלו יימצאו בלתי שלמות. ג'פרסון סירב לנסח את ההחלטות הללו, בטענה שיש מספיק אנשים מוכשרים בקנטקי שינסחו אותם ומתוך חשש שהוא ייחשף כמנסח ההחלטות הראשונות. ברקינרידג', שנבחר כיושב ראש בית הנבחרים של קנטקי עם פתיחת המושב של 1799, נטל על עצמו את המשימה, וניסח החלטות שאישרו את העקרונות המקוריים וקראו לביטול החוקים. ההחלטות השניות התקבלו פה אחד. המיעוט הפדרליסטי בסנאט התנגד להם, בעיקר לקריאה לביטול החוקים, אך גם הסנאט אישר אותן ככתבן וכלשונן. ברקינרידג' נודע כמנסח ההחלטות המקוריות והמאבק שלו לקבלתן גרמו לאהדה הציבורית כלפיו בקנטקי לעלות.[31]

חוקת קנטקי של 1799[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מאזרחי קנטקי לא היו מרוצים מלכתחילה מחלקים של חוקת המדינה, והבחירות השנויות במחלוקת למשרת המושל של 1796 הוסיפו לנחישותם של אלו שקראו לכינוסה של ועידה חוקתית שתערוך בה שינויים.[29] קריאה זו עוררה את התנגדותו של ברקינרידג', מתוך חששו משינויים שעלולים היו לסכן את עושרו ואת כוחו.[32] הוא שאל, "מה ההבדל אם ישדוד אותי שודד דרכים ויגזול ממני את סוסי, או אם העבד שלי יילקח ממני על ידי האנשים הקוראים לכינוס הוועידה? ...אם באמצעות ניסיון אחד יעניקו זכויות לעבדים שלנו, אותו עיקרון שיבוא בעקבותיו יאפשר להם בניסיון שני לגזול מאיתנו את הבעלות על הקרקע, שניהם מוחזקים בידינו על פי זכות במידה שווה".[33] הרצון לכינוסה של הוועידה היה כה עז, אפילו בבמחוז פאייט האריסטוקרטי, עד אשר עמדתו של ברקינרידג' כמעט ועלתה לו במושבו בבית הנבחרים. בבחירות לכהונה נוספת שנערכו במאי 1798 הוא הצליח להבטיח את המשך כהונתו בהפרש של שמונה קולות בלבד.[26] על אף המאמצים של השמרנים כמו ברקינרידג' וניקולאס בסוף 1798, קבעה האספה הכללית מועד לכינוס הוועידה ב-22 ביולי 1799. הנציגים לוועידה נבחרו בבחירות שנערכו במאי 1799, ועד מהרה החלו השמרנים לארגן קבוצות של מועמדים שייצגו את האינטרסים שלהם. בשל הפופולריות שלו שלה הוא זכה בשל חלקו בהבטחת קבלת החלטות קנטקי, נמה ברקינרידג' על ששת המועמדים השמרנים במחוז פאייט, שכולם נבחרו.[32] מתוך 58 האנשים שהגיעו לפרנקפורט בסוף יולי כנציגים לוועידה, 57 היו בעלי עבדים ו-50 היו בעלי רכוש משמעותי. בפרק הזמן שבין הבחירות לבין כינוס הוועידה, פעלו ברקינרידג' והשופט קיילב ואלאס יחד עם ניקולאס (שלא היה מעוניין להיבחר כנציג לוועידה) לנסח החלטות שברקינרידג' יציג בוועידה בניסיון להטות את הדיונים לכיוון העמדות השמרניות.[34]

הקבוצה הגדולה של הנציגים בוועידה, כ-18 איש, היו אריסטוקרטים שדאגו להגן על עושרם ועל מעמדם, כולל באמצעות השימוש בהצבעה קולית (אנ') בבית המחוקקים (שהותירה את המחוקקים חשופים להפחדות), שמירה על מעמדו של משטר העבדות, והגבלת כוחם של ציבור הבוחרים.[23][34] קבוצה קטנה יותר בהנהגתם של גרין קליי ורוברט ג'ונסון כללה בעיקר את בעלי המטעים שהתנגדו לרוב ההגבלות על סמכות בית המחוקקים, שהם האמינו שהן היו מעל סמכויותיהן של הזרוע המבצעת והזרוע השופטת. קבוצה שלישית, בהובלתו של מי שיכהן לימים כמושל המדינה, ג'ון אדאיר, הסכימה עם הרעיון של עליונות הרשות המחוקקת, אך התנגדה למגבלות על זרועות הממשל האחרות. קבוצת הנציגים הקטנה ביותר, בהובלתו של ג'ון ביילי, הייתה הפופוליסטית ביותר. הסיעה השמרנית תמכה בחיזוק ההגנות שהונהגו קודם לכן על משטר העבדות באמצעות מניעת זכות ההצבעה מעבדים משוחררים ומבני תערובת.[34] כל ההצעות של ברקינרידג', כולל חלוקת המושבים בבית המחוקקים על פי גודל האוכלוסייה, ייסוד משרת סגן המושל, והנהגת הצבעה קולית בבית המחוקקים, התקבלו כולן בוועידה.[35] מנגד, לא עלה בידו לשמור על קיומו של חבר האלקטורים שבחר את המושל ואת הסנאטורים, אך הבחירה הישירה במשרות אלו אוזנה על ידי הסעיף על פיו השריפים של המחוזות והשופטים מונו על ידי המושל באישור הסנאט.[36][37] הניסיונות לגרום להחלטות שיפוטיות להיות מאושרות על ידי בית המחוקקים נחלו כישלון לאחר שברקינרידג' הגן על מערכת בתי המשפט. הוא גם הוביל את קבלת הסעיפים לחוקה בנוגע להכנסת תיקונים עתידיים בה, לפיהם קבלת התיקונים הייתה קשה, אך לא בלתי אפשרית לחלוטין.[35] בשל תפקידו כמוביל בניסוח החוקה בוועידה, הוא נחשב לאבי החוקה של קנטקי, שאושררה באותה שנה, וכוחו עלה כמנהיג מפלגתו.[23] ב-1800 נבחר ברקינרידג' לכהונה נוספת כיושב ראש בית הנבחרים של קנטקי.[6]

סנאטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בנובמבר 1800 בחרה האספה הכללי של קנטקי בברקינרידג' כחבר הסנאט של ארצות הברית. בהצבעה תמכו בו 68 חברים מול 13 שתמכו באדאיר. הוא היה אמור להשתתף במושב המיוחד של הקונגרס שהתכנס ב-4 במרץ 1801, אך הזימון למושב נשאר במשרד הדואר של לקסינגטון עד ה-5 במרץ וכתוצאה מכך הוא החמיץ את ההשתתפות במושב כולו. כאשר הוא יצא לוושינגטון די. סי. בהמשך אותה שנה, הוא השאיר את כמה מהתיקים המשפטיים שהיו בטיפולו בידיו של הנרי קליי, עורך דין מתחיל שלימים יכהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית.[38]

חוק השיפוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שלדמוקרטים-רפובליקנים היה רוב צר בסנאט, היו הסנאטורים הפדרליסטים מנוסים ומסורים למטרתם. ברקינרידג' היה מנהיג סיעת הדמוקרטים-רפובליקנים במליאת הסנאט ונציגו של הנשיא הנבחר החדש תומאס ג'פרסון.[24] הצעתו לביטול חוק השיפוט של 1801 שנתמכה על ידי הפדרליסטים, ועל פיה הוגדל מספר בתי המשפט הפדרליים והשופטים, הייתה שנויה במחלוקת במיוחד.[23] ב-4 בינואר 1802 הוא הציג שפע של דוגמאות כדי להוכיח שאין צורך ביותר בתי משפט וביותר שופטים. הסנאטור ג'ון י. קולהון מקרוליינה הדרומית, איש המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, הצביע עם הפדרליסטים, וכתוצאה מכך הסתיימה ההצבעה בתיקו של 15 מול 15. בתוקף סמכותו לשבור את השוויון, הצביע סגן הנשיא ארון בר יחד עם הפדרליסטים.[24] מנהיג הפדרליסטים, גוברנור מוריס, טען כנגדו שההצעתו נוגדת לחוקה ושמרגע שהוקמו, לא ניתן היה לפגוע בבתי המשפט. ב-20 בינואר ביקש הפדרליסט ג'ונתן דייטון להחזיר את הצעת החוק לוועדה לתיקונים. בוועדה כיהנו חמישה סנאטורים, מתוכם שלושה פדרליסטים, רוב מספיק כדי למנוע את החזרת הצעת החוק למליאת הסנאט, אך כאשר שב הסנאטור סטיבן בראדלי מוורמונט מנסיעה לביתו עקב מקרה מחלה במשפחתו, השיגו הדמוקרטים-רפובליקנים מחדש את הרוב שלהם והצליחו להעביר החלטה לפירוק הוועדה. בניסיון אחרון לסכל את הצעת החוק טענו הפדרליסטים שביטול החוק לא יעבור ביקורת שיפוטית עקב היותו מנוגד לחוקה. ברקינרידג' דחה את הטענה שלבתי המשפט מוקנת הסמכות לבטל את חוקי הקונגרס. ב-3 בפברואר ביטל הסנאט את החוק ברוב של 16 תומכים מול 15 מתנגדים וחודש לאחר מכן אישר בית הנבחרים את ההחלטה.[39]

רכישת לואיזיאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רכישת לואיזיאנה

ברקינרידג' דחף לביצוע עבודות תשתית והקים קואליציה עם מחוקקים מקרוליינה הדרומית, ג'ורג'יה, טנסי וקנטקי, כדי לתמוך בסלילתה של מערכת דרכים שתקשר את מדינות החוף הדרומיות עם אזורי הספר במערב, אך הנתיבים שהם הציעו הוכחו כבלתי אפשריים לסלילה באמצעים הטכנולוגיים שהיו קיימים באותה תקופה. מניעת השימוש מתושבי קנטקי בנמל ניו אורלינס על ידי הספרדים, שהייתה הפרה של הסכם פינקי, גרמה לתושבי הספר תסכול רב יותר.[40] אף על פי שרבים קראו להכריז מלחמה על ספרד, ג'פרסון האמין שפתרון דיפלומטי אפשרי וקרא לרגיעה. הפדרליסטים, שחיפשו דרך לגרום לפילוג בשורות הדמוקרטים-רפובליקנים ולגרוף תמיכה במערב, נטשו את דרכם הרגילה לשאיפה לשלום. הסנאטור הפדרליסטי מפנסילבניה, ג'יימס רוס, הגיש הצעה להקצאת סכום של 5 מיליון דולר וגיוס 50,000 אנשי מיליציה לכיבוש טריטוריית לואיזיאנה מידי ספרד. בידיעה כי ג'פרסון יבקש שהות לכך, הציע ברקינרידג' ב-23 בפברואר 1803 הצעה חלופית, על פיה יגויסו 80,000 איש ויוקצה סכום בלתי מוגבל לפלישה אפשרית לניו אורלינס, אך הותיר את ההחלטה על ביצוע צעדים אלו בידיו של הנשיא. לאחר וויכוח סוער התקבלה הצעתו.[41]

עוד לפני שהתממש הצורך בפלישה, קיבלו שגרירי ארצות הברית את המידע שספרד העבירה את לואיזיאנה לידי צרפת במסגרת חוזה אידלפונסו השלישי (Third Treaty of San Ildefonso), וצרפת הציעה לארצות הברית לרכוש ממנה את הטריטוריה. שליחי ארצות הברית לצרפת, רוברט ליווינגסטון וג'יימס מונרו, הסכימו להצעת הרכישה, אף על פי שהם לא הוסמכו לעשות כן. ג'פרסון היה שבע רצון מהצעת הרכישה, אך חשש שאין לו סמכות על פי החוקה להשפיע על ההחלטה לבצעה.[40] במכתב מיום 12 באוגוסט 1803 ששלח לברקינרידג', דן ג'פרסון בספקות החוקתיות שלו בנוגע לרכישת לואיזיאנה והציע שברקינרידג' יגיש לסנאט הצעה פשוטה לתיקון החוקה בנוסח "לואיזיאנה, שהועברה על ידי צרפת לארצות הברית, הופכת לחלק מארצות הברית". ברקינרידג' התעלם מההצעה לתיקון החוקה ומיד יצר קואליציה עם סנאטורים ממדינות המערב לאישור הרכישה.[42]

לאחר אישור הרכישה, הכין ג'פרסון טיוטה להקמת מערכת לשליטה על הטריטוריה החדשה. מתוך חשש שהפדרליסטים יתנגדו לכל מערכת שתוצע, הוא העביר את טיוטת הצעתו לברקינרידג' וביקש ממנו להניח אותה על שולחן הסנאט כהצעה מטעמו. להצלחת תחבולה זו, הציע ברקינרידג' שתוקם ועדה שתמליץ על תוכנית לשליטה בטריטוריית לואיזיאנה. באמצעות עבודת הוועדה הוא העביר את תוכניתו של ג'פרסון למליאת הסנאט ללא שינוי בנוסח המקורי שלה. בשל העובדה שהתוכנית כללה הטלת מיסים על תושבי הטריטוריה מבלי לתת להם ייצוג בקונגרס, התנגדו לה הפדרליסטים וחלק מהדמוקרטים-רפובליקנים. אף על פי כן, ההצעה התקבלה ברוב של 26 תומכים מול 6 מתנגדים.[43]

ההתמודדות למשרת סגן הנשיא[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1803, החלה להתעורר תנועה בקרב אזרחי מדינות המערב, ששאפו לייצוג רחב יותר שלהם בממשלה הפדרלית ולשבור את הדגם של מינוי אנשי וירג'יניה וניו יורק למשרות הפדרליות החשובות, לקדם את בחירתו של ברקינרידג' כמועמד לתפקיד סגן הנשיא בבחירות לנשיאות של 1804.[44] הציפייה הייתה שג'פרסון ייבחר לתקופת נשיאות שנייה, אך רוב הדמוקרטים-רפובליקנים היו מאוכזבים מסגן הנשיא ארון בר ולא היו מעוניינים שהוא יהיה שותפו למרוץ של ג'פרסון. שירותו של ברקינרידג' כמנהיג סיעת הרוב בסנאט הפך אותו לבחירה טבעית לתפקיד.

ב-25 בפברואר 1804 התכנס הגוף הבוחר לקונגרס של הדמוקרטים-רפובליקנים. בניגוד לכינוסים קודמים, ההליכים היו פתוחים ופורמליים. מתוך חשש שבחירת מועמד לסגן הנשיא מתוך שורות הקונגרס תעורר משקעים שליליים, קרא יושב ראש הכינוס, סטיבן בראדלי, לקיום הצבעה פתוחה עבור המועמדים. ג'ורג' קלינטון מניו יורק קיבל 67 קולות, ברקינרידג' הצליח לקבל 20 קולות, רובם מנציגים מהמערב, ושאר הקולות התפזרו בין ארבעה מועמדים אחרים. ההיסטוריון ג'יימס קלוטר (אנ') הגיע למסקנה ששותפותם למרוץ של ג'פרסון, איש וירג'יניה, יחד עם ברקינרידג', איש וירג'יניה לשעבר, תהיה חסרת היגיון פוליטי.[44] ברקינרידג' קיבל את ההחלטה. על פי כמה דיווחים הוא ביקש מעמיתיו לא להצביע עבורו. לפני שהתפזר הכינוס, הוקמה ועדה של 13 איש כדי לקדם את מועמדי המפלגה שנבחרו. ברקינרידג' היה נציג קנטקי בוועדה.

תושבי מדינות המערב הביעו חוסר שביעות רצון מבחירתו של קלינטון על פני המועמד המועדף עליהם. מאמר מערכת שפורסם ב-29 ביוני 1804 בעיתון Independent Gazetteer מפילדלפיה, ושנחתם בשם "אמריקאי אמיתי", הביע גינוי לקואליציית וירג'יניה-ניו יורק, תקף את קלינטון בשל גילו המתקדם, וקרא לאלקטורים להצביע לברקינרידג' לתפקיד סגן הנשיא. אלקטורים פוטנציאליים ממדינות המערב התחייבו לקיים את ההצעה שהועלתה במאמר. אלן מרגרודר ניסה להזהיר את ברקינרידג' עוד קודם לפרסום המאמר, אך מכתבו נשלח ב-23 ביוני והגיע לברקינרידג' רק ב-1 ביולי. ב-5 ביולי פרסם ברקינרידג' את תגובתו בעיתון Kentucky Palladium בה הוא דחה את ההצעה ועודד את האלקטורים של המפלגה להצביע למועמד שנבחר. הוא ביקש מכל העיתונים שפרסמו את המאמר של "האמריקאי האמיתי" לפרסם את תגובתו שלו.

באותו גיליון שבו פורסמה תגובתו של ברקינריגדג', פרסם עורך ה-Kentucky Palladium, דניאל ברדפורד, מאמר מערכת בו נחשף שכותב המאמר היה ידידו הקרוב של ברקינרידג', ויליאם סטיבנסון, וציין שברקינרידג' המתין כמעט שבוע כדי לפרסם את תגובתו, וטען שהעיכוב היה מכוון כדי לאפשר לו לאמוד את התמיכה הציבורית בו לפני שדחה את הצעתו של סטיבנסון. ברדפורד היה מסוכסך עם ברקינרידג' עוד מימי ועידת החוקה של 1799, וסלידתו ממנו התגברה כאשר ברקינרידג' סירב לעשות שימוש בהשפעתו כדי להשיג מינויים לקרובי משפחתו של ברדפורד, ג'ון ברדפורד וג'יימס ברדפורד, כמדפיס הממשלתי של ארצות הברית וכמזכיר טריטוריית לואיזיאנה, בהתאמה. טענותיו של ברדפורד זכו עד מהרה לתמיכה במאמרי מערכת אנונימיים בעיתונים בכל רחבי המערב.

סטיבנסון הצהיר תחת שבועה שלברקינרידג' לא היה שום חלק בחיבור המאמר של "האמריקאי האמיתי". ברקינרידג' עצמו הצהיר בפומבי שאחיו של ברדפורד, צ'ארלס, הראה לו טיוטה של המאמר טרם פרסומו וביקש את חוות דעתו עליו. ברקינרידג' ייעץ לו לא לפרסם את המאמר וברדפורד הסכים לכך באופן זמני. ברקינרידג' סיפר שהוא חלה אז, והוא היה רתוק למיטתו כאשר פורסם המאמר, כך שהוא לא היה מודע לכך שה-Independent Gazetteer פרסם אותו עד שהוא נכח בבית המשפט בפרנקפורט כמה ימים לאחר מכן. הוא מיד שב לביתו וישב לכתוב את תגובתו. לאור זאת, עד למועד הבחירות האמינו מעטים לדיווחים אלו בעיתונות.[45] בסופו של דבר הצביעו כל האלקטורים מקנטקי עבור ג'פרסון וקלינטון.

התיקון ה-12 לחוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר רכישת לואיזיאנה התמקד ברקינרידג' בהבטחת קבלת ההחלטה להעברת התיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית לאשרור המדינות. הוא לא הסכים עם כל השינויים שנבעו מהתיקון, שמטרתו העיקרית הייתה להנחות את האלקטורים להצביע בנפרד לנשיא ולסגן הנשיא. הוא תמך בביטול חבר האלקטורים ובהצבעה ישירה על ידי כלל ציבור הבוחרים לשני התפקידים. הדמוקרטים-רפובליקנים רצו להעביר את התיקון עוד לפני הבחירות של 1804 כדי להימנע ממצב שבו יבחר לג'פרסון שוב סגן נשיא עוין ובסוף אוקטובר 1803 הביע ברקינרידג' את תמיכתו בתיקון. עקב היעדרותם של כמה מחברי המפלגה, לא עלה בידו להבטיח את הרוב של שני-שלישים שנדרש לשלוח את התיקון לאשרורן של המדינות. בהבינם זאת, קראו הפדרליסטים להצביע מידית, ובכך גרמו לברקינרידג' לנסות ולעכב את ההצבעה. הדיון החל ב-23 בנובמבר לאחר שכמה דמוקרטים-רפובליקנים שבו לוושינטון. הפדרליסט מקרוליינה הצפונית פירס באטלר טען שהתיקון יאפשר למדינות הגדולות לבחור את הנשיא. ג'יימס ג'קסון, דמוקרט-רפובליקני מג'ורג'יה, התריס נגדו, "לא ייבחר עוד נשיא או סגן נשיא פדרליסט, עד סוף כל הדורות". הפדרליסטים קראו לפיזור הישיבה בשעה שש בערב ב-2 בדצמבר, אך ברקינרידג', שהיה נחוש בדעתו לקיים הצבעה באותו ערב, מנע זאת מהם ועלה לנאום בפעם הראשונה בכל הימים הללו. בשעה עשר בערב, קראו הסנאטורים להצביע. בתיקון תמכו בסופו של דבר 22 סנאטורים מול 10 מתנגדים. מחוקקי המדינות פעלו במהירות לאשרור התיקון וב-23 בספטמבר 1804 הוכרז על תקפותו של התיקון לקראת הבחירות שהתקיימו שבועות ספורים לאחר מכן.

פעילות נוספת בסנאט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עניינים נוספים בהם היה ברקינרידג' מעורב כללו הקצאת מימון מיוחד שיאפשר לג'פרסון לנסות לחלץ את הספינה פילדלפיה, שעלתה על שרטון מול חומי צפון אפריקה ובסופו של דבר הועלתה באש והושמדה, ואת בטול חוק פשיטת הרגל של 1800 (Bankruptcy Act of 1800). בשני הצעדים הצביע ברקינרידג' בעד. הוא חשש שהעברת החוק להעלאת המשכורות הקבועה לפקידי הממשלה שנכנסה לתוקף ב-1799 תזיק למפלגתו בבחירות הבאות, בעיקר בבית הנבחרים, אך החוק עבר ולא ניכרו השפעות משמעותיות שלו בבחירות. הצעתו של רוברט רייט לפזר את הקונגרס ולהעביר את פעילותו לבולטימור במחאה על תנאי המגורים הבלתי ראויים של המחוקקים בוושינגטון די. סי., נפלה ברוב של 19 מתנגדים מול 9 תומכים, אך ברקינרידג' היה סבור שנחוץ שיקול דעת נוסף בנוגע להעברת הבירה. הוא גם תמך בהליך ההדחה המוצלח של השופט ג'ון פיקרינג, והיה חבר בוועדת הסנאט שהכינה את הסעיפים להדחה של שופט בית המשפט העליון סמואל צ'ייס. ההדחה של צ'ייס נתפשה כבעלת מניעים פוליטיים וכמה מהדמוקרטים-רפובליקנים הצטרפו למיעוט הפדרליסטי בהצבעה על זיכויו. הושג רוב רק על שלושה מתוך שמונת סעיפי ההדחה ובכולם הושג רוב שהיה קטן בשלושה קולות מהרוב הדרוש של שני-שלישים. ברקינרידג' ושלושה דמוקרטים-רפובליקנים אחרים הצביעו להרשיע את צ'ייס בכל הסעיפים למעט הסעיף החמישי, שעל אישורו הצביעו כל חברי הסנאט.

התובע הכללי של ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1804, כאשר התפטר מתפקידו התובע הכללי של ארצות הברית, לוי לינקולן האב, חיפשו ג'פרסון ומזכיר האוצר אלברט גלטין מחליף. מועמדו הראשון של גלטין, ג'ון תומאסון מייסון מווירג'יניה, דחה את ההצעה. מזכיר הצי רוברט סמית' שאף להתמנות למשרה, וג'פרסון הסכים למנותו בתלות במציאת מחליף עבורו כמזכיר הצי. ג'פרסון מינה את חבר הקונגרס ג'ייקוב קראונינשילד כמחליפו של סמית' ושני המינויים אושרו ב-3 במרץ 1805 על ידי הסנאט. עם זאת, קראונינשילד דחה את המינוי וסמית' נאלץ להישאר בתפקידו כמזכיר הצי. לאחר מכן הוצע התפקיד לברקינרידג' שהיה האפשרות השנייה של גלטין. ב-7 באוגוסט 1805 התפטר ברקינרידג' מהסנאט כדי לקבל על עצמו את תפקיד התובע הכללי.[13] הוא היה חבר הקבינט הראשון שהגיע מאחת המדינות שממערב להרי האלגני, ומינויו העלה באופן משמעותי את הפופולריות של ג'פרסון במערב.[6][23] לואל הריסון טען שמינוי זה היה טעות של ג'פרסון, לא בשל חוסר כישוריו של ברקינרידג', אלא בשל החלל המנהיגותי שברקינריג' הותיר אחריו בסנאט. הוא ציין שלאחר סיום כהונתו של ברקינרידג' בסנאט קם המיעוט הפדרליסטי בו לתחייה בהנהגתו של אוריה טרייסי.[46]

ברקינרידג' הגיע לוושינגטון ב-7 בדצמבר ומינויו אושר ב-20 בדצמבר. בישיבות הקבינט, שהתקיימו בתדירות נמוכה הוא השפיע רבות, והיה הקול הבודד שדיבר בשם מדינות המערב.[46] חוות דעתו הבולטת ביותר, שלגורמי הממשל המקומי בטריטוריית אורלינס לא הייתה את הסמכות לגבות מיסי רכוש פדרליים שם, אושרה על ידי נשיא בית המשפט העליון ג'ון מרשל בפסק הדין מקולוק נגד מרילנד (McCulloch v. Maryland).[46] ב-12 בפברואר 1806 התכנס לשם כך בית המשפט העליון באיחור של שבוע בשל מחלותיהם של כמה מהשופטים. במקרה זה נחסכה ממנו המבוכה להופיע בפני השופט שהוא הצביע בעד הדחתו, שכן סמואל צ'ייס נעדר מבית המשפט במשך שישה שבועות. בית המשפט דן בשישה מקרים בלבד באותו מושב, רובם תיקים שברקינרידג' קיבל בירושה מקודמו ולדברי הריסון, אף אחד מהם לא היה בעל חשיבות. אחד התיקים, "מיילי נגד שאטק" (Maley v. Shattuck) היה קשור למשפט הימי, תחום שבו ברקינרידג' לא היה מצוי, והרקע לו היה מהמלחמות הנפוליאוניות, שסיבכו את הסחר הנייטרלי של ארצות הברית הן עם בריטניה והן עם צרפת. במהלך מושב זה של בית המשפט הפסיד ברקינרידג' בארבעה תיקים, זכה באחד ובתיק אחד החזירו השופטים את הדיון לבית משפט בערכאה הנמוכה.

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1793 התפרצה מגפת אבעבועות שחורות ופולי וארבעה מהילדים לקו במחלה, מתוכם שניים מהילדים נפטרו.[47] בנו הבכור, ג'וזף "קייבל" ברקינרידג', כיהן לימים כיושב ראש בית הנבחרים של קנטקי וכמזכיר המדינה של קנטקי.[48] הוא היה אביו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'ון ברקינרידג'.[23] בנו הצעיר יותר, ג'ון, למד בסמינר התאולוגי של פרינסטון, שירת ככומר של בית הנבחרים של ארצות הברית והיה נשיא קולג' אוגלתורפ (כיום אוניברסיטת אוגלתורפ) בג'ורג'יה.[48] בן נוסף, רוברט, היה המפקח הכללי על החינוך בקנטקי בתקופת כהונתו של המושל ויליאם אוסלי, ונחשב לאבי מערכת החינוך הציבורית בקנטקי.[23] הבן ויליאם לואיס היה כומר פרסביטריאני בולט ושימש כיושב הראש של האספה הכללית הפרסביטריאנית ב-1859 ובהמשך כנשיא הקולג' המרכזי בדנוויל, קנטקי וקולג' אוקלנד בייל, מיסיסיפי.[48] בתו הבכורה לטישיה נישאה לאלפרד ו. גרייסון, בנו של הסנאטור מווירג'יניה, ויליאם גרייסון. אלפרד גרייסון נפטר ב-1808 וב-1816 נישאה לטישיה בשנית לפיטר פורטר, שהיה מזכיר המלחמה בממשלו של הנשיא ג'ון קווינסי אדמס.[48]

מותו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית 1806 שב ברקינרידג' לאחוזת קייבלס דייל וביוני הוא נפל למשכב. ביולי הוא ביקר במרחצאות האולימפיים בקנטקי מתוך תקווה ששם הוא יוכל להחלים, אך מצב בריאותו לא השתפר.[49] הרופאים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע לגורם למחלתו והאבחנות נעו בין טיפוס הבהרות לבין מחלת בטן.[46] ב-22 באוקטובר הוא ניסה לשוב לוושינגטון, אך כאשר סוסו הוכן למסע הוא התמוטט כשהוא סובל מכאבים ונאלץ לקבל סיוע כדי להיכנס בחזרה לביתו. ידידיו וקרוביו קיוו להחלמתו.

ג'ון ברקינרידג' נפטר ב-14 בדצמבר 1806.[46] הסיבה למוות אובחנה בסופו של דבר כשחפת.[23] על פי מסורת המשפחה, הייתה פולי ברקינרידג' כה נסערת ממותו של בעלה, עד שהיא התעוורה כתוצאה מבכייה שלא נפסק.[50] ברקינרידג' נטמן בתחילה ב-16 בדצמבר באחוזתו, אך מאוחר יותר הוא נקבר מחדש בבית הקברות של לקסינגטון.[23]

במותו היה ברקינרידג' הבעלים של שטחי אדמה של 20,000 אקרים (81 קמ"ר) ושווי הונו נאמד ביותר מ-20,000 דולר. מספר העבדים שהיו בבעלותו, כמעט 70, הפך אותו לאחד ממחזיקי העבדים הגדולים בקנטקי.[51] ענף גידול הסוסים והפרדים היה רווחי יותר בהשוואה למכירת היבולים שגודלו באחוזה. את עסקי גידול הסוסים והפרדים ירשו בתו של ברקינרידג, מרי אן, ובעלה דייוויד קסטלמן, ובסופו של דבר הפכו עסקים אלו לאורוות גידול סוסי הת'ורוברד שקרויות קסטלטון ליונס.[52] מחוז ברקינרידג' שבקנטקי, שנוצר ב-1799 מחלק של מחוז הרדין, נקרא על שמו.[53]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ג'ון ברקינרידג' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 James C. Klotter, The Breckinridges of Kentucky, University Press of Kentucky, 2006, p. 6.
  2. ^ The Scotch-Irish in America: Proceedings of the Scotch-Irish Congress. Robert Clarke & Company. 1891. p. 269.
  3. ^ אלכסנדר ברקינרידג', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  4. ^ שרה ברקינרידג' מק'קלנקאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  5. ^ 1 2 3 James C. Klotter, The Breckinridges of Kentucky, University Press of Kentucky, 2006, p. 8.
  6. ^ 1 2 3 4 5 "John Breckinridge". Dictionary of American Biography. Charles Scribner's Sons. 1936.
  7. ^ 1 2 3 4 5 James C. Klotter, The Breckinridges of Kentucky, University Press of Kentucky, 2006, pp. 9-10.
  8. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 21.
  9. ^ Davis, William C. (2010). Breckinridge: Statesman, Soldier, Symbol. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 4.
  10. ^ 1 2 3 James C. Klotter, The Breckinridges of Kentucky, University Press of Kentucky, 2006, pp. 11-12.
  11. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 25.
  12. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 26.
  13. ^ 1 2 ג'ון ברקינרידג' באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
  14. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 28.
  15. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 30.
  16. ^ 1 2 Harrison, Lowell H. (April 1958). "A Virginian Moves to Kentucky, 1793". The William and Mary Quarterly. 15 (2):, pp. 202–203.
  17. ^ Harrison, Lowell H. (April 1958). "A Virginian Moves to Kentucky, 1793". The William and Mary Quarterly. 15 (2):, p. 205.
  18. ^ Harrison, Lowell H. (April 1958). "A Virginian Moves to Kentucky, 1793". The William and Mary Quarterly. 15 (2):, p. 206.
  19. ^ Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 32.
  20. ^ 1 2 Harrison, Lowell H. (April 1958). "A Virginian Moves to Kentucky, 1793". The William and Mary Quarterly. 15 (2):, p. 209.
  21. ^ 1 2 Harrison, Lowell H. (January 1963). "A Young Virginian: John Breckinridge". The Virginia Magazine of History and Biography. 71 (1), p. 34.
  22. ^ 1 2 Harrison, Lowell H. (April 1958). "A Virginian Moves to Kentucky, 1793". The William and Mary Quarterly. 15 (2):, pp. 210-211.
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Klotter, James C. (1992). "Breckinridge, John". In John E. Kleber (ed.). The Kentucky Encyclopedia. Associate editors: Thomas D. Clark, Lowell H. Harrison, and James C. Klotter. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, pp. 116-117.
  24. ^ 1 2 3 Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 142.
  25. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 73.
  26. ^ 1 2 3 Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, pp. 19-20.
  27. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 15.
  28. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 14.
  29. ^ 1 2 3 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 75.
  30. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 83.
  31. ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 82.
  32. ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 76.
  33. ^ Honor Sachs, Home Rule: Households, Manhood, and National Expansion on the Eighteenth-century Kentucky Frontier, Yale University Press, 2015, p. 136.
  34. ^ 1 2 3 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 77.
  35. ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 78.
  36. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 27.
  37. ^ Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 141.
  38. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 28.
  39. ^ Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 143.
  40. ^ 1 2 Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 84.
  41. ^ Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 144.
  42. ^ Harrison, Lowell H.; James C. Klotter (1997). A New History of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 85.
  43. ^ Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 145.
  44. ^ 1 2 Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 31.
  45. ^ Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), p. 148.
  46. ^ 1 2 3 4 5 Harrison, Lowell H. (May 1952). "John Breckinridge: Western Statesman". The Journal of Southern History. 18 (2), pp. 149-150.
  47. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 32.
  48. ^ 1 2 3 4 Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 40.
  49. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 34.
  50. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 39.
  51. ^ Klotter, James C. (1986). The Breckinridges of Kentucky. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 24.
  52. ^ "History". Castleton Lyons.
  53. ^ The Register of the Kentucky State Historical Society, Vol. 1. Kentucky State Historical Society. 1903. p. 34.