אליוט ריצ'רדסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליוט ריצ'רדסון
Elliot Richardson
ElliotLeeRichardson.jpg
לידה 20 ביולי 1920
בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
פטירה 31 בדצמבר 1999 (בגיל 79)
בוסטון, מסצ'וסטס, ארצות הברית
שם מלא אליוט לי ריצ'רדסון
מדינה ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות הלאומי ארלינגטון, וירג'יניה
השכלה אוניברסיטת הרווארד
עיסוק פוליטיקאי, משפטן
מפלגה המפלגה הרפובליקנית
מזכיר המסחר של ארצות הברית ה-24
תקופת כהונה 2 בפברואר 197620 בינואר 1977 (50 שבועות ו-4 ימים)
הקודם רוג'רס מורטון
הבא חואניטה קרפס
תחת הנשיא ג'רלד פורד

אליוט לי ריצ'רדסוןאנגלית: Elliot Lee Richardson‏; 20 ביולי 192031 בדצמבר 1999) היה פוליטיקאי ומשפטן אמריקאי, אשר היה חבר הקבינט של ארצות הברית בממשלם של הנשיאים ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד. במסגרת תפקידו כתובע הכללי של ארצות הברית, היה דמות מרכזית בפרשת ווטרגייט והתפטר במחאה עם פיטורי התובע המיוחד והעצמאי ארצ'יבלד קוקס.

ריצ'רדסון כיהן כמזכיר הבריאות, החינוך והרווחה בשנים 1970–1977, מזכיר ההגנה מינואר עד מאי 1973, התובע הכללי ממאי עד אוקטובר 1973, ומזכיר המסחר של ארצות הברית בשנים 1976–1977. מגוון התפקידים שמילא הופך אותו לאחד משני האנשים בלבד למלא ארבעה תפקידי קבינט בממשלה הפדרלית של ארצות הברית, לצד ג'ורג' שולץ. התנהלותו של ריצ'רדסון כשליח ציבור, שנחשבה למושלמת, זכתה להכרה טקסית ב-1998 עם עיטורו במדליית החירות הנשיאותית[1].

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריצ'רדסון נולד בבוסטון, בירת מסצ'וסטס ב-20 ביולי 1920. הוא בנo של קלרה לי (לבית שאטק) ואדוארד פירסון ריצ'רדסון, דוקטור ופרופסור בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד[2]. הוא היה השתייך למעמד העליון של בוסטון, כאחד מצאצאיהם של המתיישבים הפוריטנים הראשונים בניו אינגלנד[3].

ריצ'רדסון למד בבית הספר פארק (The Park School) שבברוקליין ובאקדמיית מילטון שבמילטון. לאחר מכן היה בוגר בפילוסופיה ממכללת הרווארד. בימי לימודיו במכללת הרווארד, התגורר ריצ'רדסון בבית וינתרופ, אחד משנים עשר מעונות הסטודנטים באוניברסטת הרווארד, סיים את לימודיו הגבוהים בדרגת "ראוי לשבח" ב-1941, והיה עורך כתב-העת הסאטירי-פוליטי "הרווארד למפון" (Harvard Lampoon).

שירות צבאי וקריירה מקומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בעקבות המתקפה על פרל הארבור, התגייס ריצ'רדסון ב-1942 לכוחות המזוינים של ארצות הברית והיה לרופא צבאי בדיוויזיית הרגלים ה-4 של צבא ארצות הברית. הוא השתתף בפלישה לנורמנדי ב-6 ביוני 1944 כמפקד מחלקה. במהלך הפלישה חצה שדה מוקשים על מנת להציל קצין אחר שכף רגלו נפצעה[3]. הוא היה בין הכוחות הצבאיים הראשונים שנחתו בחוף יוטה, שהיו תחת אש ארטילרית גרמנית. כמו רבים מחבריו ללחימה, הבחין כי הרובים הפסיקו לירות. צנחנים של הדיוויזיה המוטסת ה-101 תחת פיקודו של ריצ'רד וינטרס חילצו את הסוללה של ריצ'רדסון. לאחר פרסום הספר "אחים בקרב" מאת סטיבן אמברוז כתב ריצ'רדסון לוינטרס והודה לו על החילוץ.

ריצ'רדסון המשיך להילחם באירופה עם דיוויזיית הרגלים ה-4 ועוטר בכוכב הארד ובלב הארגמן, עליו נוספו אשכול עלי עץ אלון (Oak leaf cluster). הוא שוחרר מהצבא ב-1945 בדרגת לוטננט ראשון. ב-1947 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת הרווארד. בהרווארד שימש כעורך ונשיא כתב העת המשפטי של בית הספר למשפטים בהרווארד[4].

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים בהרווארד, ריצ'רדסון התמחה אצל לרנד הנד, שופט בבית המשפט לערעורים של ארצות הברית עבור הסבב השני, ולאחר מכן אצל שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, פליקס פרנקפורטר[5]. ריצ'רדסון שימש אז כתובע פדרלי במסצ'וסטס מ-1959 עד 1961, ולאחר מכן נבחר לסגן מושל מסצ'וסטס ולתובע הכללי של מסצ'וסטס. הוא נבחר לעמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1958[6].

בנו הבכור של ריצ'רדסון, הנרי ס. ריצ'רדסון, הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת ג'ורג'טאון, שם הוא מתמקד במחשבה מדינית ופילוסופיה של המוסר. ריצ'רדסון היה גם פעיל בבונים החופשיים כחבר הלשכה הגדולה של מסצ'וסטס[7].

קריירה פוליטית פדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ותת-מזכיר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקנו של מזכיר ההגנה ריצ'רדסון, 1973
דיוקנו הרשמי של ריצ'רדסון מימי ממשל ניקסון

ריצ'רדסון נבדל בקריירת הקבינט שלו בכך שמילא שלושה תפקידים ביצועיים בשנה אחת - 1973 - השנה בה נתגלתה פרשת ווטרגייט והייתה נושא לשיח ברחבי ארצות הברית. הוא כיהן שלוש שנים כמזכיר הבריאות, החינוך והרווחה ומה-23 בינואר 1969 עד ה-23 ביוני 1970 כתת-מזכיר המדינה של ארצות הברית. בראשית מרץ 1970 נועד ריצ'רדסון עם שגריר ישראל בארצות הברית דאאז, יצחק רבין, לשיחה על המצב במזרח התיכון[8]. בספטמבר 1970, כתת-מזכיר המדינה של ארצות הברית, נכח ריצ'רדסון בהלוותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר כחבר המשלחת האמריקאית להלוויה. הוא נועד בחשאי עם אנואר סאדאת, יורשו של נאצר ודן עמו בתהליך שלום אפשרי עם ארצות הברית.

בעת ביקור שערך באנקרה באפריל 1970 הביע דאגה חרף המצב המחמיר במזרח התיכון וקרא לפתיחת משא ומתן בין המעורבים בסכסוך הישראלי-ערבי. דומה היה שבעת ביקורו בן היומיים בטורקיה ביקש ריצ'רדסון ממגבשי מדיניות החוץ הטורקית להיות פעילים במאמצים להשכנת שלום באזור: במסיבת עיתונאים לפני צאתו מטורקיה אמר שטורקיה זוכה ליחס של כבוד מצד כל המעורבים בסכסוך במזרח התיכון, ולכן היא יכולה למלא תפקיד חיובי"[5]. זמן קצר לאחר מכן, עם שובו לוושינגטון, הרתיע ריצ'רדסון את ברית המועצות פן תתערב במלחמת ההתשה, לאחר שחיל האוויר הישראלי צמצם את פעולותיו בעומק מצרים לנוכח הופעת מטוסים סובייטים בשמי מצרים. הוא היה ממנסחי תוכנית רוג'רס ולא פעם התגלעו מחלוקות בינו לבין עמיתיו הישראלים, עם זאת זכה להערכה מצד ישראל[5].

מזכיר ההגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מזכיר ההגנה מלווין ליירד פוגש את יורשו המיועד ריצ'רדסון, 18 בדצמבר 1972

ריצ'רדסון מונה למזכיר ההגנה של ארצות הברית ב-30 בינואר 1973[9]. כאשר הנשיא ניקסון בחר את ריצ'רדסון למזכיר ההגנה, העיתונות תיארה אותו כ"מנהל ופקיד ממשל משכמו ומעלה, אולי הטוב ביותר בממשל". אף שהבטיח לבחון את התקציב בזהירות כדי לזהות היכן ניתן לקצץ, ולמעשה הורה על סגירת מתקנים צבאיים אחדים, הזהיר ריצ'רדסון מפני קיצוצים נרחבים. כפי שאמר לאחת מוועדות הסנאט: "קיצוצים משמעותיים בתקציב הביטחון כעת יחלישו ברצינות את עמדת ארצות הברית במשא ומתן הבינלאומי - שבו יכולות צבאיות אמריקאיות, הן במישור הראלי והן במישור הסמלי, מהוות גורם חשוב". במהלך כהונתו הקצרה, ריצ'רדסון בילה זמן רב במתן עדות בפני ועדות הקונגרס של ארצות הברית בענייני הצעת התקציב של שנת הכספים 1974 וענייני ביטחון אחרים[10]. ריצ'רדסון היה סבור כי אחת המטרות העיקריות של ארצות הברית היא לחתור לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי ומחלקת ההגנה בראשותו ראתה במזרח התיכון כאזור הנפיץ והמסוכן בעולם לאחר אזור וייטנאם[11].

התובע הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנשיא ניקסון פוגש את ראש לשכת החקירות הפדרלית קלרנס קלי והתובע הכללי ריצ'רדסון, 7 ביולי 1973

ריצ'רדסון כיהן כמזכיר ההגנה במשך ארבעה חודשים עד שמונה לתובע הכללי של ארצות הברית, מינוי שיכניסו לאור הזרקורים של פרשת ווטרגייט. ב-12 ביוני 1973 ערך היועץ המשפטי לממשלה דאז, מאיר שמגר מסע הרצאות מטעם המגבית היהודית המאוחדת, ובמסגרו נפגש עם התובע הכללי ריצ'רדסון[12].

באוקטובר 1973, לאחר שריצ'רדסון כיהן חמישה חודשים בתפקיד התובע הכללי של ארצות הברית, הורה הנשיא ניקסון לפטר את התובע הראשי שחקר את פרשת ווטרגייט, התובע המיוחד ארצ'יבלד קוקס. ריצ'רדסון הבטיח לקונגרס שלא יפריע לתובע המיוחד, ובמקום להמרות את פיו של הנשיא או לא לקיים את הבטחתו, התפטר (אך יש הגורסים כי פוטר). ניקסון תבע מהמשנה לתובע הכללי, ויליאם רקלשאוס (אנ'), לבצע את הפיטורים, וגם זה האחרון סירב והתפטר במחאה (על אף שאנשי הבית הלבן טענו שגם רקלשאוס פוטר)[13]. פרקליט המדינה של ארצות הברית, רוברט בורק, התכוון להתפטר לאחר שיפטר את קוקס, אך ריצ'רדסון שכנעו לא לעשות זאת כדי להבטיח מנהיגות ראויה במחלקת המשפטים של ארצות הברית במהלך המשבר[14]. בורק ביצע את הוראת הנשיא, ובכך גדע את רצף ההתפטרויות המכונה "טבח מוצאי שבת". העיתונאי פט ביוקנן סיפר על פיטוריו של ריצ'רדסון וכתב כי ניקסון אמר בחדר הסגלגל ביום טבח מוצאי שבת: "אין לי ברירה, אני לא יכול שברז'נייב יצפה בי מאויים בידי חבר בקבינט שלי, אני חייב לפטר אותו"[15].

זמן קצר לפני התפטרותו של סגן הנשיא דאז ספירו אגניו, ריצ'רדסון הוצג בקריקטורה עם אגניו וניקסון על שער מגזין טיים מיום 8 באוקטובר 1973, כמי שדוחף את אגניו מחבל דק עליו מתהלך[16]. אגניב צוטט באומרו: "אני חף מפשע מההאשמות משוללות הבסיס נגדי, לא אתפטר אם אועמד לדין"[17]. מאוחר יותר טען אגניו כי התביעה, אשר בסופו של דבר הובילה לסיום כהונתו, הונעה על ידי ריצ'רדסון, על רקע שאיפתו של ריצ'רדסון להיות מועמדה הבא של המפלגה הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, כחלק מדרכו לנשיאות ארצות הברית ב-1976. המשיך אגניו ואמר, לחלופין, שאם ניקסון יתפטר בעקבות פרשת ווטרגייט, תיסלל דרכו לנשיאות. ריצ'רדסון הכחיש בתקיפות את דבריו של אגניו.

ממשל ג'רלד פורד ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1974 קיבל ריצ'רדסון את פרס ג'ון היינץ (אנ') עבור השירות הציבורי הטוב ביותר בידי שליח ציבור נבחר או ממונה, פרס שניתן מדי שנה על ידי פרסי ג'פרסון עבור שירות ציבורי.

בימי ממשלו של הנשיא ג'רלד פורד שימש ריצ'רדסון כשגריר ארצו הברית בממלכה המאוחדת בשנים 1975–1976 וכמזכיר המסחר של ארצות הברית בשנים 1976–1977. בראשית נובמבר 1975 נפוצו בארצות הברית ידיעות לפיהן מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר עתיד לפנות את תפקידו לטובת ריצ'רדסון, שהוכחשו על ידי קיסינג'ר[18]. כמזכיר המסחר ציין ריצ'רדסון כי אין לבקשות החרם הערבי על השפעה כלכלית על ישראל[19]. הסכמתו של ריצ'רדסון ב-1975 למינויו כשגריר ארצות הברית בחצר סנט ג'יימס, הוקיעה אותו מהזירה הפנימית במפלגה הרפובליקנית בבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 1976. מ-1977 עד 1980 כיהן כשגריר עליון[20] ושליח מיוחד של הנשיא ג'ימי קרטר לכינוסי האומות המאוחדות בדבר חוק הים.

ערוב ימיו ומותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1974 נשא ריצ'רדסון את הנאום הראשי במכון הטכנולוגי רוז-הולמן (Rose-Hulman Institute of Technology) והוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד במשפטים. ב-1980, קיבל ריצ'רדסון תואר דוקטור לשם כבוד במדעי החברה מטעם מכללת בייטס (אנ'). ב-1983, ריצ'רדסון היה לחבר כבוד באגודת הסינסינטי. ב-1984 התמודד על מושבה של מסצ'וסטס בסנאט של ארצות הברית מטעם המפלגה הרפובליקנית שהתפנה עם פרישתו של הסנאטור פול צונגס[21]. אף על פי שריצ'רדסון היה צפוי לזכות במושב (ואף זכה לתמיכת הנשיא לשעבר פורד), הוא הפסיד בבחירות המקדימות שנערכו במפלגה הרפובליקנית למועמד השמרני יותר ריי שאמי, שהפסיד בבחירות הכלליות לג'ון קרי. חוגים שונים במפלגה הרפובליקנית ייחסו את הפסדו של ריצ'רדסון בבחירות המקדימות לעובדה שחי ארבע עשרה שנה מחוץ לגבולות מסצ'וסטס.

בשלהי שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 של המאה ה-20, ריצ'רדסון היה שותף בסניף וושינגטון די.סי של משרד עורכי הדין הניו יורקי "מילבנק, טוויד, הדליי ומק'קלי"[22]. באותן השנים שימש ריצ'רדסון תובע עבור חברת אינסלו (Inslaw), תאגיד טכנולוגיית מידע, שטענה כי מחלקת המשפטים של ארצות הברית עשתה שימוש לא חוקי בתוכנה שפיתחה. ב-1994, צידד ריצ'רדסון בנשיא ביל קלינטון כשהואשם בשורה של עבירות מין[23]. ב-1998 עוטר במדליית החירות הנשיאותית, אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית[24].

בליל השנה החדשה של 1999, ריצ'רדסון נפטר בבוסטון כתוצאה מדימום מוחי. לאחר מותו נודע ריצ'רדסון כ"קדוש המעונה של פרשת ווטרגייט" על סירובו לפטר את התובע ארצ'יבלד קוקס לפי הוראת הנשיא ניקסון[25].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Elliot Richardson, The creative balance: Government, politics, and the individual in America's third century, Holt, Rinehart and Winston, 1976, ISBN 0030137063
  • Elliot Richardson, Reflections of a Radical Moderate, Pantheon, 1996, ISBN 0679428208
  • Tom Vance, Elliot Richardson: The Virtue of Politics, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2014, ISBN 1484918630
  • Tom Vance, Selected Speeches of Elliot Richardson: Political Leadership for Today, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2017, ISBN 1543074847

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אליוט ריצ'רדסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אליוט לי ריצ'רדסון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  2. ^ ריצ'רדסון אדוארד פיטרסון, באתר ספריית אוניברסיטת הרווארד (באנגלית)
  3. ^ 3.0 3.1 נייל א. לוויס, אליו ריצ'רדסון נפטר בגיל 79; התייצב כנגד ניקסון והתפטר ב"טבח מוצאי שבת", באתר ניו יורק טיימס, 1 בינואר 2000 (באנגלית)
  4. ^ פוקס באטרפילד, אפרו-אמריקאי נבחר לראשונה לעורך כתב העת המשפטי של בית הספר למשפטים בהרווארד, באתר ניו יורק טיימס, 6 בפברואר 1990 (באנגלית)
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 הרתיע הרוסים ממעורבות בעת מלחמת ההתשה, מעריב, 11 בנובמבר 1975
  6. ^ חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים ששמם מתחיל באות R (באנגלית)
  7. ^ חיבוריו של אליוט לי ריצ'רדסון, ספריית הקונגרס, 2014 (באנגלית)
  8. ^ יוסף חריף, רבין חזר ושאל בוושינגטון על בקשות הרכש, מעריב, 9 במרץ 1970
  9. ^ ביוגרפיה של אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר מחלקת ההגנה של ארצות הברית (באנגלית)
  10. ^ אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר Wayback Machine (באנגלית)
  11. ^ ריצ'רדסון: פחתה הסכנה לעימות המעצמות במזה"ת, דבר, 4 ביוני 1973
  12. ^ ישראל לנדרס, שמגר בארצות הברית, דבר, 12 ביוני 1973
  13. ^ ליירד מקווה שהקונגרס יעכב כל הניסיונות להעמיד את ניקסון לדין, דבר, 22 באוקטובר 1973
  14. ^ דיוויד מ. ניסמן, ראיון עם עוזר סגן התובע הכללי של ארצות הברית ג'ון קיניי, מסמך, 13 באוקטובר 1998
  15. ^ טים היינס, פט ביוקנן על ההשוואות בין ניקסון וטראמפ: "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, תחילה כטרגדיה וכעת כפארסה, באתר RealClearPolitics‏, 11 במאי 2017 (באנגלית)
  16. ^ שער המגזין, באתר מגזין טיים, 8 באוקטובר 1973
  17. ^ אגניו נגד מחלקת המשפטים, באתר מגזין טיים, 8 באוקטובר 1973 (באנגלית)
  18. ^ אסושייטד פרס, עתי"ם, צפויים קשיים באישור מינויי ראמספלד ובוש, דבר, 6 בנובמבר 1975
  19. ^ רוברט רוזנברג, חברות בארצות הברית סוחרות עם ישראל - ונכנעות לחרם הערבי, מעריב, 10 בנובמבר 1976
  20. ^ ההגדרה המדויקת לתפקיד אותו מילא היא "Ambassador at Large", שגריר בדרג הגבוה ביותר שהוסמך לייצג את ארצו או אנשיו בעולם, לעיתים ביותר ממדינה אחת.
  21. ^ פורד תומך בהתמודדותו של ריצ'רדסון לסנאט של ארצות הברית, באתר ניו יורק טיימס, 11 באוגוסט 1984 (באנגלית)
  22. ^ אגדה משפטית: אליוט ל. ריצ'רדסון, באתר בר המשפטים של וושינגטון די.סי (באנגלית)
  23. ^ ידיעה אודות חיי ריצ'רדסון לרגל 40 שנים לטבח מוצאי שבת, באתר Now WE know em‏, 20 באוקטובר 2013 (באנגלית)
  24. ^ קלינטון עיטר 15 אנשים במדליית החירות הנשיאותית, באתר CNN‏, 15 בינואר 1998 (באנגלית)
  25. ^ בארט ברנס, אליוט ריצ'רדסון הלך לעולמו בגיל 79, באתר וושינגטון פוסט, 1 בינואר 2000 (באנגלית)