ציון (ירושלים)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צִיּוֹן, הוא אחד משבעים שמותיה של ירושלים,[1] כשבמקורו הוא נסוב על תחום מסוים בעיר.

ציון כשם מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבט אל הר ציון

בשם "ציון" נכללים הר הבית והגבעה שמדרום לו - עיר דוד - עליה התפרסה ירושלים בעת כיבוש ירושלים בידי דוד ולאחריה (מאוחר יותר, בתקופת בית שני, נקראה "העיר התחתונה"). עם זאת, השם משמש רבות במקרא כשם להר הבית לבדו, וגם כשמה של ירושלים.[2]

כשמה של ירושלים משמש השם "ציון" לשם המצודה שנכבשה על ידי דוד מהיבוסים[3] ולשמו של ההר בו התקיימה העיר יבוס. מיקומה של מצודת ציון היה באזור הדרום-מזרחי של ירושלים בתקופת בית שני, מעל נחל קדרון, בסביבות תחום עיר דוד - העיר התחתונה. את שמה של המצודה נתן דוד כמנהג מלכים כובשים שקראו ערים על שמם.[4] ההקבלה בין העיר, שנקראה לפני כן בשם "שלם", לבין השם "ציון" מופיעה כבר בתהילים (ע"ו, ג').[5] במהלך הזמן, כשהורחב המקום על ידי מלכי בית דוד, התרחבה גם משמעות השם "ציון" לשמה של העיר כולה על כל חלקיה.

בשם "ציון" כשמו של הר הבית, יש מהראשונים שפירשו, מתוך הסתמכות על הפסוק "הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן",[6] כי "הר ציון" בפסוק זה הוא הר הבית, הממוקם מצפון לירושלים שבימי דוד (עיר דוד).[7]

המקום המכונה "הר ציון" בימינו ממוקם מערבית לעיר דוד, כשהגיא המרכזי מפריד ביניהם.

ציון ככינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה מעשה ידי אפרים משה ליליין לכבוד הקונגרס הציוני העולמי החמישי שנערך בבזל בשנת 1901 עם משפט מתוך ברכת העבודה
וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁובך לְצִיון בְּרַחֲמִים.

השם "ציון" הפך כשם נרדף לירושלים, ובתנ"ך מוזכרת ירושלים למעלה מ-150 פעם בכינוי זה.[8] במשך הזמן הפך שם זה לכינוי ליהודה[9] שם נוסף של ארץ ישראל,[10] ולעם ישראל.[11] הר הבית נקרא בתקופה מאוחרת יותר הר ציון.[12]

הכינוי "ציון" כשמה של ירושלים, יהודה, ארץ ישראל ועם ישראל הוטמע באופן קולקטיבי גם בנוסח התפילה היהודי, בשירה ובתחינות. בתפילת שמונה עשרה הוא נופיע בסוף ברכת עבודה ובחתימתה: "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיון". גם בתפילת נחם הנאמרת בתשעה באב עם ברכת ירושלים, מופיע הביטוי כנרדף ל"ירושלים" המופיעה עמו בחתימת הברכה: "מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם". כך גם מופיעה בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון ובברכת מעין שלוש ("רַחֵם נָא... וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ"[13]).
הכינוי ציון משולב בפיוטים רבים מימי הביניים, כמו בפיוט "ברוך אל עליון" של רבי ברוך בן שמואל ממגנצא ("וְהוּא יִדְרוֹשׁ לְצִיּוֹן עִיר הַנִּדָּחָה") ובפיוטו של המשורר האלמוני מצפון צרפת "צור משלו אכלנו" ("רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ עַל עַמְּךָ צוּרֵנוּ, עַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ זְבוּל בֵּית תִּפְאַרְתֵּנוּ... יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא"). בשיר "התקווה" שהפך להמנון של התנועה הציונית, ובהמשך להמנונה של מדינת ישראל, מופיע הביטוי בפני עצמו ופעם נוספת עם "ירושלים" ("עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה... לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"). גם מנחם מנדל דוליצקי בשירו "ציון תמתי" שהתקבל באהדה רבה אצל שוחרי התנועה הציונית, משתמש הוא בביטוי לאורך כל השיר ובאופן עקבי.

לעתים, הפך הכינוי ציון לכינוי לארץ ישראל כולה, כמו למשל שיר הכיסופים של רבי יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי", העוסק בארץ ישראל כולה, ולא רק בירושלים (כמובא בהמשכו "לבי לבית אל ולפנואל").

בעת החדשה עלה הביטוי "ציון" לשימוש עבור תנועת חובבי ציון, שממנה התפתחה תנועת הציונות. המונח המודרני "ציוניזמוס" נטבע על ידי ההוגה נתן בירנבאום בשנת 1890 לתיאור תנועת "חובבי ציון", ובהמשך, כאשר השתתף בירנבאום ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של המשרד הציוני שניהל הרצל בווינה, אימץ הרצל את השם שקבע בירנבאום כשם התנועה.[14]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטימולוגיה של השם "ציון" אינה מבוררת.[2] ניתן לראות את מופע השם בפעם הראשונה במקרא בספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ז'. שורש המילה הוא צ-ה-ה שמשמעותו מקום יבש. מקור השם על פי מילון בן-יהודה הוא מהשפה הארמית - בשורש צחא, שמשמעותו היא גוויעה מצמא. יש הסוברים כי המילה ציון מקורה במילה "צִיָּה" שפירושה בשפה החורית נהר או נחל. לדעת אחרים למילה ציון יש קרבה למילה הערבית "צַהְוָה" שמשמעותה רכס הרים. אחרים טוענים כי מחמת האקלים החם השורר באזור ירושלים למרות קרבתה למקורות מים, מתאים פירוש המילה ציון כ"צִיָּה" במשמעות של יובש.[15] יש גם הרואים את מקור המילה מהמילה Siunas שבשפה החיתית, שבה פירושה הוא "מצודה".[16]

בת ציון[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בת ציון" בפוסטר גיוס שהתפרסם בימי מלחמת העולם הראשונה בעיתונים יהודיים-אמריקאיים לעידוד הגיוס לגדודים העבריים. הכרזה בתמונה קוראת ביידיש: "אײער אַלטנײלאנד דאַרף אײך האָבּען! שליסט זיך אָן אין דעם אידישען רעגימענט" (בתרגום לעברית: "ארצך הישנה-חדשה ("אלטנוילנד") זקוקה לך! התגייס לגדוד העברי")

הכינויים "בַּת-צִיּוֹן" "ובְּתוּלַת בַּת-צִיּוֹן" רווחים בשירת מקרא. אלה הם ביטויי האנשת אומה המבטאים אהבה לירושלים. יש הסוברים כי ביטויים אלה אינם סמיכות אלא ניתן לראות בהם שם תמורה כלומר: הבת היא ציון.[17]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שיר השירים זוטא, מהדורת שלמה בובר, פרשה א', סימן א'; מדרש הגדול, בראשית, מו, ח.
  2. ^ 2.0 2.1 מאיר פלסנר ויעקב שלום ליכט, אנציקלופדיה מקראית, כרך ג', ערך ירושלים, עמ' 763.
  3. ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק ז'
  4. ^ שמעון בר אפרת, מקרא לישראל: שמואל ב', ירושלים, מאגנס, 1996, ע"מ 55-54
  5. ^ יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים ה'תשנ"ב, עמ' 172.
  6. ^ ספר תהילים, פרק מ"ח, פסוק ג'.
  7. ^ אנציקלופדיה תלמודית, כרך כ"ה, נספח לערך ירושלים, טור ת"ש.
  8. ^ אנציקלופדיה תלמודית, ערך ירושלים, פרק א', הע' 6, טור ש"ה; אילנה קצנלנבוגן, "עיר הקודש והמקדש שמותיה וכינוייה בתנ"ך", תורה שבעל פה לח, תשנ"ז, עמ' קמ"ב.
  9. ^ ספר ישעיהו, פרק י', פסוק כ"ד
  10. ^ ספר ישעיהו, פרק י', פסוק כ"ד
  11. ^ ספר ישעיהו, פרק נ"א, פסוק ט"ז
  12. ^ ספר יואל, פרק ג', פסוק ה'
  13. ^ בתפילת רצה הנוספת בשבת לברכת המזון, מוזכר עוד: "וְהַרְאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶךָ וּבְּבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ".
  14. ^ ספרויות ואמנויות / זמן יהודי חדש : כרך שלישי: תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי, עורכים: ירמיהו יובל, יאיר צבן, חנן חבר ואחרים, ישראל, כתר, 2007, ע"מ 342
  15. ^ יצחק קלימי, עולם התנ"ך: שמואל ב', תל אביב, דודזון עתי, 1993, ע"מ 47-46.
  16. ^ Mendenhall and Herion, ‏Ancient Israel's Faith and History, ווסטמינסטר ג'ון נוקס (אנ'), ‏2001.
  17. ^ שמואל ורגון, ספר מיכה: עיונים ופירושים, רמת גן, בר-אילן, 1994, ע"מ 125