קרב יד מרדכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אתר שחזור הקרב - מדמה את התקפת החיילים המצריים
משוריין פרפר של הגדוד השני, חטיבת הנגב בגבר עם, מאי 1948
בול מצרי שהופק לציון פלישת הצבא המצרי לישראל עם סיום המנדט הבריטי
איש מגן ישראלי פצוע, צילום: פרנק שרשל
סוללת תותחי "3.7 מצרית ערוכה להפגזת יד מרדכי. פורסם ב"אל-אהראם", 28.5.1948
בול שהונפק לכבוד יום העצמאות הרביעי של מדינת ישראל בשנת 1952 ומתאר את אתר הקרב ביד מרדכי ואת מגדל המים

קרב יד מרדכי היה קרב בלימה שנערך במלחמת העצמאות בניסיון לעצור את הצבא המצרי הסדיר שנע צפונה לעבר תל אביב. במשך שישה ימים החל מה-18 במאי ועד ל-23 במאי נערכו ניסיונות של חטיבה מצרית סדירה לכבוש את קיבוץ יד מרדכי עליו הגנו 150 לוחמים עם 75 כלי נשק קלים. כאשר התברר סופית שהתגבורת שנשלחה לא מצליחה לחדור את הכיתור המצרי, ולאחר שהלוחמים נותרו ללא תחמושת ונשק ראוי וספגו אבדות כבדות, הוחלט על נטישת הקיבוץ. סיפור עמידת קומץ הלוחמים החמושים בנשק דל, מנותקים ללא סיוע חיצוני כנגד חטיבה מצרית סדירה, הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת בתש"ח.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הכריזה מועצת העם על הקמת מדינת ישראל. ב-15 במאי פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. קיבוץ יד מרדכי שכן בקרבת הכביש הראשי ושלט עליו ועל מסילת הברזל הסמוכה לו. היה זה למעשה היישוב העברי הראשון בו נתקל הצבא המצרי מצפון לעזה בואכה תל אביב. מפקדי הצבא המצרי החליטו לכבוש את הקיבוץ על מנת להבטיח את ערפם לאחר שינועו צפונה לעבר תל אביב.

ב- 16 במאי נראו על הדיונה הגבוהה שמדרום תצפיות ראשונות של המצרים שהתכוננו להתקפה. מפקד פלוגת הפלמ"ח, סרן גרשון דובנבוים (דבמבם) החליט לשלוח לאזור הדיונות שמדרום לקיבוץ סיור אלים באותו הלילה, ליל יום ג' 18-19 במאי.

בצהרי אותו יום החליט מפקד חטיבת הנגב נחום שריג לצרף את מפקד האזור (מא"ז) לשיירת הצלב האדום כשהוא מחופש לרופא בדרכה לכפר דרום שהותקף שבוע קודם. המצרים אפשרו לשיירה להגיע עד עזה בלבד. בשיחה תמימה עם קצין מצרי התברר למא"ז שריכוז הכוח החטיבתי שראה שם, מיועד לכיבוש יד מרדכי למחרת היום. בשעה 17:30 חזר המא"ז לקיבוץ, דיווח למפקדת חטיבת הנגב ותבע לפנות עוד באותו לילה את הילדים. כמו כן תבע לשלוח אמצעים נוספים להגנת הקיבוץ כנגד צבא סדיר. מערכת ההגנה של הקיבוץ כפי שנבנתה, תוכננה במקור לבלום התקפות של כנופיות ולא צבא סדיר. אי לכך היה ברור שלא תוכל לעמוד כנגד הצבא המצרי הסדיר.

פינוי הילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף על פי שחטיבת גבעתי החלה בפינוי הילדים והנשים מהיישובים שהיו תחת אחריותה במסגרת "מבצע תינוק" החל מה- 16 במאי, סירבו מפקדי חטיבת הנגב לאשר את בקשת מפקדי הקיבוץ בתחילת מאי לפנות את הילדים על רקע של פגיעה במורל הלוחמים, הטלת עומס מיותר על העורף וסיבות נוספות. עתה כאשר היה ברור מעל לכל ספק שהתקפת המצרים תחל למחרת היום ב-19 במאי, החלה חטיבת הנגב להתארגן למבצע הפינוי. עם חשיכה הגיעו לקיבוץ לוחמי "חיות הנגב" בפיקוד דבמבם בשלושה משורייני פרפר ובאוטובוס משוריין. המשוריינים הביאו כיתת חבלנים עם 300 מוקשי - נעל ו-100 ק"ג חומר נפץ שנועד לפיצוץ גשר נחל עובד בכביש הראשי. ב-19.5.48 בשעה 02:30 יצאה שיירה של 100 ילדים ו-35 נשים צפון מזרח לעבר קיבוץ גברעם וממנו מזרחה לקיבוץ רוחמה. מסלול הנסיעה היה בדרכים עוקפות כפרים ערביים עוינים תוך לקיחת סיכון רב של עלייה על מוקשים והתקלות במארבים.

פעולות התבצרות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמוך לשעה 03:00 נשמע פיצוץ מכיוון הגשר. החבלנים שחזרו מהגשר, יצאו לטמון מוקשי - נעל סביב הגדר מצד דרום. עד אור הבוקר הצליחו לטמון כמחצית הכמות. את שאר המוקשים אכסנו באחד מצריפי הפלמ"ח. תצפיות לעבר הגשר עם אור ראשון גילו שהגשר לא ניזוק בפיצוץ עקב שימוש בחומר פגום וכן עקב מחסור בדיפון שנועד להצמיד את החומר לקשתות הגשר. לקראת השעה 06:00 התקבלה הודעה משמחת ששיירת הילדים הגיעה בשלום לקיבוץ רוחמה. עצי אקליפטוס גדולים שגדלו לאורך הכביש הראשי הופלו לרוחב הכביש כאמצעי חסימה אחרון בעזרת כריכת פתילי נפץ סביב גזעם.

כוח אדם ונשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח המגן בקיבוץ כלל 150 גברים ונשים עם 75 כלי נשק אישיים, 300 רימוני יד, 2 מרגמות 52, מקלע בראונינג "0.3 ומטול פיאט עם 8 פצצות.

ב- 18 לחודש נעשה ניסיון על ידי לוחמי הגדוד השני מחטיבת הנגב להחדיר לקיבוץ מרגמה 81 מ"מ, אולם הקיבוץ היה כבר מכותר והניסיון כשל.

התקפה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום ג' 19 במאי בשעה 07:15 החלה הרעשה ארטילרית מתותחים ומרגמות אליהם הצטרפו מטוסי ספיטפייר שהטילו פצצות תבערה ורסק. לאחר כשעה נפסקה ההפצצה והמצרים הטילו מהאוויר כרוזים בעברית ואנגלית הקוראים לכניעה תוך שעה. כאשר לא נענו המשיכה ההפגזה ולקראת שעה 9:00 תקפו את מוצב הפילבוקס החיצוני. שמונת אנשי המוצב בלמו במשך כ-3 שעות את ההתקפה עד שנאלצו לסגת.

המצרים כבשו את מוצב הפילבוקס, והציבו לידו שתי מכונות ירייה בינוניות מסוג ויקרס, שריונית נושאת תותח וטנק קל ופתחו באש לעבר העמדות שבגיזרה הדרומית של הקיבוץ.

לקראת שעות אחר הצהריים כאשר השמש הכתה בעיני המגינים, החלה הסתערות חיילי גדוד החי"ר המצרי הראשון. המגינים אפשרו למצרים להגיע עד לגדרות, ורק אז פתחו באש. שלוש הסתערויות נערכו ונבלמו. למחרת היום ב-20 בחודש חודשו ההסתערויות. המגינים צפו בהתארגנות הפלוגות המצריות להתקפה ממרחק של כ-1200 מטר ללא יכולת לשבש את הערכות הכוחות המצריים עקב מחסור בנשק לטווח כזה. ההתקפה נערכה עם שלוש פלוגות, כאשר שתיים נעו לפנים, ואחת מאחור. הרביעית נותרה ברזרבה. ביום השני ביצע הגדוד המצרי ארבע הסתערויות ושוב נבלם. בלילה ירדו הלוחמים מהעמדות שברכס הנמוך לשדה הקרב ואספו כלי נשק ותחמושת שהושארו על ידי המצרים.

ביומיים אלה ספגו המצרים כ-300 נפגעים, הרוגים ופצועים. המגינים ספגו 36 נפגעים, 16 הרוגים ו-20 פצועים. לאחר יומיים של לחימה, נסוג הגדוד והמצרים המשיכו יומיים נוספים בהרעשות ארטילריה והפצצות מהאוויר.

התקפה אחרונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום החמישי לקרבות לקראת שעות אחר הצהריים חודשו ההתקפות הקרקעיות. הפעם תקפו שני גדוד חי"ר: גדוד הרגלים המצרי השני ופלוגות מהגדוד הראשון. בהתקפה השתתפו למעלה מ-1000 חיילים. הפעם הסתייעו התוקפים בשריוניות נושאות תותחים מסוג האמבר ומרמון הרינגטון שירו גם מצד מזרח וגם מצד מערב, וכן במחלקת טנקים קלים, חלקם היו מסוג ויקרס סימן 6 שתקפו מדרום. חיל הרגלים נע קדימה בחסות שריוניות קלות מסוג דימלר דינגו מרמון הרינגטון והאמבר. בשלב ראשון בצעו המצרים התקפת הסחה מצד דרום מזרח על גזרת עמדה מספר 10. בהמשך ניסו חיילי החי"ר לפוצץ את הגדר בצד הדרום מערבי עם מטעני בונגלור טורפדו.

צרורות ממקלעי ויקרס מצריים פצעו חלק מצוות מקלע הבראונינג, פגעו גם במקלע עצמו והוציאו אותו מכלל שימוש. זו הייתה פגיעה חמורה היות שזה היה הכלי האפקטיבי ביותר שסייע לבלימת גלי הסתערויות הרגלים המצריים.

הארטילריה המצרית התגברה עוד טרם ההסתערות וכל הגבעה הדרומית רעדה. עוצמת ההרעשה הכבדה גרמה לניפוץ חלונות בקיבוץ דורות מרחק של 11.5 ק"מ. הפגזים פגעו בצריף הפלמ"ח בו אוכסנו 150 מוקשי הנעל שלא הספיקו להטמינם. האזור כולו כוסה באבק ועשן עקב הפיצוצים העזים שלא אפשרו לראות או לשמוע את הטנקים המתקרבים. משב רוח מערבית פתאומי שהסיט את העשן והאבק, גילה טנק שחדר את הגדרות מדרום, באזור שבין עמדה מספר 1 לבין עמדה מספר 10. מאחורי הטנק נעו הרגלים. טנק שני נעצר ליד הגדרות. הרגלים שנעו בעקבות הטנק הראשון עלו בתעלה האחורית וכבשו את עמדה מספר 1. תגבורות שהוזעקו לאזור מהגזרות הצפוניות שלא הותקפו, הצליחו לאחר קרב עיקש, בחלקו תוך פנים אל פנים, לבלום את הטנק לכבוש מחדש את העמדה, ולהדוף את המצרים מחוץ לקיבוץ.

הערכת מצב כללית שנעשתה עם תום הקרב העלתה את התמונה הבאה: כל הגדרות בגזרה הדרומית והמערבית מרוסקות. המוקשים המועטים שנטמנו, פוצצו על ידי הארטילריה המצרית הסמיכה. התחמושת לכלי הנשק האישיים אזלה. 2 מרגמות 52 ופיאט נותרו ללא תחמושת. מקלע הבראונינג היחידי יצא מכלל שימוש. רימוני יד ובקבוקי תבערה אזלו. 63 לוחמים נפגעו (23 הרוגים ו-40 פצועים).

ללא תגבורת לא הייתה אפשרות לעמוד יום נוסף. מפקדי הקיבוץ תבעו תגבורת, ולא - ייאלצו לסגת.

נסיון הכנסת תגבורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לקריאות הנואשות לתגבורת, התקבל שדר ממפקדת חטיבת הנגב שהתגבורת תשלח. התגבורת יצאה עם ערב ב-8 משוריינים מניר עם תחת פיקודו של מפקד הפלוגה שמחה שילוני מפקד יחידת חיות הנגב. במשוריין הראשון ישב יחד עם שילוני דבמבם - מפקד הפלוגה שפעלה ביד מרדכי וגברעם. התגבורת נעה צפונה בכביש הנגב, ירדה ממנו ונסעה לכיוון גברעם. מגברעם המשיכה לכיוון דרום מערב לעבר יד מרדכי בכוונה לעבור ולחדור דרך המבתר בציר בו פונו הילדים ערב הקרב, אולם נתקלה באש יחידות מצריות ששלטו על המבתר ועל הרכס כולו כ- 2.5 ק"מ ממזרח לקיבוץ. שלושה משוריינים ראשונים עם מחלקת חיות הנגב הצליחו לעבור ואילו יתרת הכוח שרוכז בחמישה משוריינים נעצר והחל לנהל קרב אש עם כוח החסימה המצרי. בינתיים העבירו המגינים את פצועי הקרבות לשלושת המשוריינים שחדרו. מפקדי התגבורת שחדרו היו מנותקים מיתרת הכוח שהיה ללא מכשירי קשר. בסמוך ל-02:50 ערכה המחלקה שהגיעה במשוריינים אלה, התקפת הסחה על העמדות המצריות שבמבתר, ואפשרה בכך לשלושת המשוריינים עם הפצועים להיחלץ. מפקדי הקיבוץ החליטו לחכות לתגבורת עד שעה 03:00. במידה והתגבורת לא תגיע - ייאלצו לסגת. הם שלחו שדר על כך למטה החטיבה באמצעות איתות פנסים ממגדל המים בשיטת המורס. המטה לא אישר את הנסיגה. משנוכחו מפקדי הקיבוץ שהתגבורת לא מגיעה, החליטו שאין ברירה אלא לסגת. הם שלחו רצים לכל העמדות להודיע על הכנות לנסיגה.

טרם הנסיגה טמנו החברים את ההרוגים בקבר אחים בבור שנותר ממקלט המטה שספג פגיעה ישירה ביום השלישי לקרבות. הקבר כוסה והוסווה.

הנסיגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 במאי בשעה 03:15 טרם עלות השחר, החלו המגינים לצאת בקבוצות של 10 איש לכיוון צפון מזרח, כאשר מלפנים נעו הסיירים וכתת החוד לאבטחה, אחריהם שתי אלונקות עם פצועים שלא היה להם מקום במשוריינים, אחריהם שאר הכוח ובמאסף המא"ז. כאשר התקרבו הנסוגים לרכס הגבעות באזור המחנה הבריטי הנטוש כ- 2 ק"מ מזרחית לקיבוץ, החלו המצרים להמטיר אש מרגמות ונשק קל. האנשים התפזרו ובהגיעם לגברעם סמוך לשעה 06:00 התברר שיצחק רובינשטיין וליבקה שפר שנשאו באלונקה את לוחם הפלמ"ח בנימין אייזנברג, נעדרים. ניסיון לשלוח משוריין לאתר אותם, לא צלח. עדויות שונות נשמעו לגבי גורלם. חלקם טענו שהם התקרבו לעמדה מצרית ונפלו בשבי, אחרות טענו שהם נהרגו. השלושה הוכרו כחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.

לקראת צהרי ה-24 במאי נכנס הצבא המצרי לקיבוץ הנטוש. למצרים היה זה ניצחון כביר עד כדי כך שהמלך פארוק הגיע לקיבוץ, הצטלם למרגלות מגדל המים ומפקדיו ערכו לו סיור. הצבא המצרי שהה בקיבוץ במשך כחצי שנה. בתקופה זו, התגוררו חברי הקיבוץ וילדיו ביישובים במרכז הארץ.

תרומת העמידה לחזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך ששת ימי הקרב, בלמו קומץ לוחמים עם נשק קל חטיבה מצרית סדירה, שיבשו את תוכניות המטכ"ל המצרי לכבוש את הקיבוץ ב-3 שעות, אפשרו לצה"ל לאגור נשק, לקבל את ארבעת מטוסי הקרב הראשונים מדגם אוויה S-199, להקים קווי מגננה מגשר עד הלום מזרחה ולבלום את הצבא המצרי בדרכו צפונה לתל אביב.

בסך הכל נפלו בקרב 26 לוחמים ולוחמות מקרב חברי הקיבוץ והפלמ"ח ו-35 נפצעו.

המצרים ספגו פגיעה מוראלית, איבדו זמן יקר וכ-400 נפגעים, הרוגים ופצועים. (בין ההרוגים המצריים: שני מפקדי פלוגות וסגן מפקד פלוגה).

שחרור הקיבוץ וחזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1948 קבל הגדוד השלישי של חטיבת יפתח שפעל במסגרת משימות מבצע יואב, הוראה לתקוף את היחידות המצריות שישבו במשלטים ממזרח לבית חנון. הגדוד התקדם מכיוון ניר עם מערבה תוך קשיים רבים עד לתפיסת הכביש הראשי.

מפקד החטיבה המצרית שהיה ערוך מאזור בית חנון צפונה עד מג'דל, חשש שיכותר לאחר שחטיבה אחת כבר הייתה מכותרת באזור פלוג'ה. על מנת למנוע את הכיתור, הוא נתן הוראה לחטיבה לסגת לכיוון רצועת עזה. חלק מהכוחות פונו ממג'דל דרך הים וחלק נסעו על רשתות לאורך החוף. ב-5 בנובמבר הודיעו אנשי יפתח למפקדת החזית שהמצרים נסוגו. במקביל נעו מצפון דרומה חיילי גדוד 55 של גבעתי ונכנסו לקיבוץ שננטש על ידי המצרים. עוד באותו היום שלח יגאל אלון מפקד חזית הדרום הודעה לחברי הקיבוץ שהקיבוץ שוחרר ולמחרת כבר נפגש אתם בקיבוץ.

החוזרים מיהרו לפקוד את קבר האחים בו נטמנו החללים ערב הנסיגה. לשמחתם נוכחו שהמצרים לא מצאו ולא חיללו את הגופות כפי שעשו במקרים אחרים. הגופות הוצאו, זוהו ונטמנו בטקס צבאי מלא בדצמבר 1948 בגבעה הצפונית, בסמוך למקום בו הוקם יותר מאוחר מוזיאון משואה לתקומה.[1]

גבעת הקרב - אתר השיחזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גבעת הקרב (יד מרדכי)

באתר גבעת הקרב, נערך שיחזור של הקרב. האתר, הניצב בדרום-מערב הקיבוץ, נפתח למבקרים ב־1965.

באתר, בו מוצגות תעלות ההגנה ושדה הקרב. מדמות דמויות מתכת את הצדדים הלוחמים בשדה הקרב. לעומת שחזורים אחרים, המקום ייחודי, מאחר ששוחזר בו הקרב בקנה מידה 1:1, עם כלי לחימה אמיתיים (חלקם המקוריים מהקרב מול המצרים) ואף דמויות של חיילי הגדוד המצרי שחדרו את גדרות היישוב.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]