לדלג לתוכן

שריונית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שריונית Sd.Kfz. 234 הגרמנית ממלחמת העולם השנייה
שריוניות T17E1 Staghound של יחידת סיור (גדוד סיור) 135 במפגן יום העצמאות ברמלה, 1954

שריונית היא טנדר עם שריון קל, כך שהוא חסין בפני ירי נשק קל.

השריונית נעה על גבי גלגלים, ולעיתים היא חמושה במקלעים או תותח קטן.

לרוב השריונית משמשת למטרת סיור, אבל לא לקרבות גדולים.

השריוניות הראשונות בעולם הופיעו בשלהי המאה ה-19 (רכב קרבי ממונע), אבל נהפכו לנפוצות רק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

השריוניות היו נפוצות עד אחרי מלחמת העולם השנייה, ובהדרגה הוחלפו בנגמ"שים כבדים יותר, חלקם זחליים וחלקם אופניים (כלומר: נעים על גלגלים עטויי צמיגים).

בארץ ישראל, חיילי המנדט הבריטי הפעילו שריוניות, ומאוחר יותר, במלחמת העצמאות, הן צה"ל והן הכוחות הערביים הפעילו שריוניות. השריוניות הופעלו כתחליף לטנקים תקניים, מאחר שהיישוב העברי לא היה מצויד בטנקים ערב פרוץ המלחמה. אחרי מלחמת העצמאות, כאשר צה"ל רכש כמות מספקת של טנקים דוגמת ה-M4 שרמן, הוצאו השריוניות משירות.

בגדוד סיור 135 שפעל תחת מפקדת גייסות השריון, בשנות ה-50 של המאה ה-20, השתמשו בשריוניות מדגם סטאגהאונד T17E1 (אנ').

ב-1966 הקים צה"ל מחדש כוח שריוניות, סיירת דוכיפת, במסגרת חטיבת הצנחנים. זו הפעילה שריוניות מדגם פאנהארד AML במשך מספר שנים, ולקחה חלק משמעותי בקרבות של פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים, במבצע תופת ועוד.

בימינו לחיל הרגלים של צה"ל יש שריוניות אחדות, למשל הזאב והפנתר.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שריונית בוויקישיתוף


ערך זה הוא קצרמר בנושא אמצעי לחימה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.