ריינהרד גהלן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ריינהרד גהלן
Reinhard Gehlen
וילהלם קנריס
לידה 3 באפריל 1902
ארפורט, הקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית
פטירה 8 ביוני 1979 (בגיל 77)
שטרנברג, גרמניה המערבית גרמניה המערביתגרמניה המערבית
השתייכות רפובליקת ויימאררפובליקת ויימאר  רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאציתגרמניה הנאצית  גרמניה הנאצית
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
גרמניה המערביתגרמניה המערבית  גרמניה המערבית
דרגה גנרל-מייג'ור (ורמאכט) גנרל מיור
תפקידים צבאיים
אחראי על המודיעין בחזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
ראש ה-BND, שירות הביון הפדרלי הגרמני
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
עיטורים

ריינהרד גהלןגרמנית: Reinhard Gehlen;‏ 3 באפריל 1902 - 8 ביוני 1979), היה גנרל בוורמאכט שבמלחמת העולם השנייה היה האחראי על המודיעין בחזית הרוסית. לאחר המלחמה, בתקופת המלחמה הקרה, גויס על ידי המודיעין האמריקאי להפעלת רשת ריגול נגד ברית המועצות ולאחר מכן היה הראשון שעמד בראש ה-BND, שירות הביון הפדרלי הגרמני.

ראשית דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריינהרד גהלן נולד בשנת 1902 למשפחה קתולית בעיר ארפורט שבמרכז גרמניה. בשנת 1920, לאחר סיום לימודיו התיכוניים, הצטרף לרייכסווהר, צבאה של רפובליקת ויימאר. בשנת 1923 עלה לדרגת סגן ובשנת 1934 עלה לדרגת סרן. תוך כדי כך בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החל ללמוד באקדמיה הצבאית ללימודי מטה ואת לימודיו בה סיים בשנת 1935. בשנים 19351936 שירת במטה הכללי של הוורמאכט, צבאה של גרמניה הנאצית. בשנת 1939 עלה לדרגת האופטמן (סרן) ובפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם פלישת גרמניה לפולין, שירת בתפקיד קצין מטה בדיוויזיה שהשתתפה בפלישה.

בשנת 1940 השתתף במערכה על צרפת, הועלה לדרגת מיור (רב-סרן) ונתמנה לקצין קישור בין הפלדמרשל ולטר פון בראוכיטש, המפקד העליון של צבא היבשה הגרמני, לבין מפקד הקורפוס ה-19 הגנרל היינץ גודריאן. ביוני 1940 הוצב למטהו של הגנרל פרנץ האלדר, ראש המטה של צבא היבשה. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביולי 1941 הועלה לדרגת אוברסט-לויטננט (סגן-אלוף) ונשלח לחזית המזרחית.

קצין מודיעין בחזית המזרחית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזירת המלחמה עם ברית המועצות הוצב גהלן כקצין מודיעין בכיר לארגון "צבאות זרים מזרח" (בגרמנית: Fremde Heere Ost) שתפקידו היה לנתח ולהעריך את המידע המודיעיני על ברית המועצות וארצות מזרח אירופה.

באפריל 1942 נתמנה למפקד הארגון "צבאות זרים מזרח" ובדצמבר אותה שנה הועלה לדרגת אוברסט (אלוף-משנה). בסוף שנת 1944 הועלה לדרגת General Major (תת-אלוף). גהלן העלה את ארגונו על פסים מקצועיים וגייס לשורותיו אקדמאים מתחומים שונים, גאוגרפים, אנתרופולוגים ועורכי דין.

בין השנים 1942 ל-1945 צבר ארגונו של גהלן מידע רב ובעל ערך על הצבא האדום, מפקדיו, כלי נשקו וטקטיקות הקרב שלו. הארגון צבר חומר מודיעני רב מחקירתם של שבויי מלחמה סובייטיים, בעיקר מאלו מהם שהיו אנטי-קומוניסטים.

גהלן פעל ביחד עם גנרל האס אס ולטר שלנברג, ראש שירותי הביון המאוחדים של גרמניה הנאצית, כדי להקים את צבאו של הגנרל הסובייטי אנדריי ולאסוב, שהיה צבא שבויים סוביטיים שלחם לצד הצבא הנאצי נגד הצבא האדום.

עם התהפך גלגל המלחמה, כאשר תבוסתה של גרמניה הייתה כבר בגדר ודאות, החל גהלן, בסוף שנת 1944, להתכונן לתקופה שלאחר המלחמה. על סמך ניסיונו המודיעיני הוא פיתח השערה, שהתבררה כנכונה, כי לאחר המלחמה יתחולל עימות בין מעצמות המערב לברית המועצות, והחל להתכונן לכך. בתחילת חודש מרץ 1945 פעל גהלן בעזרת הצוות שלו להעתקת החומר המודיעני שצבר למיקרופילם. את הקבצים המועתקים ארז בחביות אטומות למים אותן קבר באלפים האוסטריים.

בקשר העשרים ביולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוך תחומי ארגונו התיר גהלן לאלו מקציניו שהיו ממתנגדי המשטר הנאצי לנהל דיונים חתרניים נגד המשטר. בימים האחרונים שלפני קשר העשרים ביולי, ההתנקשות בהיטלר שהייתה ב-20 ביולי 1944, שהה גהלן בברגהוף, ביתו הפרטי של היטלר שהיה מתחם האירוח והשליטה הנאצי שבקרבת העיירה ברכטסגאדן שבבוואריה והשתתף בדיוני הקושרים לקראת ההתנקשות.

בספר זכרונותיו שיצא לאור בשנת 1971 "השירות: זכרונותיו של גנרל ריינהד גהלן" (The Service: The Memoirs of General Reinhard Gehlen) טען גהלן כי בשנת 1942 יצרו עמו קשר שלושה קצינים בכירים מקושרי הקשר נגד היטלר, קלאוס שנק פון שטאופנברג הנינג פון טרסקו ואדולף הויזינגר וצירפו אותו לקושרים. תפקידו נועד לדבריו להיות שולי ולאחר כישלון הקשר הצליח, לטענתו, להעלים את חלקו בקשר וניצל מהנקמה העקובה בדם שהייתה מנת חלקם של הקושרים האחרים.

חמישה חודשים לאחר מכן היה שמו של גהלן קשור לקונפליקט נוסף עם היטלר. היה זה בדצמבר 1944, כאשר כוחות הצבא האדום שטפו את פולין והתקדמו לעבר פרוסיה המזרחית, אז הגיע הגנרל היינץ גודריאן, ראש המטה הכללי של צבא היבשה, למטהו של היטלר ודרש להפסיק את הקרב על הבליטה, מתקפת הנגד של הוורמאכט שנערכה אז באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת. טענתו הייתה כי מתקפה זאת גורמת לאבידות כבדות, בעוד שהכוחות המשתתפים בה דרושים כדי להציל את הכוחות שלחמו בפולין, העומדים בפני תבוסה. הוא דרש כי הכוחות במערב יופנו מזרחה לחזית הפולנית. לחיזוק דרישתו הראה להיטלר תזכיר המפרט את מאזן הכוחות הקריטי בחזית פולין. דרישותיו נענו באופן חלקי בלבד והוא קיבל תגבורת קלה. גודריאן חזר לחזית המזרחית ונוכח לראות כי אין כל שיפור במצב הנואש ובראשית ינואר 1945 החליט לפנות שוב בפעם האחרונה להיטלר. כאשר הציג בפניו גודריאן תזכיר שנערך על ידי הגנרל גהלן, המפרט את סדרי הגודל של הכוחות הרוסיים, הכריז היטלר שהם "אידיוטיים לגמרי" ו"שקר גמור" ונובעים מתרמית של האויב ופקד להעביר את גהלן, שכתב את הערכת המצב, לבית משוגעים. בהשתדלותו של גודריאן החליט היטלר לבסוף לבטל פקודה זאת.[1]

בשירות האמריקאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריינהרד גהלן בשבי

ב-22 במאי 1945, שבועיים לאחר כניעת גרמניה הנאצית, נכנע גהלן בבוואריה ל"חיל הריגול המסכל" (CIC) של צבא ארצות הברית. גהלן הציע לשוביו את המידע שהטמין על ברית המועצות ואת פרטי רשת המודיעים שלו בתוככי ברית המועצות. בתמורה דרש את שחרורו ושחרורם מן השבי של עמיתיו ועוזריו שהוחזקו במחנות שבויים. האמריקאים נענו להצעתו וצירפו אליו שבעה מאנשיו שהיו בשבי. הכדים עם המידע שהוטמנו על ידי גהלן הוצאו מן הקרקע. ב-24 באוגוסט 1945, שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה ושבועיים לאחר כניעתה של יפן, הוטס גהלן, לבוש במדי קצין אמריקאי כשעוזריו נלווים אליו, במטוס תובלה של צבא ארצות הברית לשדה התעופה הלאומי של וושינגטון.

באותה עת הובאו לארצות הברית במסגרת מבצע פייפרקליפ מדענים גרמניים רבים ובהם מדען הטילים ורנר פון בראון ומדען הגרעין אוטו האן, שאף להם נודעה בעיני האמריקאים חשיבות רבה בעימות שהתפתח עם ברית המועצות. קצין מודיעין נוסף שהובא אז לארצות הברית היה אוטו פון בולשווינג, איש האס דה, סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית.

חקירתו של גהלן והערכת אמינות המידע שמסר, נערכו יותר משנה. אחת השאלות שנבחנו בהערכת אמינות המידע שסיפק הייתה, האם גהלן הוא חלק מפעולת עוקץ של הריגול הנגדי הסובייטי. ביולי 1946 גהלן שוחרר רשמית מהשבי והוטס לגרמניה, בה החל לפעול בשירותו של המודיעין האמריקאי להקמת מערך של קציני מודיעין גרמנים לשעבר, שניתן לו שם הכיסוי "ארגון הפיתוח התעשייתי של דרום גרמניה". בשנת 1947 הועברה האחריות על תיק גהלן לידי ה-CIA, סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית שנוסדה אז.

גהלן הצליח להקים מחדש את רשת הסוכנים בגייסו אליה כ-350 סוכנים, ואף הכשיר סוכנים חדשים ובמשך הזמן הגיע מספרם לכ-4,000. לארגון ניתן הכינוי "ארגון גהלן" (באנגלית: Gehlen Organization או Gehlen Org). ראש סוכנות הביון המרכזית באותה עת, ריצ'רד הלמס טען, שבתקופת שיתוף הפעולה עם גהלן, הושגו כמויות משמעותיות של מידע איכותי על הסובייטים. עם זאת, נלוו לכך גם קשיים עקב מחסור בסוכנים המתאימים לעבודות שטח. המועמדים לתפקיד הגיעו ממגוון רב של רקעים ונטיות, חלקם כאלו שנחשדו כתומכי הקומוניסטים, ואחרים שנחשדו מאחר ששירתו במשטר הנאצי.[2] עקב קשיים אלה והחשש ממידע מטעה שישתלו הסוביטים, איכות התוצאות של עבודתם המודיעינית של סוכני הארגון החלה להתדרדר, וסוכנים סובייטים הצליחו לחדור לארגון.[3][4]

חרף הקשיים הללו, במשך שנים רבות במהלך המלחמה הקרה היוו סוכני ארגונו של גהלן את המקור העיקרי של סוכנות הביון המרכזית על הנעשה בברית המועצות ובגוש הסובייטי. כל שבוי מלחמה גרמני שחזר מהשבי הסובייטי בין השנים 1947 ל-1955 נחקר על ידי אנשי הארגון. אנשיו יצרו קשרים עם ארגוני מהגרים ממזרח אירופה והארגון החדיר סוכנים למדינות הבלטיות ולאוקראינה. הצלחה רבה נחל הארגון בשנת 1948 במה שכינה "מבצע בוהמיה", שבו הצליח לארגן את עריקתם למערב גרמניה של שני בכירים בשירות המודיעין הצבאי של צ'כוסלובקיה כשברשותם תיקים רבים ומידע רב.

לא זו בלבד שהארגון נמצא בסכנת חדירה של סוכנים מזרח גרמניים, אלא שהארגון זכה ליחס עוין מצד שירותי המודיעין המערביים ובעיקר אנשי סוכנות הביון הבריטית ה-SIS. כך או כך קרב סופו של הקשר בין הארגון לסוכנות הביון האמריקאית והגיע מועד שילובו במערך השלטוני של גרמניה המערבית.

בשירות הביון הפדרלי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 באפריל 1955 העבירה סוכנות הביון המרכזית את ארגונו של גהלן לכפיפותה של ממשלת מערב גרמניה. הארגון היה הגרעין ממנו נבנה שירות הביון הפדרלי הגרמני (בגרמנית: Bundesnachrichtendienst או BND). ריינהרד גהלן נתמנה לראש השירות. הוא כיהן בתפקיד זה 13 שנה, עד לשנת 1968, שאז נאלץ לפרוש עקב חשיפתו של עובד השירות, קצין אס אס לשעבר בשם היינץ הלפה, שנתגלה כסוכן סובייטי. עוד קודם לכן גילה הקנצלר המערב גרמני, קונרד אדנאואר, יחס מתנכר לגהלן שתחת מנהיגותו חלה ירידה ביעילותו של השירות. לאחר פרישתו זכה גהלן לגמלאות של פקיד בכיר ביותר שתוארו Ministerialdirektor וככל הנראה זכה גם לגמלאות מסוכנות הביון המרכזית. ריינהרד גהלן נפטר 11 שנים לאחר מכן, בשנת 1979.

בשנת 1998 נחקק בארצות הברית החוק לחשיפת פשעי המלחמה הנאצים (Nazi War Crimes Disclosure Act) ובשנת 1999 מינה הנשיא ביל קלינטון ועדה לפיקוח על הפרסום של תיקי ביון הקשורים למלחמת העולם השנייה. על פי החוק האמור והחלטת הנשיא פרסם הארכיון לביטחון לאומי (National Security Archive) בוושינגטון ב-4 בפברואר 2005, 26 שנה לאחר מותו של גהלן דו"ח על ארגון גהלן. על פי הדו"ח העסיק גהלן בארגונו לפחות 100 קציני אס דה וגסטפו לשעבר ובהם פושעי מלחמה ידועים. מסקנתו של הדו"ח הייתה שהדבר עזר למאמצי התעמולה של ברית ורשה ואף סייע לק.ג.ב. לבצע חדירות לארגון.

הקשר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1961 התעוררה בישראל פרשת ריגול שהסעירה את דעת הקהל, כאשר נחשף כי ישראל בר, פרשן צבאי שהיה מעורה בצמרת הביטחונית התגלה כמרגל למען ברית המועצות. בעקבות חשיפתו והעמדתו לדין גילה הציבור עניין בקורותיו. אחד מפרקי חייו החל בשנת 1959 כשנפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ובר נתמנה לעמוד בראשה. במעמד הפתיחה המתוקשר נכחו ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל, חיים לסקוב, ורבים מראשי מערכת הביטחון. הדבר נתן עידוד להערכה בציבור כי בר הוא "איש סודו של דוד בן-גוריון", עטרה שלא הגיעה לו. שמו של הפרשן הנודע הגיע אף לחו"ל, ובר הוזמן להרצאות ופגישות בעיקר בגרמניה, שבשפתה דיבר ברהיטות. בר פרסם ספר בגרמנית בהוצאת ספרים במינכן ונשא הרצאות בפני קצינים גבוהים בשוודיה, בנורווגיה ובצרפת. בגרמניה הפך להיות אורח רצוי לקציני הצבא המערב גרמני, ה"בונדסוור". בר החל לקשור קשרים עם הגנרלים של הצבא הגרמני. קשרים הדוקים רקם עם ריינהרד גהלן שעמד אז בראש שירות הביון הפדרלי הגרמני.

את החשדות נגד בר עורר איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, שכיהן באותה עת כראש המוסד ובנוסף היה גם האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של שירות הביטחון הכללי, כשראש השב"כ כפוף להנחיותיו. הראל ראה בבר מאז שנת 1955 משום "סיכון ביטחוני". הוא קרא לבר לשיחות אחדות בפרקי זמן שונים כדי לאשש את חשדו. בסוף החליט לשים קץ לפגישותיו של בר עם גהלן ואסר עליו להמשיך ולהפגש עמו. במאי 1960 ניצל בר את היעדרו של הראל מישראל, משום שהיה עסוק אז במבצע חטיפתו של אדולף איכמן מארגנטינה ויצא לגרמניה לפגישה עם גהלן. גהלן הסדיר לבר פגישות עם ראשי האגפים בארגונו, לרבות עם האחראי על הפעלת סוכנים בגוש המזרחי. בשובו לישראל הפיץ בר את השמועה כי הביא שדר מהגנרל גהלן לראש הממשלה דוד בן-גוריון. כשנודע הדבר להראל הוא נזעם וב-9 ביוני 1960 זימן את בר לפגישה עמו. בשיחה פירט בר את המסר כביכול שהביא לבן-גוריון. הראל נזף בבר והודיע לו כי הוא אוסר עליו לנסוע יותר לחו"ל והורה לשב"כ להגביר את הפיקוח עליו. חשדותיו של הראל התאמתו בחודש מרץ 1961 כאשר אנשי השב"כ שניהלו מעקב סמוי על סוכני הביון הסובייטי הצליחו להבחין בפגישתם עם בר. בר נעצר והועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. במשפטו נמצא בר אשם בריגול חמור ובית המשפט גזר עליו 10 שנות מאסר. בר הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון ובנובמבר 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור והחמיר את עונשו ל־15 שנות מאסר.

בתפקידו כראש שירות הביון הפדרלי הגרמני הנהיג גהלן שיתוף פעולה מודיעיני הדוק בין השירות הגרמני לבין "המוסד" הישראלי. השירות הגרמני סייע לישראל באספקת תיעוד למבצעים חשאיים, וחיפה על ישראל במקרים של כישלונות. כך היה בפרשת המרגל הישראלי וולפגנג לוץ, שנתפס במצרים בשנת 1965. ממשלת גרמניה טענה בפני המצרים כי הוא ריגל מטעמה, ובכך הצילה אותו מהגרדום בקהיר.

במקרים אחרים ידעה הממשלה הגרמנית למחול לאנשי "המוסד" שפגעו בריבונותה ולהעלים עין מפעילותם. באפריל 1967 נעצרו במינכן שני אזרחים בריטים שניסו לפרוץ לדירת אשתו של היינריך מילר, ראש הגסטפו. הם היו למעשה ישראלים, אנשי מבצעים של "המוסד" שקיוו למצוא בדירה מכתבים ותמונות שיאפשרו לעלות על עקבותיו של מילר, שב"מוסד" סברו אז כי הוא חי ומסתתר. פנייה של ראש המוסד דאז, מאיר עמית, אל עמיתו בשירות הגרמני הגנרל גהלן הביאה לשחרורם המהיר של השניים, שלושה חודשים לאחר מעצרם[5]

תאוריות קשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של גהלן, "רב מרגלים" ומשרתם בזה אחר זה של מספר אדונים, גרמניה הנאצית, סוכנות הביון האמריקאית וגרמניה המערבית, הייתה מקור למספר תאוריות קשר, חלקן ככל הנראה דמיוניות.

תאוריה אחת שאומתה בחלקה נגעה לאוטו סקורצני מפקד יחידת הקומנדו המיוחדת של הוואפן אס אס, שלאחר סיום המלחמה הצליח להמלט משוביו והשתקע בספרד של פרנקו. בשנת 1953 גויס סקורצני לארגונו של גהלן ונשלח על ידו למצרים לשמש יועצו של הנשיא מוחמד נגיב. הוא גייס צוות המורכב מקציני אס אס לשעבר לאמן את הצבא המצרי ואימן גם מתנדבים ערבים בטקטיקות קומנדו לצורך פעולה נגד חיילים בריטים המוצבים באזור תעלת סואץ. כמו כן אימן מספר פליטים פלסטינים שאחד מהם היה יאסר ערפאת, לצורך הסתננות לישראל דרך רצועת עזה.

תאוריה אחרת מייחסת לארגונו של גהלן השתתפות בהפיכה שהתחוללה באיראן בשנת 1953. הרקע להפיכה היה בחירתו בשנת 1951, בבחירות הדמוקרטיות הראשונות שנערכו באיראן, של מוחמד מוסאדק לראשות הממשלה. מוסאדק פעל להשגת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, והלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה והייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, שפגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שבשנת 1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית וסוכנות הביון הבריטית, ה-MI6 הופלה ממשלתו של מוסאדק בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה מוחמד רזא שאה פהלווי לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי. לפי תאוריה זו חבר ארגונו הקטן יחסית של גהלן לשתי הסוכנוית הבכירות, האמריקאית והבריטית, בארגון ההפיכה.

רצח קנדי שאירע בדאלאס שבטקסס, ב-22 בנובמבר 1963, גרם למספר רב של תאוריות קשר. הגרסה הרשמית היא שאת הרצח ביצע לי הארווי אוסוואלד לבדו. מאחר שהחשוד נרצח על ידי ג'ק רובי צצו במרות השנים תאוריות קשר שונות באשר לזהות המתנקש או המתנקשים, והגרסה הרשמית אינה מקובלת על רבים בציבור האמריקאי. הרצח והתעלומה שיצר הפכו אירוע מכונן בתודעה ובתרבות האמריקאית ונחשב בידי רבים כנושא בלתי פתור, שיוצרים וחוקרים שבים ודשים בו שוב ושוב, אלא שבמהלך עשרות השנים שחלפו מאז הרצח, לא אותר כל אדם שהשתתף ברצח או ב"מזימת החיפוי", פרט לאוסוואלד עצמו. התאוריות העיקריות מייחסות את הקשר לימין האמריקאי, לתשלובת התעשייתית ביטחונית, לסוכנות הביון המרכזית, לאף בי אי, לפידל קסטרו, למתנגדי קסטרו, למאפיה ולאישים וגופים נוספים. בשלל תאוריות אלה לא נפקד מקומו של ריינהרד גהלן ונוצרה תאוריה המייחסת לנאצים לשעבר מאנשיו השתתפות בקשר.[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • E.H.Cookridge, Gehlen: Spy of the Century. New York: Random House, 1972
  • יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת ידיעות אחרונות 2002 עמ' 120 – 122.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ריינהרד גהלן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלן קלארק מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979, עמ' 301.
  2. ^ Helms heeded the warnings. Yet some other CIA concluded that exigencies of events demanded timely results, thus less than desirable means, i.e., agents. Weiner states that elsewhere CIA directlly employed even probable war criminals. Weiner (2007) at 41.
  3. ^ Weiner (2007) at 42: Soviet and East German "moles".
  4. ^ Cf., Helms (2003) at 91, e.g., Soviet KGB agent Heinz Felfe (at 155, 193). Gehlen's organization expanded to roughly 4,000 (at 87).
  5. ^ יוסי מלמן במעריב השבוע 1.3.2014.
  6. ^ The Nazi Connection to the John F. Kennedy Assassination באתר maebrussell.com.