וולפגנג לוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מרגל השמפניה" מפנה לכאן. לערך העוסק בסרט שעיסוקו בוולפגנג לוץ, ראו מרגל השמפניה (סרט).
וולפגנג לוץ
Wolfgang Lotz - 1950.jpg
לידה 6 בינואר 1921
מנהיים, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 במאי 1993 (בגיל 72)
מינכן, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
הצבא הבריטיהצבא הבריטי  הצבא הבריטי
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
Mossad seal.svg  המוסד
תקופת שירות 1936-1968
דרגה רב סרן  רב סרן
תפקידים צבאיים
  • מפקד חטיבת חי"ר
  • מרגל
מלחמות וקרבות
מלחמת העולם השנייה
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מבצע קדש  מבצע קדש
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

וולפגנג לוץגרמנית: Wolfgang Lotz‏; 6 בינואר 1921 - 13 במאי 1993) ובשמו העברי זאב גור אריה היה מרגל ישראלי יליד גרמניה, שפעל בשנות השישים במצרים בשליחות "המוסד", יחד עם אשתו ולטראוד. בכסות של גרמני בעל עבר נאצי, הצליח לוץ להתברג לחוגים החברתיים של צמרת השלטון המצרית ולספק למפעיליו ב"מוסד" מידע רב-ערך על היערכות הצבא המצרי ועל תוכנית ההתחמשות שלו. במקביל פעל גם נגד המדענים הגרמנים במצרים, אבל בסופו של דבר נלכד בידי המצרים בשנת 1965. בחקירה ובמשפט שלאחריה הצליח לוץ לשמור על מרבית פרטי סיפור הכיסוי שלו, מבלי שתיחשף זהותו כאזרח ישראלי, והודות לכך ניצל מעונש מוות. הוא נידון למאסר עולם, אולם שוחרר במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים. בדומה לאלי כהן, נחשב לוץ לאחד מטובי המרגלים שפעלו בשירות המוסד הישראלי.

שנותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוץ נולד במנהיים שבגרמניה לאם יהודייה ולאב גרמני נוצרי, שניהם אנשי תיאטרון. מהוריו ירש, ככל הנראה, את כישרון המשחק שלימים בא לביטוי בשליחותו. בשל מוצאו המשפחתי המתבולל לא נימול בלידתו, עובדה שהייתה מכרעת בעתיד בבניית סיפור הכיסוי שלו. בשנת 1931 התגרשו הוריו (ולפי גרסה אחרת אביו התאבד) ועם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לוץ עם אמו לארץ ישראל. האם הייתה לשחקנית בתל אביב, בעוד וולפגנג, שאימץ לעצמו את השם "זאב גור אריה", פנה ללמוד בכפר הנוער בן שמן. שם פיתח את חיבתו לסוסים והתמחותו ברכיבה. בגיל 15 הצטרף ל"הגנה", ומשימותיו כללו סיור רכוב על סוס סביב בית הספר, ואבטחת האוטובוס המשוריין ששימש את בית הספר המבודד כאמצעי הקשר עם העולם החיצון.

בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גויס לוץ לצבא הבריטי, שנזקק לשליטתו בשפות גרמנית, ערבית ואנגלית. הוא נשלח למצרים, שם צורף ליחידת מודיעין ועסק בעיקר בתיחקור שבויי מלחמה גרמנים מהחזית הצפון-אפריקאית. הוא נשאר במצרים בשנות המלחמה, ולאחריה חזר לארץ ישראל ועסק בהברחת נשק עבור "ההגנה".

במלחמת העצמאות היה קצין בדרגת סרן בצה"ל, ונטל חלק בקרבות באזור לטרון. במבצע קדש ב־1956 פיקד, בדרגת רב-סרן, על חטיבת חי"ר, ואחר כך שירת בחיל האוויר. הוא התחתן עם רבקה, ירושלמית במקורה, ולזוג נולד בנם עודד (אודי).

גיוס למודיעין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מבצע קדש קיבל פנייה מאגף המודיעין להצטרף לשורותיו. באותה עת הייתה יחידה 131 באמ"ן אחראית על הפעלת סוכנים בחו"ל, ואנשיה התרשמו מניסיונו הצבאי והמודיעיני, משפת האם הגרמנית שלו ומחזותו הארית (לוץ היה בלונדיני וכחול עיניים), וכן מאישיותו המוחצנת, נכונותו לקחת סיכונים וכישרון המשחק הטבעי שלו. לוץ יועד לצאת לשליחות ריגול במצרים, טריטוריה המוכרת לו היטב, במטרה לאסוף מידע על תהליך ההתחמשות של נאצר בסיוע סובייטי. בנוסף קיוו מפעיליו כי יוכל לחדור לחוגי היועצים הגרמנים, שרבים מהם, נאצים לשעבר שמצאו מחסה במצרים, עסקו שם בסיוע לתוכנית ההתחמשות המצרית.

בשנת 1959 נשלח על ידי מפעיליו באמ"ן לגרמניה במטרה לבסס לעצמו סיפור כיסוי, כהכנה לקראת צאתו למצרים. על פי סיפור הכיסוי היה לוץ איש עסקים בעל עבר נאצי, קצין בוורמאכט לשעבר, ששירת בצפון אפריקה, חי במשך 11 שנים באוסטרליה שם עסק בגידול סוסים ובהשבחתם, ושב עתה למצרים על מנת להקים בה מועדון רכיבה. הרקע של קצין גרמני בצפון אפריקה נוצר על בסיס היכרותו המעמיקה של לוץ עם הווי הקצינים והחיילים הגרמנים שאכן שירתו שם, מתוקף ניסיונו בתחקור מאות שבויים גרמנים בשרות הצבא הבריטי בצפון אפריקה. הוא יכול היה בנקל, אם יישאל, לנקוב בשמות ובמספרי יחידות, ואף בשמות חיילים וקצינים וסיפוריהם האישיים של "חבריו לנשק". הפעלת מועדון רכיבה נועדה לאפשר ללוץ יצירת קשרים קרובים עם אנשי החברה הגבוהה המצרית, קציני צבא ואנשי ממשל, שחייהם החברתיים התנהלו סביב מועדוני הרכיבה.

השליחות למצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 1960 הגיע לוץ לקהיר, והחל מיידית לטוות את רשת הקשרים החברתיים שתסייע לו במשימתו, ולהסתובב בין מועדוני הרכיבה שם נהגו להיפגש אנשי החברה הגבוהה המצרית. בתוך ימים התיידד עם מפכ"ל המשטרה המצרי, ודרכו נתוודע לאנשי ממשל וצבא שונים. לוץ נהג בנדיבות ובפזרנות בידידיו המצרים שביקשו את קרבתו של איש העסקים ומומחה הסוסים הגרמני, ונהג לפנקם במתנות ולארחם בביתו ברוחב לב.

ביוני 1961, לאחר כחצי שנה בקהיר, נסע לפריז לפגישת תדרוך עם מפעיליו, שם צויד על ידיהם במשדר להעברת מסרים ובסכום כסף גדול. במהלך נסיעה ברכבת בדרכו חזרה מפריז הכיר את ולטראוד (טדי), אישה גרמניה ששבתה את לבו. לאחר רומן קצר החליט לשאת אותה לאישה ולצרפה אליו במצרים, ללא התייעצות עם מפעיליו וחרף העובדה שהיה כבר נשוי לאישה אחרת בישראל.

"המוסד" (מחלקה 131 באמ"ן, שהפעילה אותו, עברה בינתיים לתחום אחריותו של "המוסד") נחרד ושקל לבטל את שליחותו, אך לבסוף החליט ראש "המוסד", איסר הראל, לאשר את המשך הפעלתו של לוץ, ורעייתו הטרייה ולטראוד הצטרפה אליו במצרים. תוך זמן קצר עמדה על עיסוקו האמיתי, ונרתמה לסייע לו בפעילות הריגול. על פי דיווחים אחדים שמהימנותם אינה ברורה, לא הייתה ולטראוד אלא סוכנת של שירות הביון המערב גרמני (Bundesnachrichtendienst,‏ BND), שנשלחה לסייע לו במסגרת שיתוף הפעולה בין שירותי המודיעין של שתי המדינות.

בקהיר המשיך לוץ, עם ולטראוד לצדו, לשחק את איש העסקים העשיר חובב הסוסים והרכיבה. הוא פתח חוות סוסים ומועדון רכיבה משלו במימון הכספים שקיבל מ"המוסד", רכש לעצמו במהירות חוג לקוחות מתוך שמנה וסולתה של החברה המצרית, ונהג לארח בחוותו מסיבות ונשפי חשק. בין לקוחותיו וידידיו הקרובים נמנו קצינים בכירים, ובכללם סגן ראש המודיעין הצבאי והממונה על הביטחון באזור תעלת סואץ, אותם שיכנע להראות לו את אמצעי ההגנה ואתרי שיגור הטילים בסיני. הוא הקפיד בכל הזדמנות לשוות לעצמו תדמית של אנטישמי מובהק, ודיבר בגנות היהודים וישראל. מדי פעם נסע לאירופה לפגישות עם מפעיליו, לדיווחים ולתידרוכים.

המודיעין שסיפק לוץ למוסד היה באיכות מעולה, אף שמפעיליו הוטרדו ממנהגי ההוללות, הפזרנות והשתייה שלו (על אלה זכה לכינוי "מרגל השמפניה"). קשריו עם ראשי הצבא והממשל המצרי הלכו והעמיקו, והוא הצליח לחלץ מהם מידע על תוכניותיהם הצבאיות ועל הלך הרוח במצרים. מדי יום שידר לישראל במורס, ועסק באיסוף מידע רחב על תעשיית הנשק המצרית, ובפרט על תעשיית הטילים שפותחו באותה עת בסיוע מדענים גרמניים. בנוסף אסף מידע על מערכת ההגנה וההתקפה בצבא המצרי. הוא גם הצליח להניח ידיו על רשימת המומחים הגרמנים שהועסקו על ידי המצרים, העבירה למפעיליו, ובשלהי 1962 שלח מעטפות נפץ לאותם מהנדסים וגרם לפציעתם של כמה מהם. בין השאר, אחת מאותן מעטפות גרמה לעיוורון ולהשחתת הפנים של ונדה אנלורה, מזכירתו, ולימים מאהבתו, של אחד מהמומחים הבכירים, ד"ר פילץ.

המעצר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת קשריו ההולכים ומתהדקים של נאצר עם הגוש המזרחי, הוזמן ב־1965 מנהיג מזרח גרמניה ולטר אולבריכט לביקור במצרים. המזרח גרמנים והסובייטים היו מוטרדים מפעילות שרותי המודיעין של מערב גרמניה במצרים, ונאצר החליט, כמחווה לרגל הביקור, לעצור כ-30 אזרחים מערב גרמנים ששהו במצרים כמעצר מונע. בין העצורים היו גם וולפגנג וולטראוד לוץ, וכן הוריה של ולטראוד ששהו באותה עת בקהיר לביקור בתם. הכוונה הייתה לשחררם כעבור זמן קצר, בתום ביקורו של נשיא מזרח גרמניה, אך לוץ היה משוכנע כי נעצר משום שנחשפה פעילותו כמרגל. הוא חרד לגורלם של ולטראוד והוריה, והחליט לשתף פעולה עם החוקרים המצריים תוך שכנועם שהוא אזרח גרמני שפותה לרגל עבור ישראל תמורת בצע כסף ותחת לחצים, ללא ידיעתה של אשתו. הגרסה שמסר לחוקריו הייתה למעשה חזרה מלאה על סיפור הכיסוי שלו: קצין ורמאכט שלחם באפריקה, חי באוסטרליה, והגיע למצרים לפתוח חוות סוסים; אלא שעתה גם סיפר כי את המימון לחוות הסוסים סיפקו לו שרותי המודיעין של ישראל, שבתמורה דרשו ממנו שיספק להם מידע, והוא נעתר לבקשתם מתוך חשש שיפגעו בו. דבר המעצר התפרסם בתחילת מרץ 1965[1].

החוקרים המצריים התרשמו מ"גילוי הלב" שלו ונכונותו לשתף פעולה, וקנו את גרסתו. הם גם האמינו לו שלהורי ולטראוד לא היה כל חלק בפרשת הריגול ושחררו אותם, אך לא השתכנעו לגבי אי-מעורבותה של ולטראוד עצמה. לוץ, מכל מקום, המשיך לספק מידע לחוקריו בטכניקה שרכש בה מומחיות, של עירוב חלקי אמיתות עם בדיות, ולהשלמת ההצגה הסכים להופיע בשידור טלוויזיה לגרמניה בו הוא קורא לאחיו הגרמנים "להיזהר מליפול ברשתם של שירותי המודיעין הישראליים". גרסתו הייתה כה משכנעת, עד כי חוקריו האמינו לו גם כאשר הגיע מגרמניה מסמך סותר, שגולל את קורות חייו האמיתיים. עורך דין גרמני שייצג את קרבנות מכתבי האיום והנפץ שנשלחו למומחים הגרמנים כתב לחוקרים המצרים את פרטי התחקיר שערך בגרמניה לגבי לוץ: שהוא בן לאם יהודייה, שעלה לארץ ישראל בשנות ה-30 ושירת כקצין בצה"ל. לוץ הצליח לשכנע את חוקריו שפרטים אלה מצוצים מן האצבע. לביסוס סיפור הכיסוי סייעה העובדה שעורכי העיתונים בישראל נענו לבקשת ראש המוסד, מאיר עמית, שלא לפרסם את תמונתו של לוץ, למרות שהיא פורסמה בכל העולם (החשש היה שאנשים רבים בישראל - שהכירו את זאב גור אריה - יזהו את התמונה, והדבר ייוודע למצרים).[2]

המשפט וגזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לכידתו של לוץ התרחשה שבועות אחדים בלבד לאחר מעצרו של אלי כהן בדמשק בידי שרותי הביטחון של סוריה, אף הוא מרגל שבגיוסו, אימונו, ובניית סיפור הכיסוי שלו והחדרתו הושקע מאמץ רב, ואף הוא נחשב סיפור הצלחה מדהים באיכות המודיעין שסיפק. בכך ניחתה על "המוסד" מכה כפולה. בשני המקרים, מיוחסת הנפילה לעודף שאננות, ביטחון עצמי מופרז ואי-נקיטה באמצעי הזהירות הנלמדים והמתבקשים. אך שלא כמו כהן, הצליח לוץ לשמור על סיפור הכיסוי שלו ועל זהותו הבדויה, ולהימנע מהעמדה לדין כישראלי.

בני הזוג לוץ הועמדו לדין בפני בית הדין לביטחון המדינה[3]. "המוסד" משך חוטים בגרמניה בחשאי, והצליח לארגן ללוץ עורך דין גרמני שיגן עליו עם סיפור הכיסוי, וכן דאג לנוכחותו של משקיף גרמני בבית המשפט שיוודא משפט הוגן. גם בעומדם בפני בית הדין, התברר עד כמה סיפור הכיסוי של בני הזוג היה משכנע: ולטראוד טענה כי סברה שבעלה פועל כסוכן מודיעין בעבור נאט"ו[4], והוא הצליח לשכנע את בית הדין כי הוא אזרח גרמני שפעל עבור ישראל למען בצע כסף[5].

ב־21 באוגוסט 1965 נגזר עונשו של לוץ למאסר עולם עם עבודות פרך, ורעייתו נידונה לשלוש שנות מאסר[6]. בפועל, לא ביצע לוץ עבודת פרך, וגם בכלא הצליח לתמרן את סוהריו ולזכות בכבודם והערכתם. בכלא הכיר את אסירי "העסק הביש" - רוברט דסה, ויקטור לוי ופיליפ נתנזון, והתיידד אתם. בתחילה לא חשף אף בפניהם את זהותו האמיתית, אולם בהמשך הזדהה בפניהם כישראלי[7]. הוא אף הורשה מדי פעם להתראות עם ולטראוד, שהייתה אסורה בכלא לנשים יחד עם מרסל ניניו, מנידוני "העסק הביש".

השחרור ולאחריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כשנתיים וחצי בכלא המצרי שוחררו בני הזוג לוץ, במסגרת חילופי שבויים בראשית 1968, חודשים אחדים לאחר מלחמת ששת הימים, יחד עם אסירי העסק הביש. הם הוטסו ב-12 בפברואר לחו"ל[8], ומשם המשיכו לישראל. הם התגוררו במושב גנות כחמש וחצי שנים, שם פתח לוץ חוות סוסים. בתקופה זו כתב לוץ ספר, והרבה להתראיין באמצעי התקשורת ולספר על מעלליו, אולם התקשה למצוא את מקומו בחיי השגרה נטולי הזוהר וההרפתקה. עם שחרורו פורסם בגרמניה שלוץ הוא אזרח ישראלי[9], דבר שאושר על ידי מקורות ישראליים בנובמבר 1971[10].

ביוני 1973 נפטרה ולטראוד, שבריאותה הייתה רופפת בעקבות החקירות האלימות בידי המודיעין המצרי ותקופת המאסר, משבץ מוחי. לוץ התקשה להתמודד עם אובדן זה. הוא נישא בשלישית לאשה ישראלית בשם נעמי, ועם רעייתו עזב את ישראל. לוץ נכנס לשותפות עסקית בחברת פרסום בסיאטל, אבל שותפו הונה אותו והוא עבר בחוסר כל לגרמניה. הוא ניסה להתקבל לתפקיד מפעיל מכונות הימורים בקזינו, אך נדחה בשל גילו, ועבד כזבן קשה יום במחלקת הדיג בבית כלבו ברשת "קאופהוף". לאחר שצהובונים גרמניים גילו אותו והחלו להטרידו, הוא פוטר מעבודתו ושב לישראל. אולם בסוף שנות השבעים, כשקיבל הצעה ממו"ל גרמני לכתוב ספר על חייו, שב לגרמניה.

זמן מה התקיים ממקדמה על הספר, מהרצאות ומהתשלומים שקיבל על ראיונות, עד שגם כספים אלה אזלו. אשתו השלישית נעמי עזבה אותו ושבה לישראל, לאחר שגילתה כי ניהל רומן עם אשה נוספת, ארמה ארדוף, שעמה התחתן ברביעית. לפי כמה שמועות החליף עוד מספר בנות זוג. עד למותו הוא חי בדוחק כלכלי והסתבך בהלוואות שאותן לא היה מסוגל להחזיר.

לוץ נפטר בגרמניה בשנת 1993, בגיל 72. אחרי מותו הטיס בנו עודד את גופת אביו, בסיוע המוסד, לקבורה בבית העלמין קריית שאול.

לקריאה נוספת ולצפייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא וולפגנג לוץ בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]