רצח הלורד מוין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

רצח הלורד מוין הייתה התנקשות פוליטית בשר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין, שמקום מושבו היה בקהיר. בוצעה על ידי שני לוחמי הלח"י אליהו בית צורי ואליהו חכים ב-6 בנובמבר 1944.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם המשחזר את ההתנקשות, במוזיאון הלח"י

הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, נחשב לאנטי ציוני מובהק ופעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל. הוא טען בפני דוד בן-גוריון כי ארץ ישראל לא תוכל לפתור את בעיית היהודים, הציע להקים מדינה יהודית במערב אירופה ואף נקב בפרוסיה המזרחית כארץ שתוכל לשמש למטרה זו, לאחר המלחמה ולאחר שיגורשו ממנה התושבים הגרמנים.[1] לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942. בפרט פעל מוין לקידום הרעיון של הקמת קונפדרציה עצמאית של "המדיניות הערביות הצפוניות" בחסות בריטית (סוריה ולבנון לאחר שיחרורן מן המנדט הצרפתי על סוריה והמנדט הצרפתי בלבנון; עבר הירדן ופלשתינה) תוך ביטול הצהרת בלפור.

שני המתנקשים, חכים ובית צורי, שהו בקהיר שבועות אחדים בעת שהתכוננו להתנקשות, בהם עקבו אחר שגרת יומו של מוין ותכננו את המבצע. ב-6 בנובמבר 1944 ארבו השנים למכוניתו של מוין בסמוך לביתו. כשהגיעה המכונית, פתח אליהו חכים את דלתה, ירה 3 יריות בלורד מוין והרגו, וירה גם בשומרו.

הם נמלטו ממקום ההתנקשות באופניים, בדרכם אל השוק העירוני הומה האדם. שוטר זיהה אותם והצליח לירות באליהו בית צורי. אליהו חכים חזר לעזור לחברו וכך נתפסו שניהם על ידי המצרים.

העמדה לדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליהו חכים ואליהו בית צורי בתמונה ממשפטם

ב-10 בינואר 1945 הועמדו חכים ובית צורי לדין בפני בית דין צבאי מצרי ונדונו למוות. הם הוצאו להורג בקהיר בח' בניסן ה'תש"ה 22 במרץ 1945 בעודם שרים את "התקווה".

במשפטו אמר חכים:

"החוק צריך להתבסס על הצדק. הוא מטיל חובות על האזרחים, אולם הוא גם מעניק להם זכויות. אם לא, אם החוק איננו מתבסס על הצדק, אין כל יסוד שיכבדוהו. חברי ואני חונכנו ברוח התנ"ך שלנו, המצווה: לא תרצח. אולם לא היה כל אמצעי אחר כדי להשפיע שיכבדו את זכויותינו, שזילזלו בהן. לכן החלטנו לפעול ועשינו זאת בשם הצדק העליון. כיום אומרים לנו לענות על האשמה של רצח הלורד מוין. אנו מאשימים את הלורד מוין ואת הממשלה שהוא ייצג ברצח מאות ואלפים מאחינו ואחיותינו. אנו מאשימים אותם בגזילת מולדתנו ושוד רכושנו. היכן החוק שלפיו צריך לשפוט אותם על פשעיהם? אל מי יכולנו לפנות כדי להשיג צדק? חוק זה עדיין איננו רשום בשום ספר חוקים, אך הוא כתוב בלבנו. על כן אנוסים היינו לקחת את הצדק לידינו. באיזו זכות מבקש מאיתנו העולם שלום? האם בשם ההתחסדות הצבועה, בשם העמידה על דם בני עמנו, בשם החרפה, או בשם העבדות שהטילו עלינו? איי ספר הדינים, שיפרט את הסעיפים האלה בחוקיו? לכן ביקשתי בראשית הדיונים שענייננו יובא בפני בית דין בינלאומי, שרק לו הזכות לשפוט על הצדק העליון שהפעילנו. בשם צדק זה, העליון והיחידי, אני מבקש מכם לזכותנו בדינכם."

חכים ובית צורי זכו לתמיכה רבה ברחובות קהיר, אשר ראו בהם לוחמים נגד השלטון הבריטי השנוא.

מבית המאסר כתב אליהו להוריו במכתבו:

"כחייל נשלחתי לחזית ונפלתי בשבי, וצריך לדעת לא רק איך להילחם אלא גם איך ליפול. אני שמח לעמוד במבחן זה מפני שעכשיו, יותר מאשר בכל רגע אחר בחיי, אני בטוח בצדקת רעיונותי; מפני שהאידיאל שלי הוא רעיון האמת וסוף האמת לנצח. אני נכון לכל. יבוא יום, הורי היקרים - ואני מקווה כי קרוב היום - כאשר יתנוסס הדגל העברי מעל הרי ירושלים והחופש ישרור בכל ערי הארץ, ואמהות ואבות ישמחו בילדיהם מתוך חרות ודרור."

אליהו בית צורי נשא בפני בית הדין נאום בעל נימה אוניברסלית, לא רק כציוני כי אם כבן הארץ הנלחם במשעבד הזר, וזכה לאהדת דעת הקהל המצרית. בין השאר אמר:"אלפים מבני עמי טבעו בים של דם ודמעות. אך רב החובל הבריטי לא אסף אותם על אנייתו. הבריטי עמד על הסיפון והסתכל בשוויון נפש כיצד בני עמי טובעים. ואם אחדים מהם הצליחו להגיע לחופי המולדת, הוא - הבריטי - דחף אותם חזרה הימה שיטבעו וירדו לתהומות... ולנו, היושבים במולדת, הרואים כל זאת, לא נשאר אלא - להיכנע או ללחום. החלטנו להילחם."

חכים ובית צורי נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. ב-22 ביוני 1975, ביוזמתו של חבר הכנסת יצחק שמיר,[2] אשר הכיר את השניים והיה זה ששלחם למשימה, הועלו גופותיהם של חכים ובית צורי לישראל במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, והם נקברו בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל.

פרקי חייהם הונצחו בכמה ספרים, בהם "המעש" למ. פרנק; "ספר עולי הגרדום" לי. נדבה; "חיילים אלמונים" לי. בנאי ועוד. בדצמבר 1982 הוציא השירות הבולאי של מדינת ישראל בול לזכרם, וכן נקראים על שמם רחובות, כיכרות וגנים במקומות שונים בארץ. חלק מהרחובות קרויים "שני אליהו", כפי שכונו חכים ובית צורי בפי חבריהם למחתרת.

ביקורת על ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנקשות עוררה ביקורת קשה בקרב הנהגת היישוב, וכמו כן בבריטניה, גם בקרב גופים שתמכו ביישוב היהודי. באותם ימים בריטניה הייתה עדיין בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, והיו שראו בפגיעה בה כפגיעה במאבק מול גרמניה. הנשיא לעתיד חיים ויצמן אמר כי מותו של הלורד מוין כאב לו יותר ממות בנו.

בעקבות ההתנקשות, הודיע וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אחד התומכים היחידים בממשלה הבריטית במפעל הציוני (ומי שמינה את לורד מוין, שהיה ידידו הקרוב, לתפקידו) על סדק שנפער בתמיכתו בציונות ואמר:

אם חלומותינו למען הציונות יסתיימו בעשן אקדחיהם של מתנקשים ומאמצינו למען עתיד הציונות יניבו כנופיות חדשות של גנגסטרים שלא היו מביישים את גרמניה הנאצית, רבים כמוני ייאלצו לשקול מחדש את העמדה שבה החזקנו זמן כה רב ובעקביות בעבר... אם ברצוננו שתיוותר תקווה כלשהי לעתיד שלו ומוצלח לציונות, הפעולות המרושעות האלה חייבות להפסק והאחראים להן צריכים להעקר מן השורש.

ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, עמ' 295

ההגנה והאצ"ל גינו את ההתנקשות ובעקבות הלחץ נאלץ הלח"י לעצור את פעולות הגרילה ופעילויות הטרור נגד גופים בריטיים, עד סוף מלחמת העולם השנייה. בקרב חלק ניכר מהיישוב העברי הפעולה הוגדרה כטרור. דוד בן-גוריון ומשה שרתוק שיגרו מברק לראש הממשלה המצרית, אחמד מאהר, ובו כתבו:

היישוב העברי בארץ והציבור היהודי בעולם כולו נרעשו ונזדעזעו מהרצח של לורד מוין, המיניסטר הבריטי למזרח התיכון, שבוצע בקאהיר לעיני השמש. אנו מתעבים את הרוצחים ורואים בהם כבוגדים בעמם ומביעים אהדתנו לממשלה המצרית בשל הקושי החמור שנגרם על ידי הרצח הזה.[3]

זמן קצר לאחר הרצח פרסמו רוב תנועות הנוער העבריות עצומת גינוי להתנקשות ולארגוני 'הפורשים': "מלחמה לנוער העברי בטרור ובמבצעיו. יש לבער את הבוגדים, להרחיקם מספסלי הלימודים ומן הסדנאות". נתן אלתרמן פרסם במסגרת הטור השביעי שיר בשם "פוליטיקה של פיסטולטים",[4] ובו מתח ביקורת חריפה על הפעולה.

הביקורת הקשה על ההתנקשות הביאה להרחקת אנשים הקשורים לאצ"ל וללח"י מבתי ספר וממקומות עבודה, והיוותה את אחת הסיבות לסזון.

ברנרד וסרשטיין כתב על האפשרות כי הרצח עיכב את הקמת מדינת ישראל:

"בעלי-סמכות אחדים בימינו, ביניהם הפרופסור יהודה באואר, סר ישעיה ברלין וד"ר מיכאל כהן, מניחים כי רצח מוין מציין, אם כן, אבדן הזדמנות לציונים. לא יכולה להיות, כמובן, כל ודאות לגבי עניינים כאלה. אך ישנה עדות היסטורית מוצקה לביסוס ההערכה, שאלמלא נרצח מוין, ייתכן שמדינת ישראל הייתה מוקמת, בתמיכה פעילה של שלוש המעצמות הגדולות, ב-1945 ולא ב-1948".[5]

צמד המתנקשים זכו לאהדה רבה במצרים והרצח נחשב על ידי היסטוריונים כהשראה להתנקשות בחייו של ראש ממשלת מצרים, אחמד מאהר פאשא (שנחשב פרו-בריטי), על ידי טרוריסטים מצריים.

מידת ההצדקה להתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז הרצח קיימת מחלוקת לגבי הצדק והחכמה שבבחירה להתנקש בלורד מוין. מצדיקי הרצח מצביעים על פעולות שונות של הלורד מוין שהיו עוינות במיוחד כלפי המפעל הציוני. לטענתם, הלורד מוין, בתפקידו כנציב הבריטי הממונה על המזרח התיכון, פעל במלוא כוחו למנוע כניסת יהודים לארץ ישראל.

כן מעמידים לחובתו את העובדה שבשנת 1941 דחה הלורד מוין את בקשותיהם של ויצמן ובן-גוריון להקים את הדיוויזיה היהודית, שהובטחה לוויצמן על ידי צ'רצ'יל. לפי הוראותיו של מוין, התערב הציר הבריטי בטורקיה אצל השלטונות הטורקיים ודרש לגרש את אוניית המעפילים סטרומה למימי הים השחור, מקום שבו טובעה על אנשיה בטורפדו סובייטי ב-24 בפברואר 1942. ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין ציין, בשנת 1982, כי "חשדות לח"י, שהוא מילא תפקיד אישי מכריע בהחלטות שהובילו לטביעת 'סטרומה' בפברואר 1942, מתאמתות, יש לומר, בכתוב בתיקים הרשמיים שבארכיונים, שעתה הם בני-השגה. למעשה, בשלב המכריע של הטיפול הרשמי בפרשת 'סטרומה' הייתה זו התערבותו האישית של מוין שהיטתה את הכף נגד כל הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סיפון האניה".[5] באותה שנה נאם בפרלמנט הבריטי ואמר כי את יהודי אירופה יש ליישב במקומות מבודדים ובמדגסקר.

הלורד מוין נחשד כי סיכל בשנת 1944 את שליחותו של יואל ברנד, שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי הונגריה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקה שכונתה "סחורה תמורת דם") ושלח את ברנד למעצר. ברנד טען כי שמע בריטי אומר "מה אעשה במיליון יהודים?" ולאחר שהבריטי עזב אמר לו איש צבא כי היה זה הלורד מוין.[6] ב-1956 טען ברנד כי ייתכן ולא היה זה הלורד מוין שאמר את הדברים אחרי הכל אלא פוליטיקאי בריטי אחר. מספר שנים מאוחר יותר, בעת שהעיד במשפט אייכמן, חזר בו ושוב טען כי היה זה הלורד מוין שאמר זאת. ההיסטוריונים כיום חלוקים בדעותיהם לגבי העובדה הזו וחלקם סבורים ששניהם מעולם לא נפגשו.

על ההתנקשות בחייו אמר יוסף נדבה:

"עצם המעשה היה בו משום הפגנה כלפי חוץ; הם פגעו בנציג הרם ביותר של השלטון הבריטי במזרח התיכון ובכך הביעו מחאה על משטר השעבוד והדיכוי. באותם הימים לא ידעו שני המתנקשים - ואף לא ראשי הארגון - כי קלעו אל מטרה ממשית ולא אל מטרה סמלית בלבד"

לעומת זאת, וסרשטיין העריך את יחסו של הלורד מוין לציונות כך:

"הוא לא היה תומך נלהב בציונות כדוגמת צ'רצ'יל או אֶמֶרי, אך, מצד שני, לא היה בשום אופן מתנגד החלטי לציונות. הוא האמין כי הציונות לבדה לא תוכל לתת פתרון מלא לבעיה היהודית; יש, לדעתו, צורך למצוא טריטוריה להתיישבות של יהודים במקום אחר, אם כי הוא לא הבהיר היכן היא תימצא; הוא לא התנגד עקרונית להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; בתקופת המלחמה יהיה צורך להשאיר את מדיניות "הספר הלבן" על כנה, אך לאחר המלחמה יש להקים מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת ולפייס את הערבים בחיבור השטחים הערביים של ארץ-ישראל לפדרציה ערבית רחבה יותר.[5]"

בעקבות עובדות שנחשפו בשנים שלאחר מכן, עלתה סברה כי בדעותיו של הלורד מוין חל מפנה בתקופה שלפני ההתנקשות, והוא החל לתמוך בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בניגוד למדיניות של משרד המושבות.[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנשל שפילמן (עורך) - ההתנקשות בלורד מוין. הוצאת בית מורשת אצ"ג, 2005.
  • ג'ראלד פרנק - המעש. הוצאת רשפים, תל אביב, 1963.
  • ג'יימס באר, קו בחול: בריטניה, צרפת והמאבק שעיצב את המזרח התיכון, תרגם מאנגלית: בועז וייס. תל אביב: אופוס, 2016. עמ' 291–298.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמודים 438 - 439 בספר "בן-גוריון" (כרך א') מאת מיכאל בר-זוהר (ומקורות המצוינים שם)
  2. ^ חיים משגב, שיחות עם יצחק שמיר, ספרית פועלים, עמוד 41
  3. ^ רוצחי לורד מוין בוגדים בעמם, דבר, 9 בנובמבר 1944
  4. ^ נתן אלתרמןפוליטיקה של פיסטולטים, דבר, 10 בנובמבר 1944
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.
  6. ^ "מה אעשה במיליון יהודים?" שאל לורד מוין את יואל ברנד, דבר, 4 באפריל 1954