תקוה לוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תמונתה של תקוה לוי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

תקוה לוי (13 בפברואר 19602 באוגוסט 2012) הייתה פעילה פמיניסטית מזרחית שנאבקה למען נושאים חברתיים, פוליטיים, חינוכיים ומגדריים. עמדה בראש עמותת הל"ה בין השנים 19872012, עמותה לה הקדישה את מירב ימיה. עמותת הל"ה תומכת בחינוך שוויוני למען אנשים מכל הקשת החברתית ללא קשר לאמונתם, צבעם או מוצאם.[1][2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוה לוי נולדה באשקלון ב-1960 למשפחת פועלים יוצאי עיראק. אביה עבד בתעשייה האווירית, ואימה עסקה בתפירה וניקיון. בגיל 12 אובחנה לוי כמחוננת ונשלחה ללמוד בפנימיית בויאר בירושלים. בשנת 1982 התקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. שם למדה בחוג לספרות לתואר הראשון והשני. בלימודיה התמקדה בשירה עברית ופלסטינית, והתעניינה בעיקר בקשר בין המשורר/ת לבין האדמה והנוף בתוכם היא יוצרת.[1] בתקופת לימודיה הצטרפה לתא הסטודנטים היהודי-ערבי, קמפו"ס והייתה פעילה ומעורבת למען שיתוף פעולה בין יהודים וערבים הן בירושלים והן בנווה שלום. במהלך לימודיה הקימה במסגרת "התוכנית לפעילי ציבור" את פרויקט עידוד שפעל למען קידומם האקדמי של תלמידים יוצאי השכונות ועיירות הפיתוח. לוי עבדה כעורכת עיתון" פעמון השכונות" לצידו של במאי הסרטים, בני זאדה, והייתה בין מקימי המכללה העממית "תידוע". מ-1987 עמדה בראש עמותה הל"ה- הורים למען החינוך. היא ניהלה את העמותה והובילה אותה במשך עשרים וחמש שנים. בשנת 1989 הייתה בין המשתתפים במפגש יהודי- פלסטיני בטולדו שבספרד, ובראשית שנות ה-90 הצטרפה לתנועה הפמיניסטית בישראל, אך פרשה ממנה במחאה וסייעה להקים את התנועה הפמיניסטית המזרחית שקרמה עור וגידים ב-1996. בנוסף היא גם כתבה שירים[3] ואף השתתפה בסדרת טלוויזיה דוקומנטרית "ים של דמעות" שעלתה על המסכים בשנים 19971998. התוכנית עסקה בסיקור תולדותיה של המוזיקה מזרחית מראשית שנות ה-60 עד מחצית שנות ה-90. לוי הייתה אם חד-הורית ולאחר מותה ממחלת הסרטן בשנת 2012 בגיל 52, הותירה אחריה בת.[2]

פועלה לקידום החינוך בשכונות ועיירות הפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לימודיה של לוי בפנימיית בויאר שבירושלים השפיעו מאוד על חייה ועל תפיסתה החינוכית. מטרתה של התוכנית הייתה לאתר ילדים מחוננים בעלי פוטנציאל אנושי וקוגניטיבי משכונות עוני ועיירות פיתוח וחינוכם במסגרת פנימייתית במשך ארבע שנים, מתוך שאיפה כי בתום לימודיהם ישובו ילדים מתבגרים אלה אל כור מחצבתם ויובילו שינוי ויעלו את רמתו של המקום ממנו באו. תוכנית זו השתלבה עם רצונם של מנהיגי האומה לעצב את הקולקטיב הישראלי על האתוס הציוני, שבנה עצמו על המתח בין האוריינטאלי ליורוצנטרי, מזרח מול מערב. היהודים שהגיעו מארצות ערב הפכו להיות אובייקט שהמנהיגים ביקשו להטמיע ותכננו תוכניות הטמעה עבורם ועבור ילדיהם המבוססות על ערכים מערביים והעדפתם על פני הערכים המזרחיים.[4][5] יחסה של תקוה לתקופה זו טעון מאוד, מצד אחד בית הספר היווה עבורה ועבור חבריה בית, אך מאידך היא מעלה את הקשיים הנובעים מעקירת הילדים מביתם והפער שנוצר בינם לבין משפחתם "חומות הניכור שהלכו ונבנו בינינו לבין המשפחה, החברים ונוף ילדותנו. מהר מאוד למדנו להתבייש בהורים שלנו: בשמות, בלבוש, במקום העבודה, בשפה ובבית שלהם, שהיה פעם גם שלנו".[6]

לוי סיפרה לימים שהאידיאל שהנחה אותה ואת חבריה בתקופת הלימודים בפנימייה היו הילדים הירושלמים שלמדו איתה בבית הספר. ילדים מבתים עשירים שנהנו משפע כלכלי, ילדים שייצגו את העולם האשכנזי המערבי. מודל אותו טיפחה ועודדה הפנימייה. "נתנו לנו להרגיש שאנחנו מגיעות ממקום נחות מחשך תרבותי, וניסו למלא אותנו במשהו אחר, מזויף. מהזיוף הזה כבר אי אפשר להיפטר".[7] תקופה זו השפיעה מאוד על פועלה ותפיסתה החינוכית, פמיניסטית, חברתית, פוליטית ומזרחית. לימים היא מחתה נגד המערכת ההגמונית האשכנזית מערבית שטיפחה מתי מעט, כמוה, אך הותירה מאחור ילדים רבים שלא סיימו בית ספר תיכון, ולא רכשו השכלה גבוהה. בדומה לאותם 29 ילדים בני כיתתה בבית הספר היסודי. מבחינתה ילדים כמותה שנבחרו בקפדנות שמשו כ-"עלה תאנה להעלמת 29 ילדים שגורלם נחרץ מראש"[6] ילדים אלה שימשו עבורה כמטאפורה לנחשלותם של ילדים רבים. היא זעקה את כאבם של ילדים אלה שהמערכת התנכרה להם בשאלתה "גנבים, מה עשיתם עם 29 הילדים האחרים?".[6] בתפיסתה החינוכית היא התנגדה להוצאת ילדים ממקומם הטבעי ומהקודים המוכרים להם אל מקום שמנסה ליצור להם זהות חדשה.

חוויה זו היוותה מנוף למפעל חייה: ארגון הל"ה שבראשו עמדה מ-1987 עד יום מותה בשנת 2012. הל"ה- הורים למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח. עמותה שנאבקת למען זכויות שוות לכל הילדים מכל המגזרים במערכת החינוך.[8] היא הקדישה את חייה לקירוב הורים מקבוצות מוחלשות לעשייה הפדגוגית. לוי פעלה למניעת נשירת תלמידים מבתי ספר, נגד הסללה של תלמידים "רגילים" למסגרות החינוך המיוחד, תלמידים שרובם המכריע היו מזרחים, יוצאי אתיופיה וערבים. היא פתחה כיתות קטנות במשרדי הל"ה בתל אביב וגייסה אינטלקטואלים ללמד בהם. לצד זה היא הקימה קבוצות הורים משכונות ברחבי הארץ, כולל מקומות של יוצאי אתיופיה שלא היו מודעים לזכויותיהם.[2] היא האמינה שהפתרון לפער בין ילדי השכונות ועיירות הפיתוח לילדים האחרים בארץ נעוץ בהורים ומעורבותם הפעילה בקביעת המדיניות החינוכית של בית הספר. עמותת הל"ה העניקה קורסי הכשרה להורים שיקנו להם ידע וכלים כדי להיות חלק ממוקדי קבלת ההחלטות הפדגוגיות בבית הספר ובמערכת החינוך הישובית.[9] לוי ראתה את מטרתו של הארגון בהקניית תודעה ביקורתית. תנועה המשלבת היבטים של עזרה עצמית, מחאה ושינוי הזהות של קהל היעד מקורבנות לשחקניות פוליטיות. שינוי העצמי של הפונים ושינוי יחסיהם עם האחרים כאמצעי לכינון סוכנות אישית וקולקטיבית.[10]

לוי התנגדה ל"פתיחת אזורי הרישום", מדיניות משרד החינוך המאפשרת להורים לרשום את ילדיהם לכל בית ספר בו הם מעוניינים. רעיון זה לדעתה חותם את הגולל על הסיכוי לשפר את בתי הספר הקיימים בשכונות במקום לעודד ולחזק אותם.[9] "שיביאו את ההשכלה לבית של הילדים, שלא יקחו אותם אליה".[7]

בתחילת דרכה הציבה עמותת הל"ה לעצמה יעדים מהפכניים, אך עם הזמן הבינה לוי שלהישגים ניתן להגיע בעיקר דרך צעדים קטנים ומדודים כשהשינוי חייב להיעשות עם המערכת ולא בעימות עימה.[11] היא סברה כי תפקיד העמותה "להעניק להורים המוחלשים ביותר בחברה את הכלים הטובים ביותר להתמודדות"[11] מול מנהלי בית הספר או מול מחלקת החינוך של הרשויות המקומיות. היא פעלה למען חינוך שווה לכולם. פעילותו של ארגון הל"ה שימש בידיהן של נשים מוחלשות רבות מנוף להתפתחות אישית. הסמינרים וההשתלמויות הקנו להן ידע משפטי, בירוקרטי, חינוכי וסוציולוגי שסייע להן לצבור ניסיון בניהול מאבקים מול מערכות המדינה.[10]

פעילותה הפוליטית חברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים התגבשה תודעתה הסוציו-פוליטית. היא הצטרפה לתא סטודנטים יהודי-ערבי קמפו"ס – קבוצות למעורבות פוליטית וחברתית סטודנטיאלית. תנועה יהודית ערבית. ישראלים כלוי שהצטרפו לקבוצה זו ראו בשמאל האשכנזי מעמד בינוני מנותק ממעמד הפועלים, מעיירות הפיתוח והשכונות ולכן הם יצרו תא שמאלני מזרחי ערבי שייתן מענה למצוקותיהם. (לב גרינברג ממקימי קמפו"ס). יחד עם חבריה וחברותיה המזרחיים הייתה לוי מעורבת בפעילות יהודית- פלסטינית בירושלים. חלק מפעילותם נעשתה בנווה שלום, יישוב משותף ליהודים וערבים כאחד. שם גם התגוררה. לוי וחבריה ביקשו להפריך את הטיעון לפיו מזרחים הם ימניים בלבד. היא האמינה בשיח בין ישראלים ופלסטינים, סיום הכיבוש וישוב הסכסוך ישראלי פלסטיני.[12]

לוי הגדירה את זהותה כיהודיה־ערביה לא רק בשל מוצאה העיראקי, אלא מתוך היבט חברתי פוליטי. בראייתה הקשר בין יהודים וערבים הוא מקור לדיאלוג וקרבה ופתח לסיום הסכסוך של ישראל עם שכנותיה. ההתכחשות למקורות המזרחיים גורמים לפער ושנאה בין העמים. "אני רואה את ההשתלבות שלנו בערביות האזור לא רק כמוצא, כפתרון, אלא גם כדבר הטבעי, הנכון והנוח ביותר".[13] לדעתה על אף הניתוק מארץ המוצא שלה, עיראק, ההמשכיות שלה ושל היהודים המזרחים עם הערביות עדיין מתקיימת ולא ניתן לנתקה.

פעילותה הפוליטית למען השלום באה לידי ביטוי גם במפגש בטולדו שבספרד ב-1989.[14] המפגש נערך ביוזמתה של סימון ביטון, פעילה מזרחית, שהובילה לכינוס בין נציגים ונציגות מזרחיים מארגונים שונים בישראל לבין פלסטינים בעלי תפקידים חצי רשמיים. המפגש הזה היווה התרסה נגד החוק שאסר מפגשים מסוג זה באותה עת. בין הפעילות הפמיניסטיות המזרחיות הבולטות היו: ענת סרגוסטי, ויקי שירן, אילנה סוגבקר ותקוה לוי. בנאום שנשאה בטולדו היא העלתה את תפיסתה לגבי פתרון הסכסוך.[15] בעיניה, סיום הסכסוך אינו יכול להיעצר ברעיון של שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67, אלא ביצירת מדינה אחת שווה לכולם.

הימין והשמאל האשכנזי הינם גזירה שווה, כיוון ששניהם פוחדים פחד מוות מהשלב בו פלסטינים ומזרחים יקבעו עובדות בשטח של חיים ללא שום מחיצות מלאכותיות. מציאות בה הגבולות ייראו מגוחכים. מציאות שבה תהיה מדינה אחת בה יהיו כולם שווים בפני חוק צודק.

מתוך "לחלום את העתיד" מאת תקוה לוי

כדי שמצב זה יתרחש צריכים להיווצר שלושה שלבים הכרחיים: הקמת שתי מדינות לשני העמים, יצירת גבול פתוח משמעותי בין הצדדים, ובשלב האחרון למזרחים יהא תפקיד בהסדר החדש כיהודים ערבים לגשר בין העמים וליצור חיי שיתוף ואחווה שוויוניים בין ישראלים לפלסטינים. לדבריה מהות הסכסוך נעוצה באי קבלתה של ישראל את תרבותו של האזור, ומי יותר מהמזרחים מכיר ומבין תרבות זו. במפגש עלתה הקרבה התרבותית בין המזרחים לפלסטינים ובחינת השימוש בערביות כמצע משותף לצדדים. מפגש זה היה משמעותי עבור לוי והמשתתפים האחרים, משום שזו הייתה הפעם הראשונה בה נפגשו מזרחים ומזרחיות יהודים עם הנהגה פלסטינית בכירה ושוחחו ביניהם על השלום ללא המתווכים המסורתיים. מפגשים שעד אותה תקופה היו נחלת האליטה האשכנזית בלבד.[14] חמש עשרה שנים לאחר המפגש בטולדו כאבה תקוה את המשך הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, את הדם הממשיך להישפך "בעידן בו מדינות אירופה הרסו את החומות והגבולות ביניהן, והתיכו את מטבעותיהם השונים למטבע אחד, ישראל בונה חומות אבן"[16] עם זאת, הייתה בה אופטימיות שדברים ישתנו ויובילו לשלום. שירה "תאנה" מעיד במשהו על הלך רוחה הפוליטי חברתי.[16]

תפיסתה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות ה-90 פעילותה הפמיניסטית של לוי תפסה תאוצה, והיא יחד עם קבוצת פעילות חברתיות מארגון הל"ה נכנסות לזירה הפמיניסטית הישראלית כדי להוסיף את קולן לשיח הפמיניסטי ולהציב את הזכויות והצרכים של נשים מזרחיות וקבוצות מיעוט אחרות על סדר היום,[10] אך הפוליטיקה הפמיניסטית הישראלית, אשכנזית דחקה לשוליים את הנשים המזרחיות. היא הדירה אותן והן בבחינת שקופות ובלתי נראות בעיניה.[4] וכפי שלוי ציינה "הפמיניזם האשכנזי הוא המשך לגישה הקולוניאליסטית. הן (הנשים האשכנזיות) כל הזמן משדרות לנו שאנחנו צריכות להגיד תודה".[17] תביעתן של המארגנות המזרחיות, ביניהן לוי, כי יכירו בכך שהמזרחיות הן קבוצה מובחנת בעלת היסטוריה שונה של דיכוי ואפליה, ומכאן סדר יומן הפוליטי שונה, לא נענתה. הנשים הפמיניסטיות היהודיות הלא מזרחיות דרשו מהמזרחיות שלא ידברו על האישה המזרחית, אלא רק על דיכוי מצד הגבר המזרחי. על כך לוי אמרה מעל הבמה "הנה למעשה עוד ניסיון להשתיק אותנו"[10] כבר בכנס התשיעי של הפמיניזם הישראלי עולים אותות הפירוד בין הפמיניסטיות המזרחיות לאשכנזיות שהפכו לאקורדים צורמים בכנס הפמיניסטי העשירי. כנס זה חשף את המתחים הפנימיים בין הנשים בפמיניזם הישראלי. יחסן המזלזל והעוין של הנשים המארגנות שדברו על "אחיות" (sisterhood), אך התנהגותן הייתה מדכאת ופטרונית. הנשים האשכנזיות התעלמו מהנשים המזרחיות ומצרכיהן. התנהגות זו הובילה את תקוה וחברותיה המזרחיות כמו אלה שוחט, ומירה אליעזר לפרוש מהתנועה הפמיניסטית הכללית, המיינסטרימית.[5] בהודעת הפרישה אמרה לוי:[10]

הרושם שלי, שעם כל הפוזה של פתיחות ופלורליזם, הן עדיין לא רוצות במזרחיות כשותפות בעלות כח זהה לאשכנזיות, ששולטות ביד רמה... אני חושבת שאנחנו הנשים המזרחיות חייבות לברר את השאלות, הבעיות וההתמודדויות שלנו לבד

כך האכזבה מהתנועה הפמיניסטית הובילה להקמתו של כנס הנשים המזרחיות הראשון בנתניה ביולי 1996 תחת הכותרת "אנחנו כאן וזה שלנו". בין מארגנות הכנס היו: מירה אלעזר, נוגה בוזגלו דגן, תקוה הוניג-פרנס, רונית חכם, הנרייט דהאן, ורה קרקו וכן לוי.[18] לוי פעלה ללא לאות הן בהל"ה והן בשדה הפמיניסטי כדי להעצים נשים להיחלץ מהמסגרת הסטריאוטיפית המקבעת אותן כאובייקט ולתבוע את קולן וזכותן להשתתף כשוות בחיים החברתיים.[19] היא ראתה בכל מאבק של נשים לשינוי מצבן חלק ממאבק פמיניסטי. "אני רואה מאבק של כל אישה לשחרור ולשינוי מצבה ולא חשוב מהו".[10] לוי ראתה בפמיניזם מכשיר לפיתוח תודעה ביקורתית ורצון להניע סוכנות קולקטיבית: הנשים תשמשנה כשגרירות של פמיניזם בקהילותיהן.[10] "התפקיד שלי להבין מאין נובע הדיכוי, ולתת להן את הכלים והכח להתמודד עם הדיכוי ולעמוד מולו".[18]

לוי הייתה אישה רבת פעלים שעולמות שונים השתלבו בתוך חייה, והיא פעלה בנחישות ואמונה למען צדק ושוויון. היא האמינה שהמאבקים המגדריים, מזרחיים, חינוכיים ופוליטיים אחד הם, ולא ניתן להפריד ביניהם, ולא ניתן היה להפריד אותה מהם. חברתה, פרופסור אלה שוחט אמרה עליה:[2]

המרחבים הרב- תרבותיים הציבוריים, כמו שאנחנו מכירים אותם כיום, הם במידה רבה פרי פעילות שתקוה הייתה שותפה מרכזית בה. מעבר לאבדה האישית, זו אבדה לבני אדם שמאמינים בחברה פחות גזענית ושוויונית יותר. תקוה היא מהאנשים שמשנים עולם, מעבר לכך שהיא כתבה שירה, מבחינתי העשייה שלה היא שירת המהפכה.

פרסומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "גנבים מה עשיתם עם 29 הילדים האחרים?" עיתון אחר,[20] 10–12, 26–27, 1990.
  • "למען סיכוי שווה לילדיהן". עיתון אחר, 19–20, 19–21, 1991.
  • "אני יהודי- ערבי, ראיון עם שמעון בלס". עיתון אחר, 17–21, 1991.
  • "כשצריך להילחם אני נלחמת". נגה, 28, 17–19, 1995.
  • "אל תטפחו אותנו- למדו אותנו". מצד שני,[21] 5–6, 42–44, 1996.
  • "מעורבות הורים- הנתיב לשינוי משמעותי בחינוך". כתב העת אפורמלי: במה לסוגיות חינוך, חברה ומנהיגות, 4, 16-18, 1998.
  • "יום אחד של אשה בסכסוך". מצד שני, 4, 12–13, 2004.
  • "לחלום את העתיד". מצד שני, 8,  46–47, 2004.
  • "תאנה  בגבולות 67", מצד שני, עמ' 27, 2004,.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 שיקו בהר, הומאז' לתקוה, העוקץ, ‏30 באוגוסט 2012
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 צפי סער, קרן אור באפילה של החברה הישראלית, הארץ, ‏4 בספטמבר 2012
  3. ^ Ammiel Alcalay, Keys to the Garden: New Israeli Writing, City Lights Books, 1996, עמ' 334- 347
  4. ^ 4.0 4.1 יזרעאלי דפנה, מין, מיגדר, פוליטיקה, הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 217-266
  5. ^ 5.0 5.1 שלומית ליר, לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, הוצאת בבל, 2007, עמ' 88-113
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 תקוה לוי, גנבים מה עשיתם עם 29 הילדים האחרים?, עיתון אחר, 1990, עמ' 10-12, 26-27
  7. ^ 7.0 7.1 עדי כץ, מטחנת בשר או מקפצה, ‏2 במרץ 2001
  8. ^ ורד אופנהיימר, על המורשת הפמיניסטית של הל"ה, העוקץ, ‏9 בספטמבר 2012
  9. ^ 9.0 9.1 תקוה לוי, מעורבות הורים- הנתיב לשינוי משמעותי בחינוך, כתב העת אפורמלי: במה לסוגיות חינוך, חברה ומנהיגות 4, 1998, עמ' 16-18
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 10.5 10.6 תורג'מן אופנהיימר, ו' (2011). מעברה על הדשא: מיקומים פוליטיים מצטלבים במאבק להשתתפות שוויונית בזירה הפמיניסטית בשנות ה-90. עבודה לשם קבלת תואר מסומך, אוניברסיטת תל- אביב, תל אביב.
  11. ^ 11.0 11.1 אריה דיין, לחזק את המוחלשים, הד חינוך 83 (7), 2009, עמ' 66-69
  12. ^ תקוה לוי, אני יהודי- ערבי, ראיון עם שמעון בלס, עיתון אחר, 1991, עמ' 17-21
  13. ^ תקוה לוי, יום אחד של אשה בסכסוך, מצד שני 4, 2004, עמ' 12-13
  14. ^ 14.0 14.1 שלומית ליר, לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, הוצאת בבל, 2007, עמ' 335-344
  15. ^ תקוה לוי, לחלום את העתיד, מצד שני 8, 2004, עמ' 46-47
  16. ^ 16.0 16.1 תקוה לוי, תאנה בגבולות 67, מצד שני, 2004, עמ' 27
  17. ^ ורד אופנהיימר, אנחנו פה וזה שלנו, מצד שני 2, 1996, עמ' 4-5
  18. ^ 18.0 18.1 ורד אופנהיימר, אנחנו פה וזה שלנו, מצד שני 4, 1996, עמ' 22
  19. ^ ורד אופנהיימר, חיים מלאי תקווה- לזכרה של תקווה לוי (1960- 2012) (עמ' 144-148), מגדר, ‏2012
  20. ^ "עיתון אחר" בעריכתו של  דוד חמו התפרסם בחיפה
  21. ^ כתב עת, בין עורכיו היו דפנה ברעם, יעל לרר, ענבל פרלסון וסרחיו יאני