SpaceX

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
SpaceX
הלוגו של החברה
Entrance to SpaceX headquarters.jpg
סוג פרטית
מייסדים אילון מאסק
שנת הקמה 2002
משרד ראשי מחוז לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
ענפי תעשייה תעשייה אווירית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוצרים עיקריים שיגור רקטות למסלול
הנדסת אווירונאוטיקה
מנכ"ל אילון מאסק עריכת הנתון בוויקינתונים
אנשי מפתח אילון מאסק (מנכ"ל)
גווין שוטוול (נשיאה)
תום מולר (מייסד וסמנכ"ל ההינע)
עובדים מעל 6,000 (2017)
www.spaceX.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חברת ספייס אקסאנגלית: SpaceX, או בשמה המלא: Space Exploration Technologies Corporation) היא חברה אמריקנית המפעילה שירותי שיגור לחלל ומפתחת חלליות מטען וחלליות מאוישות. החברה נוסדה ב־2002 על ידי היזם האמריקאי־קנדי אילון מאסק, ממייסדי חברת הסליקה מבוססת האינטרנט PayPal וטסלה מוטורס. היא פיתחה את המשגרים פאלקון 1 ופאלקון 9, אשר תוכננו כך שיהיה אפשר לעשות בהם שימוש חוזר. החברה גם פיתחה את החללית דרגון שנכנסה למסלול הקפה בעזרת המשגר פאלקון 9. גרסה של החללית מתוכננת לשאת בני אדם בעתיד הקרוב.

ספייס איקס היא חברה פורצת דרך במובנים רבים, היא הראשונה שהצליחה לשגר טיל ולהנחית את השלב הראשון במדויק ולהשתמש בו שוב לשיגור. כמו כן מחירי השיגור שלה תחרותיים מאוד יחסית למחירי השיגור של טילים אחרים.

במאי 2012, ספייס אקס עשתה היסטוריה כששלחה מטען לתחנת החלל הבינלאומית באמצעות החללית דרגון. בכך הייתה לחברה הפרטית הראשונה ששולחת בהצלחה חללית (ובתוכה מטען) לתחנת החלל הבינלאומית.

נאס"א חתמה על חוזה עם ספייס אקס כדי לפתח ולהדגים חללית דרגון שתוכל לשאת בני אדם, כחלק מתוכנית CCDev, שמטרתה להטיס אנשים אל תחנת החלל הבינלאומית. ספייס אקס מתכננת לבצע את טיסת הדרגון המאוישת הראשונה שלה בשנים הקרובות. לצד החוזה עם נאס"א ספייס אקס חתמה הסכמים עם חברות פרטיות אחרות, סוכנויות ממשלתיות לא־אמריקאיות ועם הצבא האמריקאי לרכישת שירותי השיגורים שלה. היא שיגרה, בתשלום, לוויין במסלול לווייני נמוך עם משגר פאלקון 1 שלה בשנת 2009. החברה שיגרה את הלוויין המסחרי הגאוסטציונרי הראשון שלה ב־2013 בעזרת המשגר פאלקון 9.

פרויקטים עתידיים של החברה בשלב הפיתוח כוללים את החללית דרגון 2.0, ואת חללית הענק BFR. וכן מערך של אלפי לוויני אינטרנט,

שוויה נאמד באפריל 2018 בכ־25 מיליארד דולר[1].

בסיס החברה נמצא בקליפורניה.

היסטוריה[2][עריכת קוד מקור | עריכה]

המשרדים הראשיים של החברה בקליפורניה, ארצות הברית

סיפורה של ספייס איקס מתחיל בהשתתפותו של אילון מאסק במפגש של אגודת מאדים האמריקאית באמצע 2001, במפגש זה עלו כמה יוזמות לשיגור ניסויים ביולוגיים לחלל ואף למאדים לשם קידום חקר החלל וההתענינות הציבורית בו (בין הרעיונות שעלו, שליחת עכברים זכרים ונקבות לחלל תוך מתן אפשרות להזדווגות ולהבאת צאצאים, או שליחת תא שינחת במאדים וינסה לגדל צמחים באדמה המקומית בתוספת דשן ואטמוספירה מתאימה) מאסק התלהב מהרעיונות ואחרי עוד כמה דיונים החליט לתרום 20–30 מיליון דולר לנושא, והוחלט שמאסק יטוס לרוסיה וינסה לקנות טיל בליסטי בין־יבשתי משופץ. בין אוקטובר 2001 לפברואר 2002 מאסק ניהל משא ומתן על קניית טיל או שניים, אך המפגשים לא צלחו והאחרון שבהם הסתיים בפיצוץ מצידו של מאסק שזעם על המחיר הגבוה שהוצע לו ועל חוסר הגמישות של הרוסים. עוד בטיסה חזרה לארצות הברית הוא התחיל להרהר ברעיון להקים חברה שתבנה טיל קטן בעצמה והתחיל לחשב מה תהיה העלות של טיל כזה, ומשם הדרך להקמת ספייס אקס הייתה קצרה. בין האנשים הראשונים שמאסק לקח אליו לעבוד על הקמת החברה היו: טום מיולר, מומחה טילים בעל שם שעבד תקופה בחברת TRW, כריס טומפסון, מהנדס אוירונאוטיקה בבואינג, ומייקל גריפין שיתמנה כעבור כמה שנים לראש נאס"א (גריפין עזב אחרי זמן קצר), הרעיון הראשוני היה צנוע: לבנות טיל קטן שיוכל לשגר מטען בן כמה מאות קילוגרם למסלול בעלות של מספר מיליוני דולרים בודדים, עם השנים חזונה של ספייס אקס הלך והתרחב עד כדי בניית טיל חללית מטען וחללית מאוישת שמסוגלים לשימוש חוזר, טיל עצום בעל יכולת לשאת למעלה מ־200 טון למסלול נמוך, בניית ושיגור אלפי לוויני אינטרנט, ועד יישוב כוכב הלכת מאדים באלפי בני אדם.

חברת ספייס איקס באה לעולם ביוני 2002, במחסן ישן בשטח 7,000 מ"ר בשדרות איסט גרנד 1310 באל סגונדו, פרבר של לוס אנג'לס.

התוכנית הראשונית הייתה שספייס איקס תבנה את המנועים בלבד בעצמה ותוציא חוזים לספקים לשאר המרכיבים של הטיל, אך עם הזמן מאסק נוכח שחברות אוירונאוטיקה אחרות לא עומדות בקצב שרצה, מקובעות לטעמו, ויקרות מאוד, והחליט לעבור לייצור עצמי של כל מרכיבי הטיל כמעט, עד הפרטים הקטנים ביותר, כולל לוחות אם, מעגלים חשמליים, לוחות סולאריים, חיישנים שונים ועד גוף הטיל עצמו שספייס איקס מעבדת ומרתכת במפעל שלה. חברת ULA לשם השוואה, מסתמכת על יותר מ־1,200 ספקים שונים שמפוזרים על פני הגלובוס לייצור טיליה. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה והביאה ליעילות גדולה בהרבה ובעיקר לחיסכון עצום בהוצאות, כך למשל ספייס איקס ייצרה מכשיר רדיו במחיר של 5,000 דולר בעוד שמחירו של מכשיר כזה בשוק הוא למעלה מ 50,000 דולר, במקרה אחר מהנדסיה של ספייס אקס הצליחו לייצר רכיב מסוים שעולה 120,000 דולר ב־3,900 דולר.[3]

החברה גדלה במהירות מאז הקמתה ב־2002, ומספר העובדים בה גדל מ־160 עובדים בנובמבר 2005 ליותר מ־500 ביולי 2008, ולכ־1,100 ב־2010, ונכון ל־2017 מועסקים בה כ־7,000 עובדים.

ספייס אקס הפכה לחברה הפרטית הראשונה שהצליחה לשגר, ולהחזיר, חללית ממסלול הקפה ב־8 בדצמבר 2010, אחרי שקפסולת הדרגון שלה חזרה ממסלול הקפה.

מאסק הצהיר שהוא סימן את היעד של לאפשר לבני אדם לחקור ולהתיישב במאדים. הוא אמר בראיון שנערך ב־2011 שהוא מקווה לשלוח בני אדם לקרקע מאדים בתוך 10–20 שנים.

ב־2017 הכריזה החברה כי תשגר, לראשונה, שני תיירי חלל להקפת הירח וחזרה בסוף שנת 2018.[4]

מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילון מאסק השקיע בחברה 100 מיליון דולר מכספו בשנותיה הראשונות.

בעשר שנותיה הראשונות הסתכמה פעילות החברה במיליארד דולר בקירוב. מתוך זה, הון פרטי סיפק כ־200 מיליון דולר, כמחציתם בהשקעת מאסק ומחציתם ממשקיעים אחרים. שאר הכסף הגיע מחוזי התקדמות של שיגור ארוך־טווח ומחוזי פיתוח. נאס"א העבירה לחברה במהלך השנים למעלה משני מיליארד דולר כמענקי פיתוח לעידוד תעשיית החלל הפרטית. נאס"א גם הזמינה במסגרת תוכנית CRS-1 עשרים שיגורי אספקה לתחנת החלל הבינלאומית באמצעות חלליות דרגון, תמורת 2.6 מיליארד דולר (130 מיליון דולר לטיסה), טיסות אלה החלו ב־2012 ויימשכו עד שנת 2019, אז תחליף אותה תוכנית CRS 2 במסגרתה שילמה נאס"א על 6 טיסות נוספות כנ"ל מספייס איקס (ועוד 12 טיסות מחברות פרטיות אחרות).

באוגוסט 2012 ספייס אקס חתמה על חוזה גדול עם נאס"א לפיתוח חללית מאוישת, בין השאר כדי לאפשר מחדש שיגור אסטרונאוטים מאדמת ארצות הברית. שתי חברות אחרות, בואינג וחברת סיירה נבדה, קיבלו חוזי פיתוח דומים. ההתקדמות שנעשתה על ידי כל שלוש החברות במסגרת ההסכמים הללו נועדה להגביר את הזמינות של שירות טיסות החלל המסחרי בשביל לקוחות מסחריים וממשלתיים.

מוצרי החברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משגר הפאלקון 9 של ספייס אקס שנושא את חללית הדרגון, משוגרת במהלך COTS Demo Flight 1 ב־8 בדצמבר 2010
נחיתת שני המאיצים בטיסה הראשונה של פאלקון כבד, 6 בפברואר 2018

משגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אב הטיפוס של משגר הפאלקון 1 במתקן הרכבה של ספייס אקס

ספייס אקס שיגרה משגרת או מצויה בפיתוח של מספר משגרים: פאלקון 1, פאלקון 9 על ארבע גרסאותיו, וכן פאלקון כבד. נכון ל־2018, משגר הפאלקון 9 נמצא בשימוש פעיל עם למעלה מ־50 טיסות ברקורד שלו ומשגר הפאלקון כבד ביצע טיסת בכורה בתאריך ב-2 לפברואר 2018.

פאלקון 1 היה משגר קטן שהיה יכול להכניס למסלול לווייני נמוך כמה מאות קילוגרמים, (שמו הוא מחווה למילניום פאלקון ממלחמת הכוכבים). הוא גם תפקד כטיל ניסויי כדי לפתח רכיבים וקווים מנחים עבור המשגר הגדול יותר פאלקון 9. פאלקון 1 ביצע 5 טיסות בשנים 2006–2009. טיסות פאלקון 1 ראשוניות שוגרו ממרכז בדיקה של ממשלת ארצות הברית באי קווג'לין באוקיינוס השקט, והיו הניסיונות הראשונים לשיגור טיל למסלול מהאתר הזה. ב־28 בספטמבר 2008, טיל הפאלקון 1 הצליח להגיע למסלול בניסיון הרביעי שלו, והפך לטיל הפרטי הראשון, שמונע באמצעות דלק נוזלי, ששוגר לחלל. הפאלקון 1 שיגר בהצלחה לווין מסחרי קטן למסלול, ב־13 ביולי 2009, היה זה השיגור החמישי והאחרון של טיל זה.

פאלקון 9 הוא משגר רב שימושי שיכול להביא עד ל־22,800 קילוגרמים למסלול ומיועד להתחרות במשגר דלתא 4 ובמשגר אטלס 5. הוא מונע באמצעות 9 מנועי מרלין בשלב הראשון. טיל הפאלקון 9 הגיע בהצלחה למסלול כבר בשיגור הראשון שלו ביוני 2010. הטיסה השנייה של משגר הפאלקון 9 נקראה COTS Demo Flight 1 ובוצעה ב־8 בדצמבר 2010. זו גם הייתה הטיסה הראשונה במסגרת תוכנית COTS. הטיסה השלישית נקראה COTS Demo Flight 2, ששוגרה ב־22 במאי 2012 והייתה לטיסה המסחרית הראשונה שהגיעה ועגנה בתחנת החלל הבינלאומית. טיל זה הוא הטיל המבצעי הראשון אי פעם שמסוגל לנחות לאחר שיגור לחלל ולחזור לשימוש נוסף. עד אפריל 2018 נרשמו לזכותו 23 נחיתות מוצלחות, ו־11 שיגורים מחדש.

פאלקון כבד הוא למעשה טיל פאלקון 9 שמחוברים אליו מצדדיו שני שלבים ראשונים נוספים של פאלקון 9, ספייס אקס ביצעה את טיסת המבחן הראשונה של פאלקון כבד ב־6 בפברואר 2018.[5] הוא הטיל הפעיל החזק ביותר כיום, והטיל החזק ביותר מאז פרישת טילי סאטורן 5 ששימשו לשליחת אסטרונאוטים אל הירח במסגרת תוכנית אפולו.

חלליות דרגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מראה פנים של חללית הדרגון ב־COTS 2

חללית דרגון 1.0 היא חללית מטען לא מאוישת שמיועדת להביא מספר טונות של ציוד למסלול נמוך סביב כדור הארץ (אל תחנת החלל הבינלאומית), נאס"א רכשה מספייס איקס בסך הכל 26 טיסות כאלה.

ב־2006 הודיעה נאס"א שהחברה הייתה אחת משתיים שנבחרו כדי לספק הובלות מטענים ובני אדם לתחנת החלל הבינלאומית, תחת תוכנית COTS. ספייס אקס סיפקה מטען לתחנת החלל הבינלאומית, ולבסוף תספק שירותי העברת בני אדם בחללית הדרגון. התוכנית המקורית של נאס"א קראה לטיסות של COTS בין 2008 ל־2010. ספייס אקס לא יכלה לעמוד בלוח הזמנים הזה, אבל לבסוף החלה טיסות־מבחן ב־2010.

טיסת הבדיקה הראשונה של חללית הדרגון התקיימה ב־4 ביוני 2010 בנמל החלל קייפ קנוורל בזמן טיסת הכורה של משגר הפאלקון 9; למדמה הדרגון היה חוסר באוויוניקה, מגן חום, ומרכיבים אחרים שדרושים בדרך כלל בשביל חללית מבצעית מלאה, אבל היה לו את כל המאפיינים הנחוצים כדי לוודא את ביצועיו. חללית דרגון מבצעית שוגרה ב־8 בדצמבר 2010 במסגרת COTS Demo Flight 1, טיסת הפאלקון 9 השנייה, וחזרה בהצלחה לכדור הארץ אחרי שתי הקפות, והשלימה את כל מטרות המשימה.

החל מאמצע 2017 ספייס איקס משתמשת בחלליות דרגון משופצות ששוגרו בעבר ושבו ארצה ולא מייצרת יותר חלליות חדשות מדגם זה.

חללית דרגון 2.0 - היא חללית מאוישת מיועדת לשאת עד 7 אסטרונאוטים או מטען למסלול ומעבר לכך. החללית היא קפסולת חרוט בליסטית מקובלת, גדולה במעט מדרגון 1.0. החללית תשוגר על גבי משגר פאלקון 9. דרגון 2.0 תהיה מצוידת במערכת עגינה עצמאית, ותהיה מסוגלת להתחבר ליחידה האמריקאית בתחנת החלל הבינלאומית בכוחות עצמה, להבדיל מהגרסה הלא מאוישת שעוגנת באמצעות הזרוע הרובוטית של תחנת החלל, קנדראם 2. היא צפויה להיות משוגרת בסוף 2018.

מנועים רקטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז נוסדה החברה, פותחו על ידה שלושה סוגים של מנועים רקטיים: מרלין וקסטרל עבור משגרי פאלקון (פאלקון הוא בז באנגלית, מרלין וקסטרל הם מינים של בזים), ומנועי תמרון מסלוליים בשם דרקו. בפיתוח נמצאים המנועים סופר־דרקו ורפטור.

במצגת AIAA ביוני 2009, הוצגה תוכנית רעיונית לפרויקט הרפטור. נכון ל־2012, פורסם כי מנוע הרפטור הוא מנוע הפועל על מתאן וחמצן נוזלי, בעל ביצועים גבוהים יותר, ושספייס אקס מתכוונת לפתח תוכנית חדשה למנועים מבוססי מתאן.

בהמשך הרעיון התעדכן וקונגרס האסטרונאוטיקה הבינלאומי שהתקיים בספטמבר 2017, סיפר מאסק בנאום כי התכנון הוא לבנות טיל גדול מאוד בקוטר תשעה מטר ובגובה של עשרות מטרים, שישמש למעשה כשלב ראשון, מעליו תורכב חללית ענק (BFS כינוייה) שתוכל לשאת עשרות אנשים.

רעיונות אחרים בפיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

BFR או ITS היא מערכת של טיל (שמשמש כשלב ראשון) וחללית עצומים שספייס אקס מתעתדת לפתח בשנים הקרובות, היעוד המוצהר שלה הוא להטיס עשרות בני אדם ואיתם ציוד רב לנחיתה על מאדים.

יוזמה אחרת של ספייס איקס היא בניית ושיגור אלפי לוויני אינטרנט, (התוכנית כוללת הצבת יותר מ־4,000 לוויינים במסלול בגובה של כ־1,100 ק"מ ובהמשך למעלה מ־7,000 לוויינים נוספים במסלול בגובה כ 330 ק"מ, הלוויינים ישקלו כ־400 ק"ג כל אחד ויהיו בגודל של מכונית קטנה) בסוף בפברואר 2018 שוגרו זוג לוויינים מדגימים ראשונים, השירות צפוי להתחיל לפעול ב־2020 לכל המוקדם, אם התוכנית הזו תצא לפועל היא תכניס לספייס איקס מיליארדי דולרים בשנה ותהפוך למקור ההכנסה העיקרי שלה.

מתקנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות ומתקני לאחר־טיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטה ספייס אקס נמצא ברוקט רווד 1 בהות'רון שבקליפורניה. לספייס אקס יש שני מתקני בדיקה לרקטות: מתקן הבדיקה והפיתוח של רקטות בעיר מקגרגור בטקסס, ומתקן המראה ונחיתה אנכית (VTVL) שכור לבדיקות בנמל החלל ספייספורט אמריקה, שנמצא בניו מקסיקו ומשמש את חברת וירג'ין גלקטיק, בין השאר. כל מנועי הרקטות של ספייס אקס נבדקים על מעמדים מיוחדים לבדיקות של שיגורים. בדיקות של טיסות המראה ונחיתה אנכית בגובה נמוך של טיל ה־Grasshopper גרסה 1.0 (בעזרת פאלקון 9) מבוצעות בטקסס, ארצות הברית. בדיקות של טיסות בגובה גבוה ובמהירות גבוהה של טיל ה־Grasshopper בגרסה 1.1 מתוכננות להיעשות בספייספורט אמריקה. בנוסף, במתקן בטקסס נעשים גם פירוק וריקון דלק של חללית הדרגון לאחר הטיסה.

החברה רכשה את מתקני הבדיקה בטקסס מחברה שעסקה בפיתוח משגרים, כשהיא תיקנה ושיפרה את מעמד הבדיקות הגדול ביותר בשביל בדיקת מנוע הפאלקון 9. ספייס אקס ביצעה מספר שיפורים למתקן מאז רכישתו, וגם הגדילה את גודל המתקן בכך שקנתה כמה חלקים של אדמות חקלאיות סמוכות. ב־2011, החברה הודיעה על תוכניות לשדרג את המתקן בשביל בדיקות לרקטת VTVL, ואז בנתה מתקן בטון בגודל של חצי דונם ב־2012 כדי לתמוך בבדיקות של רקטת Grasshopper.

בונקר בדיקת המנועים של ספייס אקס, ספטמבר 2012

אף על פי שספייס אקס בונה את כל מנועי הטילים והמדחפים שלה במטה בקליפורניה, כולם חייבים "לעבור דרך מקגרגור כשהחברה בודקת כל מנוע חדש מפס הייצור, וכן את אלו שפותחו למשימות מסלוליים ומעבר" לפני שכל אחד יכול להיות שמיש במשימת טיסה. נכון לאוקטובר 2012, למתקן במקגרגור יש 7 מעמדי בדיקה שפעילים "18 שעות ביממה, ששה ימים בשבוע". החברה בונה עוד מעמדי בדיקה כי ההפקה גדלה ולחברה יש הצהרות גדולות בשנים הבאות. "מטה ומפעל החברה בדרום קליפורניה מקבל הרבה מן תשומת הלב, אבל רוב עבודת הבדיקה הקריטית, הרועשת והמלוכלכת נעשית מחוץ למרכז טקסס הקטן השוכן בתוך השדות החקלאיים".

החללית דרגון, לאחר שימוש במשימת חלל, נחיתה במים ושיחזור נשלחת למתקן במקגרגור בטקסס בשביל ריקון דלק, ניקוי ושיפוצים בשביל שימוש חוזר פוטנציאלי.

במאי 2013, ספייס אקס הכריזה שתוכנית הרקטה Grasshopper בגרסה 1.1 - הדור השני של הנחיתה וההמראה האנכית של החברה (רקטות VTVL) - יהיה מנוהל בספייספורט אמריקה, ליד העיר לאס קרוסס שבניו מקסיקו. ספייס אקס חתמה על השכרה למשך שלוש שנים של האדמה ושל המתקנים בנמל החלל שהפך מאז למבצעי. ספייס אקס השלימה את בדיקת טיל החגב (Grasshopper) בגובה נמוך. עדיין לא ידוע כמה עבודות יעברו ממקגרגור בטקסס לניו מקסיקו כדי לתמוך בשלב הבא של ניסויי המראה ונחיתה אנכית.

אתרי שיגור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיל הפאלקון 1 הראשון בבסיס חיל האוויר ונדנברג. הטיל הזה לא שוגר יותר משם בשל בעיות תזמון ולבסוף שוגר מקווג'לין

ספייס אקס משתמשת בשלושה אתרי שיגור לחלל:

שיגורי הניסוי של המשגר פאלקון 1 התבצעו באי קוואג'לין שבאיי מרשל. שיגורי פאלקון 9 מתבצעים מאחד משלושת האתרים הנ"ל, החל מ־2018 ייוחד אתר השיגור ההיסטורי LC-39A אשר במרכז החלל קנדי (ממנו שוגרו טילי סאטרון 5 במסגרת תוכנית אפולו וכן מעבורת החלל), לשיגורים מאוישים של חלליות דרגון 2.0 ולשיגורי פאלקון כבד בלבד. אתר זה ניזוק קשות בהתפוצצות טיל פאלקון 9 בעת הכנות לשיגור ב־2016, החברה שיפצה ושידרגה אותו כך שיתמוך בשיגורים עוצמתיים יותר ויקל את הלוגיסטיקה הכרוכה בתדלוק הטיל לפני השיגור וכל מה שמסביב, במטרה לייעל להוזיל ולקצר את ההליכים הנדרשים לפני ואחרי שיגור.

שיתופי פעולה עם נאס"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית COTS ו־CRS[עריכת קוד מקור | עריכה]

חללית הדרגון מתחברת לתחנת החלל הבינלאומית במהלך משימת COTS 2

ב־18 באוגוסט 2006 הכריזה נאס"א שספייס אקס זכתה בחוזה התעבורה המסחרית המסלולית שלה (COTS) כדי להדגים שליחת מטען לתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עם אפשרות אופציונלית להעברת בני אדם. החוזה הזה, שתוכנן בידי נאס"א כדי להעניק "כסף ראשוני" בשביל פיתוח משגרים חדשים, נתן לספייס אקס 278 מיליון דולר כדי לפתח את משגר הפאלקון 9, בתוספת תשלומי תמריצים ששולמו בשלושה שיגורי הדגמה. בדצמבר 2008 ספייס אקס וחברת Orbital Sciences Corporation זכו כל אחת בחוזה CRS. החוזה של ספייס אקס הוא עבור 12 משימות תמורת 1.6 מיליארד דולר, כדי לשאת מטענים ואספקות אל תחנת החלל הבינלאומית וממנה ארצה. ב־9 בדצמבר 2010, בשיגור של משימת ה־COTS Demo Flight 1, ספייס אקס הפכה לחברה הפרטית הראשונה שהצליחה לשגר, להקיף, ולהחזיר חללית לנחיתה.

החוזה המקורי של נאס"א קרא לטיסת ה־COTS Demo Flight 1 להיערך ברבעון השני של שנת 2008. הטיסה הזאת נדחתה כמה פעמים, כשלבסוף בוצעה בשעה 15:43 UTC ב־8 בדצמבר 2010. החללית דרגון נכנסה בהצלחה למסלול, הקיפה את כדור הארץ פעמיים ואז ביצעה חזרה לכדור הארץ תחת שליטה, וצללה בתוך המים של האוקיינוס השקט ליד החוף של ניו מקסיקו.

לפי לוח הזמנים המקורי, בטיסת COTS Demo Flight 2 חללית הדרגון הייתה אמורה לבצע את הטיסה השנייה שלה ולהיפגש עם תחנת החלל הבינלאומית אבל לא להתחבר אליה. היא הייתה אמורה להתחבר אליה בטיסה השלישית. אולם, אחרי ההצלחה של המשימה הראשונה נאס"א הסכימה על תנאי ב־15 ביולי 2011 ששתי הטיסות יהיו משולבות, והמשימה הבאה של דרגון תתחבר עם תחנת החלל הבינלאומית. ב־9 בדצמבר 2011, נאס"א אישרה באופן רשמי את ההתמזגות של טיסה 2 עם טיסה 3 לטיסת COTS 2 אחת. הטיסה נדחתה בחודש נוסף ל־7 בפברואר 2012, אך ב־16 בינואר 2012, ספייס אקס הודיעה שהיא צריכה זמן נוסף למבחני הנדסה, ותאריך הטיסה נדחה שוב, ללא תאריך חלופי ידוע. ב־19 במאי הטיסה התבטלה באופן אוטומטי כשהלחץ באחד מתאי המנועים היה גבוה יותר מהמצופה. טיסת ה־COTS 2 נדחתה ל־22 במאי 2012. בתאריך זה הטיסה הושלמה והחללית דרגון נכנסה בהצלחה למסלול. מספר ימים לאחר מכן, קפסולת הדרגון התחברה בהצלחה עם תחנת החלל הבינלאומית, הייתה זאת הפעם הראשונה שחללית פרטית (להבדיל ממשלתית) הגיעה להישג כזה.

תוכניות CCDev ו־CCiCap[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספייס אקס מתכננת טיסת דרגון מאוישת בשנים הבאות, כשהיא מצפה שתהיה לה מערכת מילוט מוסמכת באופן מלא, ומותאמת לבני אדם כשהיא משולבת בחללית. תוכנית הפיתוח לחלליות מאוישות מסחריות של נאס"א (CCDev) מיועדת לפיתוח חלליות מסחריות שיכולות להעביר בני אדם לתחנת החלל הבינלאומית. ספייס אקס לא לקחה חלק בסיבוב הראשון של התוכנית, אך בזמן הסיבוב השני נאס"א העניקה לספייס אקס חוזה בשווי 75 מיליון דולר כדי להמשיך לפתח את מערכת המילוט שלה, לנסות התאמות של הצוות ולהתקדם בעיצוב הדרגון והפאלקון 9 החדשים. ספייס אקס הציעה הצעה לסיבוב השלישי של תוכנית CCDev שהפכה לתוכנית CCiCap.

ב־3 באוגוסט 2012 נאס"א הודיעה על הסכמים חדשים עם ספייס אקס ועם שתי חברות אחרות כדי לעצב ולפתח את הדור הבא של רכבי החלל המאוישים של ארצות הברית, כדי לאפשר את השיגור של אסטרונאוטים מאדמת ארצות הברית ב־5 השנים הבאות. התקדמויות שנעשו על ידי החברות האלו תחת הסכמים חדשים ויוזמת CCiCap מיועדות לשפר באופן משמעותי את הזמינות של שירותי טיסות חלל מאוישות מסחריות בשביל לקוחות מסחריים וממשלתיים. כחלק מההסכם הזה, ספייס אקס קיבלה 440 מיליון דולר, כדי להמשיך לפתח ולבדוק את חללית הדרגון שלה.

חוזים ביטחוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדצמבר 2012, הכריזה ספייס אקס על שני חוזי השיגור הראשונים שלה עם מחלקת ההגנה של ארצות הברית. "מרכז הטילים והחלל של חיל האוויר של ארצות הברית העניק לספייס אקס שתי משימות: מצפה האקלים בחלל העמוק (DSCOVR), אשר שוגר ב־11 בפברואר 2015, ותוכנית חלל נסיונית 2 (STP-2), שתשוגר ככל הנראה ב-2018. במהלך 2017 שוגרו שני מטענים ביטחוניים נוספים: לווין הריגול NROL-76, ומטוס החלל X-37B, חוזים אלה הם עוד צעד המלמד על התבססותה כחברת שיגור המשתווה לחברות גדולות וותיקות בהרבה וכן ממחיש את האמון שרוחשים לה הגופים האלה.

סטטיסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף אפריל 2018 שיגרה ספייס איקס 53 רקטות פאלקון 9 וטיל פאלקון כבד אחד, ועליהם לוויינים של כמה גופים שונים, בין היתר שוגרו 16 חלליות אספקה מסוג דרגון 1.0 אל תחנת החלל הבינלאומית (מהם 2 לצורכי הדגמת יכולת, ואחת שהתפוצצה כ־2 דקות מהשיגור בשנת 2015), 6 לוויינים של חברת SES הלוקסמבורגית, טלסקופ החלל TESS, מטוס החלל X-37B, כמו כן שוגרו 5 קבוצות בנות 10 לוויינים כל אחת (מתוך 8 מתוכננות) של חברת אירידיום שיחליפו את לוויניה הישנים, אלה ישמשו לתקשורת סלולרית לווינית. לוויינים אחרים ששוגרו על פאלקון 9 שייכים לחברות Orbcomm, אינטלסאט, אינמרסאט ועוד.

28 שיגורים היו למסלול נמוך סביב כדור הארץ (LEO), לעומת 20 ששוגרו למסלול גיאוסינכרוני (GTO), והיתר למסלולים אחרים.

הלווין הכבד ביותר ששוגר באמצעות פאלקון 9 למסלול גיאוסטציונרי, היה הלווין " Intelsat 35e" ששוקל 6,761 קילוגרם, הוא שוגר ב־5 ביולי 2017.

משימה עתידית מאדים - Red Dragon[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית כללית למשימה רובוטית למאדים הועלתה על ידי החברה, במסגרתה שימוש במשגר העתידי פאלקון כבד כטיל השיגור ובחללית דרגון 2 כדי לטוס למאדים ולנחות על פניו. הרעיון, שנקרא "דרגון אדום", פורסם בשנת 2011, על פיו תוכנן לשלוח לנחיתה על מאדים חללית/יות דרגון 2 לא מאוישות בכל חלון שיגור דהיינו מדי שנתיים, באמצעות הטיל פאלקון כבד היה אפשר להנחית כ־4 טון ציוד בכל חללית, תוכנית זו הייתה אמורה להיות שלב ביניים לקראת התוכנית הגדולה: שיגור חללית הענק BFR אל מאדים שיהיה בכוחה להנחית במאדים מטען במשקל גדול פי 40. אך בסוף 2017 פורסם כי ספייס איקס החליטה לבטל את יכולת הנחיתה היבשתית של החללית דרגון 2 וכתצאה מכך גם את יכולת הנחיתה על פני השטח של מאדים, ובמקום זאת להתמקד בבניית חללית BFR.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא SpaceX בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]